טקס חניכת הבסיס הצבאי המצרי החדש לחוף הים האדום שנערך בחודש שעבר סימל באופן מושלם את היריבויות שמעצבות את עתיד המזרח התיכון וצפון ומזרח אפריקה. במקביל לטקס, נודע גם כי הגנרל חליפה חפתר, הזוכה לתמיכת שליט איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד ונשיא מצרים סיסי שנכחו באירוע, החליט לדחות את הצעתו של נשיא רוסיה פוטין להפסקת אש במלחמה בלוב.
סירוב זה עוצר, לפחות באופן זמני, את מאמציהם המשותפים של פוטין ונשיא טורקיה ארדואן לגבש הפסקת אש שתתאים לאינטרסים שלהם, ותאפשר להם לשתף פעולה בניצול משאבי האנרגיה של לוב והגנה על האיזור הכלכלי הימי בו שתי המדינות פועלות במזרח הים התיכון. המהלכים של פוטין וארדואן נועדו מצידם כניסיון תגובה להסכמה האחרונה בין ישראל, קפריסין ויוון לבניית צינור אספקת גז טבעי לאירופה ותפחית את התלות של היבשת בגז הרוסי. רוסיה וטורקיה אף חתמו על הסכם ימי מיוחד עם לוב, שעלול לפגוע בגישה של הברית המשולשת למקורות אנרגיה במזרח התיכון.
כל זה מתרחש לאחר שבחודש דצמבר האחרון נחתו כוחות טורקיים על אדמת לוב כדי לחזק את כוחות ממשלת ההסכמה בראשות פאיז א-סראג’, המגנה על הבירה טריפולי מול מתקפה מתמשכת מצד ‘הצבא הלאומי’ בראשות חפתר הנתמך בידי סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות. נוכחותו של הנסיך מוחמד בן זאיד בחניכת הבסיס המצרי, מדגישה שוב את הנוכחות של איחוד האמירויות במצרים. איחוד האמירויות תמך בהפיכה הצבאית שהוביל סיסי במדינה ב-2013 שהדיחה את הנשיא הנבחר מוחמד מורסי, והוא נחוש להתמודד מול כוחות אסלאמיסטים כמו גם מול הנוכחות הטורקית בלוב ובקרן אפריקה.
התמיכה של איחוד האמירויות ומצרים בחפתר היא לא רק כדי להדוף את כוחות הג’יהאדיסטים ואת הטורקים בלוב, אלא גם מכוונת נגד קטאר, בת בריתה של טורקיה שתומכת גם היא במורדים הלוביים. מלחמת השליחים הזו בלוב היא כאמור המשך המחלוקת הפוליטית שפרצה במפרץ עם החרם שהטילו סעודיה ואיחוד האמירויות על קטאר ב-2017. בחודשים האחרונים סעודיה החלה לרמוז שהיא שוקלת להקל על החרם, צעד אליו מתנגדים באיחוד האמירויות כל עוד קטאר לא תסכים להפחית בניסיונות ההתערבות הפוליטיים שלה באזור, בעיקר דרך ערוץ ‘אל-ג’זירה’.
מיקום הבסיס החדש מסמל גם בעיה נוספת למצרים, הנמצאת בסכסוך עם אתיופיה סביב סכר הענק אותו מקימה האחרונה על הנילוס וצפוי לפגוע באופן משמעותי בכלכלה המצרית. וכך, העמקת המעורבות בלוב מציבה את מצרים בפני סכנה של סכסוך בשתי חזיתות במקביל. על פי דובר מטעם הנשיא סיסי, מטרת הבסיס החדש היא “לחזק את הביטחון בחופי הדרום, ולהגן על ההשקעות הכלכליות והמשאבים הטבעיים בים האדום הנמצאים תחת איום”. הנשיא עצמו הזהיר כי מצרים מוכנה לנקוט בכל הצעדים הדרושים כדי להגן על זכויותיה בנהר הנילוס.
עד כה, מצרים התבססה על מתווכים כדי לנסות להשיג הפסקת אש בלוב שתאפשר לה להפנות תשומת לב למקרה שיתפרץ סכסוך בחזית האתיופית. השאלה היא האם חפתר (שאמר לגורמים בגרמניה שהוא מוכן להפסקת אש גם ללא חתימה על הסכם) ואיחוד האמירויות יהיו מוכנים לשתף פעולה עם מצרים בעניין.
כעת נותר לראות כיצד המצב יתפתח בשטח. קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל כבר העלתה את ההימורים כאשר התעקשה לקראת השיחות בברלין כי עליהן “להבטיח שאמברגו הנשק יוסכם על כולם ויפעל שוב”. בנתיים, באו”ם האשימו את איחוד האמירויות ומדינות אחרות כולל טורקיה בהפרת האמברגו שהטיל. כתוצאה מכך, יתכן שהקול המשמעותי בסכסוך בלוב הוא של איחוד האמירויות ולא של חפתר.
בן פישמן, מומחה לענייני צפון אפריקה, אמר כי “עד שבאבו דאבי לא יסיגו את הסיוע הצבאי, האפשרות של יציבות בלוב נראית קלושה. מלבד העובדה שהם מספקים את הסיוע המשמעותי ביותר לחפתר, בניגוד למדינות אחרות שלהן יש אינטרסים להרגיע את המצב, לאיחוד האמירויות אין שיקול כזה כרגע”.
ד”ר ג’יימס דורסי הוא מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת נאניאנג בסינגפור, ועמית בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן. המאמר התפרסם לראשונה במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘.
יתכן כי אם דברים היו מתרחשים מעט אחרת באיראן לפני ארבעים שנה, נשיא המדינה הנוכחי חסן רוחאני היה היום בכלל מחבר של ספרי מתח זולים לילדים. כשרונו של רוחאני בכל הקשור לסיפורת בדיונית נראה היטב בדרכים בהן ניסה להמציא את עצמו לאורך העשורים האחרונים. ב-1977, כאשר קולות המהפכה החלו להישמע לראשונה באיראן, הוא היה עדיין סטודנט בשם חסן פריידון, שניסה להשיג תואר בעיצוב טקסטיל באנגליה. כמה חודשים לאחר מכן, הוא שינה את שם משפחתו לזה המוכר כיום ומשמעותו היא “דתי” או “רוחני”. פריידון נחשב אז לשם פרסי מדי ולא ראוי לאדם המציג את עצמו כאיש דת אדוק.
לאחר מכן הוא בילה כמה שבועות בשיעורי תיאולוגיה שיעית, ובינתיים גידל זקן והשליך את הבגדים המערביים כדי ליצור לעצמו דמות חדשה. אותה דמות הועצמה עם סיפורים כמו זה הטוען שרוחאני היה הראשון שהעניק לאייתוללה ח’ומייני את התואר אימאם בעת טקס אזכרה לבנו של ח’ומייני שנפטר בעיראק. כמובן, בדיווחים ובתמונות מאותו אירוע אין כל הוכחה לכך שרוחאני נכח בו. בספר הזיכרונות שכתב תיאר רוחאני את פגישתו הראשונה עם ח’ומייני בגלותו בפריז. לטענת רוחאני, האייתוללה העניק לו סכום של 1,500 דולרים כדי שיחזור לאנגליה ויארגן שם הפגנות של סטודנטים נגד שלטון השאה באיראן.
בכאוס ששרר אחרי בריחתו של השאה מהמדינה ב-1979, כל אחד היה יכול לקפוץ על עגלת המהפכה, וחסן רוחאני היה בין הראשונים לעשות זאת. המהפכה המנצחת הייתה חסרה בכוח אדם כדי למלא את עשרות אלפי המשרות שפונו בידי המשטר הקודם, ורוחאני השתחל בקלות רבה אל תוך הפרלמנט, ומשם החל בטיפוס למעלה. הוא זכה לתארי כבוד דתיים והפך לאחד מתומכי המהפכה הגדולים ביותר, כאשר קרא לפירוק הצבא הלאומי והפסקת התשלומים לפנסיונרים ששירתו את השאה. רוחאני הבין מהר מאוד שהמשטר החדש יצטרך להתבסס רבות על שירותי ביטחון, ומיהר לספח את עצמו למשמרות המהפכה כקצין קישור בין הצבא לעולם העסקים.
במהלך תקופת כהונתו הקצרה של האשמי רפסנג’אני כשליט איראן שניסה לצנן את הלהט המהפכני, רוחאני המציא את עצמו מחדש כמתון אשר תומך ברפורמות. כעוזרו של רפסנג’אני, הוא השתתף בשיחות חשאיות עם שליחי הנשיא האמריקני רייגן שהגיעו לטהרן יחד עם סוכן בכיר במוסד הישראלי. בשנות התשעים, רוחאני נחשב בחוגי מדיניות החוץ במערב כ”מישהו שאפשר לעבוד איתו”. ובינתיים, בידיעה שאיראנים הולכים שולל אחרי תארים אקדמיים מזויפים, רוחאני ניפח עוד יותר את דמותו כאשר למד לתואר דוקטור במשפט אסלאמי באוניברסיטת גלזגו. בתוך כמה שנים הוא הצליח למתג את עצמו מחדש כד”ר חסן רוחאני, הרפורמיסט המתון בעל ההשכלה המערבית.
אלן ז’ופה והובר ודרין, שני שרי חוץ צרפתים משתי מפלגות יריבות, טענו כי הם רואים ברוחאני כוכב עולה מתוך מקורבי הנשיא רפסנג’אני. הם סברו כי הוא יהיה מבין האנשים שבסופו של דבר יובילו את המהפכה הח’ומיינסטית לעידן חדש של נורמליזציה. מאוחר יותר, עמדה זו נשמעה בנחרצות רבה גם אצל ג’ק סטרו, שר החוץ בממשלתו של טוני בלייר.
מים סוערים
אך תוכניות הקריירה של רוחאני נתקלו במכשול כאשר רפסנג’אני בחר לקדם לתפקיד הנשיא את אחד מעוזריו האחרים, מוחמד ח’אתמי. הסטייה מהמסלול התמשכה כאשר מחמוד אחמדינז’אד ירש את ח’אתמי, וסימל את סוף ההשפעה של רפסנג’אני. במהלך השנים הקשות האלו, חסן רוחאני הצליח להישאר איכשהו במערכת על ידי כך שהציע את שירותיו לכל דורש.
אחמדינז’אד וח’אמנאי | khamenei.ir
התוכנית הזו הצליחה בסופו של דבר, כאשר בשנת 2009 החל להיווצר קרע בין אחמדינז’אד למנהיג העליון עלי ח’אמנאי לאור מחאות המוניות, והסיעות היריבות בממשל ראו שתיהן את רוחאני כמחליף המתאים. למרות שהחליט שיש להגיע להסכם עם הנשיא אובמה, ח’אמנאי לא רצה שהקרדיט על כך ילך לאחמדינז’אד שבאותה העת כבר היה מסוכסך עימו בפומבי. אך לחסן רוחאני לא הייתה בעיה ללכת לפי חלילו של המנהיג ולחתום בסופו של דבר על הסכם הגרעין שהעניק לאיראן משאבים מחודשים וכבוד בינלאומי.
בכישרון דומה לזה של השחקן ההוליוודי הקלאסי לון צ’ייני שכונה “האיש בעל אלף הפרצופים” בשל יכולתו לשחק שלל דמויות שונות, רוחאני כעת מתכונן לתפקידו החדש כ”מוביל המעבר” ממשטר נוקשה וקיצוני למשטר עולם שלישי טיפוסי, כזה המשלב בין דיכוי מבית להתנהגות טובה בחוץ.
כדי לחזק את תאריו הדתיים הדרושים כדי להתקדם לדרגת אייתוללה, רוחאני ייסד קורס דת משלו הניתן מדי יום רביעי, עם יותר ממאה סטודנטים הזוכים למלגות נדיבות. באחד התסריטים של המעבר, רוחאני ישלב את עמדות הנשיא והמנהיג העליון יחדיו; על פי תסריט אחר, הוא יערוך שינויים בחוקה כדי לבטל את תפקיד המנהיג העליון, מה שיותיר אותו כנשיא וכראש המדינה. על פי המסר אותו מפיץ רוחאני דרך שליחיו כמו שר החוץ מוחמד זריף, אנשי האופוזיציה הפנימית וכוחות יריבים חיצוניים המודאגים לגבי איראן צריכים להתאזר בסבלנות ולעזור ל”מתונים” במדינה לנווט את הספינה האיראנית לעבר מים שקטים יותר.
אז האם חסן רוחאני הוא אכן האדם לכל עת כפי שחסידיו באיראן ובמערב טוענים? האם הוא האדם שיתנגד להרג של יותר מ-1,500 מפגינים תוך שלושה ימים? האם הוא ה”מתון” שטוען שלא ידע כלום על עליית מחירי הנפט והפלת המטוס האוקראיני? האם תוכניתו להזיז את ח’אמנאי מהפסגה תעבוד? אני מטיל ספק גדול בכל השאלות האלה. רוחאני אולי אדם מוכשר בעל אלף פרצופים, אך ארבעים שנותיו על הבמה הציבורית הוכיחו שכל אחד מן הפרצופים האלו התברר לבסוף כלא יותר ממסכה.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
ההכרזה על כך שנשיא אפגניסטן אשרף גאני הוא המנצח בבחירות עלולה להתברר כניצחון פירוס בכל הקשור להמשך הישרדות הדמוקרטיה השבירה במדינה. הבחירות עצמן נערכו בחודש ספטמבר בשנה שעברה, אך ההכרזה על התוצאות התעכבה בשל האשמות בזיופים וטענות שונות על כך שאזרחים חששו להצביע בשל איומי הטאליבן.
אך גם לאחר שפורסמו התוצאות השבוע ואישרו את ניצחונו הדחוק של גאני עם שזכה ל-50.4 אחוזים מהקולות, מועמד האופוזיציה העיקרי עבדאללה עבדאללה ממשיך להתעקש שהן נגועות בזיופים נרחבים ותקלות טכניות. חשדות אלו הובילו את עבדאללה, שזכה במקום השני עם 39.5 אחוזים מהקולות, להכריז על עצמו כמנצח וכמי שיקים את הממשלה.
היריבות הקשה בין גאני לעבדאללה הפכה לחלק בלתי נפרד מהפוליטיקה האפגנית כאשר הנשיא הביס את יריבו בבחירות ב-2014. במקרה ההוא, ארה”ב הצליחה לבסוף לשכנע אותם לגשר על הפערים ולהקים ממשלת אחדות, שמטרתה העיקרית הייתה ביצוע חבילת רפורמות שאפתנית אותה הוביל עבדאללה. המתיחות בין השניים עלתה שוב במהלך מערכת הבחירות האחרונה, כאשר עבדאללה טען כי גאני חסם בכוונה את יישום הרפורמות ואמר כי הוא “אינו כשיר” לנהל את המדינה.
הסיכוי שדיפלומטים אמריקניים יצליחו שוב לשכנע את שני היריבים להגיע לעמק השווה נראה קלוש, במיוחד שכרגע הפוקוס של וושינגטון מופנה לשיחות על מסגרת הסכם שלום עם הטאליבן, ארגון הטרור ששלט במדינה עד שהובס בידי כוחות הקואליציה ב-2001. הנשיא טראמפ הבהיר כי מטרתו העליונה היא לסיים את הנוכחות הצבאית האמריקנית באפגניסטן כמה שיותר מוקדם. כדי לקדם את המטרה, הוא מבקש להגיע להפסקת אש עם הטאליבן שעשויה להיכנס לתוקף בסוף החודש, כצעד מקדים לשיחות שלום. אחד המכשולים בדרך לשם היה סירוב הטאליבן להכיר בממשלה האפגנית, אותה רואה כלא יותר מבובה של ארה”ב.
חיילים אמריקנים באפגניסטן | U.S. Marine Corps
כעת, לאחר השערוריות סביב הבחירות ואחוזי ההצבעה שהגיעו לשפל היסטורי, ממשלתו של הנשיא גאני צפויה לעמוד בפני ספקות חדשים לגבי הלגיטימיות שלה. מתוך 9.6 מיליון האזרחים הזכאים להצביע, רק כ-1.8 מיליון קולות נספרו. מתוך קולות אלה כמעט מיליון נפסלו בשל כשלים שונים, והמשמעות היא שהמנצח גאני זכה ל-400 אלף קולות בלבד, בוודאי לא משהו שניתן לתאר כמנדט רציני מן העם.
חלק מן האשמה באחוזי ההצבעה הנמוכים נופלת כאמור על הטאליבן. מצביעים רבים נמנעו מלהגיע לקלפי ולתת את קולם לאחר שפעילי הארגון איימו לבצע פיגועים בתחנות ההצבעה ובעצרות בחירות. תוצאות אלו צריכות לשמש גם כאזהרה לארה”ב לגבי המניעים האמיתים של הטאליבן, בעוד היא נכנסת לשלב הקריטי בשיחות השלום עם הארגון.
מטרתו האמיתית של הטאליבן אינה להשיג הסכמה כוללת לסיום הסכסוך המתמשך באפגניסטן, אלא לשכנע את ממשל טראמפ לסיים את הנוכחות הצבאית האמריקנית במדינה כך שיוכל לשוב ולשלוט בה, ולהפוך אותה לעיר מקלט לטרוריסטים אסאלמיסטים שיוכלו לתכנן את ההתקפה הקטלנית הבאה נגד המערב.
ד”ר יוסי מנשרוף הוא חוקר במרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי ובמכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון. המחקר התפרסם לראשונה באתר JISS.
***
מאז הקמתו ב-1981 חרט הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא”פ) על דגלו את השאיפה להשמדתה של מדינת ישראל ולהקמת שלטון אסלאמי במדינה הפלסטינית שתקום תחתיה. הגא”פ מאמין במאבק מזוין ללא פשרות נגד ישראל. בניגוד לחמאס, הגא”פ אינו מציע שירותים חברתיים לאוכלוסייה ברצועת עזה ולכן גם אינו נותן דין וחשבון לשום גורם ברצועה. הג’יהאד הוא הארגון השני בחשיבותו ובגודלו אחרי חמאס ברצועת עזה. בזרוע הצבאית שלו, סאראיא אל-קודס, חברים כ-15,000 פעילים. למרות כוחו הקטן יחסית לחמאס, הגא”פ ממלא תפקיד חשוב בהסלמת האלימות נגד ישראל מהרצועה, כיוון שהוא יוזם מתקפות של טילים, כפי שהוכח בסבבים מול ישראל בשנים האחרונות.
סוגיית היחסים בין איראן לגא”פ מחייבת כיום טיפול ביצועי, בשל התפקיד הדומיננטי שמילא הגא”פ בסבבים שאירעו בשנים האחרונות בין ישראל לרצועת עזה. מסמך זה ינתח את התפתחות הקשרים בין איראן לבין הגא”פ, כפי שהתעצבו לאורך השנים מאז הקמתו (1981), את אופי הסיוע האיראני ואת מקומו של הגא”פ בתוכנית האסטרטגית של איראן מול ישראל.
המרכזיות של הג’יהאד האסלאמי באסטרטגיה האיראנית נגד ישראל
בניגוד לחמאס, הגא”פ אינו מתיימר לנהל את רצועת עזה ולכן הוא פחות קשוב לרחשי הציבור ברצועה או ללחצים מצידו. הגא”פ קשור לאיראן בקשר אידאולוגי עמוק שמעוגן בהגות הארגון כפי שהתעצבה על ידי מייסדו, פתחי שקאקי, שראה באיראן תחת הנהגתו המהפכנית של האיתאללה רוחאללה ח’ומיני מודל ומזור. תלותו הצבאית והפיננסית באיראן, כפי שבלטה במשבר הכלכלי שאליו נקלע הארגון בשנים 2015–2016 (ראו להלן) ובהצהרות בכירי הארגון שלפיהן איראן היא ספקית האמל”ח היחידה של הגא”פ, מגבירה את המחויבות של הארגון כלפי טהרן.
השאיפה להשמיד את ישראל מהווה אחד העוגנים המרכזיים במדיניות האיראנית באזור מאז המהפכה האסלאמית, וטהרן מצהירה בגלוי על הצעדים המעשיים שבהם היא נוקטת כדי לקדם את שאיפתה. כפי שהצהיר מפקד משמרות המהפכה, חוסין סלאמי, ב-30 בספטמבר 2019: “בצעד הראשון של המהפכה האסלאמית [מאז 1979] הכשרנו את היכולת להשמיד את המשטר הציוני המלאכותי, אולם בצעד השני, המשטר הנבזה הזה צריך להיעלם מהגאוגרפיה העולמית. המשימה הזו כבר אינה רק [בגדר] ערך או חזון, אלא מטרה בת השגה[i]. “חוגים המקורבים לח’אמנאי אף רואים בהשמדת ישראל תנאי מקדים להופעת “האימאם הנעלם”. כך הצהיר מהדי טאא’ב, ראש צוות החשיבה עמאר, המייעץ לח’אמנאי, בפברואר 2019, ש”יש להשמיד את המשטר הציוני כדי למלא את התנאים להופעת האימאם הנעלם.[ii]“. ביולי 2017 הצהיר עלי פדווי, מפקד חיל הים במשה”מ דאז וכיום סגן מפקד המשמרות, שיש להשמיד את ישראל כדי להכשיר את הקרקע להופעת “האימאם הנעלם”[iii]. בנוסף לשאיפה ההיסטורית להשמיד את ישראל, איראן רואה בישראל גורם ראשי שחוצץ בפני שאיפות הגרעין שלה ובפני שאיפות ההתפשטות שלה באזור. לכן, איראן פועלת להרתיע את ישראל מלממש כוונות התקפיות נגד מתקני הגרעין שלה באמצעות תמיכה איתנה בארגוני טרור (בעיקר ביכולותיהם הטיליות). במסגרת זאת, הגא”פ מהווה חוליה חשובה בסל הארגונים הללו, שכולל גם את חיזבאללה הלבנוני, חמאס, החזית העממית, המליציות השיעיות בעיראק ואנסאראללה בתימן. התמיכה בארגונים הללו מעניקה לאיראן תשתית לניהול מתקפות של טילים רבים נגד ישראל. בהתאם לכך התגאה מפקד חיל האוויר במשמרות המהפכה, עלי חאג’י-זאדה, בתשתית הטילים שאיראן מקיימת מול ישראל בהצהירו ב-2014: “בזכות תמיכת איראן, תל אביב נמצאת היום תחת שתי וערב של אש מצד לוחמי עזה וחיזבאללה. המשטר הציוני העושק והמקולל אינו יכול לעמוד איתן מול חזית ההתנגדות והוא נידון לתבוסה. “בספטמבר 2019 אף הצביע אחראי המבצעים במשמרות המהפכה, עבאס נילפרושן, על הצלחתה של טהרן לעבות את האסטרטגיה הזאת, באומרו שאיראן “כיתרה את ישראל ממזרח וממערב, מצפון ומדרום”.[iv]
הסוגיה הפלסטינית משמשת עמוד תווך במדיניותה החתרנית של איראן באזור. היא מקנה למשטר השיעי המהפכני באיראן לגיטימציה בעולם הסוני, ומאפשרת לה להתערב בענייניהם של כלל המשטרים במזה”ת באמתלה של תמיכה בפלסטינים, לקעקע את הלגיטימיות של המשטרים הסוניים שאינם חוברים לחזונו להשמיד את ישראל, ואף לזעזע את היציבות בהם באמצעות תמיכה בגורמים חתרניים מבית. מקום מרכזי במאמצי החתרנות האלה תופס “יום ירושלים”, שנקבע על ידי ח’ומיני כיום שיש לציין בכל שנה ביום שישי האחרון לחודש הרמדאן, כדי לסמל את השאיפה להשמיד את ישראל. למעשה, בהגותו של ח’ומיני נקבע ש”יום ירושלים” נועד לסמל גם את המאבק של העשוקים (מסתזעפאן) נגד היהירים האימפריאליסטים (מסתכבראן) והממשלות המזוהות עימם באזור.
כנגזרת מכך, ב”יום ירושלים” שמצוין מדי שנה בקרב איראן וגרורותיה באזור מובעת השאיפה לא רק להשמיד את ישראל אלא גם להדיח את המשטרים הערביים יריביה של איראן, ובראשם סעודיה. בנוסף, במדינות שנשלטות דה-פקטו על ידי איראן, כמו עיראק ולבנון, משמשים טקסי “יום ירושלים” להפגנת כוח של שליחיה של איראן (חיזבאללה ומליציות שיעיות עיראקיות) כדי להרתיע את החוגים המתנגדים לאיראן במדינות הללו ולהמחיש את כוחה האזורי של איראן. מאמצי החתרנות האלה התאפשרו בזכות השינוי התאולוגי שח’ומיני חולל לאחר המהפכה האסלאמית ביחס השיעה כלפי ירושלים. לאחר הזנחתה רבת השנים על ידי חכמי ההלכה השיעים, ח’ומיני ביסס את מעמדה הקדוש של ירושלים (לאחר נג’ף וכרבלא), וקבע שחובה על כל המוסלמים לפעול לשחרורה.
השימוש הסתגלני שאיראן עושה בסוגיה הפלסטינית בלט לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה. טהרן תומכת מאז ראשית המלחמה באסד, ומילאה תפקיד פעיל משמעותי במאבק למניעת הדחתו, אף שבמהלך המלחמה הרגו כוחותיו של אסד כ-3,700 פלסטינים (עדכני ל-2018), חלקם במתקפות כימיות. איראן, שהודפת דרישות בעולם הערבי להפסיק את התערבותה בסוגיה הפלסטינית הערבית ומדגישה שמדובר בסוגיה כלל-אסלאמית אנושית, מוכיחה למעשה שהיא תומכת בפלסטינים כל עוד הצעד משרת את האינטרסים שלה. המוטיבציה האמיתית לתמיכה האיראנית בארגוני ההתנגדות הפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית נובעת אפוא מהאינטרס האיראני, ובמיוחד ביטחונה הלאומי של איראן. לשם כך טהרן מוכנה אף לסכל פתרון, אם יושג, בין הפלסטינים לישראל או לארה”ב. ח’אמנאי כבר הפגין את הנחישות האיראנית לסכל יוזמות שלום כשהצהיר ששלום עם ישראל הוא מזימה שאמורה לשמש את ישראל למתקפות נוספות שלה באזור.
כפי שהצהיר איתאללה אחמד עלם אל-הודא, נציג ח’אמנאי במחוז ח’וראסאנ-י רזוי, במאי 2019, “[אפילו] אם יום אחד העם הפלסטיני ירצה להגיע להבנה – חס וחלילה – עם ישראל או אמריקה ויוותר [על ירושלים], אנו לא נוותר, מכיוון שאנו שואפים לשחרר את ירושלים”.[v] מדיניות זו השתקפה היטב בביקורת נוקבת שהטיחה טהרן בחמאס ב-2012 בגין הסכמתה להקים ממשלת אחדות לאומית בראשות מחמוד עבאס, תמיכת חמאס במורדים הסורים שהם סונים, והדאגה באיראן שהתפתחויות אלו עלולות לבשר את נסיגתה של חמאס מציר ההתנגדות.
בעקבות תמיכת החמאס במורדים הסורים והמגמה הפרגמטית שגילה מזכ”ל הארגון דאז, ח’אלד משעל, הובילה איראן להקמת ארגון אל-צאברין ב-2014 ברצועת עזה כאלטרנטיבה רעיונית. ב-2015 שימש ארגון זה את איראן גם כדי לחתור תחת הג’יהאד האסלאמי בשל המשבר שהתגלע ביחסיו עם טהרן (ראו להלן). הקמת הארגון שיקפה את שאיפתה של איראן להחזיק ברצועת עזה ארגון שליחים מובהק שימלא את כל תכתיביה. בהתאם לכך גינה מזכ”ל ארגון אל-צאברין, השאם סאלם, לשעבר מפקד בזרוע הצבאית בגא”פ, את המלחמה הסעודית נגד החות’ים בתימן.[vi] הוא גם הצהיר על תמיכתו המוחלטת באיראן במאבקה האזורי מול סעודיה, ובתמורה נהנה הארגון מאספקת אמל”ח ובכלל זה טילי פג’ר, ששימשו אותו במבצע צוק איתן. הארגון גם הואשם על ידי חמאס בהפצת השיעה ברצועה וניסה, ללא הצלחה, להרחיב את השפעתו גם לגדה המערבית. ואולם, הניסיון האיראני להקים אלטרנטיבה לחמאס ולגא”פ ברצועת עזה נכשל לאחר שחמאס ניהל נגדו מלחמת חורמה, שכללה ניסיון התנקשות כושל במזכ”ל סאלם ב-2015 וסגירת קרן הצדקה של הארגון (שהגישה סיוע הומניטרי למשפחות שהידים והיוותה ניסיון להשיג תמיכה חברתית על חשבון חמאס), וצו (שלא מומש עד כה) של חמאס לפזר את הארגון ב-2015.
פתחי שקאקי – מייסד גא”פ, בעל נטיות פרו-איראניות מובהקות
נהייתו של הגא”פ אחרי איראן המהפכנית התבטאה כבר בחבלי הלידה של הארגון. היא בולטת בהגותו של אחד ממייסדיו של הארגון, פתחי שקאקי (נולד ברפיח ב-1951), שעיצב את הקו הרעיוני-פוליטי של הארגון בעוד עבד על-עזיז עודה (נולד בג’בליה ב-1950) שימש מנהיגו הרוחני של הארגון. במהלך לימודי הרפואה במצרים, בשנות השבעים, הצטרף שקאקי יחד עם קבוצת סטודנטים פלסטינים לתנועת האחים המוסלמים והושפע מהרעיונות של הוגיה הראשיים, חסן אל-בנא וסיד קטב, אם כי נמשך גם אחר הגותם של הוגי הדעות השיעים, עלי שריעתי ואיתאללה מוחמד באקר אל-צדר.
פתחי שקאקי | ויקיפדיה
עם ניצחון המהפכה האסלאמית באיראן, בפברואר 1979, ועוד טרם הקמת הגא”פ, פרסם שקאקי את ספרו “ח’ומיני – הפתרון האסלאמי והחלופה”, שבו הביע תמיכה בחו’מיני “הוגה הדעות והלוחם” [vii].שקאקי מצטט בספרו פתוא של ח’ומיני שקובעת שהמאמץ להשמיד את ישראל הוא חובה דתית .שקאקי קרא לשיתוף פעולה שיעי-סוני, והזכיר את הפתוא של שיח’ אל-אזהר, מחמוד שלתות, משנת 1959, שלפיה השיעה התרי-עשרית היא אסכולה לגיטימית באסלאם. על בסיס זאת הניח שקאקי בספרו את הבסיס האידאולוגי לקשרים בין איראן בראשות ח’ומיני לפלסטינים, בהדגישו שח’ומיני הביע בפני יאסר ערפאת את תמיכתו במאבק מזוין משותף נגד האויב המשותף – ישראל. שקאקי גם ציין את משאבי הנפט והגז ואת מיקומה הגאו-אסטרטגי של איראן כיתרונות שמעניקים לאיראן חשיבות מיוחדת בזירה הבינלאומית. האוריינטציה הפרו-איראנית של ספרו של שקאקי הפכה לתג זיהוי של הארגון כעבור שנים מספר. פרסום הספר סימל גם את העימות האידאולוגי בין שקאקי לאחים המוסלמים, שבניגוד לח’ומיני לא העמידו את הנושא הפלסטיני בראש סדר יומם (בעקבות פרסום הספר סולק שקאקי מהאחים המוסלמים, וגם נעצר לכמה ימים על ידי שלטונות מצרים).
מקומה הבולט של איראן המהפכנית באידאולוגיה של הארגון ניכרה גם בהצהרותיו של המנהיג הרוחני של הגא”פ, עבד על-עזיז עודה. עודה שיבח את מאמציו של ח’ומיני להוביל התעוררות אסלאמית ולאחד את השיעים והסונים תחת הנהגתו. מתוקף אמונתו שאיראן היא המדינה המחויבת ביותר לפלסטינים הוא אף הביע תמיכה בהחלטה השנויה במחלוקת של ההנהגה האיראנית להמשיך את המלחמה נגד עיראק בקיץ 1982, והסביר שתוצאות המלחמה יקרינו על האזור כולו ויועילו לנושא הפלסטיני.
מיסוד הקשרים בין איראן לג’יהאד האסלאמי בשנות השמונים וראשית שנות התשעים
לאחר שעזב את מצרים לרצועת עזה ב-1981 שקד פתחי שקאקי על טיפוח פעילות הארגון בגדה המערבית ובעזה. ארגון הגא”פ הושפע אידאולוגית מהרטוריקה הפאן-אסלאמית של ח’ומיני. שקאקי נעצר על ידי ישראל ב-1983 למשך 11 חודשים לאחר שגייס פעילים לארגונו, בעיקר סטודנטים פלסטינים ממצרים, ובהם רמדאן עבדאללה שלח, ונעצר שוב בין השנים 1986–1988.
הגותו הפאן-אסלאמית, המושפעת מח’ומיני, ניכרה גם בספרו השני של שקאקי “השיעה והסונה: מהומה מלאכותית ומצערת” (פורסם בקהיר, 1985). בספר תיאר שקאקי את הסכסוך בין השיעה לסונה כמזימה מערבית תוך שהוא מסתמך על אמירה מפורשת של ח’ומיני על כך, והסביר שהמהפכה האסלאמית בראשות ח’ומיני היא סכר בפני השתלטות המערב על אומת האסלאם ומשאביה. קריאתו להעמיד את הסוגיה הפלסטינית בראש סדר היום בלטה בספרו השלישי “הקדמה סביב מרכזיות פלסטין והמיזם האסלאמי המודרני” (פורסם בבירות, 1989). בפגישתם בטהרן בשנות השמונים העניק ח’ומיני לשקאקי אישור הלכתי לבצע פיגועי התאבדות נגד ישראלים (חיילים ואזרחים), כי ח’ומיני קבע שכל היהודים שיושבים במרחב פלסטין הינם כובשים.
בשלהי שנות השמונים – תחילת שנות התשעים האיצו שלושה ציוני דרך מרכזיים את יחסי איראן-גא”פ. ראשית, לפי עדותו של שקאקי משנת 1993, איראן החלה לסייע פיננסית לארגונו כבר ב-1987 (אם כי לא פירט את הסכום), ככל הנראה מעט לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ולהבריח ציוד צבאי לידי הג’יהאד האסלאמי בשטחים. נראה לפיכך שעוד לפני סיום מלחמת איראן-עיראק (1980–1988) התקבלה בטהרן החלטה להגביר במידה ניכרת את מאמצי ייצוא המהפכה האסלאמית לאזורים הסוניים במרחב המזרח התיכון, כלקח מהתמיכה המועטה שזכתה לה איראן מצד העולם הערבי (רק סוריה, לוב ודרום תימן) במלחמת איראן-עיראק.
שנית, ב-1988 גירשה ישראל את הנהגת הג’יהאד האסלאמי, ובכללה שקאקי, ללבנון, בעקבות פיגועים שביצע הארגון במרוצת שנות השמונים. הג’יהאד האסלאמי העביר את מפקדתו ללבנון ולסוריה. כך נוצרה נקודת מפנה מהותית ביחסיו עם איראן, בשעה שנוסדו קשרים פיננסיים וצבאיים ישירים בינו לבין אנשי משמרות המהפכה בשגרירויות איראן בבירות ובדמשק. בנוסף מוסדו הקשרים בין הג’יהאד לחיזבאללה, ושני הצדדים ביצעו פיגועים משותפים נגד כוחות צה”ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון. שנתיים לאחר הסכם אוסלו, ב-1993, מיקם גם החמאס את מפקדותיו בדמשק, ושני הארגונים החלו לתאם פיגועי טרור נגד ישראל.
שלישית, ב-1991 נרשמה התקרבות נוספת בין איראן לג’יהאד האסלאמי לאחר שטהרן יזמה כינוס לקידום ותיאום המאבק המזוין נגד ישראל, תחת הכותרת “הוועידה הבינ”ל לתמיכה באינתיפאדה הפלסטינית”, בתגובה לוועידת השלום במדריד שהתכנסה באותה תקופה. הוועידה לתמיכה באינתיפאדה הפלסטינית מתכנסת מאז בטהרן אחת לכמה שנים. משלחת הג’יהאד האסלאמי, בראשות המזכ”ל שקאקי, השתתפה בכנס ב-1991 שחרט על דגלו סיוע לפלסטינים כדי להשמיד את ישראל ולהקים תחתיה מדינה פלסטינית.
חסות כלכלית וצבאית איראנית לג’יהאד האסלאמי
חיסולו של שקאקי ב-1995 על ידי ישראל במלטה, בעקבות מעשי טרור רצחניים שביצע הארגון, פגע קשות בתפקודו של הארגון, אם כי הוא המשיך בטרור נגד ישראל. עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא בשנת 2000 גברה באופן ניכר פעילות הטרור של הארגון, לאחר שנרשם גידול של ממש בסיוע הכספי שהעבירה איראן לג’יהאד. פקידים אמריקאים טענו שטהרן העבירה לג’יהאד האסלאמי בונוס בסך מיליוני דולרים עבור כל פיגוע טרור נגד ישראל.
מנהיג הארגון, רמדאן שלח, שלח ממקום מושבו בדמשק לאנשיו בשטחים את התשלומים מאיראן ואת ההוראות לביצוע הפיגועים. ממסמכי שלל שנתפסו במבצע חומת מגן עולה שמפקדת הג’יהאד האסלאמי בדמשק תקצבה גם פיגועים של הפת”ח נגד ישראל, וכן תשלומי פיצויים לבני משפחותיהם של פעילי פת”ח. אחד מבכירי הג’יהאד היושבים בדמשק שתכננו פיגועים נגד ישראל מאז ראשית שנות האלפיים הוא אכרם עג’ורי, שלאחרונה נכשל ניסיון לחסלו, כפי הנראה בידי ישראל. בנוסף לכך, בתקופה שלאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא, ב-2000, הגבירה איראן במידה ניכרת את הסיוע הצבאי שלה לג’יהאד האסלאמי לאחר שהטילה על רמטכ”ל חיזבאללה, עמאד מוע’ניה, לחזק את יכולתם של ארגוני ההתנגדות הפלסטיניים לבצע פיגועי טרור. לצד זאת, בהכוונת הדיפלומט האיראני המקורב לכוחות קודס חוסין שיח’ אל-אסלאם, השגריר האיראני בדמשק דאז, החל הג’יהאד לבצע פיגועי טרור בשיתוף פעולה עם חמאס.
איראן הידקה את יחסיה עם הג’יהאד האסלאמי תחת שרביטו של רמדאן שלח. בפגישתו עם שלח בטהרן ב-2002, בשולי הוועידה לתמיכה באינתיפאדה הפלסטינית, התחייב ח’אמנאי להגדיל את הסיוע שהגישה איראן לארגון ב-70 אחוז כדי לכסות את הוצאות הארגון הכרוכות בגיוס פעילים לפיגועי התאבדות. בפגישה הצביע שלח על הזיקה הישירה ועל הקשר האידאולוגי בין ארגונו לאיראן, בהצהירו שהגא”פ הוא “פרי נוסף של העץ הפורה של איתאללה ח’ומיני”. במקביל עודד ח’אמנאי פומבית את ארגוני ההתנגדות הפלסטינים להמשיך את פיגועי ההתאבדות נגד ישראל. בנאומו ב-5 באפריל 2002 קרא לפלסטינים לבצע פיגועי מסירת נפש, בהסבירו שזו הדרך היחידה לשחרר את פלסטין כיוון שהיא מתירה את האויב חסר אונים. במאי 2002 שיבח ח’אמנאי את פיגועי ההתאבדות כפסגת הכבוד והגבורה של הפלסטינים.
החסות הכספית והצבאית של איראן המשיכה גם במערכות הצבאיות שהתקיימו בין ישראל לרצועת עזה, עופרת יצוקה (דצמבר 2008 – ינואר 2009), עמוד ענן (נובמבר 2012) וצוק איתן (אוגוסט 2014). בכירים איראנים התפארו שאיראן סיפקה לג’יהאד האסלאמי את טילי פג’ר 5 שבאמצעותם תקף הג’יהאד את תל אביב, ואילו בכירי הארגון, רמדאן שלח וח’אלד אל-בטש, וכן דובר הארגון, דאוד שיהאב, הדגישו שהארגון חב את ממונו ואת האמל”ח שברשותו לאיראן.
בהתאם לנהייתו האידאולוגית אחרי איראן דבק הג’יהאד האסלאמי בקו אנטי-ישראלי נוקשה, ובמוקד דבקות בחזון שחרור כל פלסטין והתנגדות להסדרה ממושכת עימה. איראן גם מציידת את הג’יהאד ביכולת לסכל הסדרה אפשרית כלשהי בין ישראל לחמאס. בריאיון לערוץ האיראני בשפה הערבית אל-עאלם, בפברואר 2019, פרש הג’יהאד האסלאמי את תשתית הטרור המתקדמת שהוא מקים ברצועת עזה בחסות איראן, בדגש על מאגר הטילים ותשתית המנהור שהקים. אבו ח’מזה, דובר סאראיא אל-קודס, הזרוע הצבאית של הארגון, הודה לאיראן על האימונים, המימון והחימוש שהיא מעבירה לפעילי הארגון. הוא הציג לאל-עאלם מנהרות תת-קרקעיות שהקים הארגון במקום אלו שנהרסו על ידי צה”ל, ואשר באמצעותן הארגון מתכוון לחטוף חיילים ישראלים כדי לקדם עסקאות חילופי שבויים. הדובר הציג גם מחרטת טילים שבאמצעותם יוכל הארגון לתקוף את ירושלים ונתניה. בהתאם להתנגדותה של טהרן להסדרה כלשהי עם ישראל הדגיש הדובר את התנגדותו הדומה של הארגון, והבליט את חזונו של הארגון לשחרר את כל פלסטין באמצעות מאבק מזוין נגד ישראל.
Palestinian Islamic Jihad Showcases Military Capabilities on Iranian TV: It Is Our Natural Right to Capture Israeli Soldiers; We Have Rockets, New TunnelsOn February 24, 2019, Al-Alam TV (Iran) aired a report about the Al-Quds Brigades, which is one of the military wings of the Islamic Jihad in the Gaza Strip. Abu Hamza, the Brigades' spokesman, said that the Al-Quds Brigades are a comprehensive military system that has many offensive and defensive capabilities and that Iran has been supporting the Palestinian fighters since the its establishment. The report showed fighters performing a drill that involved clearing rooms and the use mortars, RPGs, machine guns, .50-caliber sniper rifles, and explosives. The report also showed a "workshop" in a tent containing what appeared to be 100 missiles. Militants were shown constructing rockets, and Al-Alam TV got "exclusive" access to the Bader 1 rockets – which are also known as "Ashkelon's Hell" – of which several dozen were visible. Abu Hamza said that Islamic Jihad's missiles can reach Jerusalem, Tel Aviv, Netanya, and "even further." In addition, the report showed several underground tunnels, which Abu Hamza explained were for the purpose of capturing Israeli soldiers in order to exchange them for Palestinian prisoners. He said: "It is our natural right and our duty to capture Israeli soldiers."See more: https://www.memri.org/tv/palestinian-islamic-jihad-showcases-military-capabilties-iranian-tv-right-capture-israeli-soldiers-tunners-rockets-iran-support
איראן מבריחה את הציוד הצבאי לג’יהאד האסלאמי ברצועת עזה באופנים שונים. במשך שנים רבות העבירה איראן את האמל”ח לרצועה דרך מנהרות שחיברו את סיני לעזה. בתקופת נשיאותו של מוחמד מורסי (2012–2013) שאף מורסי לחזק את כוחה של תנועת החמאס, תנועת-בת של האחים המוסלמים, לפיכך נרשמה עלייה ניכרת בכמות ההברחות בנתיב הזה. בשיטה זו הבריחה איראן לרצועה רקטות, פצצות מרגמה, טילים נגד טנקים, חומרי נפץ וכן ציוד גולמי לייצור חומרי נפץ. לאחר הדחת מורסי, ב-2014, אל-סיסי והצבא המצרי מנהלים מלחמת חורמה במנהרות. ביולי 2014 הודיע הצבא המצרי שהשמיד 1,639 מנהרות ששימשו את ארגוני הטרור ברצועת עזה. למרות זאת המשיך גא”פ להבריח אמל”ח לעזה באמצעות מנהרות ב-2015.
הברחות הנשק מאיראן לרצועה עדיין נמשכות, אם כי בהיקף מצומצם יותר. איראן משתמשת גם בתווך הימי להברחות. במרץ 2014 סיכל צה”ל ניסיון איראני להבריח אמל”ח לרצועה באמצעות ספינה אזרחית שנשאה את דגל פנמה (צוות הספינה לא ידע על כך). איראן גם החלה להעביר ידע ליצור טילים לרצועת עזה. נציג הג’יהאד האסלאמי בטהרן, נאצר אבו שריף, הצהיר שמשמרות המהפכה הכשירו חברים של חמאס והג’יהאד האסלאמי באיראן לייצר טילים ולהשביחם לאחר שובם לרצועה.
ערוצי הברחות כספים לארגוני ההתנגדות, ובכללם הג’יהאד האסלאמי ברצועה
למרות מסע הלחץ המקסימלי של ממשל טראמפ נגד איראן, המערים קשיים כלכליים על איראן, ח’אמנאי נחוש להמשיך את מתן החסות לטרור הפלסטיני נגד ישראל, אם כי בהיקפים נמוכים יותר. הוא הצהיר ביוני 2019 שהמאבק הכולל של האומה הפלסטינית, בממדים הצבאיים, הפוליטיים והתרבותיים, צריך להימשך עד שישראל תיכנע לפלסטינים. הצהרת ח’אמנאי מקפלת בתוכה לא רק את ההסתה האיראנית, אלא גם את ההבטחה לתגמול כספי עבור ארגוני הטרור שימשיכו להילחם נגד ישראל. איראן מפעילה מערך נרחב של ערוצים כספיים להעברת סיוע כלכלי לג’יהאד האסלאמי, כמו גם ליתר ארגוני ההתנגדות ברצועת עזה. מערך זה כולל את מוסד השהיד, הסהר האדום, הוועדה לסיוע ע”ש האמאם ח’ומיני, וחלפני כספים.
מוסד השהיד והשת”פ עם קרן אנצאר
מוסד השהיד, שצורף לרשימת הארגונים תחת סנקציות על ידי ארה”ב ב-2007, משמש גורם ראשי במערך החסות האיראנית לטרור באזור. בהכרזת הסנקציות הצביע משרד האוצר האמריקאי על הזיקה הישירה בין מוסד השהיד לג’יהאד האסאלמי (כמו גם ארגוני טרור נוספים הנתמכים בידי איראן – חיזבאללה וחמאס) לפעילי טרור שמבצעים פיגועי התאבדות ולמשפחות אסירים של הארגון. הקשר בין מוסד השהיד לבין כוחות קודס התבטא, בין היתר, בכך שחוסין דהקאן, שעמד בראשה בשנים 2001–2009 ,פיקד בשנות השמונים על כוחות קודס בלבנון.
בפברואר 2009 דיווח מוסד השהיד האיראני, שמפעיל שלוחה בעזה, שהעביר 1,340,000 דולר ל-1,340 משפחות מכל רחבי הרצועה שאיבדו את יקיריהן במבצע “עופרת יצוקה”.[viii] מוסד השהיד עצמו גם מכווין פיגועי טרור. קאסם עליק, בעת היותו יו”ר השלוחה הלבנונית של מוסד השהיד, הכווין פיגועי טרור של חוליות ברצועת עזה עבור הג’יהאד האסלאמי וחיזבאללה הלבנוני.
אגודת הצדקה אל-אנצאר, הפועלת ברצועת עזה מאז הוקמה ב-2001, מזוהה עם הג’יהאד האסלאמי, ומשמשת זרוע ביצועית של מוסד השהיד האיראני להעברת כספים לרצועת עזה ולגדה המערבית. בכיר בקרן אנצאר, סמאי אבו עיאדה, חשף במהלך 2019 שאיראן מעבירה אחת לשלושה חודשים סיוע ל-9,000 משפחות שהידים (ברובם המכריע פעילי טרור), כלהלן: 7,000 משפחות ברצועת עזה ו-2,000 בגדה המערבית. לדבריו, הקרן מעבירה 600 דולר למשפחת שהיד נשוי, ו-300 דולר למשפחת שהיד רווק.
בישראל הוכרזה קרן אנצאר כהתאחדות אסורה ב-2003. ואולם, הקרן שבה וחידשה את פעילותה ב-2005, לאחר ההתנתקות מעזה. קרן אנצאר העבירה מטעם איראן מיליוני דולרים למשפחות שהידים ברצועת עזה ובגדה המערבית. ב-2012 העבירה הקרן 1,650,000 דולר למשפחות שהידים שנהרגו במהלך האינתיפאדה השנייה. בהמשך העבירה הקרן תשלומים גם למשפחות שהידים שנהרגו במבצע “צוק איתן”. בנוסף, מקור במוסד השהיד האיראני בעזה הצהיר ביוני 2019 על כוונת המוסד להעניק 651 אלף דולר למשפחות שהידים ברצועת עזה, ובכלל זה ל-224 פלסטינים שנפצעו במהלך צעדות השיבה. לפי ההערכה, בין השנים 2015–2017 העבירה קרן אנצאר 8.7 מיליון דולר לרצועת עזה. קרן אנצאר מעבירה תשלומים גם למשפחות שהידים של חמאס ולא רק לאלה של הג’יהאד האסלאמי. ניתן להעריך בסבירות גבוהה שהערוץ הכלכלי הזה משמש את איראן כדי להעביר כספים לא רק למעטפת החברתית של ארגוני הטרור ברצועת עזה, ובכללם הג’יהאד האסלאמי, אלא גם לזרועות הטרור.
הסהר האדום האיראני
ערוץ כלכלי אחר שטהרן מעבירה דרכו סיוע פיננסי לארגוני הטרור ברצועת עזה, ובכללם הג’יהאד האסלאמי, הוא הסהר האדום האיראני. כפי שנחשף במסמכי ויקיליקס, הסהר האדום האיראני משמש כיסוי עבור המודיעין האיראני (MOIS) וכוחות קודס במשמרות המהפכה, שעושים בו שימוש רב לקדם את החתרנות האיראנית במדינות שונות ובהן לבנון, בחריין, תימן ועיראק. כפי שנחשף, כל הצוותים ששיגר הסהר האדום האיראני ללבנון במלחמת לבנון השנייה, לכאורה כדי לסייע לאוכלוסייה האזרחית, היו למעשה אנשי כוח אל-קודס של משמרות המהפכה שהגיעו ללבנון על מנת לסייע לחיזבאללה. הצוותים הביאו משלוחים של ציוד רפואי ששימשו מסווה למשלוחי ציוד צבאי ואמל”ח. עוד נחשף במסמכי ויקיליקס שהסהר האדום שימש את כוחות קודס בשנים 1997–2000 כדי לסייע לפעילי אופוזיציה שיעים בבחריין ובתימן, וכן כדי להחדיר את אנשיהם לעיראק במהלך מלחמת עיראק (2003–2011) במסווה של אנשי הסהר האדום. כפי שחשף סעיד קאסמי, לשעבר בכיר במשמרות המהפכה, ארגונו השתמש במסווה של הסהר האדום האיראני כדי להכשיר פעילי טרור, ובהם אנשי אל-קאעידה, במהלך המלחמה בבוסניה בשנות התשעים.
הסהר האדום האיראני פועל באופן שוטף ברצועת עזה בתואנה של סיוע הומניטרי. לאור תולדות הארגון בשירות משמרות המהפכה וכוחות קודס, ניתן להסיק שהוא משמש את איראן כדי להבריח אמל”ח ומימון גם לארגוני הטרור בעזה. על אף היותו כלי מרכזי עבור זרועותיה החתרניות של איראן, ארגון הסהר האדום לא נכלל ברשימת הסנקציות האמריקאיות. בנוסף, למרות הסיוע הנרחב והישיר שהוא מגיש לפעילות הטרור האיראנית ביעדים רבים, הוא עדיין חבר בפדרציה הבינלאומית של הצלב האדום וחברות הסהר האדום (The International Federation of Red Cross and Red Crescent Societies).
פעילותם של הסהר האדום האיראני ושל מוסד השהיד ברצועת עזה מעוגנת בחוק האיראני. “חוק התמיכה במהפכה האסלאמית של העם הפלסטיני” אושר בפרלמנט האיראני ב-9 במאי 1990. החוק מסמיך את הסהר האדום האיראני, מוסד השהיד וכן קרן המסתזעפאן (מהקרנות העשירות ביותר באיראן, נשלטת בידי ח’אמנאי) להעביר את הסיוע הפיננסי למשפחות של אסירים ושהידים פלסטינים. הקשר הישיר בין המוסדות הללו לבין הזרועות החתרניות של איראן, משמרות המהפכה ומשרד המודיעין (MOIS) מעוגן בחוק הזה. החוק הורה להקים ועדה שמורכבת מנציגי משמרות המהפכה, MOIS, מוסד השהיד, הסהר האדום, משרדי החוץ והתרבות וכן הפרלמנט, כדי לתאם את ביצוע התמיכה האיראנית בפלסטינים.
הוועדה לסיוע ע”ש האמאם ח’ומיני
ערוץ נוסף המשמש את איראן לצורכי טרור ברצועת עזה הוא הוועדה לסיוע ע”ש האמאם ח’ומיני. השלוחה הלבנונית של הוועדה נכללה ברשימת הסנקציות האמריקאיות ב-2010 בשל היותה צינור איראני להעברת כספים עבור מוסדות חיזבאללה. בנוסף, ב-1997 שימשו תשתיות הוועדה בטג’יקיסטן כיסוי עבור מעקבים אחר השגרירות האמריקאית במדינה. ככל הנראה, הירתמותה של הוועדה ע”ש האמאם ח’ומיני לצורכי המודיעין האיראני בטג’יקיסטן היו הסיבה לכך שממשלת טג’יקיסטן סגרה את משרדי הקרן במדינה ב-2016. באפגניסטן הוועדה מספקת כיסוי עבור כוחות קודס להעברת כספים וציוד למערב ומרכז המדינה, ומשמשת עוגן מרכזי לקידום ההשפעה האיראנית באפגניסטן.
לפי מסמכי ויקיליקס, הוועדה שימשה אחד הערוצים שדרכם העבירו כוחות קודס אמל”ח לשליחיה השונים בעיראק בעת המלחמה נגד כוחות הקואליציה בראשות ארה”ב. האמל”ח הזה שימש רבות את המליציות השיעיות העיראקיות שבהן תמכה איראן באותה תקופה, ג’יש אל-מהדי, עצאא’ב אהל אל-חק, לואא’ אל-יום אל-מועוד וכתאא’ב חיזבאללה. לפי הפנטגון, איראן אחראית למותם של לפחות 608 חיילים אמריקאים במלחמת עיראק (17 אחוז מכלל החללים האמריקאים במלחמה) באמצעות תמיכתה הצבאית והפיננסית במליציות הללו.
אישיות נוספת שקושרת את הוועדה לסיוע ע”ש האמאם ח’ומיני למשמרות המהפכה היא פרוויז פתאח, שעמד בראשה בשנים 2015–2019. פתאח, בוגר משמרות המהפכה, נכלל ברשימת הסנקציות האמריקאיות ב-2010, בעת שעמד בראש אחת הקרנות הכלכליות המזוהות עם משמרות המהפכה, בניאד-י תעאונ-י ספאה (Bonyad Taavon Sepah), המספקת שירותים בנקאיים למשמרות המהפכה. לאחר שירותו במשמרות המהפכה עבד פתאח בתאגיד הכלכלי של משמרות המהפכה, ח’אתם אל-אנביאא’, שמשמש גם הוא כיסוי לפעילות של כוחות קודס במזרח התיכון וברחבי העולם.
Mayadeen TV Features Gaza Attack Tunnels of the Al-Mujahideen BrigadesAl-Mayadeen TV broadcast a report on the Gaza attack tunnels dug by the Al-Mujahideen Brigades, the military arm of the Palestinian Mujahideen Movement, a group that splintered from Fatah. Abu Aziz, a militant in the brigades' missile unit, told the reporter, who toured one of the tunnels with the camera crew, that "the enemy will be taken by surprise by our missile and mortar capabilities," and Abu Yunis, a spokesman for the brigades, said that the Palestinian resistance "is ready at any moment, day and night, above ground and below ground." The report aired on February 6.
הוועדה לסיוע ע”ש האמאם ח’ומיני מעבירה באופן שוטף סיוע הומניטרי לרצועת עזה. תסמין להיותה צינור בין כוחות קודס לארגוני ההתנגדות היו תמונות שפורסמו בתקשורת האיראנית ביוני 2017 ובהן נראו אנשי הוועדה מחלקים סעודות אפטאר (סיום הצום בחודש הרמדאן) לפעילי כתאא’ב אל-מוג’אהדין ברצועת עזה. הארגון הזה הוקם ב-2006 לאחר שהתפצל מהפת”ח, נכלל ברשימת הסנקציות האמריקאיות מאז 2018 ופעיליו אומנו ומומנו על ידי חיזבאללה הלבנוני. הארגון נלחם נגד צה”ל בסבבי הלחימה השונים, והשתתף בשיגורי הטילים לעבר ישראל. ב-2018 שידר הערוץ הלבנוני אל-מיאדין, המקורב לחיזבאללה, דיווח מצולם מאחת המנהרות של הארגון.
הוועדה לסיוע ע”ש האמאם ח’ומיני לא נכללה עד כה ברשימת הסנקציות האמריקאיות, אף שצברה רקורד עשיר של פעילות בשירות משמרות המהפכה.
חלפני כספים
חלפני כספים משמשים צינור נוסף בידי איראן להלבין כספים עבור בעלי בריתה באזור. הערוץ הזה שימש אותה, לצד אפיקים אחרים, כדי להעביר כספים למיליציות השיעיות העיראקיות שלחמו מטעמה נגד הצבא האמריקאי במלחמת עיראק בשנים 2003–2011, וכן לחיזבאללה בלבנון מאז תום מלחמת לבנון השנייה.
בדומה לכך, איראן עושה שימוש גם בחלפני כספים ברצועת עזה כדי לממן את בעלי בריתה במרחב הזה. בסבב האלים שפרץ בין ישראל לחמאס במאי 2019 חיסלה ישראל את חאמד אל-חודרי, מפקד שטח בזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם. לאחר חיסולו חשף צה”ל שאל-חודרי היה בעליה של חברת החלפנות “אל-וופאק”, שהוכרזה כארגון טרור בישראל ביוני 2018. בשנים האחרונות התבסס מעמדה של החברה, וכן מעמדו של אל-חדרי כחלפן כספים מרכזי ברצועת עזה. הוא העביר כספים בהיקפים גדולים ובמזומן לחמאס, לג’יהאד האסלאמי ולארגוני טרור נוספים ברצועה.
באוגוסט 2019 הטילה ארה”ב סנקציות על איש כספים של חמאס, פוואז מחמוד נאצר, ועל חלפן כספים היושב בעזה, מוחמד אל-עאי, לאחר שהעבירו כספים מאיראן דרך חיזבאללה לחמאס ולג’יהאד האסלאמי.
המשבר ביחסי איראן-גא”פ (2015–2016)
בעידן הנהגתו של שלח (1995–2018) נרשמה התבססות משמעותית ביחסי איראן-גא”פ, במיוחד בפן הצבאי. טהרן סיפקה לארגון את כל צרכיו ובכלל זה אימונים, אמל”ח וסיוע פיננסי שנתי שנאמד בכ-30 מיליון דולר בשנה. עם זאת, משבר שפרץ ב-2015 העיב על היחסים בין שני הצדדים. לפי דיווחים שונים, הסיבה לכך הייתה סירובו של הגא”פ לגנות את המלחמה שבה פתחה סעודיה נגד המורדים השיעים בתימן, שנתמכים על ידי איראן, במרץ 2015 (מבצע “סופה נחרצת”).
איראן והגא”פ ניסו לפתור את המשבר הרחק מאור הזרקורים, ולכן לא התייחסו במישרין לצמצום התמיכה האיראנית ולסיבותיו. עם זאת, מקורות פלסטינים הסבירו ביולי 2015 שהמשבר נבע מכך שהג’יהאד האסלאמי “מסרב שמישהו יכתיב כל עמדה, במיוחד ביחס לסוגיות הקשורות באומה הערבית והאסלאמית, שבהן יש לתנועה חזון עצמאי ופרטי”. בנוסף, ברמיזה לסירוב של הגא”פ לקבל את התכתיב האיראני, אמר בכיר הארגון מוחמד אל-הינדי במאי 2015 שגא”פ החליט לא להתבטא כלל בנוגע לסכסוכים האזוריים, ושיחסיה עם איראן מבוססים על כבוד הדדי. אחראי קשרי החוץ בגא”פ, מחפוז מונוואר, שישב בבירות, התייחס גם הוא במרומז לסוגיה באומרו ש”לתנועתנו מדיניות קבועה המבוססת על כיבוד ההחלטות של העמים והממשלות. אנו איננו מתערבים בפוליטיקה הפנימית של המדינות ונמשיך לנהוג כך”.
רמדאן שלח | khamenei.ir
לצד זאת, גא”פ התייחס בשלילה להקמת ארגון אל-צאברין בידי איראן, וראה בכך חתירה תחתיו, במיוחד כשהארגון הוקם בחלקו על ידי פורשי הגא”פ.[ix] סיבה נוספת לפרוץ המשבר הייתה ניסיון של הגא”פ לשפר את יחסיו עם מצרים, ירדן וסעודיה. במהלך 2017 התייחס סגן המזכ”ל דאז, זיאד אל-נח’אלה, במרומז למדיניות זו באומרו שההתקרבות למצרים אינה באה על חשבון יחסיה של הגא”פ עם מדינות ערביות ואסלאמיות (קרי, איראן) התומכות בה, או על חשבון עקרונותיה האידאולוגיים.[x]
ישנם דיווחים שאיראן קיצצה באופן ניכר את הסיוע הכלכלי לגא”פ, וכך נקלע הארגון למשבר הכלכלי החמור בתולדותיו. בעקבות זאת נאלץ הארגון להנהיג קיצוצים בפעילותו, סגר את משרדי ערוץ הטלוויזיה שלו “פלסטין אל-יום” בירושלים, ופיטר חלק מהעובדים במשרדי הערוץ בגדה המערבית ובעזה. בעקבות זאת חיפש גא”פ מקורות פיננסיים חלופיים, אך ללא הועיל.
אחד מבכירי הארגון אמר בעילום שם שהמשבר הכלכלי הסב פגיעה בפעילות התעמולתית של הארגון בערוצי התקשורת שלו, וגם זלג לזרוע הצבאית בארגון, סראיא אל-קודס, שפעיליו לא קיבלו משכורות. יש לציין שהמשבר הכלכלי אירע בשעה קריטית, כיוון שהארגון היה עסוק באותה עת בשיקום יכולותיו הצבאיות, ובכלל זה שיקום תשתיותיו וגיוס פעילים חדשים לזרוע הצבאית. לפי מחלקת המדינה האמריקאית גייס גא”פ לשורותיו ב-2015 כ-200 פעילים, כדי למלא את השורות לאחר מבצע “צוק איתן”. בראיונותיהם במאי ובאוגוסט 2015 הודו מזכ”ל הארגון, שלח, ומוחמד אל-הינדי שהארגון סובל ממשבר כלכלי, אך סייגו את דבריהם והוסיפו שאין מדובר בהתפתחות יוצאת דופן בתולדות הארגון, אלא בתוצאה של המצור על עזה.
במהלך התקופה הזו נשמר שיתוף הפעולה בין שני הצדדים. לפי מערכת הביטחון בישראל שיגרה באוגוסט 2015 חוליה של פעילי הג’יהאד האסלאמי ארבע רקטות לעבר רמת הגולן, בהוראת סעיד איזדי, ראש מחלקת הפלסטינים בכוחות קודס (הכלול ברשימת הסנקציות האמריקאיות נגד איראן), שהעביר את ההנחיות לשטח באמצעות רמדאן שלח.
בשנים אלו ביקר שלח בטהרן כמה פעמים כדי לגשר על הפערים בעמדות שני הצדדים, והדגיש באחד הביקורים את נכונות הגא”פ לעמוד לשירותה של טהרן כל אימת שתחפוץ, בהצהירו בפגישתו עם בכיר המשטר, עלי אכבר האשמי רפסנג’אני, ש”ההגנה על איראן היא הגנה על האסלאם”. על פי “אל-שרק אל-אוסט” הסעודי המשבר ביחסים נפתר באביב 2016, לאחר שיחות שקיימה משלחת הגא”פ, בראשות שלח, בטהרן עם ההנהגה האיראנית, ובכלל זה עם מפקד כוחות קודס, קאסם סולימאני. הפשרה שהושגה בין הצדדים מצביעה על כך שאיראן הצליחה להעמיק את אחיזתה בקרב הגא”פ, לאחר שהארגון קיבל את דרישת סולימאני למנות את פעיל הזרוע הצבאית סאראיא אל-קודס, ח’אלד מנצור, לעמוד בראשה. בתמורה לכך סוכם שאיראן תעביר ישירות לזרוע הצבאית בגא”פ 70 מיליון דולר.[xi] גא”פ הכחיש בתגובה שאיראן מעניקה לו 70 מיליון דולר בשנה, אך לא הכחיש שמינה בהוראת קאסם סולימאני את ח’אלד מנצור לעמוד בראש הזרוע הצבאית של הארגון.
הידוק היחסים בעידן נח’אלה
לנוכח ההידרדרות במצבו הרפואי של מזכ”ל הגא”פ, שלח, נקבע כי תיערכנה בחירות לראשות הארגון וללשכתו המדינית. לפי המדווח, איראן העדיפה לשמר ולהגביר את אחיזתה בארגון באמצעות מקורבה נח’אלה, ששימש סגנו וימונה להחליפו ללא בחירות, ואילו מוחמד אל-הינדי, היושב בעזה ומקורב לתנועת האחים המוסלמים במצרים, ימונה לסגנו [xii].בספטמבר 2018 נערכו בחירות בארגון, לאחר שהיוזמה האיראנית לביטולן לא נענתה, אם כי תוצאתן שירתה באופן מובהק את שאיפתה של טהרן. בבחירות גבר זיאד נח’אלה, המקורב לאיראן, על מוחמד אל-הנדי, ונבחר לשמש חבר בלשכה המדינית של הארגון. נח’אלה החליף את רמדאן שלח, שפרש עקב מצבו הרפואי. בעקבות הבחירות הסביר “אל-שרק אל-אוסט” הסעודי שהציר האיראני בקרב הגא”פ תפס את ההגמוניה בארגון. לפי העיתונות הפלסטינית, מגמת שיפור היחסים עם איראן החלה עוד לפני בחירתו של נח’אלה, כאשר איראן שבה לאמן את פעילי הגא”פ במידה נרחבת מבעבר.
זיאד נחאלה | ויקיפדיה
בדצמבר 2018 – ינואר 2019 ביקר נח’אלה בטהרן, לראשונה מאז היבחרו לעמוד בראשות הגא”פ. הפגישה שימשה עוגן חשוב להידוק היחסים בין הצדדים גם תחת מסע הלחץ המקסימלי של ממשל טראמפ נגד איראן. בהתאם לכך הצהיר ח’אמנאי בפגישתו עם שלח שאיראן לא תיסוג מ”חובתה האלוהית, הדתית וההגיונית” לתמוך בפלסטינים. נח’אלה הציג לח’אמנאי דו”ח על אודות כשירותו של ארגונו בעזה, והדגיש את נחישותו לסכל את “תוכנית המאה” של טראמפ, בהתאם לשאיפה האיראנית לסכל כל פיוס אפשרי בין ישראל לפלסטינים.
בפגישותיו של נח’אלה עם הנשיא, חסן רוחאני, מזכיר המועצה לביטחון לאומי, עלי שמח’אני, ויו”ר הפרלמנט, עלי לאריג’אני, הדגישו הצדדים את החשיבות של סיכול “תוכנית המאה” ואת המשך הסיוע האיראני לגא”פ. בדבריו לנח’אלה שיקף הנשיא רוחאני את האסטרטגיה האיראנית הרואה בגא”פ מרכיב חשוב בהרתעת ישראל מפני תקיפת איראן, בהצהירו שהפלסטינים ממלאים תפקיד חשוב בבלימת שאיפות ההתפשטות של ישראל. בהתאם לכך הוא קרא לנח’אלה להמשיך את דרך ההתנגדות, קרי המאבק המזוין. בכך ביטא את השאיפה להתיש את ישראל. הנחישות האיראנית להכשיר את פעילי הגא”פ התבטאה בביקור זה גם בדברי מפקד משטרת איראן, חסין אשתרי (לשעבר בכיר במשמרות המהפכה) לנח’אלה, שלפיהם טהרן מעוניינת לצייד את הגא”פ ביכולותיה ובניסיונה ולהעניק הכשרות שונות לפעיליו.[xiii] נח’אלה, מצידו, הביע בפגישתו עם שר החוץ האיראני, מוחמד ג’ואד זריף, את נאמנותו המוחלטת לאיראן ואת נחישותו לחסום כל ניסיון לקרב בין הגא”פ למדינות הסוניות המתונות, כשהצהיר שכמה מדינות ערביות מנסות להחליש את ההתנגדות בעוד שאיראן היא התומכת האמיתית בזכויות הפלסטינים.
מסקנות והמלצות
הברית בין איראן לגא”פ מעוגנת בשורשים ההיסטוריים של הארגון ובהגותו של מייסדו, שקאקי. תחת חסותה של טהרן הצליח הגא”פ להפוך לכוח הצבאי השני בחשיבותו ובכוחו ברצועה, אחרי חמאס. למרות ניסיונו לנהל מערכת קבלת החלטות עצמאית מסוימת, הגא”פ קשור בחבל הטבור רעיונית, צבאית ופיננסית לטהרן, לכן הוא יתקשה לחרוג ממדיניות פטרונו האיראני. כפי שאמר נציג הגא”פ באיראן, נאצר אבו שריף, בשלהי 2018, איראן נותרה ספקית האמל”ח היחידה לגא”פ והתומכת היחידה בארגון.
בתקופת המשבר ביחסיו עם איראן ניסה הגא”פ למצוא מקורות כספיים חלופיים לאיראן אך נכשל, ככל הנראה כתוצאה מהפערים האידאולוגיים העמוקים שחוצצים בינו לבין המחנה הסוני הפרו-אמריקאי (ירדן, מצרים, סעודיה). עובדה זו מדגישה את התלות שלו באיראן, בנוסף לזיקה הרעיונית שקושרת את שני הצדדים. איראן, מאידך גיסא, זקוקה לגא”פ כדי להחזיק בעוגן אסטרטגי מול ישראל, במיוחד לאור יחסיה המורכבים עם חמאס. הגם שגא”פ אינו חולק עם איראן מכנה משותף עדתי, כמו המליציות השיעיות בעיראק, חיזבאללה הלבנוני ואנסאראללה בתימן (שהוקמו בסיוע ישיר מטהרן או על ידה), שבמסגרתו הם רואים בחאמנאי מנהיג דתי, גא”פ עודנו משמש שליח של איראן בשל תלותו המובהקת בסיועה המקיף. אם דיווח “אל-שרק אל-אוסט” הסעודי נכון, אזי איראן אף הצליחה למנף את המשבר ביחסיה עם הגא”פ כדי לחזק את השפעתה על הארגון, כשח’אלד מנצור מונה לעמוד בראש הזרוע הצבאית בגא”פ לפי דרישת סולימאני.
איראן המהפכנית מלווה ומטפחת את הגא”פ כבר משחר ינקותו בפן האידאולוגי, ומשמשת מרכיב דומיננטי ביכולותיו הצבאיות והפיננסיות. שני הצדדים חולקים במשותף משנה רדיקלית השואפת להשמיד את ישראל. תלותו הצבאית והפיננסית של הגא”פ בסיוע האיראני מותירה בידיו מרחב תמרון מצומצם למדי אל מול התכתיבים מטהרן. לפיכך, גם אם הסיעה בקרב הגא”פ, בראשות מוחמד אל-הינדי ואנשיו, תנסה לחרוג שוב מההנחיות האיראניות, היא צפויה להיתקל בהתנגדות מצד מזכ”ל הארגון נח’אלה, הפרו-איראני, וגם אם תצליח לעבור את המשוכה הזו, הצעד עלול להעמיד את המשך קיומו של הארגון בספק.
ישראל אומנם מתרכזת בשנים האחרונות בסיכול מאמצי ההתבססות האיראנית בחזית הצפונית, עם זאת ראוי להשקיע בו-בזמן מאמץ לריסון האחיזה האיראנית ברצועת עזה. ריסון יכולותיו הכלכליות והצבאיות של הגא”פ הוא אינטרס ישראלי ואמריקאי משותף. הגא”פ הוכרז על ידי ארה”ב כארגון טרור זר (Foreign Terrorist Organization) ב-1997, לאחר פיגועי הטרור הקשים שביצע נגד ישראל בתמיכת איראן שבהם נהרגו גם אזרחים אמריקאים, ולאחר שבכירים בגא”פ התבססו בשטח ארה”ב, וכן בעקבות פעילויות התרמת כספים שביצע הארגון ברחבי ארה”ב. ההגדרה מאפשרת שורה של צעדים משפטיים שנועדו לשלול מהארגון יכולות פיננסיות.
ב-2005 כללה ארה”ב את אגודת אל-אסחאן של הגא”פ ברשימת הסנקציות, אך הארגון עדיין מקיים קשרים כספיים עם איראן באמצעות קרן אל-אנצאר, שאינה נכללת ברשימת הסנקציות האמריקאיות אף שאיראן העבירה באמצעותו מיליוני דולרים לגא”פ. לפיכך, חשוב שארה”ב תטיל סנקציות על הקרן כדי לחזק את מסע הלחץ המקסימלי נגד איראן ולשפר את פעילות הסיכול נגד הגא”פ. בנוסף, חשוב שממשל טראמפ יטיל סנקציות גם על הוועדה לסיוע ע”ש האמאם ח’ומיני, שמשמשת כאמור כיסוי עבור פעילות משמרות המהפכה בעזה (ובמדינות רבות אחרות). במקביל, על ישראל וארה”ב להמשיך באיתור חלפני כספים ברצועת עזה שעוזרים להעביר את הסיוע האיראני לגא”פ, כדי להכלילם בסנקציות האמריקאיות.
שימוש במוסדות הומניטריים כמו הסהר האדום האיראני, הוועדה לסיוע ע”ש האמאם ח’ומיני ואחרים למטרות קידום טרור בידי המשטר האיראני אינו מפליא. עם זאת, לאור הקושי הצפוי בהטלת סנקציות נגד הסהר האדום האיראני, ראוי שמערכות ההסברה בישראל ובארה”ב תבצענה מסע הסברה עולמי נרחב במטרה להטיל פיקוח על המוסד ולהצר ככל האפשר את פעילותו החתרנית. בנוסף, מומלץ שגורמי ההסברה בישראל ובארה”ב ימנפו את הראיות שמוצגות במחקר הנוכחי בנוגע לשירותיה של הוועדה ע”ש האמאם ח’ומיני לכוחות קודס לחסות שהמשטר האיראני מעניק לגורמי הטרור בעזה, כמו גם במדינות אחרות. השימוש בכספי הצדקה הללו למטרות סיוע לפלסטינים כבר עורר מחאה רבה בקרב המפגינים בסבבי המחאות האחרונים באיראן וכן ברשתות החברתיות[xiv], ולכן אפשר שהסברה אפקטיבית בנושא תלבה את המחאה באיראן ותחליש את המשטר האיראני.
[i] סלאמי: הוכשרה היכולת להשמיד את המשטר הציוני”, פארס (איראן), 30 בספטמבר 2019.
[ii] ראש המפקדה האסטרטגית עמאר: ‘יש להשמיד את המשטר הציוני כדי מלא את התנאים להופעת האמאם הנעלם’ ”, אעתמאד (איראן), 9 בפברואר 2019.
[iii] פדווי: השמדת ישראל תכשיר את הקרקע להופעת האמאם הנעלם”, בורנא ניוז (איראן), 21 ביולי 2017.
[iv] אחראי המבצעים במשמרות המהפכה: הרפובליקה האסלאמית הגיעה עד מעל לראשה של ישראל”, תסנים (איראן), 28 בספטמבר 2019.
[v] איתאללה עלם אל-הודא: העם הפלסטינים ניצב בקדמת החזית”, תסנים (איראן), 31 במאי 2019.
[vi] פעילות חסרת תקדים של תנועה שיעית בעזה”, משרק ניוז (איראן), 13 במאי 2015.
[viii] מוסד השהיד החל לחלק מיליון ושלושת מאות וארבעים אלף דולר למשפחות שהידים מהמלחמה בעזה”, אתר השלוחה העזתית של מוסד השהיד (עזה), 26 בפברואר 2009.
[ix] חילוקי דעות מעיבים על יחסיה של טהראן עם הג’יהאד האסלאמי”, אל-ג’זירה, 26 מאי 2015
[x] שיחת השעה: ריאיון עם זיאד נחאלה, סגן מזכ”ל תנועת הג’יהאד האסלאמי”, אל-מיאדין, 10 ביולי 2017.
[xi] איראן פותחת את שעריה בפני הג’יהאד האסלאמי”, אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 5 במאי 2016;
[xii] חילוקי דעות פנימיים בג’יהאד האסלאמי”, אל-שרק אל-אוסט, 11 באפריל 2018.
[xiii] אשתרי למשלחת פלסטינית: משטרת איראן עומדת לשירותכם”, רדיו פרדא, 2 בינואר 2019
[xiv] ראו למשל “ציר פרלמנט דרש הוועדה לסיוע [ע”ש האמאם ח’ומיני] שקיפות לגבי כספי הצדקה”, רדיו פרדא (צ’כיה), 8 בינואר 2018. ראו גם הקמפיין “לא לוועדה לסיוע [ע”ש האמאם ח’ומיני]” (#نه_به_کمیته_امداد) של מתנגדי המשטר ברשת טוויטר, שבו נראים אזרחים תוקפים קופות צדקה של הקרן.
בסוף השבוע האחרון התקיימו באיראן הבחירות למג’לס (פרלמנט) לאחר שמנגנוני הסינון של המשטר ניפו את מרבית המועמדים הרפורמיסטים. שר הפנים עבדאלרצ’א רחמני-פאצ’לי אמר כי אחוז ההצבעה עמד על %42.57 (כ-24.5 מיליון קולות מתוך כמעט 58 מיליון בעלי זכות בחירה), הנמוך ביותר מאז הקמת הרפובליקה האסלאמית ב-1979. בבחירות הקודמות ב-2016 עמד אחוז ההצבעה על 61.8%. ‘המועצה לשומרי החוקה המפקחת’ על כל תהליך הבחירות, פסלה לפני מספר שבועות את יותר מ-9,000 מועמדים, רובם רפורמיסטים בשעה שיותר מ-7,100 מועמדים, רובם שמרנים או עצמאיים, הורשו להתמודד. מספר המושבים במג’לס האיראני עומד על 290, המייצגים 31 מחוזות בחירה.
רחמני-פאצ’לי אמר כי אחוז ההצבעה היה סביר בהתחשב בהתפרצות נגיף הקורונה באיראן (עד כה נמנו 12 מתים), מזג האוויר הגרוע, התנאים הפוליטיים, התרסקות מטוס הנוסעים האוקראיני והמחאות בנובמבר 2019. בבחירות זכו השמרנים בכל שלושים המושבים המוקצים למחוז טהרן, כאשר ראש העירייה הקודם ובכיר משמרות המהפכה מחמד באקר קליבאף כבש את המקום הראשון. מכל מקום, בכלי התקשורת באיראן מחעטו להתייחס לתוצאות הבחירות והתייחסו בהרחבה לנגיף הקורונה.
לאור העיכוב בפרסום התוצאות, התקשורת העצמאית באיראן הביעה ספק רב בנתונים של סוכנות הידיעות ‘פארס’ (שהיו קרובים לאלה שפורסמו בסופו של דבר על ידי משרד הפנים) וטענה כי מספר שעות לאחר תום ההצבעה, כתבים במטה הבחירות המרכזי נחשפו לנתונים שונים על כלל המצביעים. על פי חלק מאותם כתבים, הנתונים הראו כי פחות משלושים אחוזים מאזרחי איראן הלכו לקלפיות, ושיעור המצביעים בבחירות בטהרן היה כ-20%. משרד המודיעין של משמרות המהפכה מספר כי כתבים שפרסמו נתונים אלה נדרשו לסגור את החשבונות שלהם בטוויטר ובאיסנטגרם.
מנהיג איראן עלי ח’אמנאי, הודה ב-23 בפברואר לתושבים שהגיעו לקלפיות למרות “התעמולה של האויבים” סביב התפרצות נגיף הקורונה:
“התעמולה השלילית החלה כבר לפני מספר חודשים אך הגיע לשיאה בימים האחרונים (ערב הבחירות)…בימים האחרונים שופרות התעמולה של האויבים ניצלה כל הזדמנות לרפות את ידי התושבים מלהגיע לקלפיות בתירוץ של נגיף (הקורונה)… (למרות זאת)…השתתפות המצביעים במחוז קום (בו התפרצה הקורונה) אפילו הייתה ניכרת למדי…האויבים מתייצבים אפילו נגד הבחירות באיראן הם אינם מעוניינים לראות התופעה של השתתפות התושבים בשם הדת ובשירות המהפכה כמציאות חיה וקיימת”.
עוד הוסיף כי “בעוד בשרות האויב ניצבים מיליונים בחזית מול איראן, הרי שמולם חובה על מיליוני איראנים להיות נכונים להגן, לתקוף, להשיב מלחמה באמצעות תעמולה ובכל דרך אפשרית”. לדברי מנהיג איראן, הבחירות היוו “מבחן אלוהי גדול נוסף” שהעם האיראני עבר אותו גם הפעם בהצלחה. יצוין כי במהלך ההצבעה וכן בעת דבריו לעם האיראני לאחר הבחירות, ח’אמנאי הורחק מספר מטרים מכל מגע עם אנשים אחרים, ומאות כתבים וצלמים כולל כתבים זרים שהגיעו אל ביתו, הושמו מאחורי סורגים במרחק ניכר וחסר תקדים ממנו.
נשיא איראן חסן רוחאני, הנתון לאחרונה למתקפה מצד משמרות המהפכה והמחנה השמרני, קרא לאחדות נוכח אחוז ההשתתפות הנמוך ותבוסתו של המחנה הרפורמיסטי לפרלמנט: “הפרלמנט שייך לכולם, גם לאלו שלא הצביעו, ועל כולם לשתף עמו פעולה ועל המג’לס לשתף פעולה עם כל המוסדות באיראן”, אמר.
מאבק הירושה
ניתוח תוצאות הבחירות מראה כי רוב מוחלט של הזוכים במושבי הפרלמנט האיראני (ה-11 מאז יסוד המשטר האסלאמי) נמנים עם המחנה שמרני וחלקם מזוהים עם משמרות המהפכה, כולל מחמד באקר קליבאף המקורב למנהיג (דודתו היא אשתו של ח’אמנאי). ההכשר להתמודד בבחירות ניתן לקליבאף על ידי ‘מועצת שומרי החוקה’, חרף דיווחים רבים על מעורבותו ומעורבות אשתו וילדיו בפרשות שחיתויות ענק באיראן ובחו”ל בתקופה הארוכה בה כיהן כראש העיר טהרן. ככל הנראה קליבאף יזכה במושב יו”ר הפרלמנט בקדנציה שתתחיל בחודש יוני השנה.
למרות שהשמרנים זכו ברוב מוחלט של המושבים, מספר רפורמיסטים בודדים, עצמאים ונשים זכו למושבים מטעם מחוזות שונים. לראשונה מאז קיום המשטר האסלאמי, אישה כורדית (עצמאית) בשם שיבא ק’אסמי פור זכתה במושב המג’לס של העיר מריואן במחוז כורדיסטן. כמו כן, לפחות 13 מהמושלים והשרים לשעבר בממשלות מחמוד אחמדינג’אד, זכו במושבים במחוזות שונים. אחמדינג’אד אומנם נחשב כשמרן, אך הוא שמרן מסוג שונה שמאתגר תמיד את השמרנים הרגילים.
אבראהים ראיסי | Fars News
יחד עם הבחירות לפרלמנט, התקיימו בחירות ביניים על מספר מושבים ב’מועצת המומחים’, הבוחרת את מנהיג המשטר ומפקחת על כשירותו ופעילותו. כל הזוכים במושבים אלה הם אנשי דת קיצוניים ביותר כמו האייתוללות מחמד יזדי ומחמד תק’י מצבאח יזדי. עלי ח’אמנאי כבר בן שמונים, ולאור מחלת הסרטן שלו מתחזקת הדעה כי המועצה הנוכחית היא זו שתכריע את זהות המנהיג העתידי. הסימנים מצביעים על כך כי האייתוללה אבראהים ראיסי שהתמנה לא מזמן לראש רשות השופטת, הוא שייבחר. מכל מקום ח’אמנאי מנסה עוד בחייו לעצב על פי חזונו ורוחו את המנגנונים שיקבעו את יורשו.
הבחירות למג’לס נערכו בזמן רגיש ומורכב מאד מבחינת יחסי החוץ של איראן, ובעיקר הן הראשונות לאחר פרישת ארה”ב מהסכם הגרעין והטלתן מחדש של הסנקציות. הן התקיימו לאחר גלי המחאה התכופים באיראן בשנה האחרונה בעקבות העלאת המיסוי על הדלק ולאחר הפלת המטוס האוקראיני, ובצילן המתארך של הסנקציות והידלדלות הקופה הציבורית. ביום בהן התקיימו הבחירות אף ניחתה על איראן מכה נוספת, לאחר שארגון FATF הנלחם במימון טרור הכניס אותה לרשימה השחורה כיוון שהחוקים שלה נגד הלבנת הון אינם מתאימים לסטנדרט הבינלאומי. ההחלטה הביאה לפיחות ניכר בשער המטבע האיראני מול הדולר, והוא עומד עתה על 154 אלף ריאל לדולר (לפני חודשיים הוא עמד על 130 אלף, ולפני שנתיים על 40 אלף).
יצויין כי המג’לס אישר את החוקים, אך אלה נדחו על ידי מועצת שומרי החוקה השמרנית. רוחאני אמר כי הכנסת איראן לרשימה השחורה תשמש תירוץ נוסף ל”צעדים לא אנושיים וסנקציות נוספות”, וכי יש לראות באלה שלא אשרו את הצעות הממשלה (רמז עבה למועצת שומרי החוקה) כאחראים למצב. שמרנים ומבקריה של הממשלה טענו מצידם כי דווקא אישור החוקים יחשוף את איראן לעוד סנקציות.
מצביעים ברגלים
תוצאות הבחירות לפרלמנט צפויות להצר עוד יותר את מרחב התמרון המוגבל ממילא של הנשיא רוחאני, שאמור לסיים בשנה הבאה את כהונתו השנייה מבלי שהצליח לממש אף אחת מהבטחותיו לבוחרים שתלו בו תקוות גבוהות לשינוי. יתרה מזאת, תוצאות הבחירות סותמות את הגולל על שינוי רפורמיסטי מבפנים ונראה כי דרכם של הרפורמיסטים, לפחות בערוצים המעטים שעוד אפשר להם המשטר, נקלעה למבוי סתום. הן מעגנות את הצביון השמרני של המשטר ואת הנתק הגובר בינו לבין העם האיראני, דווקא בעת בה ניצב המשטר בפני אתגרים עצומים מבית ומחוץ המאיימים על שרידותו.
המג’לס אמנם אינו משפיע כמעט על מדיניות החוץ, אך ייאלץ להתמודד עם “כלכלת ההתנגדות” מבית מדרשו של המנהיג ח’אמנאי ויידרש לצעדי צנע לא פופולריים העשויים לגרור גל הפגנות המוניות נוסף. סוגיות רבות באיראן נותרו ללא מענה ובהן השביתות במגזרי הפועלים השונים ושכר המורים, כשברקע ההכנסות מתמעטת גם בגין המשבר בסין, יבואנית נפט גדולה מאיראן המתמודדת עם נגיף הקורונה.
נוכח המשבר המעמיק בין איראן ואירופה סביב “החייאת” הסכם הגרעין, עשוי המג’לס לנסות לכפות על הממשלה נסיגה מההסכם, החלטה שבכל מקרה תהיה לח’אמנאי השפעה מכרעת על קבלתה. מכל מקום, הנשיא רחואני שב והבהיר בפגישה עם שר החוץ ההולנדי בשבת כי “כולם צריכים להגן על הסכם הגרעין”, ואיראן עדיין לא סתמה את הגולל על השיחות עם האיחוד האירופי בסוגיה. שר החוץ האוסטרי מבקר אף הוא באיראן ונפגש עם רוחאני ושר החוץ זריף לשיחות בנושא עתיד הסכם הגרעין. אתגרים אלה עתידים להעמיק את הנתק בין האייתוללות לעם האיראני, שהצביע ברגלים ומביע חוסר אמון גובר והולך בשיטה האסלאמית ובמשטר האסלאמי.
סא”ל (במיל.) מיכאל סגל הוא חוקר בכיר ומומחה לנושאים אסטרטגיים, ושירת בצה”ל בחטיבת המחקר של אמ”ן בתחומי איראן והפלסטינים. הטור התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
לאחר חיסולו של מפקד ‘כוח קודס’ קאסם סולימאני לפני כחודשיים, המנהיג העליון של איראן עלי ח’אמנאי החליט למנות כמחליפו את הגנרל אסמאעיל קאאני. לפעולותיו של המפקד החדש עשויות להיות השלכות ישירות על נושאי הביטחון במזרח התיכון ועל חיי אנשים בעולם החופשי, ולכן חשוב להכירו לעומק ולהבין מה הן עמדותיו.
‘כוח קודס’ בראשו עומד כעת קאאני הוגדר על ידי מחלקת המדינה כארגון טרור, והוא אחראי להרג של מאות (אם לא אלפים) של אמריקנים ופציעתם של רבים נוספים. ‘כוח קודס’ גם משתמש בשליחים שונים ובקבוצות מיליציה כדי לתקוף נכסים אמריקניים וכאלה השייכים לבעלות בריתה במזרח התיכון ובאזורים אחרים ברחבי העולם. ל’כוח קודס’ השפעה ישירה ועקיפה דרך רשת של יותר מארבעים ארגונים שונים הפועלת תחת הדגל של ‘אל-חשד א-שעבי’, יחידות הגיוס העממי.
בנוסף, הארגון אחראי על פעילות החוץ של איראן הכוללת ארגון, תמיכה, אימון, חימוש ומימון של קבוצות מיליציה שיעיות במדינות זרות, והתקפות ישירות או עקיפות דרכן. בין מטרותיו של ‘כוח קודס’ נמצאים גם ניסיונות התססה במדינות אחרות כדי לקדם את האינטרסים השיעיים ואת השאיפה האיראנית להגמוניה אזורית, בין השאר על ידי פלישות ומבצעים צבאיים והתנקשויות באישים פוליטיים ובמתנגדי משטר איראניים ברחבי העולם.
קאסם סולימאני | khamenei.ir
מפקד הכוח החדש אסמאעיל קאאני הצהיר בעבר על תשוקתו להרג אמריקנים, ואף התפאר בכך בפומבי. בשנת 2017, בטקס שנערך למען “מגיני המקומות הקדושים”, קאאני הצהיר כי “האמריקנים סבלו יותר אבדות מאיתנו מאשר אנחנו סבלנו מהם”. על פי דיווחים, באותו הטקס קאאני גם טען כי פיגועי ה-11 בספטמבר היו “פעולה מבפנים שארה”ב ביצעה בעצמה”. על פי משנתו של קאאני, עקרונות המהפכה האסאלמית אינם מוגבלים לתחומי איראן ויש לייצא אותם למדינות אחרות עד אשר משטר האייתוללות ישלוט בעולם כולו. לדבריו, “המשכיות התנועה הזו היא במטרה להשיג במהרה שלטון עולמי של האסלאם. מטרה חשובה זו תושג רק תחת המנהיג העליון”. בחודשים האחרונים, קאאני שוב פרסם איומים להרוג אמריקנים. “בעזרת האל ודרך המאמצים של שוחרי החירות ברחבי העולם הדורשים נקמה, אנו נכה באויב בצורה קשה”, אמר.
על פי דיווח של סוכנות הידיעות האיראנית, קאאני ציין בחודש ינואר האחרון כי “אנחנו מבטיחים להמשיך את דרכו של השאהיד סולימאני באותה העוצמה כדי לדחוק את ארה”ב מהאזור”. הוא גם הודיע כי “הנקמה על מות קאסם סולימאני היא הבטחה אלוהית, והוא יהיה הנוקם הראשי”. קאאני נחשב כחלק מן המחנה השמרני באיראן, והוא צפוי להיות נאמן לאייתוללה ח’אמנאי ולרעיונות המהפכה, כולל אנטישמיות בוטה. המנהיג העליון של איראן מאמין כי יש לחסל את מדינת ישראל במהרה, וכפי שציין בדרשה שנשא לפני מספר שנים “ישראל לא תזכה להתקיים ב-25 השנים הקרובות”.
לפני שמונה למפקד ‘כוח קודס’, קאאני נודע בשל ניהולו את הפעילות הכלכלית של הארגון ואת משלוחי הנשק לארגוני הטרור המשמשים כשליחים של איראן. על פי משרד האוצר האמריקני, קאאני פיקח על המימון שעבר ממשמרות המהפכה לארגונים שונים באפריקה וכמו כן לארגוני טרור כמו חיזבאללה. זו הייתה גם הסיבה בגינה קאאני הוכנס לרשימה המיוחדת של משרד האוצר, בה כלולים אנשים שנאסר עליהם ליצור קשר עם ישויות אמריקניות ויש לפעול כדי להחרים את נכסיהם. כעת משימתה של שאר הקהילה הבינלאומית היא לעצור באופן מיידי כל זרימה של כסף ל’כוח קודס’ ולגנרל קאאני.
ד”ר מג’יד רפיזאדה הוא חוקר מדעי המדינה באוניברסיטת הרווארד, ונשיא ‘המועצה האמריקנית הבינלאומית למזרח התיכון’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
סירובה של רוסיה להגיע להסכם עם ערב הסעודית לגבי מכסות הנפט הגלובליות עלולה להביא להשלכות קשות על השאיפה מצד פוטין להגביר את השפעתו במזרח התיכון. הנפילה הדרמטית בשוק המניות העולמי בשבוע האחרון התרחשה בחלקה בשל החלטת מוסקבה לסיים את שיתוף הפעולה עם הסעודים בנוגע לקביעת יעדי הפקת הנפט, שיתוף פעולה שנועד כדי לשמור את מחירי הנפט העולמיים ברמה ברת-קיימא.
התגובה של סעודיה שפתחה במלחמת מחירים כוללת כנראה לא הייתה התוצאה לא ציפו הרוסים. וכך, במקום להבטיח את חלקה של רוסיה בשוק הנפט העולמי (מה שהייתה מטרת הפגישה בין בכירי אופ”ק בווינה השבוע), הרוסים כעת מוצאים את עצמם מעורבים במאבק מחירים מר עם סעודיה, יצרנית הנפט השניה בגודלה בעולם והיצואנית המובילה שלו. להשלכות של השבר בין מוסקבה וריאד יש השפעה עמוקה לא רק על הכלכלה הרוסית, אלא גם על שאיפותיו של הנשיא ולדימיר פוטין לקדם את ההשפעה הרוסית בעולם בכלל, ובמזרח התיכון בפרט. הכלכלה הרוסית תלויה מאוד ברווחים המגיעים ממשאבי האנרגיה הרחבים של המדינה, אך השילוב של סנקציות אמריקניות גוברות יחד עם ההאטה הכלכלית העולמית בשל מגפת הקורונה הובילה לצניחה דרמטית בערך הרובל, וללחץ גובר על השוק הרוסי כתוצאה מהחלטת הסעודים לפתוח נגדו במלחמת נפט.
המוטיבציה העיקרית מאחורי הצעד שנקטו הסעודים היא הגנה על חלקם בשוק נפט העולמי, שניצב תחת איום מצד השילוב של ירידה בביקוש הגלובלי יחד עם התחזקות תעשיית הנפט האמריקנית. מכיוון שהסעודים נהנים מעלויות הפקה נמוכות הנעות סביב שישה או שבעה דולרים לחבית, הם מסוגלים להתמודד עם מחירי נפט נמוכים בעוד מדינות כמו רוסיה בהן העלויות גבוהות הרבה יותר זקוקות למחיר עולמי של לפחות 50 דולרים לחבית כדי להרוויח. לכן הורדת המחירים הסעודית שהצניחה את מחיר החבית לסביבות 32 דולרים צפויה לפגוע קשות בכלכלה הרוסית.
יחד עם זאת, שיקול חשוב נוסף של הסעודים הוא שבאמצעות פגיעה בכוח הכלכלי הרוסי הם יכריחו את הקרמלין לשקול מחדש את שאיפותיו בבמה העולמית ובמיוחד את מעורבותו במזרח התיכון, שם בנות-בריתה העיקריות של מוסקבה הן איראן וסוריה של אסד.
בעבר ניסו בריאד לשכנע את רוסיה שכדי לקדם את האינטרסים שלה בצורה הטובה ביותר עדיף לה לעמוד לצד סעודיה ולא לצד איראן, ולכן גם המלך סלמן הזמין את פוטין לביקור רשמי בחודש אוקטובר שעבר. אך היחסים בין המדינות התקררו מאז כתוצאה מהתפקיד הפעיל שלקחה רוסיה בסיוע למשטר אסד להשתלט מחדש על מחוז אידליב בצפון-מערב סוריה. הסעודים המחויבים למטרתם להפיל את אסד תומכים בחלק מקבוצות המורדים הנלחמות באידליב, והתנגדו בחריפות להתערבות הרוסית בסכסוך.
השיקול הסעודי כעת הוא התקווה שאם רוסיה תסבול כלכלית בשל מלחמת הנפט, הקרמלין לא יהיה יכול עוד להרשות לעצמו התערבות צבאית במדינות כמו סוריה. “מלחמת מחירי הנפט עומדת לשנות את המשחק במזרח התיכון”, אמר לי בשבוע שעבר יועץ בכיר למשפחת המלוכה הסעודית. “הרוסים מסתמכים על הכנסות נפט כדי לממן את הפעילות הצבאית בסוריה, אך אם ההכנסות ינצחו הם לא יהיו יכולים יותר למממן מלחמות יקרות וארוכות”.
אינפלציה גואה, זעם פנימי מעמיק ומשבר סביבתי מתמשך. אפילו בטרם התפרצות מגפת הקורונה בשבועות האחרונים, המשטר האיראני נאבק תחת עול של בעיות מקומיות שאיימו לחתור תחת שלמות הרפובליקה האסלאמית. אך עם כניסת נגיף הקורונה לזירה העניינים הפכו גרועים בהרבה עבור האייתוללות, כל כך גרועים שלא מן הנמנע לחשוב שאיראן יכולה לקרוס תחת העומס של כל הסתירות הקיימות בה. זה קורה בגלל שעבור המשטר בטהרן מגפת הקורונה מייצגת אירוע מסוג “ברבור שחור”. המונח שהפך לנפוץ על ידי החוקר נאסים ניקולס טאלב בספרו באותו השם שראה אור ב-2008, מתייחס להתרחשות בלתי-סבירה שלא ניתן לחזות אותה אך עלולות להיות לה השלכות אסוניות. זו המשמעות של התפרצות הקורונה באיראן.
הבעיה מתחילה בבריאות הרופפת של המעמד השולט במדינה. חלק גדול מן החברים בשכבות העליונות של ההנהגה האיראנית הם אנשים מזדקנים וחלשים, בדיוק הקבוצה ממנה גובה הנגיף את המחיר הקטלני ביותר. נכון ל-4 במרץ וכפי שדווח ב’וושינגטון פוסט’, “כעשרים וארבעה חברים בפרלמנט ועוד לפחות 15 דמויות בכירות אחרות” נדברו במחלה. מספרים אלה התרחבו באופן משמעותי מאז, יחד עם מספר הקורבנות הבולטים באיראן. לפי הידוע כיום, הווירוס גבה את חייהם של יועצו המנהיג העליון ח’אמנאי מוחמד מירומוחמדי, סגן שר החוץ לשעבר חוסיין שייח’אולסלאם, חברי הפרלמנט מוחמד עלי רמזאני ופטימה רחבר, ולפחות שלושה בכירים נוספים. שמות קורבנות אחרים צפויים להתפרסם בימים הקרובים.
אך הנגיף גבה מחיר פוליטי גבוה אף יותר מהמשטר, מכיוון שהוא חשף את שכבת אנשי הדת השולטת במדינה כמנותקת וחסרת אונים. איראן נמצאת כעת בעיצומו של משבר פוליטי ובריאותי, שפרץ לא רק בגלל חוסר היכולת של הממשלה להכיל את התפרצות הווירוס באופן סביר, אלא גם בגלל הניסיון שלה לטייח ולהסתיר את האמת על מימדי המשבר.
על פי הנתונים שמספקת אוניברסיטת ג’ונס הופקינס, איראן נמצאת כעת במקום השלישי בעולם אחרי סין ואיטליה במספר הנדבקים בנגיף הקורונה, העומד על מעל ל-10,000 בעת כתיבת שורות אלה. אך יתכן כי המצב גרוע הרבה יותר. בהינתן המידע הקיים של מקרים מתועדים, כולל הדיווחים על בכירים איראנים שנדבקו, פרשנים מעריכים שהמספר האמיתי של מקרי הקורונה במדינה עשוי להיות גבוה הרבה יותר.
משטר האייתוללות ניסה כמובן לעשות את הכל כדי להמעיט בחומרה האמיתית של המשבר המתחולל במדינה. אך סרטונים ויראליים ופוסטים שהופצו ברשתות החברתיות המראים חולים קורסים ברחובות ועובדי בריאות המתחננים לעזרה, הציגו לעולם תמונה שונה מאוד. כאשר כל זה מגיע לאחר הטעות החמורה שעשתה טהרן בהפלת המטוס האוקראיני ב-8 בינואר ובניסיון לטייח את המקרה, תגובת מנהיגי המשטר להתפשטות הקורונה מציירת אותם עוד יותר כמנותקים מהמציאות ופשוט חדלי אישים.
אך נגיף הקורונה אינו רק אתגר פוליטי עבור האייתוללות, אלא גם כה קשה ללגיטימיות האידיאולוגית שלהם. מרכזי דת ברחבי המדינה (כמו בעיר הקדושה קום) הפכו למוקדי הדבקה עיקריים. והתגובה האיטית מאוד מצד המשטר להתפשטות המחלה מדגישה עוד יותר את הנתק בין הממסד הדתי לשאר העם. כפי שציין מהדי חלאג’י ממכון וושינגטון, בשנים האחרונות בכירי הדת באיראן נהגו “לדחות באופן בלתי-מתפשר את הרפואה המודרנית ובמקומה לקדם ‘רפואה אסלאמית’ כמדע האמיתי הנובע מחוכמה אלוהית”. כיום, מתגלות ההשלכות האסוניות של המדיניות הזו על מצב הבריאות הכללי של המדינה.
האם המשטר באיראן ישרוד את המשבר הנוכחי? יתכן מאוד. אך מנגד, קיימת עדיין גם האפשרות הסבירה בהחלט לפיה נגיף הקורונה ישלים את מה ששנים של ניסיונות מערביים לא הצליחו וימוטט סופית את המשטר הדתי בטהרן. אחרי הכל, הווירוס כבר הצליח לחסל את השרידים האחרונים של הלגיטימיות של השלטון.
אילן ברמן הוא סגן נשיא המועצה האמריקנית למדיניות חוץ. הטור התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.
מגפת הקורונה משתקת את העולם כולו, ובכלל זה את מרבית מדינות המזרח התיכון. מלבד איראן, בה מספר הנדבקים והקורבנות גבוה מאד, שאר מדינות האזור מדווחות על מספר נדבקים וקורבנות נמוך יחסית (דיווחים הנתפסים כבלתי אמינים), אך רובן נקטו צעדי התגוננות בעוצמה משתנה.
במקומות בהם מתנהלת מלחמת אזרחים (סוריה, תימן, לוב וסיני) היא ממשיכה למקד את תשומת הלב והקורונה היא עדיין נושא שני בחשיבותו על סדר היום. השלכה משמעותית וישירה נוספת של המשבר על האזור היא הירידה התלולה במחירי הנפט, שגם לאחר שהתאוששו מעט, נמצאים עדיין ברמה נמוכה מאד. גם בהקשר זה הפגיעה חמורה במיוחד באיראן, שיתרות מטבע החוץ שלה נמוכות משל יצואניות הנפט האחרות, צרכיה גבוהים בהרבה והיא סובלת מהסנקציות האמריקניות שרק הולכות ומחריפות.
סה”כ מספר המתים במזרח התיכון מוירוס הקורונה – 22.3.20 10:30
כמה השלכות נוספות הראויות לציון בשלב זה הן:
1. אמנם הפלסטינים עצמם נפגעו בשלב זה על ידי הקורונה רק במידה מוגבלת מאד (על פי הדיווחים הרשמיים), אך הסוגייה הפלסטינית נדחקה לחלוטין לקרן זווית. העיסוק בתוכנית השלום של טראמפ הוקפא, הן בשל הקורונה והן נוכח המציאות הפוליטית בישראל.
יתר על כן, המגפה חייבה את הפלסטינים לשתף פעולה עם ישראל במכלולי ההתמודדות עימה. כך, הוקמו חמ”לים משותפים, ננקטו צעדים שיאפשרו לעובדים פלסטיניים חיוניים, כולל בתחום הבניה, להמשיך לעבוד בישראל וביישובים הישראליים ביהודה ושומרון עד הטלת הסגר על שטחי הרשות, והוקל הסגר על רצועת עזה.
במקביל, ניכרת ירידה בהיקף הפעילות הפלסטינית נגד ישראל, במיוחד מעזה, שראשיתה בהסדרים שהושגו עוד קודם לפרוץ המשבר, אבל יישומם כעת על ידי חמאס נראה מובן יותר מאליו. הרשות הפלסטינית ניסתה לנצל את הרצון הטוב הישראלי כדי לבקש מישראל להעביר לידיה את כספיה שהוחרמו על ידי ישראל על פי חוק הקיזוז מכיוון ששימשו לתשלום משכורות למחבלים האסורים בישראל, אך נענתה בשלילה.
2. בתוך כך, ממשיכים בפעילותם גורמים פלסטיניים המובילים את מערכת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, תוך מיקודה מתוקף הנסיבות למרחב האינטרנטי. למרות הדאגה הישראלית לפלסטינים, הם מציגים את ישראל כמי שפוגעת בהם, מפיצים שקרים לפיהם המחבלים האסורים שישראל נדבקו או חשופים לקורונה וקוראים לשחרורם (אפילו הרשות הכחישה טענת שווא זו), ואף מפיצים עלילות דם כאילו ישראל וארה”ב אחראיות לקורונה.
3. בעיראק ובלבנון דחקה הקורונה את המחאה העממית נגד איראן ממרכז סדר היום, למרות שרבים סבורים שהמקור להפצת המגפה למדינות אלה היא איראן עצמה, שלא נקטה מבעוד מועד צעדים לבלימת התפשטות המגפה מהמרכז הדתי בקום, דרך אנשי משמרות המהפכה, לגורמים שיעיים המקורבים לאיראן במדינות אלה (קשה לקבוע עד כמה טענה זו נכונה).
4. גם הטרור הבינלאומי שמקורו (לפחות האידיאולוגי) במזרח התיכון נראה כמי שנמצא בהקפאה זמנית. זאת בין השאר משום שתחת מגבלות התנועה קשה יותר לבצע פיגועים.
5. תחת מסך העשן של המגפה, ארה”ב מקדמת את יישום הרעיון של צמצום הנוכחות והפריסה של כוחותיה באזור בכלל ובעיראק בפרט. במסגרת זו צמצמו האמריקנים את נוכחותם במספר בסיסים בסמוך לגבול עיראק-סוריה. ככלל, צעד זה עלול להקל על איראן ובעלי בריתה לעשות שימוש במעבר הגבול אלקאים-אבו כמאל לשם העברת כוחות וציוד צבאי לסוריה ולחזבאללה. רוסיה, שהושפעה פחות מהקורונה ויותר מירידת מחירי הנפט, בעקבות הסכסוך בינה לבין סעודיה, מנצלת את חוסר תשומת הלב לחיזוק משטר אסד על חשבונה של תורכיה.
משחק השח של איראן
כאמור, איראן היא הזירה הממקדת אליה את עיקר תשומת הלב. המשטר נחשף באוזלת ידו דווקא בנקודת שפל מבחינת מעמדו מבית ובאזור, וזאת על רקע המחיר הגובר של הסנקציות האמריקניות.
מימוש הסנקציות הפיננסיות של כוח המשימה הפיננסי נגד הטרור (FATF), השלכות חיסול סולימאני והתגובה המוגבלת בעקבותיו, המבוכה שגרמה הפלת המטוס האוקראיני, וזכר ההפגנות בנובמבר 2019 לאחר העלאת מחירי הדלק. כאילו אין די בכל אלה, הקורונה פגעה בכמה בכירים איראניים וגם בכך החלישה את מעמד המשטר.
בתגובה למציאות המסוכנת, שבהקשר לקורונה נגרמה לדעת רבים באיראן כתוצאה מהתנהלותו הבעייתית של המשטר (אי עצירת הטיסות מסין בזמן, אי סגירת המסגדים והלימודים, הזנחת מערכת הבריאות), מנסה המשטר למנף את האירוע ליצירת סולידריות בעם האיראני שתאפשר לו למתן את הביקורת עליו. לצורך זה הוא חותר לשכנע את הציבור כי הוא אינו אחראי למצוקה ובה בעת לשכנע את ארה”ב והמערכת הבינלאומית להיחלץ לעזרתו. בהקשר זה הוא פועל בכמה כיוונים:
1. הטלת האשמה על ארה”ב והסנקציות שהיא מפעילה נגד איראן. האיראנים טוענים שהסנקציות מונעות מהם להצטייד בתרופות ובמכשור רפואי. ארה”ב מכחישה טענות שקריות אלה, אך המשטר ממשיך במאמציו לשווקן לציבור ולמערכת הבינלאומית. במקביל מציעה וושינגטון סיוע רפואי, אך איראן מסרבת לקבלו.
2. הצגת ההשקעה בחיזוק המעמד האזורי ובתמיכה בגורמי טרור כמועילה במאבק בקורונה. כך הציגו האיראנים פעילי חיזבאללה מלבנון כמי שמטהרים על פי הנחיית מזכ”ל הארגון נסראללה את רחובות העיר קום. כל זאת בתגובה לטענה האמריקנית כי המשטר מעדיף להשקיע בסיוע לגורמי טרור במקום להשתמש בכסף שלרשותו, כולל כזה שהוקצה לצרכים רפואיים, לשיפור מערכת הבריאות האיראנית.
Des membres libanais du #Hezbollah participent à l'assainissement de la ville de #Qom en #Iran. On demande à l'un d'entre eux "d'où venez-vous ?
— Alexandra Allio De Corato (@Allio_De_Corato) March 20, 2020
3. קידום פעילות נגד ארה”ב בעיראק על ידי בעלי בריתם שם. הריגת שני חיילים אמריקנים וחייל בריטי הביאו לתגובה אמריקנית קשה נגד בסיסי אחת המיליציות הפרו-איראניות (כתאאב חזבאללה) שכתוצאה ממנה נהרגו גם כמה איראנים.
4. פניה לקרן המטבע הבינלאומית בבקשה לסיוע רחב היקף (5 מיליארד דולר). סביר שארה”ב תסכים רק להעברת סיוע בציוד רפואי ולא בכסף.
5. ומנגד, איראן שחררה ממעצר אסיר אמריקני מסיבות רפואיות, והעבירה לצרפת אסיר צרפתי בתמורה לשחרור איראני שהיה עצור בצרפת והיה אמור להיות מוסגר לארה”ב. זאת, מן הסתם בתקווה שיהיה בכך כדי להכשיר את האווירה להצגת נכונות מצד וושינגטון ופריז להיענות לבקשותיה של איראן.
ארה”ב איננה נענית לפי שעה לחיזוריה של איראן, במיוחד כשבינתיים ממשיכה איראן לצבור אורניום מועשר בקצב העשרה, ברמת העשרה ובכמות החורגות בהרבה ממה שמותר לה על פי הסכם הגרעין. איראן ממשיכה למנוע מפקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא”א) גישה לאתרים חשודים אותם ביקשה לבדוק על סמך מידע שעלה מארכיון תוכנית הגרעין שישראל הביאה מטהראן לפני שנתיים (פעילות הפקחים צומצמה עוד יותר בשל התפשטות הקורונה באיראן).
עם זאת ארה”ב נמנעת לפי שעה ממהלכים מרחיקי לכת יותר נגד איראן, ובראשם הפעלת אופציית ה-SNAPBACK במועצת הביטחון, שמשמעותה ביטול הסכם הגרעין. גם המדיניות האירופיות (בריטניה, צרפת וגרמניה) הטרודות כעת בהתמודדות עם הקורונה נמנעות ממהלכים נגד איראן, בהמשך להפעלת מנגנון פתרון הסכסוכים של ההסכם על ידן ובהמשך לטענות סבא”א על ההתנהלות האיראנית. נראה שארה”ב אינה מעוניינת להיראות כמי שמנצלת את ההזדמנות והאירופים מלכתחילה לא התכוונו באמת ללחוץ על איראן.
שיעים נגד סונים
מכל מקום, לפי שעה ההתמודדות עם הקורונה לא הביאה לשום שינוי במחנות המרכיבים את האזור וממשיכים להיאבק על מרחבי השליטה שלהם ועל ההגמוניה האזורית (הציר השיעי-רדיקלי בהובלת איראן, המחנה הסוני הפרגמטי שבו ממלאת סעודיה תפקיד מרכזי, המחנה הסוני הרדיקלי-ריאליסטי בהובלת תורכיה, קטר ו’האחים המוסלמים’, והמחנה הסוני האולטרה-רדיקלי בהובלת המדינה האסלאמית ו’אל-קאעידה’). מעבר לסיכון שהמגפה עשויה ליצור על יציבות המשטר באיראן, לא נראה גם שיהיה שינוי כזה.
מקור אפשרי ליצירת פוטנציאל כזה עשוי להיווצר בהמשך אם ממדי המגפה יתרחבו ובעיקר אם מישהו מקרב המנהיגים יחלה בקורונה (כמה מהם נמצאים בקבוצת הסיכון). יתר על כן, כל הגורמים מגלים דבקות בתפיסות העולם שלהם ואינם מגלים נטייה לפשרנות נוכח המסר הטמון במגפה באשר לאפסות האנושות והצורך של כל בני האדם להיאבק יחד נגד האיומים שיוצר הטבע.
בעוד שבמערב נשמעים קולות כאלה, גם אם משקלם מוגבל מאד, במזרח התיכון אין שום ניסיון להעלות רעיונות חדשים על רקע המגפה, והיא נתפסת כפסק זמן שמשכו אינו ידוע עד לחידוש החתירה למטרות אליהן שאף כל שחקן במערכת קודם לכן.
העדר מנהיגות
1. הנזק הכלכלי העצום והפגיעה ברעיון הגלובליזציה כרעיון מסדר של המערכת הבינלאומית עלול להעמיק את המחויבות של כל מדינה להתמודדות עם הנגיף ואחר כך עם צורכי ההתאוששות הכלכלית, שמן הסתם תארך זמן.
2. המשבר הבליט את העדרה של מנהיגות בינלאומית ברורה (האו”ם ומנגנוניו מחד גיסא וההנהגות בארה”ב, רוסיה וסין לא ניסו אפילו להתייצב בעמדת הנהגה כזו. האיחוד האירופי גם הוא לא נטל הובלה והותיר לכל מדינה להתמודד בכוחות עצמה עם המגפה והשלכותיה).
3. מעמדו של הנשיא טראמפ בארה”ב נפגע בשל השאננות שהפגין בראשית המערכה נגד הנגיף ובשל הנזק העצום לכלכלה האמריקנית. כעת מסתמן כי המרוץ לנשיאות נפתח מחדש.
4. מערכת היחסים בין ארה”ב לסין, שערב המשבר הייתה בעייתית,אך טופלה במסגרת שיחות הסחר והתאפיינה במידה מספקת של אמון בין מנהיגי שתי המדינות, נפגעה קשות ומתאפיינת במתח גובר והולך. זאת נוכח התחושה האמריקנית כי תמונת המצב שקיבלו מסין ביחס לעוצמת המגפה הייתה מוטעית במכוון וגרמה לפגיעה הקשה באמריקנים ובנשיא טראמפ, בעוד סין מתאוששת לפני כולם מהמגפה וחוזרת בהדרגה לשגרה.
הזדמנות וסכנות
המשמעויות לישראל הנגזרות מתמונת המצב תושפענה כמובן ממשך המשבר, מעוצמת הפגיעה בנפש ומהיקף הפגיעה בכלכלת האזור והמערכת הבינלאומית:
1. בשלב זה הסיכוי לשינוי מהותי במערכת היחסים של ישראל עם הגורמים הפעילים במזרח התיכון הוא נמוך. שיתוף פעולה במאבק בקורונה עם מדינות המחנה הסוני הפרגמטי עשוי להאיץ בעתיד את תהליכי הנורמליזציה עימן, אך בהקשר הפלסטיני, גם אם יתרחב שיתוף הפעולה עם הרשות הפלסטינית כמתחייב מהאינטרס המשותף להיאבק במגפה, ספק אם תהיינה לכך השלכות על העמדות הפלסטיניות בסכסוך. סביר שהפלסטינים ינסו לנצל מצוקה אפשרית של טראמפ להגברת מאמציהם להסרת תכנית השלום של הממשל מעל הפרק.
2. כל עוד לא יחול שינוי משמעותי במצב התחלואה ברצועת עזה או בשטחי הרשות הפלסטינית, לא צפוי שינוי בהיקף האלימות והטרור הפלסטינים. התפרצות רחבה של המגפה, בעיקר בעזה, ועיכוב בהעברת כספי הסיוע הקטארי לעזה עלולים להביא את השלטונות שם להפנות זעם ציבורי לעבר ישראל, וכתוצאה מכך היקף האלימות עלול לגבור.
3. המשטר באיראן הוא כאמור המודאג ביותר בשלב זה מהשלכות המגפה. אם ייכשלו מאמציו לנצל את המשבר להקלת הלחץ הבינלאומית וליצירת לכידות בקרב הציבור בתמיכה בפעילותו נגד הקורונה, הוא עלול להאיץ את התקדמותו לקראת השגת יכולת לייצר נשק גרעיני ולחדש את מאמציו לפגוע בארה”ב ובבעלי בריתה, כולל ישראל, כדי להגביר את סיכויי ההצלחה של מדיניותו.
עדויות לכך כבר ניתן למצוא בהמשך הצבירה המואצת של אורניום מועשר, בהגברת הפעילות נגד ארה”ב בעיראק ובניסיון שסוכל לבצע פיגוע נגד ישראל מרמת הגולן באמצעות חזבאללה. על ישראל להמשיך להיות דרוכה וערנית לסיכול ניסיונות נוספים לפגוע בה.
אם ייכשלו מאמצי המשטר, ייתכן שבשלב מסוים תתעורר מחדש המחאה הציבורית, שדעכה בין השאר גם בשל החשש מהידבקות במחלה, וייווצר סיכון משמעותי יותר ליציבותו. האפשרות של כניסה למשא ומתן עם ארה”ב על הסכם גרעין חדש מנקודת החולשה בה נתון המשטר כעת איננה כרגע על הפרק, אך אם יסתבר למשטר כי כל אפיקי הפעולה האחרים כשלו והזעם הציבורי יאיים להתפרץ גם אפשרות זו עשויה להיבחן בלית בררה.
4. פגיעה בשדרת ההנהגה הבכירה עלולה להביא לאי-יציבות, שאת מאפייניה קשה להעריך בשלב זה, כמעט בכל ישות מדינית באזור.
5. ההתפתחויות במערכת הבינלאומית ככלל ובארה”ב בפרט עשויות להציב בפני ישראל אתגרים חדשים ומורכבים יותר תוך כדי ההתמודדות במגפה ולאחריה. במתח בין סין לארה”ב והחשש מהיחלשות מעמדו של טראמפ לקראת הבחירות בנובמבר אם ארה”ב לא תתמודד בהצלחה עם המגפה, יחייבו את ישראל לרגישות רבה יותר להשלכות האפשריות על התמיכה הבינלאומית והאמריקנית בישראל. אחת הדרכים המובנות מאליהן להתמודד עם השלכות אלה היא להשקיע בקידום המענה למגפה ולהמחיש בכך את תרומתה של ישראל כמרכז מחקר מדעי לביטחון המערב וארה”ב.
6. ולבסוף, ההשלכות הכלכליות מרחיקות הלכת, וגם ההשלכות המדיניות, עלולות להקשות על ישראל לספק את צרכיה של מערכת הביטחון במלואם. התגייסות מערכת הביטחון והמודיעין לתרום למאמץ הלאומי במאבק בקורונה הוא חיוני וחשוב, וממחיש את העדיפות שהיא צריכה לקבל, בעיקר במדינה העומדת מול איומים מתמשכים, אבל אירועי הקורונה יחייבו הסטת משאבים לתחום הבריאות לאורך זמן. השאלה שתתעורר היא מהו האיזון הנכון ואיזו רמת מוכנות להתמודד עם מגפה שכזו יש לקיים.
תת-אלוף (מיל‘) יוסי קופרווסר כיהן כמנכ”ל המשרד לעניינים אסטרטגיים ועמד בראש חטיבת המחקר של אמ”ן. כיום הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. הטור התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
מאבקה של טורקיה נגד התפשטות נגיף הקורונה נחשב באופן כללי להגיוני, מתוכנן ויעיל יחסית. בזמן בו מניין החולים בגרמניה עמד על 7,000 ובהולנד ובריטניה סביב 2,000 כל אחת, בטורקיה נרשמו 98 חולים בלבד. כאשר מספר המתים באיטליה עבר את זה של סין ב-19 במרץ ועמד על 4,400 נפטרים, בטורקיה היו שלושה קורבנות בלבד. הממשלה סגרה את הגבולות (במיוחד את הגבול עם איראן) בדיוק בזמן; כל האירועים הציבוריים בוטלו, כולל משחקי הכדורגל; מרבית העסקים קיבלו הוראה לסגור דלתות, ונפתח קמפיין הסברה אפקטיבי שהפציר באזרחים להישאר בביתם. כ-3,000 עולי רגל שהיו בדרכם חזרה ממכה נכנסו לבידוד. על סקר שנערך לפני כשבועיים, שיעור התודעה לסכנת הנגיף בקרב הטורקים עמד על מאה אחוזים.
אך ישנן כמה שאלות שנותרו ללא מענה. מדוע רשויות הדת בטורקיה התירו ליותר מ-21 אלף בני אדם לנסוע למכה מלכתחילה? האם לא היה בטוח יותר אם היו ממתינים להשלמת עליית הרגל עד אשר המגפה העולמית תחלוף? מדוע רק 3,000 מתוכם נכנסו לבידוד עם שובם, כאשר שאר האלפים מהלכים חופשי במדינה?
שאלה נוספת שעולה היא האם מספר החולים הנמוך בטורקיה נובע בחלקו מצנזורה ממשלתית, אך האמת היא של”הצלחה הטורקית” יש הסבר פשוט הרבה יותר: מספר החולים המדווחים בטורקיה נמוך מכיוון שמספר הבדיקות שנערכו לגילוי הנגיף נמוך. נכון ל-16 במרץ, טורקיה ביצעה רק 2,800 בדיקות בהן נמצאו שני חולים מתוך אוכלוסייה של 83 מיליון איש, בהשוואה לדרום קוריאה שביצעה באותה העת 250 אלף בדיקות (8,100 חולים מתוך 51 מיליון איש). וזאת האמת הפשוטה: אם אתה לא בודק אנשים, אי אפשר להוסיף מקרים חדשים לרשימה.
כמו רוב הדברים בטורקיה, מדינה נהדרת כל עוד אתה לא צריך לגור בה, גם מגפת הקורונה חושפת את ההומור השחור שבטרגדיה. כך למשל, פרופ’ עלי ארבש העומד בראש המשרד לענייני דת נשא דרשה ובה קרא למאמינים שלא להתאסף בקהלים גדולים. הבעיה הייתה שהוא עשה זאת במסגרת תפילת יום השישי במסגד יחד עם 5,000 מתפללים נוספים. כמה ימים לאחר מכן, המשרד פרסם פסק הלכה המשעה את תפילות השישי עד להודעה חדשה. הטורקים הם אנשים אמיצים, ומסתבר כי הדתיים האדוקים שבהם הם האמיצים מכל. קבוצות גדולות של מפגינים יצאו במחאה נגד ההחלטה להפסיק את התפילות, וטענו כי התפילות עצמן הן המגן מפני כל רשע, כולל מפני אותו וירוס קטן וטיפשי. אחד מחבריי במדינה התבדח בשיחה עמי והציע לתת להם לנסות את התיאוריה הזו בשטח.
אך גם קבוצות אחרות כמו עיתונאים ופרשנים התייחסו למגפה בדרך לא פחות מבדרת. כך למשל, כותב טורים אחד הציע כי “כעת שכל הברים וחברות ייצור האלכוהול נסגרו זמנית, אולי כדאי לשקול לסגור אותם לנצח בשל הסכנה מהנגיף”. פרשן אחר טען כי הסכנה מ”נגיף ה-CHP” (מפלגת האופוזיציה החילונית הגדולה) חמורה יותר מאשר סכנת הקורונה.
הגדילו לעשות חלק מכלי התקשורת התומכים בשלטון שטענו כי נמצאה הקונספירציה האמיתית: הווירוס התגלה לראשונה בטורקיה באותו היום בו הוכרז רשמית על הקמת מפלגת אופוזיציה חדשה בשם DEVA, עובדה שבוודאי אינה צירוף מקרים. לטענתם, כל מפלגה המתנגדת לשלטונו של הנשיא ארדואן מהווה איום השקול לנגיף הקטלני. אסאלמיסטים אחרים הציעו תגובה מושכלת יותר למגפה כאשר הקניטו את החוקרים והמדענים: “היכן המדע שלכם עכשיו, זה שתמיד טענתם שהוא מעל לדת?”.
פרנויה ואנטישמיות
כמובן, גם הרשתות החברתיות בטורקיה הן מקור עשיר לפרשנויות “מדעיות” של משבר הקורונה, רובן שזורות בהאדרה עצמית צפויה, פרנויה ואנטישמיות. הנה כמה דוגמאות:
הודות לכוחות שהורישו לנו אבותינו (העותמאנים), נהרוג את כל הנגיפים והכופרים”
“נביס את הווירוס כפי שנביס את העולם כולו”
“יהודים יצרו את הנגיף והפיצו אותו בתרבות המערב”
“אנחנו נחסל את השליטים הגלובליים שעומדים מאחורי הנגיף”
“הווירוס הוא רק חלק קטן מהמחשק הגדול שמטרתו להפיל את טורקיה”
“הנגיף נוצר כדי להדיח את ארדואן, מנהיג האומה המוסלמית”
“הצבא האסלאמי יביס את הווירוס הכופר”
אם כן מסתבר כי וירוסים יכולים להשתנות, אבל הרטוריקה האסלאמיסטית לעולם לא משתנה. בהודעה של ‘מפלגת הרווחה’ (Yeniden Refah), מפלגה אסלאמיסטית קטנה, נכתב: “למרות שאין לנו הוכחה ודאית לכך, ברור שהנגיף הזה משרת את מטרות הציונים של הפחתת מספר האנשים בעולם, וחשוב להזכיר זאת. הציונות היא בקטריה בת 5000 שנים שגרמה סבל לאנשים”.
תגובה אחרת שיכולה להדגים היטב את הגישה הטורקית למשבר הייתה בראיון טלוויזיה שנערך עם אזרחים בשוק בעיר אלאזיג שבמזרח המדינה. צוות חדשות מקומי יצא לראיין את התושבים וציין בתדהמה שהרחובות עמוסים אף יותר כעת מאשר בטרם התפרצות הקורונה. “מה לגבי הנגיף? אתם לא פוחדים להיות במקומות הומי אדם”, שאלו המראיינים את העוברים והשבים. שלושה מהם סיפרו כי הם בטוחים שכוח התפילה יביס את כל הווירוסים. כמה מהם טענו שנגיף הקורונה בכלל לא קיים ומדבר בשקר שנועד להונות את העולם התמים. אחר אמר כי “אללה תמיד מגן על המאמינים”, וחברו הוסיף: “העולם כולו הכריז מלחמה על טורקיה, והנגיף הזה הוא נקמתו של אללה בהם”.
מנהיגי איראן דוחקים בשבועות האחרונים בקהילה הבינלאומית לספק להם סיוע כספי על מנת להתמודד עם התפשטות נגיף הקורונה במדינה. לאחרונה דווח כי האיחוד האירופי החליט להעניק לאייתוללות סכום של 20 מיליון אירו אך מניסיון העבר, מרבית כספי המיסים של האירופאים ישמשו ככל הנראה לקידום המטרות הזדוניות של המשטר בטהרן.
עוד דורשת איראן כי קרן המטבע הבינלאומית שבסיסה בארה”ב תעניק לה סיוע כלכלי. האייתוללות מבקשים הלוואת חירום של חמישה מיליארד דולר, וזאת לאחר שהקרן הכריזה כי היא מקצה סכום של 50 מיליארד לסיוע למדינות שנאבקות מול משבר הקורונה. לפני כשבועיים, שר החוץ האיראני מוחמד זריף אף כתב בציוץ בטוויטר כי הבנק המרכזי מבקש “גישה מיידית” לכספי הסיוע ודרש מהקרן “לעמוד בצד הנכון של ההיסטוריה ולפעול באחריות”.
צרפת, גרמניה ובריטניה התחייבו כבר לסכום של 5.6 מיליון דולר בסיוע לאיראן, בזמן שרבים מאזרחי אירופה נמקים בבתי כלא באיראן, לרוב בשל אישומים מפוברקים ונמנע מהם לשוב למולדתם. בני ערובה אלה כוללים את האזרחית הבריטית נזנין זגארי; האזרח השבדי אחמדרזה ג’לאלי; איש העסקים הבריטי מוראז טבאז; איש העסקים האוסטרי קמראן גדארי; החוקרת הצרפתית פריבא עאדלחה, ושלושת הבריטים ארס אמירי, קמיל אחמדי ואנושה אשורי.
אם האייתוללות אכן זקוקים לסיוע כלכלי מכיוון שהם באמת רוצים לעזור לבני עמם, מדוע הם סרבו להצעה האמריקנית למשלוח סיוע רפואי? מדוע המשטר בטהרן ביטל את אישורי הכניסה של צוות חירום שנשלח על ידי ארגון ‘רופאים ללא גבולות’, יחד עם חומרים שנדרשו להקמת יחידת טיפול בת חמישים מיטות? בהצהרה שפרסם בשבוע שעבר ארגון ‘רופאים ללא גבולות’ נכתב:
אנחנו המומים מן ההכרזה היום מצד גורמים רשמיים במשרד הבריאות האיראני על ביטול האישור שניתן לצוות הסיוע שלנו שנשלח לטפל בחולי קורונה בעיר אספהאן. אנשי משרד הבריאות הכריזו שהמדינה לא זקוקה לעוד מטפלים נוספים כדי להתמודד עם המקרים הקשים”
עוד כסף ועוד כוח
בארבעת העשורים מאז עלו האייתוללות לשלטון, ההיסטוריה שלהם מראה כי כל רווח נוסף שהשיגה ההנהגה לא נוצל כדי לסייע לעם האיראני. הסכם הגרעין שנחתם ב-2015 ביוזמת ממשל אובמה הוא הדוגמה המובהקת לכך.
כאשר חתמו מעצמות המערב על ההסכם, נשיא איראן רוחאני הבטיח שהוא יעזור לאוכלוסייה בארצו. כאשר הנשיא לשעבר אובמה ביטל את מרבית הסנקציות האמריקניות שהוטלו על איראן, טהרן הייתה יכולה להתחבר מחדש למערכת הפיננסית העולמית ולהעניק לתעשיות הגז והנפט שלה תמריץ משמעותי. איראן הגדילה את ייצוא הנפט ממיליון חביות ביום לארבעה מיליון, והייצוא לאסיה קפץ ביותר מתשעים אחוזים. גם המכירות לטורקיה ולמדינות אירופה נסקו, ואיראן הפכה במהרה למפיקת הנפט השלישית בגודלה באופ”ק, תוך שהיא נהנית מזרימה מחודשת של השקעות זרות.
אך לצד זרם ההכנסות החדש הזה, סבלו של העם באיראן רק הלך וגדל. בעוד המרוויחים העיקריים מכספי הנפט היו משמרות המהפכה ומקורבי המנהיג העליון ח’אמנאי שחזיקו את כוחם והשפעתם במדינות אחרות באזור, שיעורי האבטלה והאינפלציה באיראן עצמה שברו שיאים חדשים. התפשטות השחיתות והכשלון בניהול הכלכלה הגבירו את הבעיות הכספיות של האדם ברחוב, בעוד השמרנים בשלטון הלכו וצברו עוד כוח והשתמשו בו כדי להגביל את חירות האזרחים.
כל אלה מעידים על כך שהקהילה הבינלאומית צריכה לשקול היטב הימנעות ממתן סיוע כספי ישיר למשטר באיראן. ככל הנראה, כל סיוע כזה יוזרם הישר לתמיכה במשמרות המהפכה ובהמשך חיזוק המיליציות הנאמנות לטהרן וארגוני טרור אחרים ברחבי המזרח התיכון. במקום להעניק מיליארדי דולרים לידי האייתוללות עצמם, סיוע כספי חלופי יכול לעזור לארגוני רפואה בינלאומיים אמינים להילחם בנגיף הקורונה בשטח, הן באיראן והן במדינות אחרות שנפגעו ממנו.
ד”ר מג’יד רפיזאדה הוא חוקר מדעי המדינה באוניברסיטת הרווארד, ונשיא ‘המועצה האמריקנית הבינלאומית למזרח התיכון’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
נגיף הקורונה מערער את מעט היציבות הפוליטית השברירית השוררת בלבנון ומאשר את מה שכבר היה ידוע מזה זמן מה: חיזבאללה הוא בעל הכוח האמיתי, המחזיק במושכות השלטון במדינה ומנווט את ממשלת הבובות שלה על פי רצונו ומטרותיו הפוליטיות.
גם בשיא משבר הקורונה, ארגון הטרור עושה ככל העולה על רוחו: מתעלם מתקנות האוסרות על בואם של חוזרים מאיראן ומאפשר למקורביו לנחות בלבנון בלא מפריע, מונע מינויים ממשלתיים חדשים בבנק המרכזי ומשתק את פעילותו, מאיים על שלמות הממשלה אם לא תאפשר את חזרת יותר מעשרים אלף לבנונים מהקהילה השיעית שרובם תקועים באפריקה, ובעיקר מונע הכרזה על מצב חירום במדינה. תחת חוקת לבנון, הכרזה כזו מעמידה את הצבא כאחראי על ניהול ענייני המדינה, סיטואציה בלתי מתקבלת על הדעת מבחינת חיזבאללה, שהייתה מציבה אותו תחת שליטתו הבלעדית של צבא לבנון.
ככל שהדבר נראה משונה, דווקא ההתפרצות המגיפה מסייעת מאוד לחיזבאללה. בתואנה של צעדים סניטריים במסגרת המלחמה בנגיף, פוזרו ההפגנות נגד הממשלה, ופורקו המחנות המאולתרים ברחבי הערים, במרחבים הציבוריים ועל הצירים הראשיים. במילים אחרות, בעוד שחיזבאללה כשל בניסיון להפסיק את ההפגנות ברחובות מאז אוקטובר 2019, הנגיף הצליח לעשות זאת מבלי שהארגון נאלץ להפעיל מיליציות ומבלי שצבא לבנון ירה ולו כדור בודד.
ההפגנות והמחאה שהולידה אותן התאדו כלא היו, המשימה העיקרית כיום היא לשרוד לא רק את הווירוס והבידוד אלא גם את הסימנים הראשונים לרעב. בטריפולי (בעיקר ברובע חי אל סלם) ובשכונת הדאחיה בפרברים הדרומיים של ביירות בה ממוקם מטה חיזבאללה, נרשמו גילויי מצוקה גדולים בקרב אזרחים המשוועים לאוכל ומבקשים מהממשלה להתערב. בעל משפחה באזור בעלבכ הצית עצמו למוות לאחר שנואש מחיפוש מזון.
השילוב בין פורענות הקורונה לבין האסון הכלכלי המתמשך הם האויבים העיקריים של הלבנונים. לאחר המשבר באוקטובר 2019 נחשפו מימדי המשבר הכלכלי: ההכנסה הממוצעת של הלבנונים עומדת בין 2 ל-4 דולר ליום, במדינה שהחוב החיצוני שלה הוא הגבוה ביותר בעולם (יותר משמונים מיליארד דולר). האינפלציה ומחירי המזוון בעליה, ולבנון הודיעה בתחילת מרץ כי אינה יכולה לעמוד עוד בתשלומי הלוואות החוץ שלה, יחד עם דיווחים על האפשרות שהממשלה תערוך “תספורת” לכל הכספים המצויים בבנקים, צעד שיגרום להרס טוטאלי של הכלכלה שספק אם תוכל להתאושש ממנו.
כאשר המצוקה הכלכלית היא כה חריפה, עדיין נדרש האזרח הלבנוני לשלם סכום של תשעים דולר על מנת להיבדק לנגיף הקורונה, ואילו תושבים בלתי חוקיים בלבנון (מיליון פליטים סורים, יותר מ-250 אלף עובדים זרים ועשרות אלפי “פליטים” פלסטינים) נדרשים לשלם 500 דולר עבור בדיקה – סכום בלתי אפשרי לכל הדעות. במקביל, אנשי עסקים מקושרים בשיתוף חלק מהבנקים הצליחו להבריח יותר מ-6 מיליארד דולר מחוץ למדינה תוך רמיסת חוקי החירום האוסרים על משיכה של יותר מ -1,000 דולר בשבוע מחשבונות חדשים. בנוסף, המדינה אסרה על משיכת מטבע מכספומטים עד לפתיחתה המחודשת של נמל התעופה הבינלאומי בביירות ב-12 באפריל. כתוצאה מהמחסור במטבע אמריקני, נפסק כמעט כל היבוא למעט מוצרים שבחסות המדינה.
קיימת הסכמה כללית בלבנון לפיה ימי ממשלתו של ראש הממשלה חסאן דיאב ספורים. הרפורמות במערכת הפוליטית שהובטחו לא התממשו, וגם החיפוש אחר כסף שנגנב נמצא בקיפאון עם יותר מדי פוליטיקאים ומפלגות פוליטיות מעורבים. גם התקווה לשים קץ למערכת המבוססת על קשרים ומינויים פוליטיים על פי מפתח עדתי עליה הוחלט בהסכם טאיף משנת 1989, נותרה בלתי ממומשת. לאור כל זאת, אין להתפלא שהמתח עולה עד כדי פיצוץ קרב בין היריבים הפוליטיים, ובעיקר בין ראש הממשלה לשעבר סעד חרירי ומנהיג ‘הכוחות הלבנוניים’ הנוצרים סמיר ג’עג’ע, לבין חיזבאללה ומפלגת החסות שלו בראשות שר החוץ לשעבר ג’יבראן באסיל, חתנו של הנשיא מישל עאון.
משבר הקורונה, בשילוב עם השפל הכלכלי בלבנון, יאלץ בסופו של דבר את מקבלי ההחלטות לשקול מחדש את עמדותיהם ולנסות פעם נוספת להתגבר על הקיפאון המשתק את מדינת הארזים. ככל שהפתרון ירחק, כך יתקרב הזמן שבו חיזבאללה ישתלט בפועל על המדינה, באמתלה כזו או אחרת.
הפרסום הרשמי של משרד הבריאות המצרי על אודות היקף התחלואה מווירוס הקורונה נמוך יחסית, ומעלה אפוא את החשש כי המספרים האמיתיים של החולים במצרים גבוהים במאות אחוזים. הנתונים הרשמיים נתפסים בדעת הקהל – ועל ידי מומחים – כנתונים מגמתיים, שמטרתם לשרת את מדיניות הפנים של המשטר ולמנוע נזק חמור לכלכלה, שנמצאת גם כך במשבר מתמשך.
מצרים סובלת מבעיות יסוד קשות של צפיפות אוכלוסין (מעל מאה מיליון אזרחים שחיים על 5% משטח המדינה), מחסור באנרגיה, שיעור בערות גבוה, טרור בבית, איום על משק המים (סכר התחייה באתיופיה) ותשתית בריאות לקויה. המגפה פוגשת את מערכת הבריאות המצרית כאשר זאת מבוזרת בין כמה משרדי ממשלה, וקורסת תחת עומס החולים בשגרה. המערכת אינה ערוכה להתמודד עם היקף החולים, וגם אינה ערוכה למגן את צוותי הרפואה שנותנים שירות בבתי החולים הציבוריים.
מחקר שנערך באוניברסיטת אונטריו בקנדה וזכה לתהודה רבה בחן את שיעור הנדבקים במחלה על פי ניתוח תוצאות בדיקות של טיסות ותיירים ששבו ממצרים, בהצלבה עם שיעור ההדבקה המוערך. המחקר העריך כי ההתפרצות במצרים כוללת כ-19,000 חולי קורונה – מספר שככל הנראה צפוי לגדול במידה ניכרת בתקופה הקרובה. כתבת ה’גרדיאן’ שפרסמה את המחקר של אוניברסיטת אונטריו נאלצה לעזוב את מצרים מחשש למעצר על ידי השלטונות, לאחר שתעודת העיתונאי שלה בוטלה והיא נקראה לבירור חוזר במשרד הממשלתי לשירותי מידע.
המשטר המצרי, בהובלת הנשיא עבד אל-פתאח אל-סיסי, פועל במסגרת החוק לשעת חירום שמקנה לו סמכות נרחבת, ויכולת אכיפה ודיכוי יעילה. הצבא מוביל את המאבק בהתפשטות המגפה, ומסנכרן את פעולת כל הגורמים הממשלתיים והאזרחיים לבלימת המגפה. כמו כן, גורמי הביטחון אינם מגלים סובלנות לפרסומים הסותרים את הגרסה הרשמית ואת הטענה של משרד הבריאות כי המשבר נמצא תחת שליטה. המשטר עוצר אנשים שלתפיסת המשטר מערערים את היציבות הפוליטית והכלכלית באמצעות פרסומים לא אחראיים. עם זאת, מצרים איננה “צפון קוריאה”, ואם יחמיר המצב הנתונים ייוודעו ועלולים להציב סימני שאלה על הלגיטימיות של המשטר.
מהלכי הממשלה המצרית להתמודדות עם המגפה
לאחרונה הגבירה הממשלה המצרית את מאמציה לבלום את התפשטות המגפה במדינה. במסגרת זו הוחלט על עוצר מלא החל מ-19:00 בערב ועד 06:00 בבוקר למשך שבועיים (החל מה-25 במרץ); סגירת הקניונים והחנויות במהלך סופי השבוע ובמהלך שעות העוצר; איסור על התקהלויות וסגירת מוסדות תרבות ופנאי. מסגדים וכנסיות, שדות התעופה, בתי הספר והאוניברסיטאות יישארו סגורים עד להערכת מצב מחודשת שתתבצע במהלך אפריל. כמו כן הוחלט כי משרדי הממשלה ימשיכו לעבוד, אך במתכונת מצומצמת ועל פי הוראות הסגר, להוציא משרד הבריאות ושירותי הביטחון (משטרה וצבא) שימשיכו לעבוד כדי להתמודד בצורה מיטבית עם המגפה.
עם זאת, הסגר הלילי אינו משנה את חוסר היכולת לאכוף במהלך היום את הגבלות המרחק במרכזי הערים, בתחנות הרכבת התחתית והאוטובוס ובשווקים הצפופים. המשטר מעריך כי המחירים הכלכליים למעבר לסגר מלא הם עצומים, ולכן בשלב זה המדיניות המצרית היא להפעיל חיטוי רחב היקף במרכזי הערים בלילות. יעילות החיטוי מוטלת בספק, ואולי יש בו תועלת בהיבט המוראלי.
ההערכה היא כי המשבר יגדיל את שיעורי האבטלה, יפגע בצמיחת התוצר המקומי הגולמי לנפש (תמ”ג), בצמיחה הכלכלית המתוכננת ל-2020 ובמיוחד בהיקף היצוא וההכנסות במטבע קשה. החזרת העובדים המצרים מהמפרץ בעקבות התפרצות המחלה צפויה לפגוע קשה בהכנסות המדינה (כ-24 מיליארד דולר בשנה), ולהעלות את אחוז האבטלה במצרים. כך גם הפגיעה הגורפת הצפויה בסקטור התיירות במצרים אשר מהווה 12% מהתמ”ג, ו-10% משוק העבודה, עם הכנסות שנתיות המוערכות ב-13 מיליארד דולר (כ-4% מהתמ”ג). עם זאת, מצב יתרות מטבע החוץ (כ-45 מיליארד דולר) והרפורמות הכלכליות שהממשלה המצרית הובילה בשנתיים האחרונות יסייעו במיתון ההשלכות הכלכליות. ראש הממשלה המצרי, ד”ר מצטפא מדבולי, הנחה את הממשלה לגבש תוכנית להתמודדות עם ההשפעות הכלכליות השליליות של המגפה.
הממשלה החליטה על שורת צעדים נוספים על מנת להתמודד עם המשבר הכלכלי הצפוי: העברת 20 מיליארד לירות מצריות מהבנק המרכזי לשם סיוע לבורסה, העברת 3.8 מיליון לירות מצריות למשרד הבריאות לשם הגדלת היקף הבדיקות (אין נתון מה היקף הבדיקות שמתבצע), רכישת ציוד רפואי ומיגון לצוותי הרפואה, תמיכה כלכלית בסקטור התיירות (פריסת הלוואות, אשראי), הורדת ריבית הבסיס ב-3%, ואישור תוספות לקצבת הפנסיה בסך 35 מיליארד לירות מצריות.
Corona Tracker
המספרים שמשרד הבריאות מציג נמוכים יחסית, ומעלים כאמור את החשד כי אינם נכונים. כמו כן המשטר עצר, השתיק וצנזר קולות ביקורתיים שמָחו על אופן ניהול המשבר, או שאתגרו את המספרים שהציג משרד הבריאות. סוגיית היקף הבדיקות הנמוך אינה עולה לשיח הציבורי שנשלט על ידי המשטר. מנגד, הנתונים הדמוגרפיים במצרים מעלה תחזית אופטימית מסוימת: אחוז הצעירים במצרים גבוה יחסית ועומד על כ-55% (עד גיל 29), בעוד שאחוז המבוגרים מעל גיל 65 עומד על כ-3.9% בלבד, כך שאחוז האוכלוסייה שנמצא בסיכון חמור ממגפת הקורונה נמוך יחסית. אתר Corona Tracker מציג סיכום רשמי ומתעדכן של החולים במצרים. הנתונים נלקחים ממשרד הבריאות המצרי. היחס בין היקף החולים המדווח (2505) לאחוז התמותה מחזק את החשד כי מספר החולים גבוה יותר במידה ניכרת (נכון ל-16 באפריל).
סיכום
המשטר המצרי נקט צעדים משמעותיים של הגבלת תנועת הציבור, עוצר בשעות הלילה, סגירת מוסדות ומקומות בילוי, ואכיפה באמצעות קנסות ומעצרים. הגורם שמוביל את המאבק בווירוס הוא הצבא, נוכח העובדה שזה הגוף המתוקצב והיעיל ביותר במדינה שיכול לסנכרן את פעולת משרדי הממשלה ולאכוף את המדיניות המוסכמת.
המשטר המצרי ממשיך במאמצי הסתרה והטעיה כדי לבלום את ההשלכות הכלכליות הקשות על המשק המצרי (השקעות חיצוניות ותיירות), ולמנוע בהלה ציבורית שיכולה לערער את אמון האזרחים במשטר וביכולתו לתת מענה למשבר. ניתן להעריך כי היקף התחלואה גדול יותר במידה ניכרת ממה שדווח על ידי משרד הבריאות המצרי. בהקשר זה, המשטר מזהה את הפעולה המערערת של גורמי אופוזיציה (בעיקר אלו אשר משתייכים לתנועת האחים המוסלמים), ושל רשתות תקשורת ערביות המקבלות תמיכה ממדינות יריבות (קטאר וטורקיה), ומפיצות ידיעות שפוגעות בדימוי המשטר בזירת הפנים ובזירה הבינלאומית.
תרחיש מסוכן של התממשות משבר בריאותי רחב היקף, ללא מענה יעיל של המדינה, עלול להמחיש את תרבות השקר של המשטר. אם כך יקרה, הדבר יאתגר משמעותית את מנהיגותו של סיסי ואת יציבות המשטר המצרי “ביום שאחרי”, גם אם בשלב זה הנסיבות המשבריות מקנות לו יכולת שליטה בתגובות הציבור.
ד”ר משה אלבו הוא חוקר מצרים בעת המודרנית, ומתמחה בסוגיות אסטרטגיות במזרח התיכון. שירת בתפקידי מחקר ומדיניות בכירים במהלך שירותו בצה”ל.המאמר התפרסם לראשונה באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS).
מנהיגי חמאס החיים מחוץ לעזה מחפשים נואשות מדינה שתסכים לשכן אותם בשטחה, ועל פי דיווח שהתפרסם לאחרונה מצאו מארחת חדשה: טורקיה. נראה כי איסמעיל הנייה וסלאח עארורי, שני בכירי ארגון הטרור, כבר החליטו להשתקע במדינה עם משפחתם לאחר שקיבלו אור ירוק מהנשיא ארדואן, ושלושה פעילים נוספים – זאהר ג’בארין, מוסא אבו מרזוק וניזאר עוודאללה – כבר עברו לטורקיה מקטאר ולבנון.
מאז שעזב את עזה בדצמבר 2019, דווח כי מצרים אוסרת על איסמעיל הנייה לשוב לרצועה הנשלטת בידי חמאס. דיווחים אחרים בתקשורת הערבית טענו כי חינו של הנייה סר בעיני המצרים לאחר שהפר את הבטחתו לא לבקר באיראן כאשר קיבל אישור לעזוב את הרצועה דרך מעבר רפיח. זמן קצר לאחר מכן הנייה אכן נסע לאיראן, שם השתתף בהלוויית טרוריסט ידוע אחר –קאסם סולימאני שחוסל בבגדד ב-3 בינואר. בנאום שנשא במעמד הלוויה הכריז ראש “הזרוע המדינית” של חמאס כי “פרויקט ההתנגדות בפלסטין ימשך ולא ייחלש”, ושיבח את המפקד האיראני שחוסל כמי ש”הקריב קורבנות רבים כדי לשמור על פלסטין ועל ההתנגדות”.
ביקורו של הנייה באיראן ופעילות הטרור המתמשכת של חמאס נגד ישראל הרגיזו את המצרים, שבמשך תקופה עובדים קשה כדי להשיג הפסקת אש ארוכת טווח בין חמאס לישראל. במיוחד זועמים במצרים על התמיכה הכספית והצבאית שמעניקה איראן לחמאס ולג’יהאד האסלאמי, שני השחקנים העיקריים ברצועת עזה.
מדינות ערביות אחריות שעבר קיבלו בברכה את ראשי הארגון ואפשרו להם להקים בסיסים לתכנון וארגון טרור, כעת מפנות את גבן לחמאס. בשנת 2011, מנהיגי חמאס גורשו מסוריה אחרי שסירבו לתמוך בבשאר אסד בסכסוך שפרץ במדינה. מאז דחו הסורים באופן עקבי כל בקשה מצד איראן או חיזבאללה לחידוש הקשרים עם הנהגת חמאס. דיווחים שונים סיפרו על כך שגם קטאר, לבנון וסודאן צמצמו את הקשרים עם חמאס, ככל הנראה מתוך חשש מכך שיואשמו בידי הקהילה הבינלאומית מתן מקלט לטרוריסטים השואפים לחיסול ישראל.
בסעודיה לקחו את זה צעד קדימה, והעמידו למשפט עשרות פעילים ירדנים ופלסטינים באשמת תמיכה בחמאס. לפחות 68 מהם הורשעו בבית דין מיוחד לטרור שהוקם בממלכה, לאחר נעצרו בידי שירותי הביטחון באפריל 2019. בין החשודים היה מוחמד אל-חודארי בן ה-81, תושב ותיק בסעודיה שעבר שימש כנציג החמאס במדינה.
מערכת יחסים אסטרטגית
סלאח עארורי, סגן יו”ר הזרוע המדינית של חמאס הצפוי כאמור להצטרף להנייה בטורקיה, מבוקש כבר שנים ארוכות בישראל ובארה”ב בשל פעילות הטרור שביצע. לפני כשנתיים, מחלקת המדינה האמריקנית הציעה פרס של 5 מיליון דולר עבור מידע שיוביל לאיתור. על פי מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם מאיר עמית, עארורי היה דמות מפתח ביצירת הקשרים בין חמאס לאיראן וחיזבאללה, ומעורב גם בניהול והקמת תשתיות הטרור של חמאס ביהודה ושומרון ממקומות מושבו בלבנון ובטורקיה. בשנת 2014, עארורי היה זה שהודיע על אחריות חמאס לפיגוע החטיפה והרצח של שלושת הנערים הישראליים בגוש עציון. ב-2015 עארורי נאלץ לעזוב את טורקיה בעקבות לחץ ישראלי ואמריקני כבד. מקור בחמאס אמר אז כי “הוא החליט לעזוב את המדינה כדי לא להביך את הטורקים”.
סלאח עארורי | Tasnim News
אך בחודשים האחרונים אנשי חמאס שוב הפכו לאורחים רצויים אצל ארדואן ומקורביו בצמרת השלטון. איסמעיל הנייה אמר בחודש שעבר כי בעוד הארגון שומר על “מערכת יחסים אסטרטגית” עם איראן, הוא עדיין מנהל קשרים טובים עם מספר מדינות אחרות. “אנחנו זקוקים לערבים ומוסלמים שיעמדו לצידנו נגד ‘עסקת המאה’ של טראמפ”, הסביר. “כל הפלגים הפלסטיניים זכאים לנהל אסטרטגיה משלהם, וחמאס מאמין שפלסטין היא מן הנהר עד הים. לעולם לא נכיר בישראל”.
התמיכה הגלויה של ארדואן בחמאס נובעת ככל הנראה מתמיכתו ארוכת השנים בתנועת ‘האחים המוסלמים’. קשריו של נשיא טורקיה לתנועה צמחו בשנות השבעים, אז היה אחד מתלמידיו הנאמנים של נג’מטין ארבקאן, אבי האסלאמיזם בטורקיה. מאז ששלטון ‘האחים’ במצרים בראשות מוחמד מורסי הופל ב-2013, ארדואן החל לספק מקלט לחברים “הנרדפים” של התנועה שרבים מבכיריה חיים כיום בטורקיה. כפי שחשף תחקיר של אתר ‘אחבאל’, “מנהיגי ‘האחים’ ומשפחותיהם חיים בטורקיה בנוחות רבה, תחת ההגנה של משטר ארדואן”.
מכיוון שארגון חמאס מהווה למעשה צאצא של ‘האחים המוסלמים’ אין פלא שראשיו מתקבלים בברכה אצל ארדואן, ונראה כי הנשיא הטורקי מנסה לעזור לתנועה להרחיב את השפעתה באזורים נוספים תוך שהוא מבצר את תדמיתו כאחד ממנהיגיה הרוחניים. אם הדיווחים על נכונותו של ארדואן להזמין את ראשי חמאס לטורקיה נכונים, הדבר יהפוך אותו גם למעין אב רוחני של ארגון הטרור המבקש להשמיד את ישראל ולכונן על חורבותיה מדינה אסלאמיסטית.
כעת נותר להמתין ולראות האם הקהילה הבינלאומית, כולל מדינות ערביות כמו מצרים וסעודיה, ידרשו מטורקיה להרחיק את עצמה מחמאס.מנגד, משמעות המעבר נרחב של אנשי חמאס לטורקיה תהיה שארגון הטרור יהיה יכול להמשיך ולתכנן התקפות רצחניות נגד ישראל, רק שהפעם הוא יעשה זאת בחסות ארדואן.
חאלד אבו-טועמה הוא עיתונאי הפועל בירושלים. גרסה מלאה של הטור התפרסמה באתר מכון גייטסטון.
מערכת הביטחון הישראלית מודאגת מאוד מהאירוע שהתרחש בגבול לבנון בליל ה-17 באפריל. כוחות צה”ל זיהו שלוש פגיעות בגדר הגבול בשלוש נקודות שונות בין הר דב למרחב מטולה, ופתחו בסריקות תוך ירי פצצות תאורה ובסופו של דבר הגיעו למסקנה כי לא הייתה חדירה לשטח ישראל. הפרצות תוקנו על ידי צה”ל והמצב חזר לשגרה אך בצבא אומרים כי מדובר ב”אירוע חמור”, ובמיוחד בשל העובדה שאזור הגבול בצדו הלבנוני נתון לשליטה מלאה של ארגון חיזבאללה.
בעקבות טענות ברשתות החברתיות כי מדובר בפעולה של חיזבאללה, פירסם הארגון הודעה קצרה כי “להתנגדות אין שום קשר למעשה”. בישראל לא מקבלים את טענת חיזבאללה אך מטילים את האחריות על הגורם הריבון בלבנון, דובר צה”ל מסר כי “ישראל רואה בממשלת לבנון את האחראית לנעשה משטחה”. ההערכה במערכת הביטחון היא כי ארגון חיזבאללה הוא שעומד מאחורי המעשה ובכך משגר לישראל אות אזהרה בעקבות התקרית בשבוע שעבר באזור מעבר הגבול ג’דידת יאבוס על גבול סוריה-לבנון.
באותו אירוע, מל”ט תקף כלי רכב אזרחי של ארגון חיזבאללה שהיה בשיירה שנסעה מסוריה ללבנון,”ט שיגר טיל אזהרה לעבר הרכב ולאחר שקפצו ממנו הנוסעים בו הוא שיגר טיל נוסף שהשמיד את הרכב. לא היו נפגעים באירוע. בסרטון שהופץ ברשתות החברתיות בלבנון ב-17 באפריל נראים נוסעי הרכב חוזרים אליו לקחת ציוד מתוכו לפני שנורה הטיל השני שהשמיד את הרכב.
Video of the apparent Israeli drone strike on a Hezbollah SUV at Jdeidat Yabous on the Lebanese-Syrian border. The guys jump out-maybe they heard the drone. Then they go BACK to get their bags. The strike hits an empty car. We're told the target was Mustafa Mughniyah, son of Imad pic.twitter.com/5vW2cadA6F
אמצעי התקשורת הערביים טענו כי מדובר בניסיון התנקשות של ישראל בפעיל חיזבאללה בשם עימאד כרימי או במוצטפא מורנייה, בנו של רמטכ”ל חיזבאללה עימאד מורנייה שחוסל בדמשק ב-2008, אך נראה כי כוונת המל”ט התוקף הייתה להשמיד את הציוד שהיה ברכב ולא לפגוע בנוסעיו כדי למנוע הסלמה בין ישראל לחיזבאללה. לכן גם התקיפה בוצעה בשטח סוריה זמן קצר לפני שהרכב יחצה את הגבול כדי להיכנס לשטח לבנון. ניתן להעריך בסבירות גבוהה כי התקיפה נועדה לפגוע ברכיבים חשובים שהיו ברכב שהגיעו מאיראן לסוריה ונועדו לפרויקט דיוק הטילים של ארגון חיזבאללה. שר החוץ הלבנוני אמר כי ארצו רואה בחומרה את התקרית והודיע כי תגיש תלונה לאו”ם על המעשה.
נראה כי ארגון חיזבאללה משחק מול ישראל משחק מתוחכם. רשמית הוא מכחיש כל קשר לחבלה בגדר הגבול עם ישראל, אך ברור כי לא ניתן להגיע אליה ולפגוע בה מהצד הלבנוני מבלי ידיעתו מכיוון שהוא השולט בלעדית בשטח הזה. חיזבאללה מעביר מסר אזהרה לישראל ללא “טביעות אצבעות” לפיו הוא יכול לחדור לשטחה לבצע פיגועים, ומדגיש עוד יותר את חשיבות סיכול פרויקט המנהרות החשאי של חיזבאללה בגבול הצפון לפני כשנה וחצי. עלי שעייב, כתב ערוץ ‘אל-מנאר’ של חיזבאללה בדרום לבנון לגלג על ישראל וכתב בציוץ ב-17 באפריל בחשבון הטוויטר שלו: “כל הארסנל הטכנולוגי (של ישראל) והפגנת הנוכחות הצבאית והיא קיבלה שלוש פרצות בגדר הגבול”.
— علي شعيب ( حاليا مقيّد ) (@alishoeib1970) April 18, 2020
עם זאת, הערכה בישראל היא כי ארגון חיזבאללה איננו מעוניין בהסלמה בעיתוי הנוכחי, העביר את האזהרה באמצעות פגיעה בגדר המערכת כדי לרמוז מה צפוי בהמשך אם ישראל תמשיך לתקוף מטרות של הארגון בשטח סוריה. לבנון נתונה במשבר כלכלי חריף ביותר וגם מגפת הקורונה מכה בה, זהו איננו הזמן המתאים לחיזבאללה להתעמת עם ישראל, כאשר עד כה דווח על 666 בני אדם שנדבקו מנגיף הקורונה במדינה. בסוף השבוע נערכה הפגנה סוערת של מאות בני אדם בעיר טריפולי, ובה מאות אנשים מחו ברחובות ללא מסיכות והשמיעו קריאות: “אם לא מתנו מהקורונה נמות מרעב”. המפגינים הבטיחו הסלמה בהפגנות בימים הקרובים.
חצי שנה חלפה מאז פרצה האינתיפאדה העממית בלבנון על רקע המצב הכלכלי הקשה והשחיתות בצמרת השלטונית, והמצב הכלכלי קשה יותר מאשר היה במלחמת האזרחים בין השנים 1975-1990. ללבנון יש חוב חיצוני של 92 מיליארד דולר, אינפלציה וגם הפקעות מחירי מזון מאז פרץ משבר הקורונה, והמצב הכלכלי רק הולך ומחריף.
בעוד המחאות בלבנון נמשכות כל העת בעוצמה משתנה, גם ההשערות לגבי המקור שגרם להן ממשיכות לזרום בשפע. רשימת הצרות המכאיבות בארץ הארזים היא ארוכה: ישנו משבר בנקאי שהחל לפני כשלוש שנים בסוג של מזימה של הבנק המרכזי למשוך השקעות זרות; ההתרסקות האחרונה במחירי הנפט הובילה לירידה חדה בתשלומים אותם לבנונים העובדים במדינות הנפט מעבירים למשפחתם במולדת; המגזר ציבורי המנופח, שנוצר בידי פוליטיקאים שניסו לקנות קולות על ידי יצירת משרות לא נחוצות, הפך ליקר מדי עבור הכלכלה המקרטעת; וכמובן תופעת השחיתות הנפוצה במדינות מתפתחות והפכה בלבנון לדרך חיים. לכך יש להוסיף משבר פוליטי מתמשך הנוצר בשל שיטת החלוקה העדתית במדינה, וקיבלנו את הסערה המושלמת.
באופן כללי, די ברור שמרבית הלבנונים אינם מרוצים ממצבם הנוכחי ומודאגים מפני העתיד, שני מרכיבים מרכזיים בקוקטייל התלונות שבדרך כלל מצית מהפכות. אך מה אם הסיבה האמיתית למשבר הנוכחי היא שונה, משהו מעבר לניהול כלכלי כושל ושחיתות המאפיינת מדינת עולם שלישי?
יתכן כי לבנון עומדת בפני הגדרה מחדש של קיומה כמדינת לאום. כל מדינות הלאום בנויות בהתאם לפרדיגמה המשקפת את תוכן המהות שלהן, אופן הקיום וחזון לעתיד. לבנון היא מאותן מדינות שהיו אמורות לשקף מגוון פנימי ולמצוא לעצמן מקום בתוך הקהילה הבינלאומית כמקלט בטוח של שלום, יצירתיות, דיאלוג ופשרות.
זו אולי קלישאה לומר שלבנון הייתה אמורה להיות שווייץ של המזרח התיכון, בדומה למעמדן של אורוגוואי בדרום אמריקה, סינגפור באסיה ואוסטריה במרכז אירופה. בכל תקופה במהלך ההיסטוריה שלה כאשר לבנון באמת שיחקה את התפקיד הזה, היא שגשגה; בכל פעם שהיא סטתה ממנו או הוסטה ממנו על ידי כוחות זרים, היא סבלה. בשנת 1958, בקושי עשור לאחר עצמאותה, לבנון דורגה על ידי קרן המטבע הבינלאומית כמדינה העשירה ביותר במזרח התיכון ובצפון אפריקה במונחים של תל”ג ביחס לאוכלוסייה. בדו”ח שפרסמה הקרן על האזור, לוב דורגה כמדינה הענייה ביותר, בעוד טורקיה תפסה את המקום השני אחרי לבנון, מצרים הייתה חמישית ואיראן שישית. לא פחות חשוב מכך, לבנון מילאה תפקיד תרבותי חשוב בעולם הערבי החל משנות השישים.
למרות כמה מכשולים בדרך כמו התנגשויות עדתיות שלרוב תודלקו בידי השפעות זרות, לבנון הצליחה לפתח סוג רגש לאומי, Libanité בצרפתית, דבר שקשה מאוד להשיג. על פי ה- Libanité, לבנון היא אומה ים-תיכונית בעלת מסורת של יותר מ-5,000 שנים, יחד עם היותה אחד החלקים העתיקים ביותר של האימפריה הרומית ואחד האזורים הראשונים בהם נפוצה הנצרות. על כל אלה נוספה שכבה של תרבות ערבית תחת האימפריות של בית אומיה, הממלוכים והעותמאנים. גם תקופה קצרה תחת שלטון צרפתי הוסיפה לעושר התרבותי. אך מה שאנו חוזים בו כיום הוא ניסיון לשנות את הפרדיגמה ולהחליף את ה- Libanité הישן בזהות חדשה בה לבנון הופכת למוצב קדמי עבור המהפכה הפאן-שיעית בראשות האייתוללות מטהרן.
“לבנון היא הבסיס המתקדם ביותר של חזית ההתנגדות”, אמר האייתוללה מוחסן עראקי, ראש המשרד ללכידות אסאלמית באיראן. עלי יונסי, יועצו של הנשיא רוחאני, אמר כי ביירות היא כעת אחת מארבע ערי בירה ערביות “בהן אנו שולטים”. בראיון העיתונאי היחיד שנתן, הגנרל המנוח קאסם סולימאני ספר כיצד הוא ומלוויו החמושים הגיעו ללבנון כרצונם ללא שום ויזה, ומעולם לא חשו צורך ליצור קשר או ליידע גורם ממשלתי רשמי. עבור סולימאני, לבנון הייתה עוד חלק מן האימפריה אותה ניסה לבנות למען המנהיג העליון ח’אמנאי.
חאג’י סדאקי | Tasnim news agency
כיום, בטהרן מאמינים שהצליחו לכפות את שינוי הפרדיגמה הזה על לבנון. תחושה זו השתקפה גם בראיון לתקשורת באיראן שהעניק חאג’י סדאקי, נציגו המיוחד של ח’אמנאי במשמרות המהפכה. באותו ראיון סיפר סדאקי על ביקור בביירות בו בילה “לילה שלם” עם חסן נסראללה והשמע על תוכניתו המפורטת “למחוק את ישראל מעל המפה”. נסראללה הבטיח לו כי אם תקום בלבנון ממשלה בתמיכת חיזבאללה הרי שהמדינה תהיה “בכוננות מלאה” כדי למלא את חלקה בחזית המהפכה.
יתכן כמובן כי נסראללה , בהיותו פוליטיקאי חלקלק, ניסה לצייר תמונה ורודה ולא מציאותית כדי להבטיח את המשך זרימת הכספים מאיראן הישר לכיסו. יחד עם זאת, אין ספק כי בטהרן סבורים שמטרתם הושגה עם הקמת הממשלה בראשות חסן דיאב, בה חיזבאללה מחזיק במילה האחרונה בשלל נושאים חשובים.
אך למרות כל זאת, יתכן גם כי אמונתו של ח’אמנאי שהוא כעת השולט בגורל לבנון מוקדמת מדי. בניית אימפריה אינה דבר קל, במיוחד כאשר השליט חשוף בעורפו. חסן דיאב מצידו צריך כעת לפתור את בעיותיה הרבות של לבנון בזמן שהוא אמור לשרת את התכנית המוזרה של אימפריית האייתוללות, וממשלתו עשויה לחזור על גורלו של טְרוּמפַלְדִינוֹ מהמחזה ‘משרתם של שני אדונים’ – מנסה לרצות את שני אדוניו אך בסוף מכזיב את שניהם.
האינטרסים האמיתיים של לבנון כיום אינם מקבילים לאלו של איראן. לבנון זקוקה לשלום ויציבות כדי להחיות את הכלכלה ולמשוך השקעות זרות, לשקם את התיירות ולפתח את מגזרי השירות והטכנולוגיה. מנגד, איראן ממשיכה לנסות ולעצב מחדש את המזרח התיכון (והעולם כולו) תוך שהיא מפיצה מתיחות וסכסוכים. אדון אחד רוצה לבנון שלווה ומשגשגת, והשני רואה בה עוד מוצב במלחמה. בניגוד לבימת התיאטרון, בחיים האמיתיים המשרת יצטרך לבסוף לבחור באיזה כיוון הוא צועד.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
מגפת הקורונה העמיקה את הבעיות המובנות בכלכלה הטורקית, והפכה את האפשרות של המשך הקריסה והמשבר למציאותית מאוד. יחד עם זאת, בכל הנוגע לאתגרי מדיניות החוץ הקשים העומדים בפני טורקיה, יתכן כי הנגיף היה דומה לצלצול הפעמון שמציל מתאגרף הלכוד בפינה. יכול להיות כי בתוך תוכו, גם הנשיא ארדואן מקווה שהעולם לא ישוב לקדמותו, ושטורקיה לא תצטרך לשלם את החשבון הכבד על הטעויות שביצע.
בראשית אירועי “האביב הערבי” בשנת 2011, ארדואן היה סבור כי הרגע לבנות שורת משטרים סוניים ידידותיים ברחבי המזרח התיכון, בעזרתם ניתן יהיה בסופו של דבר להחיות את האימפריה הטורקית. כיום, כמעט עשר שנים לאחר מכן, החלומות על שחזור תהילת העבר והפיכת טורקיה לכוח עולמי נראים כלא יותר מאשליה.
אחת הבעיות החמות ביותר על סדר יומו של ארדואן היא מערכת הטילים הרוסית S-400 אותה העבירה מוסקבה לאנקרה בחודש יולי האחרון, והייתה אמורה להיכנס לפעילות באפריל השנה. לאחר הסערה שעוררה רכישת המערכת, גורמים טורקיים טענו כי התפרצות הקורונה מעכבת את ההפעלה הרשמית בשל ההגבלות על מפגשים ועבודה. יתכן שיש בכך מן האמת, אך ודאי שממשלת ארדואן לא תרצה להצטייר כמי שבזבזה לשווא 2.5 מיליארד דולר בשיאו של משבר כלכלי עמוק וסכנת מיתון. ב-20 באפריל, סוכנות רויטרס ציטטה פקיד ממשלתי בכיר שאמר כי “אין דרך חזרה מההחלטה להפעיל את מערכת ה-S-400…אבל בגלל הקורונה התוכנית שתהיה מוכנה באפריל מתעכבת”.
נראה כי דברים אלו נוסחו במיוחד כדי לשמור את טורקיה ביחסים טובים מול רוסיה, אך הם יגיעו עם מחיר. דיוויד סאטרפילד, השגריר האמריקני באנקרה אמר בפאנל שנערך החודש כי “הבהרנו את עמדתנו לנשיא ארדואן ולכל הבכירים בטורקיה לפיה הפעלת מערכת ה-S-400 … חושפת את טורקיה לאפשרות ממשית של סנקציות על פי החוק האמריקני”. השגריר הסוף כי “נכון לעכשיו אין בידינו הבטחה של ממשלת טורקיה שתאפשר לנו להניח לדאגות האלה”. בשיחה שערכתי עם בכיר בממשלה באנקרה בשבוע שעבר נאמר לי כי “זו תהיה החלטה שתגיע מלמעלה של הנשיא ארדואן. לדבריו, כרגע אין סימנים לכך שהנשיא שוקל מחדש את הפעלת המערכת”. טורקיה כבר שילמה מחיר כבד על רכישת המערכת הרוסית בכך שהורחקה מן התאגיד הבינלאומי שמעצב ומרכיב את הדור הבא של מטוסי הקרב F-35. אם כעת יחליט הקונגרס האמריקני להטיל עליה סנקציות נוספות הדבר יפגע מאוד בתעשייה הביטחונית שלה, אך ארדואן חושש מפני השלכות חמורות עוד יותר.
הפעלת מערכת הטילים הרוסית עשויה להוביל לעונש נוסף בדמות סנקציות על הבנק Halkbank שנמצא בבעלות המדינה, וכבר עומד בפני הטלת סנקציות אמריקניות בשל מעורבותו בעסקים באיראן. קנס כספי רציני על הבנק עלול לשתק כל תכנית התאוששות שארדואן מכין לתקופת היציאה ממשבר הקורונה, והסיוט הגדול ביותר שלו יהיה קיום ההבטחה שנתן הנשיא טראמפ בשנה שעברה “לרסק את כלכלת טורקיה”. משמעות הדבר תהיה קרב אבוד עבור ארדואן, עם השלכות כלכליות ומדיניות קשות: צמיחת החוב, קריסת השווקים, והמשך הצלילה של הלירה ירכיבו ביחד את המתכון המושלם שעלול להוביל לבחירות מוקדמות. באופן אירוני, האפשרות היחידה של ארדואן להימנע מסנקציות אמריקניות יכולה לחשוף אותו לסנקציות כבדות וכואבות מצד רוסיה, בדיוק כפי שקרה עם הפלת מטוס הקרב הרוסי מעל שמי סוריה בנובמבר 2015.
כדי למזער את הנזק הדיפלומטי הצפוי, ארדואן פתח בקמפיין שמטרתו להציג את הצד היפה שלו לעולם. טורקיה שלחה ציוד רפואי ל-57 מדינות כדי להראות סולידריות במאבק בקורונה, כולל שני משלוחים המיועדים לארה”ב. הארגזים נשאו בטורקית ובאנגלית את מילותיו של המשורר בן המאה ה-13 ג’לאל א-דין רומי: “לאחר אובדן התקווה יש עוד הרבה תקווה, ואחרי החשיכה יש שמש בהירה”.
Turkey sends second batch of medical supplies to the US in support of the fight against the #coronavirus.
The Turkish MoD announced that the second part of medical aid supplies have departed Ankara onboard a military aircraft.pic.twitter.com/wGvSmAf5tF
עבדולקדיר סלבי, עיתונאי בכיר התומך בארדואן כתב בטורו בעיתון ‘הורייט’ כי “אמריקה עברה משיח על סנקציות לדעה חיובית על טורקיה…זה סוג של תוצאה שגם קמפיין יקר מאוד של יחסי ציבור לא היה מצליח להשיג”. זו אולי ראיה מעט אופטימית, אך תומכיו האסלאמיסטים של ארדואן ממשיכים להאמין שכמה מטוסי מטען הנושאים ציוד רפואי יכולים לכבוש לבבות בעולם שחצי ממנו נותר עוין לטורקיה.
בעוד מערכת ה-S-400 מוקפאת בגלל מגפת הקורונה, עיירה סורית סמוכה לגבול הטורקי עדיין ממתינה לחזרה לשגרה על מנת להמשיך ולקרוא תיגר על אנקרה. בחודש פברואר, הצבא הטורקי נחל תבוסה מביכה באידליב וספג כחמישים קורבנות, ועיקר האש הגיעה מכוחות סוריים בגיבוי אווירי רוסי. מספר ההרוגים הימם את הטורקים: אם הרוסים הם בני בריתנו, מדוע הם טובחים בחיילים שלנו? זו שאלה טובה, כזו שארדואן מעדיף לא לענות עליה, וכאשר בהלת הקורונה תחלוף בקרוב האש תתחדש גם באידליב. ביום ה-3 במאי, שיירה של עשרות משאיות צבאיות טורקיות נכנסה לשטח סוריה, ככל הנראה על מנת להעביר אספקה לכוחות המוצבים מסביב לאידליב. באותו היום, ידיעות מן השטח דיווחו כי ארגון ‘תחריר א-שאם’, אחת המיליציות הג’יהאדיסטיות הנלחמות באזור אידליב, חסמה את דרכה של השיירה הטורקית מלהיכנס למוצב ליד חאלב. סימנים אלה מראים כי ארדואן צריך כעת להתכונן לרגע בו חבריו הרוסים, בצעד המכריע של ההצגה, יכפו את יציאת הטורקים ועוזריהם מסוריה.
בנוסף לכל האירועים האלה, שיחות ההצטרפות של טורקיה כחברה באיחוד האירופי נתקעו גם הן, ובאנקרה יצטרכו למצוא דרך טובה יותר מאשר ספינות קרב כדי לפתור את המחלוקות סביב שדות הגז בים התיכון. ההתערבות הטורקית בלוב מגבירה את המתח גם שם, יחד עם שאר החזיתות המתוחות גם כך שפתח ארדואן מול מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה, ישראל, קפריסין ויוון. בכל מקרה ובכל תסריט, קיץ חם מאוד ממתין לנשיא ארדואן.
ד”ר עוזי רובין הוא חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון(JISS). בעבר היה המייסד של מנהלת ההגנה בפני טילים במשרד הביטחון, ובתפקיד זה היה אחראי לפיתוח וייצור מערכת ה’חץ’. בהמשך כיהן כמנהל בכיר במועצה לביטחון לאומי, ניהל תכניות לפיתוח מערכות נשק בתעשייה האווירית וזכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל (1996 ו- 2003). המאמר פורסם לראשונה באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון.
***
בעוד שמרבית תשומת הלב במערב נתונה לתוכנית הטילים המרשימה של איראן, תוכנית החלל שלה זוכה להרבה פחות התעניינות, ושלא בצדק: תוכנית החלל האיראנית הינה אחד מעמודי התווך של תוכנית הטילים של הרפובליקה האסלאמית.
מנהיגי איראן הכריזו פעמים מספר על מגבלה מרצון שהטילו על טווח הטילים הבליסטיים וטילי השיוט שלהם: לא יותר מ-2,000 ק”מ. לא היה ב”התנדבות” זו שום אות של רצון טוב. טווח של 2,000 ק”מ מאפשר לאיראן לאיים על כל מדינה שתחפוץ במזרח התיכון, אך איננו מאיים על מדינות מערב אירופה. הנכונות הנדיבה כביכול מצד האייתוללות להימנע מלהצטייד בטילים שמאיימים על מערב אירופה מסייעת לשכנע פוליטיקאים, פרשנים ופעילי שלום באירופה ברצונה הטוב של הרפובליקה האסלאמית, ובעיקר להעניק להם תחושת רווחה על כך שהם אינם על הכוונת האיראנית. תחושת רווחה זו מסייעת למנוע סנקציות אירופיות על איראן ולשמר את קשרי הסחר עם אירופה, שכה חיוניים לכלכלתה.
לאמיתו של דבר, החזון של האייתוללות הינו חובק עולם: להפוך ממעצמה אזורית למעצמה גלובלית. תוכנית החלל הינה רכיב חיוני בדרך למימוש חזון זה. כדבריו של סגן מפקד חיל האוויר והחלל של משמרות המהפכה, הגנרל מאג’יד מוסאבי בריאיון משנת 2014: “תפקידה של תוכנית החלל הוא בעיקר לקדם טכנולוגיות בכסות של תוכנית חלל אזרחית, ובמיוחד כדי לעקוף את המגבלה העצמית של 2,000 ק”מ”.
הגנרל מוסאבי אמר את דבריו אלה בפרסית, לא באנגלית. כשהדברים נאמרים באנגלית, לתוכנית החלל של איראן אין שום קשר לצבא ולביטחון, היא נועדה כל כולה להיות תוכנית אזרחית לצורך ניצול החלל לטובת האנושות. איראן ייסדה את תוכנית החלל האזרחית שלה בשנת 2004, עם הקמתה של סוכנות החלל האיראנית (סח”א) בכפיפות למשרד התקשורת של ממשלת איראן. מיקומה הנמוך של סח”א בהיררכיה הממשלתית תאם את רמת התקצוב הנמוכה שלה, ובאופן בלתי נמנע הביא לתוצאות פחות ממשביעות רצון.
הדור הראשון של משגרי חלל שפותח בחסות סח”א היה ה”סאפיר”, משגר לוויינים קל ששלבו הראשון היה הטיל הבליסטי הוותיק והאמין “שאהאב 3”, במקור הטיל הצפון-קוריאני “נו דונג”, שהוא עצמו היה פרי פיתוח רוסי. השלב השני היה מבוסס על מנועים נוזליים שהועתקו מהטיל הבליסטי הצפון-קוריאני “מוסודאן” – אף הוא ממוצא רוסי – שנרכש על ידי איראן וקיבל אצלה את השם “חוראמשאר”. השיגור הראשון של ה”סאפיר” היה באוגוסט 2008 והסתיים בכישלון. מאידך, השיגור השני בפברואר 2009 הצליח להכניס לוויין ניסיוני למסלול נמוך סביב כדור הארץ.
במשך השנים נערכו שיגורים נוספים, אך המידע לגבי מספרם ותוצאותיהם איננו ברור. ככלל, איראן איננה ששה להודות בכישלונות, ובכלל זה בכישלונות בשיגור לוויינים. לפי כמה מקורות בוצעו עד כה שמונה שיגורי “סאפיר”, אך לפי מקורות אחרים המספר הנכון הוא עשרה. בכל מקרה, אין חילוקי דעות על כך שמתוך שיגורים אלה רק ארבעה (כולל זה של פברואר 2009) הצליחו להכניס לוויין למסלול. בשנת 2010 חשפה איראן את הדור השני של משגרי הלוויינים שלה: המשגר “סימורג”, שהיה גדול בהרבה מה”סאפיר” ושהיו לו קווי דמיון למשגר הלוויינים הצפון-קוריאני “אונהה”. ה”סימורג” שוגר לראשונה ב-2015 לניסוי תת-מסלולי (דהיינו, למסלול שלא נועד להציב לוויין בחלל). מאז בוצעו שלושה ניסיונות לשגר לוויין בעזרת ה”סימורג”, וכולם כשלו. בסך הכול ביצעה איראן עד תחילת אפריל 2020 11 או 13 שיגורי חלל מאז השיגור הראשון בקיץ 2004, ומתוכם רק ארבעה צלחו.
זוהי תוצאה בלתי מרשימה, בלשון המעטה. אומנם גם הצלחה חלקית זו הכניסה את איראן למועדון האקסקלוסיבי של מדינות “יורדות חלל” – המדינה התשיעית במספר שהצליחה להגיע למעמד זה – אך הצלחה זו הועמה על ידי כישלונות חוזרים ונשנים ועל ידי עמימות וחוסר שקיפות. כתרגיל הסחה נוסף הוסיפו האיראנים תוכניות משניות של שיגור בעלי חיים (ובכללם גם קופים) לשהיות קצרות בחלל בעזרת שיגורים תת-מסלוליים, ובנוסף פיזרו הצהרות על תוכנית לשיגור אסטרונאוטים איראניים לחלל, תוכנית שפרטיה נשארו מעורפלים ושכנראה נגנזה בקול דממה דקה.
מצבה הרופף של תוכנית החלל עורער עוד יותר על ידי שינויים תכופים במעמדה ובשייכותה הארגונית של סח”א. לפי כמה מקורות, נשיא איראן רוחאני ביטל בחשאי את תוכנית החלל כולה בשנת 2015. גם בהינתן שאומנם התוכנית הופסקה הרי שהיא חודשה זמן קצר לאחר מכן, כפי שניתן ללמוד מכך שבשנה שעברה נעשו לא פחות מארבעה ניסיונות לשגר לוויינים לחלל, שכולם הסתיימו בכישלון. הניגוד הבולט בין ביצועים כושלים אלה לדינמיות, לגיוון, ליצירתיות ולהצלחה של תוכניות הטילים הצבאיות מעיד על העדיפות הנמוכה שניתנה לתוכנית החלל במשאבים כספיים ובכוח אדם איכותי. מדוע אם כן התעקשו האייתוללות להמשיך בתוכנית זו?
***
במבט מקרוב, המעטה הדקיק של “תוכנית חלל אזרחית לצורכי שלום לטובת האנושות” לא הצליח להסתיר את אופייה הצבאי של תוכנית החלל האיראנית. האופי הצבאי לא ניכר דווקא מהטכנולוגיות הצבאיות ששימשו לתוכנית “האזרחית”.
השימוש בטכנולוגיות וברכיבים צבאיים לתוכניות חלל אזרחיות איננו ייחודי לאיראן, והוא נפוץ בכל שאר מדינות העולם. ברבים ממשגרי הלוויינים המסחריים של ימינו עדיין ניכר מוצאם המקורי מטילים בליסטיים צבאיים. הדבר שחושף יותר מכול את האופי הצבאי של תוכנית החלל האיראנית הוא העדרם של ראשי סח”א מאירועים פומביים בולטים בתוכנית החלל. בכל אירוע ראשי, כמו הצלחה בשיגור לווייני, אנשי הצבא הם אלה שעומדים מול מצלמות הטלוויזיה ומקבלים את הקרדיט. לפקידים ולמדענים שעומדים בראש סח”א המשטר מתיר לעמוד במרכז הבימה רק באירועים משניים, כמו תצוגה של מערכות חלל בפרלמנט האיראני או לאחר שיגורים תת-מסלוליים של בעלי חיים.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך הייתה טקס ההשקה של שלבי משגר ה”סימורג” הראשון. המציגים באירוע חגיגי זה, שזכה לכיסוי תקשורתי נרחב באיראן, היו נשיא איראן רוחאני ושר ההגנה שלו, בעצמו גנרל במשמרות המהפכה. כשמוסיפים לכך את ההתבטאות הכנה (ואולי הלא כל כך זהירה) של הגנרל מוסאבי שכבר ציטטנו בראשית מאמר זה, מתקבלת תמונה ברורה אודות מטרתה האמיתית של תוכנית החלל האיראנית: לשמש כתוכנית הונאה על מנת להסתיר את כוונותיה של איראן לפתח טילים בעלי טווח גלובלי ולהעניק לפעילות הזו ארשת של מכובדות ולגיטימיות, תוך ניצול התמימות של פרשנים, מומחים וקובעי יעדים בעלי השקפות ליברליות במערב.
ב-23.4.2020 הופיע משתתף נוסף ורב עוצמה בתוכנית החלל האיראנית: ארגון משמרות המהפכה בכבודו ובעצמו. בבוקר אותו יום הצליחה איראן לשגר לוויין חמישי לחלל במסלול נמוך אך יציב. השוני שבין שיגור זה לשיגורים הקודמים היה בשני דברים עקרוניים: ראשית, האחריות לשיגור הייתה ישירות של משמרות המהפכה, ללא סיפור הכיסוי של סח”א. שנית, השיגור בוצע לראשונה מאתר אפוף המסתורין שליד העיר שאהרוד, ולא מאתר השיגור על שם חומייני שבסמנאן שליד טהרן אשר ממנו נעשו כל השיגורים החלליים של איראן עד עתה. הלוויין, שקיבל את הכינוי “נור 1″, הוגדר רשמית כלוויין הצבאי הראשון של איראן. כך אושר דבר קיומה של תוכנית חלל צבאית איראנית הכפופה ישירות למשמרות המהפכה ולא לממשלה האזרחית של הרפובליקה האסלאמית. לרבים מאלה שעוקבים אחרי תוכנית החלל האיראנית לא הייתה בכך כל הפתעה.
ההשערות שלמשמרות המהפכה יש תעשיות טילים וחלל משלו במקביל ובתחרות לתעשיות האוויריות של איראן הועלו לראשונה בעקבות התפוצצות מסתורית שאירעה בשנת 2011 במתחם שהוגדר כ”בסיס טילים” של משמרות המהפכה בביד-קאנה, הנמצא כ-50 ק”מ מזרחית לטהרן. ההתפוצצות האדירה הרעידה חלונות בטהרן וגרמה למותו של הגנרל חסן מוגאדם, מי שנחשב לאבי תוכנית הטילים האיראנית ולמותם של 16 מבכירי עוזריו. צילומי לוויין הראו שההתפוצצות השמידה למעשה את כל הבסיס.
מקורות מחוץ לאיראן טענו שההתפוצצות אירעה כתוצאה מתקלה בתהליך הקשור בייצור הודפים מוצקים. אם מידע זה נכון, אזי המתקן בביד-קאנה לא היה “בסיס טילים” גרידא, אלא מפעל של משמרות המהפכה לייצור טילים בדלק מוצק, המהווה למעשה תחרות לקבוצת התעשיות הקרויה “קבוצת התעשיות על שם השאהיד באגראם”, (SBIG) שרשמית הינה הספק היחיד לכוחות הצבאיים של איראן של טילים ורקטות של דלק מוצק .
הסיבה לכפל מאמצים בזבזני וזולל משאבים כזה יכולה להיות למשל מאבק פנים-ארגוני בין משמרות המהפכה לבין משרד הביטחון האיראני והתעשיות הצבאיות שבאחריותו. אפשרות אחרת היא שפעילות משמרות המהפכה בנושא מהווה חלק מתוכנית “שחורה” שהמשטר האיראני מעוניין להסתירה משאר העולם, כמו למשל פיתוח טילים בליסטיים בין-יבשתיים. ההשערה האחרונה קיבלה חיזוק מסוים בשנת 2015 כשדבר קיומו של מתקן הטילים בשאהרוד התפרסם לראשונה בתקשורת המערבית.
***
שאהרוד (Shahrood) היא עיר הררית, כ-330 ק”מ מזרחית לטהרן. כ-40 ק”מ דרומית-מזרחית לעיר זו נמצא מישור מדברי בעל תוואי קרקע בולט: מכתש גדול שמקורו געשי או מטאורי. צילומים מלוויינים מסחריים מערביים גילו שהאיראנים בנו שם מתחם ענק הכולל מבנים שונים בתוך המכתש ומשטח שיגור בגודל חריג.
ממדיו של משטח זה מעוררים השתאות: מדובר במשטח של בטון מזוין בעובי 2 מטר שאורכו 200 מטר ורוחבו 140 מטר. תעלת בטון ענקית שאורכה כ-100 מטר ממוקמת כך שתוכל להפנות למדבר הפתוח את גזי הפליטה של הטילים שישוגרו מהמשטח. צילומי הלוויינים הראו גם מגדל שיגור נייד ענק הממוקם מעל הכניסה לתעלת פינוי הגזים.
המשטח ממוקם כך שכיוון השיגור ממנו הינו דרום-מערב, כיוון המאפשר מסדרון בטיחות נוח לשיגורים לעבר האוקיינוס ההודי. הקמת המתקן הענק בשאהרוד התבצעה כמעט במקביל להקמת מרכז השיגור החללי על שם חומייני בשדה הניסוי בסמנאן שליד טהראן. בעוד שאת דבר הקמת מרכז החלל על שם חומייני פרסם המשטר האיראני בתופים ובמחולות, את עצם קיומו של המתקן המקביל בשאהרוד הוא נמנע מלפרסם. ניתן להסיק מכך שהמתקן בשהארוד הוא חלק מאותה תוכנית “שחורה” שנחשפה במקצת עקב ההתפוצצות בביד-קאנה.
צילומי לוויין עדכניים יותר חשפו פעילות משמעותית בתוך המכתש. במהלך הזמן נוספו בקרקעית המכתש מבנים המזכירים עמדות ניסוי של מנועים רקטיים מוצקים. בצילום משנת 2015 נראה ליד אחד המבנים הללו כתם חריכה קרקעי שטיפוסי לניסוי מנוע רקטי מוצק. בשנת 2017 נראה כתם חריכה נוסף ליד עמדת ניסוי סמוכה.
ניתן להסיק מכך שהמתקנים שבאתר הזה נועדו לייצר ולבצע ניסויים קרקעיים במנועי דלק מוצק גדולים מאוד. מידותיהן של עמדות הניסוי מלמדות שמדובר במנועים רקטיים בקוטר של כשלושה מטר שמשקלם יכול אולי להגיע ל 50 טון – פי שניים ממשקלו של משגר ה”סאפיר” כולו על שני שלביו. צילומי לוויין חוזרים ונשנים הראו שהמתקן שניזוק בהתפוצצות בביד-קאנה בשנת 2011 ננטש ולא שוקם מעולם. סביר אם כן להניח שהפעילות שהייתה בו הועברה לאתר המדברי המרוחק שליד שאהרוד.
***
עם זאת, השיגור החללי ב-23 באפריל ממשטח השיגור עצום הממדים בשאהרוד לא היה של רקטת ענק חדשה, אלא של גרסה צבאית של ה”סאפיר” הוותיק. משמרות המהפכה כינה את הגרסה הזו בשם “קאסד”. ה”קאסד” קצר במידת מה מה”סאפיר”, אך חולק איתו את אותו שלב ראשון, שהוא למעשה גרסה מוארכת של הטיל הבליסטי “שאהאב 3″.
השוני בין שתי התצורות הוא בשלבים העליונים שלהם. ל”סאפיר” יש שלב שני נוזלי שקוטרו זהה לשלב הראשון. מניתוח המידע הצילומי בדו”ח שפורסם באתר “פסיפס” מאת טל ענבר ויאיר רמתי, מתברר שב”קאסד” מותקנים מעל השלב הראשון שני מנועים מוצקים בעלי קוטר קטן יותר. לדברי מפקד חיל האוויר והחלל של משמרות המהפכה, הגנרל אמיר חאגז’יזאדה, אחד מהמנועים הללו שמשמש כשלב שני הוא מנוע דלק מוצק מתקדם ביותר שנקרא “סלמן”, ושהוצג בפברואר האחרון בתערוכת הישגים של תעשיית הטילים האיראנית. לגבי זהותו של מנוע השלב השלישי אין עדיין מידע ברור.
למרות הטכנולוגיות המתקדמות יותר והוספת שלב שלישי, לא נראה של”קאסד” החדש יש ביצועים טובים יותר מאלה של ה”סאפיר” הוותיק. כושר ההרמה של ה”סאפיר” למסלול לווייני מוערך בכ-50 ק”ג. סביר שכושר ההרמה של ה”קאסד” נמוך יותר, עקב הצורך להקריב חלק ממשקל הלוויין לטובת השלב השלישי. ללוויינים במשקלים צנועים כאלה יש ערך צבאי מוגבל.
ההבדל המשמעותי יותר בין ה”סאפיר” האזרחי כביכול לבין ה”קאסד” הוא בתהליך השיגור. שני סוגי משגרי החלל האלה נישאים אל משטח השיגור על ידי רכב שיגור שמזקיף אותם בעזרת בוכנות הידראוליות ולאחר מכן משגר אותם מהרכב עצמו. רכב השיגור של שתי התצורות הללו זהה למדי, ומבוסס על המשגר הנייד של הטיל הבליסטי “שאהאב 3″. עם זאת, ה”סאפיר” נזקק לצורך שיגורו גם למגדל שיגור שבעזרתו אפשר להכין את משגר הלוויינים לשיגור.
במרכזו של משטח השיגור העגול בסמנאן מעוגן מגדל שיגור פרקי. לאחר ההכנות וההרכבות הסופיות, כשה”סאפיר” המותקן על הרכב מוכן להמריא, מגדל השיגור מורכן לרצפה כדי שלא להפריע להמראה. ההכנות לשיגור נמשכות ימים, אם לא שבועות, ובכל אותה תקופה ישנה נוכחות של כלי רכב רבים על משטח השיגור, הן כדי לתדלק את הטיל, הן כדי לבדוק אותו והן לצורכי בטיחות. פעילות מתמשכת זו מאותתת על שיגור מתקרב ימים ושבועות מראש, ומושכת בכך את תשומת הלב של ארגוני ביון ושל התקשורת העולמית, וכן נחיל של לווייני צילום לפני השיגור ולאחריו.
לא ניתן להסתיר כישלונות: כשצילומי הלוויין מראים עקבות חריכה על משטח השיגור הצבוע בצבע כחול עז, סימן הוא שבוצע שיגור. אם לא יוצאת בהקדם הודעה של ממשלת איראן, סימן הוא שהשיגור נכשל. באוגוסט 2019 ספגו האיראנים השפלה משמעותית כאשר הלוויינים שחלפו מעל סמנאן צילמו עדות להתפוצצות רבתי על משטח השיגור, כשהעשן עדיין מיתמר משרידי רכב השיגור ומשגר הלוויינים. פרסום צילומים אלה בתקשורת העולמית (וגם בציוץ של נשיא ארה”ב) אילץ את האיראנים, שלא כדרכם, להודות בכישלון.
מאידך, ובניגוד ל”סאפיר”, ה”קאסד” החדש נורה מרכב השיגור ללא צורך במגדל שיגור וללא צי הרכבים שה”סאפיר” מחייב. סביר להניח שה”קאסד” כולו, על שלביו, והלוויין שמותקן עליו, הורכבו ונבדקו במבנה מרוחק, כל המכלול נסע משם בלילה למשטח השיגור בשאהרוד, הגיע לשם לקראת שחר, הוזקף ושוגר בשעות המוקדמות של הבוקר.
סביר להניח שההכנות לשיגור לא נעלמו מעיני זרועות המודיעין במערב: פקיד בכיר אמריקאי מסר כי “רכב השיגור נסע מרחק רב”, ורמז בכך שארה”ב עקבה אחרי ההכנות הללו. עם זאת, תהליך ההכנות המקוצר מנע מהתקשורת העולמית לקבל את האיתותים המקדימים שהיא הייתה רגילה להם. מה שעוד יותר משמעותי בתהליך השיגור של ה”קאסד” הוא העובדה שמעתה משמרות המהפכה יהיה מסוגל להכין את שיגורי החלל שלו עמוק בתוך “ערי הטילים” התת-קרקעיות שפיזר ברחבי איראן, להגיח החוצה למשטחי שיגור מאולתרים סמוכים, לשגר בזמן קצר ולסגת מיד חזרה למסתור. משמרות המהפכה, כפי הנראה, שואפים להשריד את מערך השיגור הלווייני בפני תקיפה מקדימה באותה רמה שההם משרידים את מערך הטילים הבליסטיים שלו.
***
משמרות המהפכה לא פרסמו כל מידע על לוויין ה”נור 1″ ששוגר בעזרת ה”קאסד”. עם זאת, חלקו העליון של משגר ה”קאסד” נשא לוגו ענק שהראה לוויין חולף מעל מערב המזרח התיכון. הלוויין שמצויר בלוגו הזה נראה כלוויין קובייה (Cubesat) זעיר בעל מפרשים סולריים קטנים. מקצה הלוויין יוצאת “קרן” הממוקדת על ישראל.
הלוגו הזה, ועצם העובדה שמשמרות המהפכה אישר להפיץ את צילומו, מהווה למעשה אמירה רשמית שה”נור 1″ הינו לוויין צילום. המזעור הקיצוני של מצלמות בעשור האחרון (חִשבו על המצלמה בסמארטפון שלכם) מאפשר להתקין מצלמה אחת או כמה מצלמות אפילו על לוויין זעיר כמו ה”נור 1″. אם אומנם כך הדבר, הרי שהרזולוציה של הצילומים שיופקו ממצלמות הלוויין תהיה קרוב לוודאי פחותה מהרזולוציות של לווייני צילום מסחריים, כמו אלה שמשמשים ל” (Google Earth). מאידך, הערך התעמולתי של צילומים חלליים של סמלי שלטון בישראל, כמו הכנסת או הכור בדימונה, יהיה ניכר ביותר. לפי בלוג המודיעין הישראלי “אינטליטיים” משמרות המהפכה מתעתדות לשגר בקרוב לוויין נוסף מאותו סוג בשם “נור 2”. לאחר מכן מתוכנן שיגור של לוויין כבד יותר בשם “נור 3”.
ביצוע שיגור חללי בשעה שאיראן נאבקת במגפת הקורונה (איראן היא השמינית בסדר המדינות שהמגפה היכתה בהם בעוצמה רבה) מהווה כשלעצמו קריאת תיגר והצהרת נחישות. המסר העיקרי הוא לרחוב האיראני, לאמור שבכל הנוגע לביטחון הלאומי, העסקים כרגיל. ה”קאסד” מהווה במידה רבה תכנון חדש, והלוויין “נור 1″ הינו תכנון חדש לחלוטין. סביר שפיתוחם וניסויי ההוכחה שלהם נמשכו שנים. על כן סביר להניח שמועד השיגור המבצעי הראשון שלהם תוכנן חודשים, אם לא שנים מראש, וכי העובדה שהוא יצא לפועל בעיצומה של מגפת הקורונה היה מקרי.
מאידך, העובדה שהמנהיג העליון של איראן, עלי ח’אמנאי, אישר לשגר את ה”קאסד” בעת צרה זו לאיראן היא משמעותית כשלעצמה. עוד יותר משמעותית מכך היא חשיפת משמרות המהפכה כאחראים על תוכנית החלל האמיתית של איראן. דבר זה מעיד על כוחם הגובר של משמרות המהפכה בחוגי השלטון של איראן, ומבשר מחד הקשחה נוספת של מדיניותה ומאידך החלשה נוספת של הגורמים המתונים (יחסית) בקרב הממשל. עתה, כשתוכנית החלל של משמרות המהפכה ודבר שליטתם על מרכז פיתוח ושיגור משלהם נחשפו לעולם הרחב, סביר להניח שטילי הענק שהם מפתחים במעמקי המדבריות של צפון-מזרח איראן יופיעו על משטח השיגור עצום הממדים בשאהרוד בעתיד הלא רחוק.
ירדן פתחה בקמפיין דיפלומטי נגד הכוונה של ישראל לספח חלקים משטחי הגדה ואת בקעת הירדן, והיא מתייצבת באופן מלא לצדה של הרש”פ השוללת על הסף את תוכנית “עסקת המאה” האמריקנית.
עבדאללה מלך ירדן התראיין בסוף השבוע לעיתון הגרמני “דר שפיגל” והזהיר כי “אם ישראל תספח באמת את הגדה המערבית ואת בקעת הירדן בחודש יולי, הדבר יוביל להתנגשות גדולה עם הממלכה”. עבדאללה נמנע מלפרט באילו צעדים תנקוט ירדן ואמר: “אינני מעוניין לשגר איומים כאלה או אחרים, אבל אנחנו נבחן את כל האופציות במידה ויתבצע סיפוח ישראלי, אם הרש”פ תתמוטט הדבר יצור כאוס וקיצוניות”. תנועות פת”ח וחמאס שיבחו את דבריו של המלך והתייצבותו לצד הפלסטינים.
ירדן מנהלת מגעים אינטנסיביים עם האיחוד האירופי והידברות עם הממשל האמריקני, בניסיון להפעיל לחץ על ישראל לסגת מרעיון הסיפוח או לפחות לדחות את ההכרזה עליו בקיץ הקרוב. במקביל לדברי המלך עבדאללה, הודיע שר החוץ הירדני איימן א-צפדי כי סיפוח הגדה המערבית על ידי ישראל נוגד את החוק הבינלאומי.
ירדן, כמו הרש”פ, סומכת בעיקר על האיחוד האירופי שיהלך אימים על ישראל בתקווה כי יטיל עליה סנקציות. גורמים אירופים מסרו בסוף השבוע לאחר ישיבת שרי החוץ של האיחוד, כי האיחוד האירופי אמור לפרסם ביום שני הודעה שמזהירה את ישראל מסיפוח הגדה המערבית וקובעת שמהלך כזה יהווה הפרה של החוק הבינלאומי. ההודעה שתפורסם בשם שר החוץ של האיחוד ג’וזף בורל תדגיש כי פתרון שתי המדינות הוא הדרך היחידה להתקדם בתהליך השלום, וכי האיחוד האירופי מעוניין לשתף פעולה עם הממשלה החדשה בישראל ובדיאלוג עם ארה”ב ומדינות ערב.
למלך עבדאללה יש זיכרון סלקטיבי. הוא שכח כי ירדן היא זו שסיפחה את בקעת הירדן ב-1950, וכיצד אביו המלך חוסיין הורה ב-1967 לצבאו לתקוף את ישראל. הטנקים ירדנים חצו אז את נהר הירדן, דבר שהביא לכך שהממלכה ההאשמית איבדה את שליטתה במזרח ירושלים ובגדה המערבית כולל בבקעת הירדן.
דוברת משרד החוץ האמריקנית מורגן אורטגוס הגיבה על דברי המלך הירדני ואמרה כי ארה”ב סבורה שהדיונים על הסיפוח צריכים להתקיים כחלק מהשיחות בין הישראלים לפלסטינים על תוכנית טראמפ. ”תוכנית טראמפ מקיפה מאוד, הפלסטינים אמרו פומבית שהם דוחים אותה אבל אנחנו הולכים להמשיך ולנסות לקדם את ישום התוכנית, לא איבדנו תקווה ואנו נפעל כדי ללחוץ על הפלסטינים לחזור לשולחן המשא ומתן”, אמרה.
הדברים של עבדאללה מתעלמים לחלוטין מתוכנית “עסקת המאה” של הנשיא טראמפ, שמדברת על הקמת מדינה פלסטינית, בהסכמה עם ישראל, על כ-70 אחוזים משטח הגדה המערבית. לכן דבריו על אפשרות התמוטטות הרש”פ אינם נכונים והם חלק ממסע התעמולה הפלסטיני נגד תוכנית השלום האמריקנית. המלך עבדאללה גם מתעלם מהעובדה שתכנית “עסקת המאה” שומרת על זכויותיה של ירדן כפי שהם מופיעים בהסכם השלום עם ישראל מ-1994 ולא פוגעת במעמד שהוגדר לה כאפוטרופוס של המקומות הקדושים בירושלים.
המלך חוסיין, אביו של עבדאללה, הודיע ב-1988 אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה כי ירדן מתנתקת מהגדה המערבית, והצהיר כי לממלכה אין תביעות טריטוריאליות בה. אם כך, מדוע נזעק המלך עבדאללה להגן על שטחי הגדה ובקעת הירדן, הרי ירדן ויתרה על כל התביעות לגבי השטחים האלה?
א. חשש ירדני כי סיפוח שלושים אחוזים משטח הגדה לישראל יעודד הגירה המונית של פלסטינים מהגדה המערבית לירדן.
ב. המלך עבדאללה יודע כי הפלסטינים לא יסכימו לעולם לדון בתוכנית טראמפ, גם אם היא מאמצת את רעיון שתי המדינות, מכיוון שהם דורשים שכל תוכנית שלום תקבל מראש את “הקווים האדומים” שלהם, דהיינו הקמת מדינה פלסטינית בקווי ירושלים שמזרח ירושלים היא בירתה ומימוש זכות השיבה של הפליטים.
לכן, הסכנה מבחינתו היא שהדרישה של הימין בישראל לספח את הגדה המערבית תעורר מחדש את רעיון “המולדת החלופית”, דהיינו שירדן היא המולדת האמיתית של הפלסטינים ושם צריכה לקום המדינה הפלסטינית, נוכח העובדה שכ-70 אחוזים מתושבי ירדן הינם פלסטינים.
נכס אסטרטגי לישראל
נוכח הסרבנות המתמשכת של הפלסטינים לכל תוכנית שלום שאיננה נותנת להם את כל מבוקשם וההתייצבות של המלך עבדאללה לצידם, חשוב מאוד שישראל תקבע את הגבול המדיני והביטחוני המזרחי שלה. נוצרה פה הזדמנות היסטורית לקבל גיבוי אמריקני לקביעה כזו ואסור להחמיץ אותה. בקעת הירדן היא גבול טבעי שמאפשר לישראל עומק אסטרטגי ולכן היא צריכה להיות בשליטה מלאה של ישראל שתאפשר לפרוס בה את כוחות צה”ל להגנה מפני כל חזית מזרחית שעלולה להתגבש בעתיד, ולהרחיק את האיום על רצועת החוף בה מרוכזת רוב האוכלוסייה והתעשייה. בקעת הירדן מהווה מבחינה פיזית מחסום חשוב וחיוני להגנה מפני כל אויב חיצוני.
ישראל חזקה מאוד כרגע ויש לה יחסים מדיניים טובים עם העולם הערבי, והנשיא טראמפ הוא ידיד אמת של ישראל ונותן לה גיבוי מלא. בישראל קמה ממשלת אחדות שיש בה קונצנזוס על בקעת הירדן, ולכן אסור להחמיץ את שעת הכושר שנוצרה. לישראל יש זכות טבעית להגן על עצמה בגבולות ברי הגנה. המלך עבדאללה צריך לעיין שוב בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו”ם שאיננה דורשת נסיגה ישראלית לקווי 67′ אלא לגבולות מוכרים ובטוחים, ותוכנית השלום של טראמפ מגבה היטב את הפרשנות הזו. מה שהמלך עבדאללה היה צריך לעשות הוא לשכנע את הפלסטינים להסכים לדון בתוכנית “עסקת המאה” שמקבלת את עיקרון הקמת המדינה הפלסטינית ולחדש את המשא ומתן עם ישראל בתיווך אמריקני, אולם הוא בחר לאמץ באופן מלא את העמדה הפלסטינית.
ישראל שולטת בשטח בקעת הירדן ממילא, אולם יש חשיבות מדינית והצהרתית רבה להחלטה להחיל את החוק הישראלי על כל הבקעה. הפלסטינים והעולם הערבי צריכים להבין כי ישראל נטלה את היוזמה לקבוע את גבולה המזרחי והיא קובעת עובדות בשטח, נוכח הסרבנות ההיסטורית הפלסטינית לכל הסדר מדיני שאיננו מתאים לאש”ף.
בית המשפט החוקתי בירדן קבע לפני כמה ימים כי אין זה חוקי לחוקק חוק בפרלמנט הירדני המבטל את הסכם הגז בין ירדן לישראל וכי ירדן חייבת לשמור על ההתחייבויות הבינלאומיות שלה. ירדן רק תפסיד אם תבטל את הסכם השלום עם ישראל, היא תפסיק לקבל ממנה מים, תאבד את מעמדה כאפוטרופוס על המקומות הקדושים בירושלים והמלך עבדאללה לא יקבל שום סיוע מישראל, כפי שקיבל אביו, במקרה של ניסיונות הפיכה פלסטינים או ירדנים נגד בית המלוכה הירדני.
בנוסף, עדיף למלך עבדאללה שעל הגבול המערבי של הממלכה שלו ישבו חיילי צה”ל ולא חיילים פלסטינים הכפופים לישות מדינית שעלולה לקבל תיאבון מחדש כמו בספטמבר 1970 ולנסות להפיל את שלטון בית המלוכה ההאשמי. מצבה הכלכלי והביטחוני של ירדן איננו מאפשר לה לבטל את הסכם השלום עם ישראל ולחזור למצב של עויינות עמה, ודבריו האחרונים של המלך הינם בבחינת “מס שפתיים” שהמלך עבדאללה משלם לפלסטינים. ישראל צריכה להתקדם במהירות ולהשלים את סיפוח בקעת הירדן לפני הבחירות בארה”ב ולהעמיד את המלך עבדאללה בפני עובדה מוגמרת.
במזרח התיכון רבתי, שנת 1979 הרגישה כמו סוף העולם. רובנו מזהים את התאריך מבשר הרעות עם המהפכה האיראנית, משבר בני הערובה בטהרן ועלייתו הרצחנית של האייתוללה ח’ומייני, אך אלו לא היו האירועים החשובים היחידים שהתרחשו באותה העת. המצור הלא מוכר על העיר מַכַּה התרחש באותו הזמן, והיה לא פחות מפחיד וגורלי. בניסיון להרגיע התקוממות חמושה, הממשלה הסעודית ביטלה בחדות את מעט ההתקדמות החברתית שעשתה, ובמהפכה מלמעלה הפכה את המדינה למדכאת ומפגרת אף יותר ממה שהייתה. סעודיה ואיראן, בעבר בנות ברית עוינות, הפכו לאויבות מושבעות הנחושות לייצא כל אחת את המהפכה שלה לעולם המוסלמי כולו, במזרח התיכון ומעבר לו כולל באפגניסטן, שבדיוק חוותה פלישה סובייטית.
כמעט כל האסונות שפקדו את המזרח התיכון בארבעת העשורים האחרונים ניתנים לשיוך בדרך זו אחרת לחלק משנת 1979. זו התזה של הספר החדש והנהדר ‘גל שחור‘ מאת העיתונאית הלבנונית קים גאטס. במהלך כתיבת הספר גטאס טיילה ממצרים ועיראק לאיראן ופקיסטן, וכמעט כל אדם בו פגשה הביע רגשות עמוקים כאשר נשאל כיצד אותה שנה החריבה את ארצו. היא חשה כאילו היא “עורכת תרפיה לאומית או אזורית…לכל אחד היה סיפור על כך ששנת 1979 הרסה את חייו, את משפחתו ואת הלימודים, כולל אנשים שרק נולדו באותה שנה”.
גם מי שעוקב מקרוב אחרי המזרח התיכון עושה לעתים את הטעות ושוכח שמצב האזור היום הרבה יותר גרוע ממה שהיה בעבר. נכון, גם במחצית המאה העשרים המזרח התיכון לא היה ממש אוטופיה אידיאלית: שלטון אוטוריטרי היה הנורמה הנפוצה, באזור אשר נשלט במשך מאות בידי אימפריות טורקיות או אירופאיות. אך מלבד הסכסוך הישראלי-ערבי, המלחמות לא היו אינסופיות, התרבות הייתה פתוחה יותר ורצח המוני בין כתות קנאיות היה שייך לספרי ההיסטוריה. היית יכול להיות אופטימי מבלי שיצחקו לך בפנים. ביירות, קהיר ואפילו קאבול נהנו מתור זהב חצי-ליברלי לפני שהתדרדרו ודעכו. איראן תחת השלטון הסמכותני אך הפרוגרסיבי של השאה רזה פהלווי הייתה מדינה פרו-מערבית וניהלה יחסים ידידותיים עם ישראל, ונראה היה כי עתיד ורוד לפניה. ניתן היה לטעון ברצינות כי חלקים מן המזרח התיכון היו במצב טוב יותר מחלקים באירופה – החצי ממנה שנאנק תחת המגף הסובייטי.
גטאס מתארת היסטוריה מוכרת כאשר היא כותבת על המהפכה האיראנית ועל השלכותיה האכזריות, אך הצד הסעודי בסיפור ידוע פחות לקהל הרחב. בזמן שהאייתוללה ח’ומייני התקומם נגד השאה ובני בריתו המערביים בטהרן, 300 מורדים סעודים שהגיחו ממחוז נאג’ד הנידח והמדברי השתלטו על המסגד הגדול במכה, לקחו אלפי בני ערובה ופתחו בעימות מדמם מול הממשלה. המשפחה המלכותית לא הצליחה לשבור את המצור לבדה, וזימנה לעזרתה כוחות צנחנים צרפתיים כדי להביס את המורדים בעיר אליה אדם שאינו מוסלמי לא הורשה להיכנס. אך מה שהיה אמור להיות אירוע מבודד, הפך במהרה לנקודת מפנה.
למורדים הייתה רשימת דרישות: ניתוק היחסים בין סעודיה למערב והפסקת ייצוא הנפט, גירוש כל הזרים וטיהור שורות הממסד הדתי. כפי שגטאס מציינת בספרה, רשימה זו לא הייתה שונה בהרבה מן הדרישות שהשמיע אוסמה בין-לאדן שנים לאחר מכן, והן יצרו משבר נוראי עבור בית המלוכה, שחסותו על מכה ומדינה היא הבסיס למעמדו בעולם המוסלמי. אם הסעודים לא מצליחים לשמור על שתי הערים הקדושות, אולי כדאי להטיל את המשימה על מישהו אחר.
מי שנכנס לתמונה היה השייח’ הריאקציונרי עבד אל-עזיז אבן באז, שהכריח למעשה את משפחת המלוכה לצעוד בכיוון הזרם הווהאבי הקיצוני באסלאם הסוני, מתוך החשש שאם לא תעשה כך המורדים יתחזקו וידיחו אותה מן הכס. כפי שכותבת גטאס, המקח שהציע אבן באז “ירדוף את הסעודים שנים ארוכות, ויגרום לחלקם להרגיש כאילו הזמן עצר מלכת”. נשים כבר לא הורשו להגיש את מהדורת החדשות, ופניהן רוטשו מתמונות בעיתון. אתרי הנופש בחופים נסגרו, והרשויות אילצו אזרחים להתפלל חמש פעמים ביום. באותו הזמן באיראן, האיתוללה ח’ומייני אסר על ריקודים ואלכוהול. לילדים סיפרו כי אם יאזינו למוזיקה ביום הדין ייצקו מתכת נוזלית לתוך אוזניהם. המהפכנים של ח’ומייני שרפו אולמות קולנוע ובתי עסק מנוונים אחרים. התרבות האיראנית כולה עמדה בפני חורבן, אך המטרה הייתה גדולה יותר: מלחמה נגד ההיסטוריה, המסורת והזיכרון.
ח’ומייני נוחת באיראן, 1.2.1979 | emam.com
גטאס כתבה: “לח’ומייני מעולם לא היה כל קשר לגדולת האימפריה הפרסית או לעושר האינטלקטואלי והתרבותי של ההיסטוריה, רק לתחושת החשיבות העצמית שלו”. הוצאה להורג בסקילה חזרה לאופנה, והאוניברסיטאות נסגרו לשלוש שנים. קורסים במדעי הרוח נכתבו מחדש ועברו אסלאמיזציה. “הטיהור היה בכל מקום”, היא מתארת. “שלטון טרור שנמשך עשר שנים…כל דבר הפך לפשע, ויצר פרנויה פנימית שמחצה את המדינה כולה”. משטר השאה היה אכזרי אבל בהשוואה לליגה שח’ומייני שיחק בה הוא נראה כמו חובבן. המשטר האסלאמי החדש, “בהתקף של טירוף ושחיתות”, הוציא להורג פי 75 יותר בני אדם מאשר שירותי הביטחון הידועים לשמצה של השאה.
אם כן, בשנת 1979 התרחשו שתי מהפכות אסלאמיות, ולא רק זו הידועה באיראן. ואם כל זה לא הרגיש מספיק כמו גהינום, הטנקים הסובייטים בדיוק חצו את גבול אפגניסטן כדי לתמוך בהקמת ממשלה קומוניסטית במדינה. ארה”ב קפצה אל הקלחת ותמכה בתנועת לוחמים אסלאמים מקומית בתקווה להחזיר למוסקבה אחרי ההסתבכות המשפילה בווייטנאם. גם הסעודים תרמו את חלקם, לא רק כדי להכות חזרה נגד הכופרים באירו-אסיה, אלא גם כדי להדוף את הרוסים מאפגניסטן ולבצר את מעמדם כמנהיגי העולם המוסלמי לאחר התקרית במכה, ולספק שחרור לחצים לקיצונים הסעודיים שהסתערו בשמחה על טנקים סובייטים במקום על מסגדים במולדת.
אך לסעודים היו קיצוניים רבים מדי ולא היה ניתן לייצא את כולם. הממסד הדתי והחינוכי הקנאי המשיך להפיק אותם כמו פס ייצור במפעל. כמעט כל חוטפי המטוסים ב-11 בספטמבר היו סעודים ש”לא בלטו במיוחד בארצם; הם היו אנשים רגילים המייצגים את האדם הסעודי הממוצע של זמנו, הדור של 1979, השנה הגורלית בה רובם נולדו. היה זה כאילו הם נולדו וגדלו כדי למות בכדור של אש הגהינום, רוצחים וקורבנות כאחד”.
***
גם אם המהפכות האפלות האלה היו מתרחשות במדינה מוסלמית שולית כמו צ’אד או בנגלדש, זה היה מצב גרוע. אלא שהן פרצו באופן סימולטני בשתי מדינות גדולות ועשירות בנפט, שבמקרה גם ממוקמות אחת מול השנייה משני צדדי המפרץ הפרסי, והשאיפות של שתיהן לא היו מקומיות בלבד. זה לא היה מספיק לדכא נשים, מחשבה עצמאית וכל צורה של כיף רק בבית. כפי שהרוסים עשו עם המהפכה שלהם ב-1917, גם המהפכות האסלאמיות של 1979 עשו את המירב כדי לייצא את עצמן למדינות אחרות, תוך שהן מתחרות אחת בשנייה. הן איראן השיעית והן סעודיה הסונית ביקשו להפוך למנהיגות העולם המוסלמי כולו, וכדי להשיג את המטרה היה צורך לחסל את היריב.
במשך העשורים הבאים ועד לימינו אנו, איראן אימנה וחימשה מיליציות שיעיות קיצוניות (חיזבאללה בלבנון, צבא המהדי בעיראק, החות’ים בתימן וכן הלאה) במטרה להוביל מלחמת אזרחים באותן מדינות ומלחמות נגד “האימפריאליסטים” הלא-מוסלמים כמו האמריקנים או הישראלים. באותו הזמן, הסעודים השקיעו מיליארדי דולרים מכספי הנפט בייצוא הגישה הווהאבית הקיצונית למדינות רחוקות ובעלות מסורת שונה לחלוטין, ותמכו בשליחים קיצוניים משלהם כאשר מצאו אותם שימושיים, החל מסדאם חוסיין בעיראק ועד לטאליבן באפגניסטן. ייצוא המהפכות התאומות האלה בכל רחבי המזרח התיכון הוא ‘הגל השחור’ בכותרת ספרה של גטאס, “הזרם האדיר ששוטף כל דבר בדרכו”, וכזה ש”שינה את מי שהיינו וחטף את הזיכרון הקולקטיבי שלנו”.
האיראנים אפילו בחרו לתמוך במיליציות פלסטיניות שאינן שיעיות, לא מתוך חיבה לשתיינים השוביניסטיים בהנהגת אש”ף או לפונדמנטליסטים הסונים של חמאס, אלא מתוך רצון להשיג השפעה אזורית על ידי הצטרפות לרכבת האנטי-ציונית, ובמיוחד לאחר שמצרים בגדה במטרה וחתמה על הסכם שלום עם ישראל. “מי ימחוק את הבושה מעל פניהם של הערבים כעת?”, שואלת גטאס שאלה רטורית. במשך העשור האחרון, כל מדינה ערבית מלבד סוריה התקרבה קצת יותר לשלום קר עם ישראל. אך טהרן ושליחיה ממשיכים להיאבק בה, למרות שהמטרה הפלסטינית זרה לחלוטין למרבית העם האיראני שמעולם לא צייץ בעניין לפני המהפכה ב-1979, כאשר ישראל ואיראן היו עדיין בנות ברית.
השנאה בין הסעודים לאיראנים היא יותר מפוליטית – היא אישית ומגיעה מהבטן. ח’ומייני תקף פעם את הסעודים כ”חובבי הגמלים מריאד והברברים מן המדבר, החברים הפרועים והגרועים ביותר במין האנושי”. הסעודים מצידם מתעבים את האיראנים ופוחדים מהם, ורואים בהם כופרים שזוממים להפיל את המלוכה על ידי תמיכה באוכלוסייה השיעית בסעודיה, המרוכזת ברובה באזורי הנפט במזרח המדינה.
מעבר לקורבנות הדיכוי והרצח בשתי המדינות עצמן, היריבות בין סעודיה לאיראן גבתה עד כה את חייהם של מיליוני בני אדם בעיראק, סוריה, לבנון, תימן ואפגניסטן. הגל השחור הגיע גם למדינות שאפילו לא התייצבו ישירות מול האיראנים או הסעודים, או מול מי משליחיהם. מצרים נמצאת בדעיכה דרמטית, בין השאר בשל העובדה שרבים מענייה בילו תקופה כעובדים בסעודיה וחזרו לביתם כווהאבים אולטרה-שמרנים, וגם בשל המגמה בה מעמד הביניים דחה את ערכי המערב ופנה לסעודיה עבור השראה תרבותית. כיסוי הראש, למשל, הפך לסמל סטטוס עבור נשים. לפני 1979, רק שליש מנשות מצרים טרח לחבוש אותו, אך עשור לאחר מכן כבר שני שלישים מהן התכסו, וכיום מעט מאוד נשים במדינה מעזות לצאת לרחוב בלעדיו. הסעודים גרמו גם לנזק אדיר באפגניסטן, לא רק בתמיכה כספית ומדינית ישירה בטאליבן אלא גם בהכשרת אנשי הארגון על פי תורת משטרת הדת הסעודית, בדיוק כפי שהאיראנים שכפלו את משמרות המהפכה במקומות שונים, הידוע שבהם בלבנון עם הקמת החיזבאללה.
“היה משהו יוצא דופן בשנת 1979 ובשרשרת האירועים שהתרחשה בה”, כותבת גטאס, “חלק מהאנשים הרגישו כאילו נפלו השמיים”. היריבות בין איראן לסעודיה על השליטה במזרח התיכון היא יסוד מרכזי בהגדרת ההיסטוריה המודרנית באזור, בדיוק כפי שהיריבות בין אמריקה לברה”מ הייתה עבור אירופה בין 1945 ועד לנפילת חומת ברלין. אלה הבוחרים להאשים בצרות המזרח התיכון רק את הסכסוך הישראלי-ערבי או את מדיניות החוץ האמריקנית הכושלת מפספסים את המטרה בגדול. קחו למשל את מלחמת האזרחים בסוריה בה מעורבים בחשאי אמריקנים ובגלוי סעודים, איראנים ורוסים – האם גם בזה ישראל או ארה”ב אשמות? גטאס בקושי נוגעת בכך בספרה, אבל אין צורך. התשובה כבר ברורה לרובנו והיא טמונה אי שם ב-1979.