המהומות בלבנון שפרצו ב-17 באוקטובר נמשכות במקביל למאמצים להקים ממשלה, כאשר נשיא המדינה מישל עאון הטיל ב-19 בדצמבר על ד”ר חסן דיאב להקים את הממשלה החדשה. ארגון חיזבאללה, תנועת ‘אמל’ ו’הזרם הפטריוטי החופשי’ (של מישל עאון) רצו שראש הממשלה לשעבר סעד אל-חרירי ירכיב את הממשלה החדשה בגלל שהוא מקובל מבחינה בינלאומית אך הוא סירב, ולכן בחירתו של חסן דיאב הייתה בבחינת ברירת מחדל.
אז מיהו חסן דיאב? יליד 1959, היה שר החינוך והתרבות בממשלת נג’יב מיקאתי בין השנים 2014-2011. הוא בעל תואר דוקטור בהנדסת מחשבים והיה ממייסדי מכללת ההנדסה באוניברסיטת ט’פאר במוסקט שבעומאן. בשנת 2006 מונה לסגן הנשיא באוניברסיטה האמריקנית בביירות וידוע כבעל קשרים הדוקים עם ארגון חיזבאללה ותנועת ‘אמל’ השיעית. דיאב לא הצליח לזכות לתמיכה נרחבת של חברי הפרלמנט במיוחד מקרב חברי הפרלמנט הסונים. 44 חברי פרלמנט נמנעו מלהביע תמיכה באף אחד מהמועמדים להרכבת הממשלה, דבר שמעיד שיתכן שהמשבר הפוליטי בלבנון ימשך עוד זמן רב.
הטלת הרכבת הממשלה החדשה על חסן דיאב לא עצרה את ההפגנות ברחובות, שלאחר תקופה של שקט יחסי התחדשו בימים האחרונים במחאה נגד מינויו של דיאב. המפגינים הם מסיעות ‘אל-מוסתקבל’ של סעד אל-חרירי וסיעת ‘הכוחות הלבנונים’ של סמיר ג’עג’ע, והם טוענים שלמרות שדיאב הוא מוסלמי סוני הרי שהוא מייצג את האינטרסים של חיזבאללה ושל איראן.
#Libanon: Proteste in dieser Minute gegen Hassan Diab, den Kandidaten des Iran für den Premierminister. Es sowohl im Irak als auch im Libanon gleichzeitig Volksbewegungen. pic.twitter.com/0prKjaqAbv
גם אמצעי התקשורת בארה”ב ובאירופה הכריזו כבר בשבוע שעבר על דיאב כמי שבכוונתו להקים ממשלה חדשה הנתמכת על ידי ארגון חיזבאללה. למרות שדיאב עצמו הודיע כי הוא מתכנן להיענות לדרישות המפגינים ולהקים ממשלת טכנוקרטים עצמאיים, הוא נחשב כפוליטיקאי הנתמך על ידי חיזבאללה והרחוב הסוני והנוצרי מסרב לקבלו.
דיאב צפוי להיתקל בקשיים. סיעת ‘אל-מוסתקבל’ וסיעת ‘הכוחות הלבנונים’ כבר הודיעו שלא ישתתפו בממשלה החדשה, ואין ספק שהדבר יקשה על הקהילה הבינלאומית לקבל אותה כמי שמייצגת את העם הלבנוני, ולסייע לה מבחינה כספית כדי שתוכל לצאת מהמשבר הכלכלי העמוק בו היא נתונה. חיזבאללה מוגדר במרבית העולם כארגון טרור והקהיליה הבינלאומית לא תוכל לתמוך בממשלה הנתמכת על ידו ומייצגת את האינטרסים שלו.
יום לאחר הטלת הרכבת הממשלה החדשה על דיאב הגיע ללבנון דיוויד הייל, עוזר שר החוץ האמריקני לעניינים מדיניים, ונפגש עם נשיא לבנון מישל עאון.
הוא לא הביע את עמדתו בקשר למינוי, דיאב אך הדגיש את הצורך לשים קץ לשחיתות השלטונית, הקמת ממשלה שתבצע רפורמות ושמירה על שלום המפגינים.
חסן דיאב עצמו הכחיש במסיבת עיתונאים שיזם כי הוא קשור לחיזבאללה והבטיח להקים ממשלה המורכבת ממומחים בתוך שישה שבועות. הוא העריך כי ממשלתו תזכה לתמיכה כספית מארה”ב ומאירופה לאור העובדה שהוא עומד לבחור שרים מומחים. דיאב מתכוון להקים ממשלה בת עשרים שרים בלבד, לעומת ממשלת סעד אל-חרירי שמנתה שלושוים שרים, אבל הממשלה שלו תכלול גם נציגים של ארגון חיזבאללה.
לחץ ברחובות
ארגון חיזבאללה ממשיך למשוך בחוטים של הזירה הפוליטית בלבנון. על פי ההנחיות שקיבל מאיראן הוא עושה הכל כדי לייצב את המצב הפוליטי בלבנון באמצעות הרכבת ממשלת חדשה, בדיוק כפי שקורה בעיראק, גם שם נאלץ ראש הממשלה עאדל עבד אל-מהדי הפרו-איראני להתפטר בלחץ ההפגנות ברחוב. כעת הציבה איראן את שר החינוך קוסיי א-סוהייל, שהינו גם כן פרו-איראני, כמועמד להרכבת הממשלה החדשה בעיראק, אך הרחוב מתנגד ויש כבר הפגנות נגדו.
המחאה העממית ברחוב הלבנוני היא נגד השחיתות והמצב הכלכלי הקשה, אבל גם נגד המעורבות האיראנית במדינה והעובדה שארגון חיזבאללה מסרב להתפרק מנשקו ובשל כך הקהיליה הבינלאומית מסרבת לסייע ללבנון לצאת מהמשבר הכלכלי העמוק בו היא נמצאת.
לבנון הייתה מודל מוצלח של יצוא “המהפכה האסלאמית” מאיראן, אבל המודל הזה התמוטט ועכשיו איראן מנסה לשקם אותו מחדש. יתכן שחסן דיאב יצליח להרכיב ממשלה חדשה, אבל הזיהוי שלו עם חיזבאללה מציב סימן שאלה גדול האם הקהיליה הבינלאומית תהייה מוכנה לשתף פעולה עם ממשלה כזו. שאלה נוספת היא האם הממשלה שצפויה לקום תחזיק מעמד נוכח ההתנגדות החזקה ברחוב הלבנוני לדיאב בתפקיד ראש הממשלה? הלכי הרוח ברחוב הלבנוני הם כי האינתיפאדה העממית לא תדעך בקרוב.
תנועת חמאס ציינה בשבוע שעבר 32 שנים להיווסדה, והזכירה שוב לכולם את מטרתה העיקרית: חיסול מדינת ישראל. המסר הזה מהווה הוכחה נוספת לכך שחמאס אינו מעוניין, ולא יהיה מעוניין, לשנות את האמנה שלו שפורסמה לראשונה ב-1988. זהו גם מסר עוצמתי עבור אלו שאולי השלו את עצמם באמונה שארגון הטרור הפך איכשהו לפלג פלסטיני לא אלים.
המסמך, המכונה גם ‘אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית’, מציין כי “המערכה שלנו עם היהודים גדולה מאד והרת גורל”, וקורא להקמת מדינה אסלאמית על חורבות ישראל. “אין פתרון לבעיה הפלסטינית אלא באמצעות הג’יהאד”, טענו מחברי האמנה והוסיפו כי “יוזמות, ההצעות והוועידות הבינלאומיות, הרי הן בזבוז זמן והבל הבלים… ויתור על חלק כלשהו מאדמת פלסטין כמוהו כזניחת חלק מן הדת”.
32 שנים לאחר מכן, מנהיגי חמאס מראים כי הם מחויבים מאי-פעם למסמך היסוד של התנועה, במיוחד בכל הקשור להשמדת ישראל. במובן הזה, חמאס ראוי לקרדיט על כך שהוא אינו מסתיר את עמדותיו וגלוי מאוד לגבי כוונתו האמיתית. גם בהצהרות שניתנו לרגל יום השנה לייסוד התנועה, מנהיגי חמאס לא בחלו במילים. כך למשל, איברהים יאזורי, אחד מראשי הזרוע הצבאית, אמר בראיון לאתר המזוהה עם חמאס כי:
חמאס והזרוע הצבאית שלו ממשיכים במדיניות עד לשחרור פלסטין, ואנחנו מתקרבים ליום הזה. בתוך כמה שנים, אם ירצה אללה, מסגד אל-אקצה, ירושלים הכבושה וכל פלסטין יהיו חופשיים. חמאס ימשיך להשתמש בכל האמצעים כדי להשיג את המטרה. הניצחון הגדול מתקרב ואנחנו צריכים להיות סבלניים”
כאשר מנהיגי חמאס מדברים על “שחרור פלסטין”, הכוונה היא אחת: מחויבות לחיסול מדינת ישראל. יתרה מכך, כאשר הם מדברים על “כל האמצעים” הם מתכוונים לכל סוגי הטרור, כולל פיגועי התאבדות והתקפות טילים על אזרחי ישראל. אלה הם האמצעים היחידים בהם חמאס מאמין להשגת מטרתו. ארגון חמאס גם אינו מכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים, ולעולם לא יעשה זאת. כפי שהתנועה מציין במסמך האמנה, “פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי [וקף] לדורות של מוסלמים עד תחיית המתים. אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה”.
מלחמת קודש
ההצהרות שהשמיעו בשבוע שעבר מנהיגי חמאס זהות במדויק לתוכן של האמנה, 32 שנים לאחר שנכתבה, ומחזקות את האידאולוגיה הקיצונית והמסוכנת של התנועה. בכיר חמאס ברצועת עזה אוסמה אל-מזיני, אמר בנאום לציון יום השנה לתנועה כי “חמאס מבטיח להשאר נאמן לאנשיו ולעקרונותיו. האויב הפחדן מבין רק את שבת הכוח ואבק השרפה”. בנוסף, הוא קרא ליהודים “לעזוב את פלסטין” והזהיר כי חמאס מכין אלפי מחבלים מתאבדים כדי לגרש את היהודים “מכל שטחי פלסטין”.
מוסא אבו-מרזוק, המשנה לראש ‘הזרוע המדינית’ של חמאס, ניצל את ההזדמנות כדי לתאר את ישראל כ”פרויקט ציוני”, והדגיש את הצורך הפלסטיני “להתנגד לפרויקט כדי לשחרר את פלסטין, את כל פלסטין”. גם בדברים אלה הוא הראה את המחויבות לאמנת החמאס, המציינת כי חמאס הוא “חולייה אחת מהחוליות של מלחמת הקודש בעימות עם הפלישה הציונית”. עוד נכתב באמנה:
לארגונים ציוניים ישנם משאבים חומריים עצומים המאפשרים להם למלא את תפקידם בתוך חברות שונות… בלי שהאסלאם יהיה קיים בזירה וכדי שהוא יהיה מנוכר בקרב אנשיו . לכן, על המוסלמים למלא את תפקידם בהתמודדות עם המזימות של אותם מהרסים, וביום שיוכל, הוא יחסל את הארגונים האלה העוינים את האנושות ואת האסלאם”
חגיגות יום השנה לחמאס שנערכו ברצועת עזה משכו עשרות אלפי פלסטינים, והתרחשו במקביל למאמץ של מצרים, קטאר ואיחוד האמירויות לתווך בהפסקת אש ארוכת-טווח בין חמאס לישראל. יום השנה גם הגיע בעיצומו של שיח גובר על מוכנותו של חמאס להשתתף בבחירות חדשות לנשיאות הרשות הפלסטינית ולפרלמנט. הקהל הגדול שהופיע באירועי התמיכה בחמאס בעזה מעיד על הפופולריות לה זוכה התנועה בקרב הפלסטינים, ונראה כי עשרות אלפי העזתים שהשתתפו בעצרות חולקים את רעיונות התנועה ועקרונותיה, גם ביחס לישראל. גם הם מאמינים שכוח וטרור הם השפה היחידה שישראל מבינה, וגם הם קראו בעד “שחרור פלסטין” מנהר הירדן ועד לים התיכון.
טעות לעולם חוזרת
כעת, כאשר חמאס הזכיר בבירור לעולם שהוא לא השתנה וממשיך לשאוף להשמדת ישראל, השאלה היא מדוע כמה מנהיגים וממשלות עדיין ממשיכים לאמץ את התנועה ואת ראשיה. במהלך השבוע בו חמאס חזר שוב ושוב על קריאתו לחיסול ישראל, מדוע נשיא טורקיה ארדואן נפגש עם מנהיג החמאס איסמעיל הנייה? איזה מסר מפגש כזה מעביר לפלסטינים ולשאר העולם הערבי והמוסלמי? זהו מסר אחד בלבד: טורקיה מאמצת לחיקה את חמאס ותומכת באג’נדה ובאידיאולוגיה שלו. אין פלא אפוא שהנייה עצמו שיבח במהלך הפגישה עם ארדואן את “תמיכתה של טורקיה בעם הפלסטיני”.
שאלה אחרת אותה יש לשאול לאור ההצהרות האנטי-ישראליות הארסיות אותן השמיעו מנהיגי חמאס בימים האחרונים, היא מדוע ארגון האו”ם מנסה לשכנע את ראשי התנועה להשתתף בבחירות לנשיאות הפלסטינית? מה הטעם בללחוץ על חמאס לקחת חלק בבחירות כל עוד הוא מחויב להשמדת ישראל? במקום לעשות זאת, עדיף היה שבאו”ם היו קוראים לחמאס לנטוש את אמנתו ולהפסיק את הקריאות לחיסול ישראל.
הקהילה הבינלאומית יצרה כבר נזק בעבר על ידי מתן האפשרות לחמאס לרוץ בבחירות של 2006 ללא שום תנאי מוקדם. כל אותם גופים בינלאומיים לא דרשו אז מחמאס לגנות את האלימות ולהכיר בזכותה של ישראל להתקיים, ולהתחייב להסכמים שנחתמו בין ישראל לרש”פ כתנאי להשתתפות בבחירות, שהסתיימו בניצחון חמאס. מנהיגי חמאס, מצידם, נקטו צעד חכם כאשר השתמשו למעשה בהסכמי אוסלו (בהם הם אינם מכירים), כאמצעי להשתלט על הפרלמנט הפלסטיני.
כעת נראה שהקהילה הבינלאומית עומדת לחזור על אותה החלטה אסונית ולהתיר לחמאס להשתתף שוב בבחירות, למרות שהתנועה עצמה אינה מסתירה את מטרתה ועמדתה האמיתית. כל מנהיג עולמי, כולל נשיא טורקיה, שהיה פשוט מקשיב למה שאנשי חמאס אמרו בימים האחרונים, היה מבין כי הם נחושים מאי-פעם להשיג את מטרתם ו”לגרש את כל היהודים מפלסטין”. באמת שלא כל כך קשה להבין את המשפט “מוות לישראל”.
אלו המאמצים ומחבקים כיום את החמאס רק מעניקים לו לגיטימציה נוספת לקדם את האידיאולוגיה הקיצונית שלו ואת משימתו להשמדת ישראל, ומאפשרים את עלייתו לשלטון ביהודה ושומרון באמצעות בחירות בחסות האו”ם וגופים בינלאומיים אחרים. כל מה שנותר הוא לתהות מה המניע של אותם מחבקים.
חאלד אבו-טועמה הוא עיתונאי הפועל בירושלים. הטור פורסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
ביום חמישי שעבר, נשיא טורקיה רג’פ טאיפ ארדואן פתח את הדלת להתערבות צבאית ישירה בלוב כאשר הכריז על הצבעה בפרלמנט בראשית ינואר שתכריע האם לשלוח כוחות טורקיים כדי לתמוך בממשלה בטריפולי נגד כוחותיו של הגנרל ח’ליפה חפתר. כיום, יועצים צבאיים וציוד צבאי טורקי כבר נמצאים על אדמת לוב לצד המיליציות התומכות בממשלה, וכעת ארדואן אומר כי ארצו מוכנה לשלוח גם סיוע אווירי וימי במקרה הצורך.
הגעת כוחות טורקיים ללוב רק תסבך את המצב הרגיש גם כך, במדינה הנקרעת במאבקים פנימיים מאז הדחתו והוצאתו להורג של הרודן מועמר קדאפי בשנת 2011. המפה של התערבות זרה בלוב היא חשובה: במזרח המדינה, כוחות מסעודיה ומצרים תומכים בגנרל חפתר, הבדלן שעומד בראש ‘הצבא הלאומי הלובי’. מולם ניצבים טורקה וקטאר, התומכות ומכירות בממשלה בטריפולי בראשות פאיז סראז’. וישנה גם רוסיה ששיגרה לאזור כוחות משלה במסגרת ‘קבוצת ווגנר’, שכבר ביצעה בעבר פעולות בסוריה וכמה מדינות אפריקניות, וכעת מסייעת לגנרל חפתר. בין המדינות שתומכות בגנרל המורד נמצאת גם צרפת, ואילו איטליה בחרה להכיר בממשלה של סראז’.
כפי שעשתה בסוריה, ארה”ב נמנעה עד כה מלהתערב במצב. במקום זאת, האמריקנים דבקים בעמדת המשקיף החיצוני, שמוכן לספק עצות וסיוע דיפלומטי כדי לפתור את המשבר בלוב. טורקיה, שחתמה בחודש שעבר על הסכם כלכלי וצבאי עם הממשלה בלוב, יכולה מצידה לגזול מקפריסין חלקים גדולים משטחי החיפוש של נפט וגז, ולכפות על מצרים וישראל לנהל עמה שיחות על בניית צינור הגז הטבעי לאירופה. העיתון התוניסאי ‘אל-שורוק’ ציטט דברים שאמר דובר הכוחות במזרח המדינה לפיהם ישנו “קו פתוח” של לוחמים וכלי נשק מטורקיה דרך מלטה ועד לטריפולי. שגריר טורקיה במדינה הכחיש את הטענות.
מפת לוב. באדום: שטחים בשליטת הפרלמנט של טוברוק והצבא הלאומי. ירוק: שטחים בשליטת ממשלת ההסכמה. כחול: כוחות מקומיים
לוב היא גם אחד הצירים המרכזיים לעתידו של ארגון המדינה האסלאמית (דאעש), שמנסה לפצות על אובדן הטריטוריה שלו בסוריה. דאעש בלוב מממן את פעילותו דרך מעשי שוד, חטיפות עבור כופר, הברחת אזרחים מעבר לגבול והברחה של חפצי ערך וסחורות אחרות.
ההשפעה של המשבר בלוב זולגת גם למדינות השכנות. מצרים, הנהנית מתמיכה כלכלית וצבאית משמעותית מצד ארה”ב, לא יכולה כרגע להרשות לעצמה עוד חוסר יציבות בגבול עם לוב. בנוסף, תנועת המהגרים מאפריקה דרך מצרים לוב ואל תוך אירופה מהווה גם היא מקור משמעותי לדאגה עבור מדינות הים התיכון.
אזרחים תוניסאיים מהווים את אחת הקבוצות העיקריות של לוחמים זרים בעיראק וסוריה, וחוסר היציבות בלוב מספק מקום מקלט עבור קיצוניים שעלולים לשאוף לגרימת זעזועים גם בתוניסיה השכנה. האיום מצד ארגונים ופעילים קיצוניים בלוב ותוניסיה אינו איום שאירופה יכולה להתעלם ממנו בקלות, כפי שהוכח במקרים כמו הפיגוע נגד תיירים בריטיים בעיר סוסה בקיץ 2015, או פיגוע הדריסה בברלין בערב חג המולד של 2016, שבוצע בידי תוניסאי בשם אניס עמרי.
אחמד שראי הוא יועץ ליחסים בינלאומיים במרכז ללימודים אסטרטגיים בוושינגטון. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
מאז שפרצה הטלטלה האזורית המוכרת בשמה האופטימי ‘האביב הערבי‘, פרצו ברחבי המזרח התיכון מספר מלחמות אזרחים – בלוב, בתימן, והמוכרת מכולן בסוריה. רבות נכתב על האופן בו סוריה הפכה להיות מגרש משחקים בידי כוחות אזוריים כמו איראן, טורקיה, ישראל וקבוצות ג’יהאד ומעצמות עולמיות כמו ארה”ב ורוסיה.
מדינה נוספת שאינה יציבה כבר מעל לעשור היא עיראק אשר מאז הפלת סדאם חוסיין ב-2003 פועלים בה כוחות שונים שדוכאו במשך שנות שלטונו הארוכות. דווקא הכיבוש האמריקני שאמור היה “ללמד דמוקרטיה” את העיראקים, הוא שנתן דרור להשפעה גוברת של השכנה איראן, מדינה בעלת רוב שיעי כמעט מוחלט. הפעילות האיראנית בעיראק נערכת בעיקר דרך ‘חשד א-שעבי’ (הגיוס העממי), מסגרת-על המורכבת מעשרות מיליציות שיעיות שונות בחסות טהרן. חשוב לזכור כי בעיראק נמצאות כמה מן הערים הקדושות לשיעים, המהווים כ-65% מן האוכלוסייה במדינה. גורם נוסף שנהנה מחוסר היציבות בעיראק הוא ארגון הטרור אל-קאיעדה שנוח לו לפעול באזורים של כאוס. עם פרוץ ‘האביב הערבי’ ועליית המדרגה של בחוסר היציבות בעיראק ראינו גם את עלייתו של ארגון ‘המדינה האסלאמית’ (דאעש), אשר מיגורו נמשך גם כיום בשיתוף פעולה רחב של גורמים רבים ובתוכם גם המיליציות השיעיות וצבא עיראק.
כל זה מביא אותנו לאירועי השבוע האחרון. ביום ראשון תקפה ארה”ב יעדי טרור של יחידות שיעיות בעיראק ובסוריה, ועל פי הדיווחים היו בין ההרוגים כמה בכירים שיעים. בצעד מעט לא שגרתי, ארה”ב אישרה מיד כי היא אכן אחראית להתקפה, וזאת בתגובה למות אמריקני בפיגוע בסמוך לעיר כִּירְכּוּכּ וכהמשך מדיניות התגובה לפגיעה באזרחים אמריקניים בלבד, ולא כתגובה לפגיעה בבנות ברית כמו תקיפת מתקני הנפט בסעודיה בחודש ספטמבר.
בתגובה לאירועים אלה, המיליציות הפרו-איראניות בעיראק קראו לאנשיהם להפגין מול שגרירות ארה”ב בבגדאד במחאה על המתקפה האמריקנית. מאות מפגינים, רובם לוחמי מליציות, זרמו לאזור כאשר חלקם מיידים אבנים על השגרירות, שוברים מצלמות אבטחה ואף מציתים מבנה ביטחון. בתגובה ארה”ב הודיעה כי היא משהה כל פעילות קונסולרית ציבורית עד להודעה חדשה, וכמובן שלחה תגבור לאבטחת השגרירות. ולתמימים השואלים כיצד הצליחו המפגינים לאזור מאובטח כל כך בלב בגדד, התשובה היא כי מובן שכוחות הביטחון העיראקיים אפשרו להם.
כראוי לשנת 2020, המאבק הגיע גם לחשבון הטוויטר של הנשיא טראמפ שאיים על איראן כי הרפובליקה האסלאמית תישא באחריות מלאה לחיים שיאבדו. הוא קיבל תגובה הולמת של המנהיג העליון עַלִי ח’אמֶנַאִי שהשיב כי טראמפ לא יכול לעשות דבר לאיראן וכינה את הנשיא האמריקני “אדם לא הגיוני”, שהעולם “שונא אותו”. ח’אמֶנַאִי הוסיף כי הוא לא פוחד מעימות אבל אינו מחפש כזה.
על פי התהום
התקשורת הערבית כמובן מיהרה להגיב על הדרמה המתפתחת בעיראק, אשר רבים ראו בה שידור חוזר במועד הסמלי של ארבעים שנים להשתלטות על השגרירות האמריקנית בטהרן. חַסַן בּלֵיבֵּל, מאייר הבית של העיתון הלבנוני ‘דיילי סטאר’, התייחס להתערבות שתי המדינות במדינה שלישית – עיראק – עם דו-קרב החרבות המסמל כיבוש כפול אך לא רשמי.
הקריקטוריסט פַהֶד אלחַ’מִיסִי הצטרף לתיאור המחאות מול השגרירות האמריקנית, ובקריקטורה שפורסמה בעיתון הכלכלי הסעודי ‘אל-אִקְתִצַאדִיַה’ אנו רואים מבנה עליו כתוב ‘שגרירות’ ויד איראנית מאיימת עלייה עם אצבעות רעולות פנים כמו חלק מתוקפי השגרירות.
בקריקטורה שפרסם אַמְגַ’ד רַסְמִי הירדני בעיתון הלונדוני א-שַרְק אלאַוְסַט נראית דמות חכם ההלכה השיעי שמייצג את איראן כמעט ונופל לתהום, והוא מושך איתו את ‘עיראק’ שלא מצליחה להיאחז בדבר.
עִמַאד חַגַ’אג’ הירדני פרסם בעיתון הלונדוני ‘אל-עַרַבִּי אל-איור בו נראה קרב יריו בין ‘המיליציות האיראניות’ לבין הנשיא האמריקני דונלד טראמפ על גבי החיה המיתולגית ‘למסו’ שעליה נכתב ‘עיראק’. זו חיה הקיימת במיתולוגיה של השומרים, האכדים, האשורים והבבלים, ונחשבה לישות המגינה על בני האדם. היא בעלת גוף שור או אריה, כנפי נשר וראש אדם, בחלק מהמקרים עם אוזני וקרני שור. בימי “הפאר” של דאעש, אנשי ארגון הטרור הרסו כמה פסלים כאלה.
אירועי השבוע בעיראק מזכירים כאמור שני אירועים דרמטיים דומים מההיסטוריה המזרח-תיכונית. הזיכרון הקרוב יותר הוא מתקפת הטרור בקונסוליה האמריקנית בבנגאזי שבלוב בשנת 2012, בה נרצח השגריר האמריקני. אך האירוע הגדול הוא כמובן משבר בני הערובה באיראן שפרץ מספר חודשים אחרי המהפכה החומנייסיטית שהפילה את שלטון השאה.
האירוע החל כשהמונים איראניים השתלטו על השגרירות האמריקנית בבירה טהרן והחזיקו בה כבני ערובה במשך 444 ימים 52 דיפלומטים ואזרחים אמריקניים, מהלך ששינה מן הקצה אל הקצה את מערכת היחסים בין הרפובליקה האסלאמית הצעירה לבין בת הברית של איראן שלפני המהפכה, ארה”ב.
כרגע נראה שהאירוע בבגדד הוכל, אך אין ספק כי מדובר במערכה ראשונה של משחק מסוכן מאוד. איראן הצליחה להסיח את הדעת לכמה רגעים מצרותיה מבית ומן המחאה נגדה בעיראק עצמה, ודונלד טראמפ הרוויח נקודות על הצלת המצב הרגיש בשגרירות. עבור שני הצדדים, יתכן כי מדובר בניצחון זמני בלבד, ובקרוב נלמד מי המפסידים הגדולים באמת.
נעם בנעט הוא מרצה וחוקר עצמאי בתחום המזרח התיכון והעולם הערבי, הכותב טור שבועי בנושאים אקטואליים נבחרים ובליווי קריקטורות עדכניות תחת הכותרת ‘חלון למזרח התיכון המתחדש’. עקבו אחריו בטלגרם ,בפייסבוק או באינסטגרם.
“מדובר באירוע משמעותי מאוד למזרח התיכון כולו ולמדינת ישראל בפרט, והוא בהחלט מהווה פתיחה ראויה לשנה החדשה”, כך אומר סא”ל (במיל’) מיכאל סגל, לשעבר ראש ענף איראן באמ”ן וכיום חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, בעקבות חיסולו של קאסם סולימאני הלילה בעיראק. מפקד ‘כוח קודס’ של משמרות המהפכה חוסל בתקיפה אווירית בנמל התעופה של בגדד לצד בכיר במיליציות השיעיות במדינה, ובהודעה רשמית של הפנטגון נמסר כי “ארה”ב תמשיך לנקוט את כל הפעולות הנדרשות כדי להגן על אנשיה ועל האינטרסים שלה בכל מקום ברחבי העולם”.
לדברי סגל, עיתוי החיסול אמש מגיע אחרי שורה של אירועים בחודשים האחרונים בהם ארה”ב נמנעה להגיב, כמו הפלת המל”ט האמריקני בידי איראן מעל המפרץ הפרסי, ההתקפות על מתקני הנפט בסעודיה ונגד בסיסים אמריקנים בעיראק ועוד עשרות פעולות של המיליציות השיעיות בעיראק בהכוונה איראנית. “מה שהגדיש את הסאה עבור האמריקנים הייתה התקיפה של השגרירות בבגדד השבוע”, הוא מסביר בשיחה עם ‘מידה’. “בתקשורת האיראנית התמוגגו במשך כל השבוע מהאירועים בבגדד וחלק אף עשו השוואות בין האירוע הזה לבין ההשתלטות על השגרירות האמריקנית בטהרן ב-1979 וטענו שיש כאן התחלה של מגמה דומה. היה ברור שמי שעומד מאחורי הפעולה בבגדד היו אנשי ‘חשד א-שעבי’ (הגיוס העממי), מסגרת-על המורכבת מעשרות מיליציות שיעיות שונות בחסות טהרן”.
ואיך התקבלה ההחלטה על החיסול?
“ביום ראשון האמריקנים תקפו יעדים של יחידות שיעיות בעיראק ובסוריה בתגובה למותו של אזרח אמריקני בסמוך לעיר כִּירְכּוּכּ, ושלחו מסרי אזהרה בהודעות רשמיות. אני מניח גם שבבית הלבן העבירו מסרים בדרגים גבוהים לטהרן כדי שתחדול מהפרובוקציות בעיראק, אבל כאשר טראמפ ראה שזה לא עוזר ואחרי ההתקפה על השגרירות, הוא הבין שהקו האדום נחצה ושצריך לשלוח מסר ברור עם החיסול של סולימאני ויחד איתו של אבו עלי אל-מוהנדס, סגן המפקד של ‘חשד א-שעבי'”.
מה המשמעות של הסתלקותו של אדם כזה?
“קאסם סולימאני היה למעשה האדם שהצליח לחבר את כל הנקודות של המדיניות האסטרטגית של איראן באזור. הוא זה שהוביל את המהפכה בארגון המיליציות השיעיות ברחבי המזרח התיכון והעולם כולו, ושילב ראיה אסטרטגית יחד עם טיפוח דמות של מפקד אהוב שיורד לשטח ומתחבר לחיילים. בכל מקום במזרח התיכון שבו איראן ניסתה לבחוש – בסוריה, בעיראק, לבנון, תימן ומקומות אחרים – ראית את טביעת האצבע שלו. בעיראק עצמה ראינו כבר הלילה תגובות שמחה ספונטניות של אזרחים על החיסול, מה שמעיד על ההרס הגדול שהביא סולימאני למדינה בכך שאילץ את ארה”ב וישראל להגיב לפעילות של איראן ושליחיה על אדמתה”.
Iraqis — Iraqis — dancing in the street for freedom; thankful that General Soleimani is no more. pic.twitter.com/huFcae3ap4
“האיראנים יהיו כנראה חייבים להגיב על החיסול, וזה יכול לקרות למעשה בכל מקום שבו הם או שליחיהם נמצאים. מטרות אפשריות יכולות להיות במקומות כמו שדות הנפט בדרום עיראק וסעודיה, בסיסים אמריקנים בעיראק או נתיבי שיט במפרץ הפרסי והים האדום. הכלי העיקרי בארגז הכלים של טהרן הם כאמור כל האירגונים שאותם סולימאני טיפח ובנה במתכונת של חיזבאללה בלבנון”.
איך ישראל צריכה להיערך?
“תמיד כורכים את ישראל לכל מה שארה”ב עושה, וגם אחרי ההתקפה האמריקנית השבוע בעיראק משמרות המהפכה פרסמו תגובה שמאשימה ומזהירה את ישראל. אנחנו צריכים כמובן להיות דרוכים בכל החזיתות. צריך לזכור שחלק עיקרי מפועלו של סולימאני היה חימוש ותמיכה בחמאס והג’יהאד האסלאמי בעזה, וכמובן בחיזבאללה בלבנון, כחלק מהקמת הזרוע האיראנית הארוכה וייצוב קו העימות שלה מול ישראל”.
האם תהיה לחיסול השפעה על הפעילות האיראנית בגבול הצפון?
“איראן תמשיך במשימתה לבסס את הנוכחות בסוריה. זה יהיה יותר קשה ללא הקשרים והתחכום של סולימאני אבל בסופו של דבר זהו יעד אסטרטגי חשוב עבורה, כיוון שהיא רואה את סוריה וגם את עזה כחלק מקו ההגנה”.
מה המשמעות מבחינה פנימית באיראן?
“קאסם סולימאני היה כנראה האיש החזק והחשוב ביותר במדינה אחרי המנהיג העליון ח’אמנאי, שכבר פרסם הודעת אבל והבטיח נקמה על מות חברו הטוב ואיש סודו. מבחינת הזירה הפנימית באיראן יתכן שנראה התגברות בגלי המחאה נגד המשטר, שתזכה לרוח גבית מהחיסול ומהפגנת הנכונות האמריקנית לתמוך בה”.
האם יתכן תסריט של התדרדרות לעימות כולל באזור?
“ההתפתחויות הקרובות תלוית בעיקר בתגובה של איראן ושל הארגונים שפועלים מטעמה לחיסול של סולימאני. מה שבטוח זה שהנשיא טראמפ הוכיח שהוא מוכן לפעולה לא רק במישור הסנקציות שחונקות את כלכלת איראן אלא גם מבחינה צבאית”.
בכל המהומה סביב חיסולו של קאסם סולימאני, חשוב לזכור שזו איראן, ולא ארה”ב, שנמצאת כעת בדילמה. עוד חשוב לזכור כי בהתחשב בכל המוות וההרס שהביא סולימאני לעולם, ותוכניותיו העתידיות להביא עוד מאלה, הוא בוודאי לא יחסר.
טהרן היא זו שלא שפטה נכון את המדיניות האמריקנית של ריאליזם אסטרטגי, ולא להפך. נראה כי האייתוללות סברו כי הסבלנות שהפגינו בוושינגטון עד כה מול תוקפנות הייתה הוכחה לחוסר רצון או חוסר יכולת להגיב. במקום זאת, האפשרות הסבירה יותר היא שממשל טראמפ פשוט התכונן לתגובה דרמטית וקטלנית יותר, כזו שגם מוצדקת מבחינה פוליטית, אם וכאשר איראן תחצה שוב את הגבול.
כדי לשמור על אמינותה מבית ומחוץ, איראן תרצה כעת להסלים את המצב, בתקווה ליצור הסתבכות אמריקנית נוספת בדומה לאפגניסטן, סרביה או לוב, או אפילו משהו דומה למשבר בני הערובה ב-1979-80. מבחינה היסטורית, האסטרטגיה של יריבנו במזרח התיכון תמיד הייתה לפתות אותנו לתוך מצבים של מבוי סתום בהם יתרון הכוח שלנו אינו משמעותי, ולגבות מחיר בנפש לאורך זמן כדי ליצור מחאה ומתח נוסח ווייטנאם בבית.
אך במקרה הנוכחי, זהו לא המצב שבו נמצאת איראן. לאחר שהראה סבלנות וריסון מול ניסיונות הסלמה קודמים, הנשיא טראמפ יכול להגיב מול כל מהלך שלה, מבלי להתקרב בכלל לאיראן ומבלי להתחייב למערכה כוללת, אך בתאוריה לגרום נזק רב לכלכלה שכבר כעת קורסת תחת הסנקציות. אם איראן תפנה כעת למתקפות טרור וסייבר, היא מסתכנת באיבוד נוסף של תמיכה פוליטית, ועוד התקפות אוויריות שיפגעו בתשתית מבית. איראן טעתה במחשבה שהריסון הזה הוא תמידי, ושתהליך ההדחה המתנהל נגד טרמפ ימנע ממנו לנקוט בפעולה צבאית בשנת בחירות שאולי תחזק את יריביו משמאל ותגרום לנטישה של חלק מתומכיו.
השעון מתקתק
כעת עומדות בפני איראן כמה אפשרויות, אך אף אחת מהן לא נראית אטרקטיבית במיוחד עבור משטר האייתוללות. בעולם הגיוני איראן הייתה מסכימה לחזור לשיחות על פירוק נשק, אך כרגע צעד כזה יהיה משפיל מדי עבור טהרן ובמיוחד לאחר הפרס הגדול שזכתה בו בהסכם הגרעין. כל משא ומתן עתידי יחייב בדיקות פתע של פקחים במתקני הגרעין שלה, שקיפות מלאה והגבלות על תכנית הטילים שימנעו ממנה להשיג פצצה גרעינית. כל אלה יהוו כמובן נסיגה משמעותית מבחינתה, לאחר המתנות שקיבלה מהמעצמות ב-2015.
זירת החיסול בבגדד | ויקיפדיה
יתכן שאיראן תשמור על שקט לעת לעתה ולאחר מכן תשוב לניסיונות הפרובוקציה הפחות-דרמטיים מן העבר, אך מנגד יש לזכור ששעון הסנקציות ממשיך לתקתק כל העת. מתוך ייאוש וידיעה שהזמן לא משחק לטובתה, יתכן שבטהרן שוב ינסו ליזום משבר שאולי ייפגע בסיכויו של טראמפ להיבחר מחדש. בטהרן היו שמחים מאוד כמובן לראות את המדיניות האמריקנית שבה לימים של ג’ון קרי, בן רודס, סמנתה פאואר וסוזן רייס, ולתמימות המערבית שאותה ניצלה היטב עד 2017.
אך כל עוד טראמפ יישאר זהיר ובררן בתגובותיו לצעדים הקרובים של איראן, קשה לראות אותו ניזוק מבחינה פוליטית. כמובן שקהל תומכיו, כמו כל האמריקנים, לא רוצים עוד מלחמה שתזכיר את הסכסוכים האינסופיים הקודמים במזרח התיכון, אך תגובות אוויריות נקודתיות בתגובה למתקפות איראניות עתידיות לא ידרשו הצבת חיילים על הקרקע וסכנה במלחמה כוללת, ויסבו לאיראן נזק אמיתי.
המתיחות הנוכחית שונה גם בכך שיתכן ומדובר בעימות הראשון במזרח התיכון המודרני שאינו מערב מאבק על נפט או זעם של העולם הערבי על פעולה צבאית אמריקנית כשיקול אסטרטגי מרכזי. העולם הסתגל לשוק נפט ללא נוכחות איראנית וארה”ב עצמה מתקרבת בצעדי ענק לעצמאות אנרגטית, כך שמי שאמור להיות מודאג במיוחד ממשבר במפרץ הפרסי הם דווקא יריבינו בסין. בזירה הישראלית, אם חיזבאללה ינסה להכות בישראל, התגובה הנגדית תהיה כואבת במיוחד, וכנראה תתקבל בברכה ברוב בירות ערב.
משבר מורכב
בניגוד לטענות שנשמעו, לניאו-שמרנים כיום בוושינגטון אין השפעה ממשית על הנשיא טראמפ. רובם הפכו לאחרונה להיות מתנגדים מרים שלו, כאשר לא הצליחו להחליט האם מדובר ב”נמר של טוויטר” פייסן או בפיל מסוכן ופרובוקטיבי בחנות החרסינה של המזרח התיכון. מספרים לנו שהקושי לצפות את מהלכיו של טראמפ יוצר “בלבול”, אך בלבול אינו בהכרח חסרון. במקרה הזה, גם סין וגם צפון קוריאה כעת שוקלות בזהירות תגובות אמריקניות אפשריות, ולא בטוחות מה הצעד הבא.
החלק הארי של בסיס התומכים של טראמפ הוא לאומי-פופוליסטי, ולא ממש דוגל במדיניות בדלנית. הסיסמה “Don’t tread on me” בתרגום ל-2020 היא “חיה ותן לחיות – או אחרת…”. אם איראן תכה בארה”ב ראשונה, ארה”ב תכה בחזרה בעוצמה רבה, וללא דיונים מיותרים על מידתיות, אינטרסים והתחייבויות בינלאומיות. אחרי הסערה האחרונה סביב הפלישה הטורקית לסוריה, גם תומכיו של טראמפ מבינים כי הוא נסוג מהמזרח התיכון ביריות, ולא יורה כדי להיכנס חזרה; ויריביו הפרוגרסיביים הרי תמיד ימצאו איך לתקוף אותו – כאשר נסוג מסוריה הם זעמו שלא מנע מטורקיה לפגוע בכורדים, וכאשר היכה באיראן כדי להגן על אמריקנים בעיראק, הם זעמו על תגובה חזקה מדי.
לסיכום, איראן המוחלשת שגתה בכך שהציבה את עצמה בעמדת התוקפן, בעוד כלכלתה מתרסקת וכוחה הצבאי נשחק, והיא מחזיקה במעט מאוד מנופי לחץ או תמיכה בינלאומית. סין ורוסיה עדיין מקוות שארה”ב איכשהו תמשך לעוד התבססות בבוץ מלחמתי בעודן זוממות על נתח משוק הנפט ומנהלות מדיניות שהיא בעיקר אנטי-אמריקנית ולא פרו-איראנית; אירופה עדיין מטיפה על הסכנות שבביטול הסכם הגרעין, אך בשקט מקבלת את העובדה שאיראן חלשה כפי שהיא היום עדיפה גם עבורה.
המשבר האיראני הנוכחי הוא מורכב ומסוכן, וכל תגובה אמריקנית צריכה להיות כזו שתמנע עוד אלימות ותוקפנות מצד טהרן, ולא כזו שתוביל לעוד הסתבכות בחלומות על שינוי משטר או בניית אומה. עד כה האיראנים, ולא ארה”ב, הם אלו שעושים את כל הטעויות האפשרויות.
פרופ’ ויקטור דיוויס הנסון הוא סופר ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד. הטור התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.
החיסול הממוקד שהוצא לפועל בשבוע שעבר נגד מפקד ‘כוח קודס’ האיראני קאסם סולימאני ובכיר במיליציות השיעיות בעיראק, מאתגר את התפיסה לפיה איראן היא מדינה עוצמתית שיכולה להפיץ טרור ברחבי המזרח התיכון ללא שום השלכות אישיות על מנהיגיה. החלטתו של הנשיא טראמפ זכתה כבר לשורת גינויים מצד תומכי עסקת הגרעין של אובמה, אך היא גם מטילה ספק רב ביכולת של איראן לבנות אימפריה אזורית משפיעה המבוססת בעיקר על פחד מנקמה, פחד שעד כה הרתיע את ארה”ב ומדינות אחרות מהתנגדות להרחבת ההשפעה של טהרן.
במשך עשורים, איראן נהנתה מהיכולת לבנות בהדרגה שליחים חזקים ברחבי המזרח התיכון ולחבר בין קבוצות שיעיות מלבנון וסוריה ועד עיראק. לרוב, היה זה סולימאני שעשה את החיבורים, הסתלקותו תפגע מאוד בבניית הכוח האיראני עליה ניצח. אך עדיין, הדעה הרווחת היא שאיראן חייבת להגיב, או כפי שטען למשל ה’טיימס’ בלונדון: “הלחץ כעת על טהרן לנקום את האובדן של דמות בכירה הוא עצום”.
איראן איבדה בעבר בני ברית חשובים שחוסלו. עימאד מורנייה, בכיר חיזבאללה ושותף חשוב של סולימאני, חוסל בסוריה ב-2008 בפעולה שיוחסה לישראל. בראיון שנתן לאחרונה התייחס סולימאני לתפקידו במלחמת לבנון השנייה, וסיפר כיצד עבד ביחד עם מורנייה ומנהיג חיזבאללה חסן נסראללה. כעת שניים מתוך השלושה מתים. גם לאחר החיסול של מורנייה רבים צפו תגובה משמעותית של חיזבאללה, אך זו מעולם לא התרחשה. במקרה דומה, ישראל חיסלה בחודש נובמבר האחרון את בכיר הג’יהאד האסלאמי בהא אבו אל-עטא, והתמודדה בקלות יחסית עם מטחי הרקטות שנורו מעזה בתגובה.
לאיראן יש עדיין את היכולת לזרוע כאוס במזרח התיכון, אך היא תצטרך לבחור בחוכמה את צעדיה הבאים. הנכסים של איראן כוללים את חיזבאללה בלבנון, מיליציות הפועלות למען אסד בסוריה, ויותר ממאה אלף חברים במיליציות הפרו-איראניות בעיראק, והיא העבירה טילים מתקדמים ורחפנים למורדים החות’ים בתימן ולשיעים בעיראק. אך טילים אינם מנצחים מלחמות. חיזבאללה מחזיק כיום בכ-150 אלף טילים ורקטות, אך הן חסרות הנחיה מדויקת שתהפוך אותם לאיום אסטרטגי אמיתי לישראל. לאיראן יש גם רחפנים, כמו אלו ששימשו בהתקפה על מתקני הנפט הסעודיים בחודש ספטמבר, טילי שיוט, וספינות תקיפה שיכולות להוות מטרד בנתיבי הים.
למרות כל זאת, הטכנולוגיה האיראנית אינה באמת האיום המשמעותי שהיא הייתה רוצה שנאמין בו, לפחות לא עבור היריבים שבאמת מעוניינים בעימות. האיום האיראני כיום מתמצה בעיקר בנכונותה של טהרן להשתמש בכוח כאשר יריבה אינם מעוניינים להיות מותקפים. זו הסיבה שטקטיקות כמו חטיפה של אקדמאים או הצקה למיכליות נפט הן המועדפות עליה. כאשר איראן השתמשה בטילים מדויקים, היה זה נגד דאעש או נגד הכורדים. סולימאני אמנם עמד מאחורי כמה התקפות קטנות על ישראל משטח סוריה, אך מנגד ישראל ביצעה יותר מאלף התקפות נגד מטרות איראניות שם.
חופש פעולה
הפגנה באיראן לאחר החיסול | Fars News
אם עורכים מאזן כללי של ההתקפות, איראן נמצאת בדרך כלל הצד המפסיד כאשר היא בוחרת להילחם באופן צבאי. גאונותו של סולימאני הייתה בבניית השפעתה של איראן, בעיקר דרך חימוש של מליציות שיעיות בכלי נשק קלים ורכבי שטח. אלו היוו את התשתית לרשת הברחת הנשק האיראנית, שכללה גם את אותם רחפנים וחלקי טילים, אך הטענה לפיה סולימאני היה גאון צבאי בסגנון ארווין רומל פשוט אינה נכונה.
הנרטיב המוביל סביב עסקת הגרעין עם איראן היה שאלמלא החתימה על הסכם, היינו מקבלים מלחמה. נרטיב זה התבסס על התפיסה לפיה מלחמה היא הדרך היחידה למנוע איראן גרעינית, אך למרות עשורים של מאמץ בתחום איראן עדיין לא הגיעה לשם ולא ברור אם אי-פעם תגיע. איראן חשקה בהסכם שיעניק לה חופש פעולה להרחיב את השפעתה ושליטתה בעיראק, סוריה, לבנון ותימן. היא משגשגת מתוך איומים ומשתמשת בהתקפות כדי לאיים ולהטריד, אך איראן אינה רוצה מלחמה מכיוון שהיא יודעת שזו תוביל לקריסתה.
רק לפני כמה שבועות המשטר בטהרן רצח כ-1,500 מפגינים בדיוק בגלל שהוא חושש מאי-השקט הגובר של העם האיראני. היכן היה אז כל הזעם הספונטני שמתפרץ עכשיו לאחר חיסול סולימאני? לא ראינו הפגנות המוניות ברחובות עיראק או סוריה מכיוון שהשיעים שם יוצאים להפגין רק בפקודת האייתוללות או שליחיהם. זו עדות נוספת לכוחה הנחלש של איראן. למרות שהיא תגיב בשלב מסוים, היא תצטרך לחשוב היטב היכן וכיצד לעשות זאת.
ד”ר סת’ פרנזמן הוא עיתונאי הפועל בירושלים, מנהל Middle East Center for Reporting וחבר ב-Middle East Forum. הטור התפרסם לראשונה באתר ’נשיונל רוויו‘.
חמישה ימים לאחר חיסולו של קאסם סולימאני ועוד לפני שהוא נקבר בעיר הולדתו כרמאן, פתחה איראן בביצוע תוכנית הנקמה שלה נגד ארה”ב, המכונה “השהיד סולימאני”. נראה כי הלחץ העממי ברחוב האיראני השפיע על ההנהגה האיראנית והיא מיהרה להגיב מהר מן הצפוי במעין “הפגנת שרירים” ראשונית.
במהלך הלילה שיגרה איראן 35 טילים בליסטיים לטווח בינוני מסוג ‘פאתח 313’ לעבר שני בסיסים אמריקנים בעיראק, בעין אלאסד ובארביל. בהודעת משמרות המהפכה האיראניים נמסר כי “אנחנו לא רואים בשום אופן כי הישות הציונית (ישראל) נפרדת מהממשל האמריקני בפשעים הללו, אנחנו מזהירים את השטן הגדול (ארה”ב) מפני כל פעולה או מבצע מצידו, הם יענו בתגובה יותר מוחצת ויותר כואב”. סוכנות הידיעות האיראנית ‘תסנים’ מסרה מפי גורמים יודעי דבר כי אם ארה”ב תגיב על ההתקפה האיראנית, יתקוף ארגון חיזבאללה את ישראל, ושר החוץ האיראני ג’וואד זריף אמר כי איראן איננה שואפת להסלמה אבל “תגן על עצמה מפני כל תוקפנות”.
מפקד משמרות המהפכה באיראן חוסיין סלאמי אמר הלילה כי “מתקפת הטילים האיראנית על מטרות אמריקניות בעיראק הייתה הצעד הראשון, טהרן לא תחוס על האמריקנים”. במשמרות המהפכה אומרים כי לא יהססו לתקוף מדינות נוספות באזור אם ארה”ב תגיב על ההתקפה האיראנית. איראן ממתינה לראות אם תהיה תגובה אמריקנית על ההתקפה. עד כה ארה”ב לא הגיבה, והנשיא טראמפ קיים התייעצויות עם שרי החוץ וההגנה ועם המועצה לביטחון לאומי, ואמור למסור הצהרה בהמשך.
האם ארה”ב תיסוג מעיראק?
ארה”ב מכחישה רשמית כי בכוונתה להסיג את חייליה מעיראק. המכתב האמריקני שנשלח “בטעות” לממשל העיראקי על הכוונה לסגת משטח המדינה מתפרש עכשיו כספין אמריקני שנועד להפחיד את ממשלת עיראק או כבלבול וחוסר תיאום בצמרת שאחראית על הטיפול בעיראק. הנשיא טראמפ כבר הודיע בתגובה על החלטת הפרלמנט העיראקי בדבר ביטול נוכחות הכוחות הזרים במדינה כי יטיל סנקציות קשות על עיראק, וידרוש פיצוי על מיליארדי הדולרים שארה”ב השקיעה במדינה מאז 2014.
ככל הנראה, טראמפ לא יסיג את כוחות צבא ארה”ב מעיראק כעת כדי שלא לתת לאיראנים ניצחון אך נראה כי מפקדת הצבא האמריקני תיאלץ לבצע שינויים בפריסה בעיראק כדי לצמצם את הפגיעות בחיילים. איראן מצידה מתכוונת לפתוח, באמצעות המליציות השיעיות הכפופות למרותה בעיראק במלחמת התשה נגד חיילי צבא ארה”ב כדי לגרשם בכוח. יציאת 5,000 חיילי צבא ארה”ב מעיראק תאפשר לאיראן להשתלט על עיראק באמצעות המליציות הנאמנות לה וכך היא תוכל לאיים גם משטח עיראק על מדינות המפרץ. האיראנים ינצלו זאת גם כדי להגביר את העברת אמצעי הלחימה, דרך הגשר היבשתי החדש שהקים קאסם סולימאני באזור קאים-אלבוכמאל בגבול סוריה עיראק, לסוריה ולחיזבאללה בלבנון.
איש הדת השיעי הבכיר בעיראק מוקתדא סדר, שבעבר הקים מיליציה נגד ארה”ב הנקראת ‘צבא אלמהדי’, הורה על הקמתה מחדש. ב-6 בינואר הוא קרא לסגור את שגרירות ארה”ב בבגדד ולסלק את חיילי ארה”ב מעיראק באופן משפיל, ולבטל את ההסכם הביטחוני בין ארה”ב לממשלת עיראק.
מלחמת התשה
הנחת העבודה האיראנית היא שמלחמת התשה נגד הנוכחות האמריקנית במזרח התיכון יכולה להימשך זמן רב, לא תביא לפתיחת מלחמה כוללת עם ארה”ב והנשיא טראמפ יתקשה להתמודד עמה. מלחמה כזו תשחוק להערכתם את מעמדו הפוליטי של טראמפ במערכת הבחירות לנשיאות, במיוחד אם יתחילו להגיע לארה”ב ארונות מתים של חיילים אמריקנים. על פי גורמים עיראקים, איראן עומדת להקים ברית של כל המליציות הנאמנות לה בשם ‘ברית ההתנגדות הבינלאומית’ (תחאלוף אלמוקאוומה א-דוולי-בערבית), במטרה לפגוע בנוכחות האמריקנית ובאינטרסים של ארה”ב ובנות-בריתה במדינות ערב. מבחינת האיראנים, עיראק אמורה להפוך לזירה העיקרית של מלחמת ההתשה החדשה.
השגרירות האמריקנית בבגדד והבסיסים האמריקנים בעיראק יהפכו למטרות עבור המליציות הפרו-איראניות בעיראק, ותתחיל פעילות תקיפה של הבסיסים בטילים בליסטיים, רקטות, מארבים נגד כלי רכב צבאיים ופיגועי התאבדות גם בתוך בסיסי הצבא העיראקי, הכל בשם הנקמה על חיסולם של קאסם סולימאני ואבו מהדי אל מוהנדס סגן ראש המליציות “אלחשד א-שעבי” בעיראק.
ארה”ב יכולה להילחם בכוונות האיראניות לפתוח במלחמת התשה נגדה, להכריז על איראן, עיראק ולבנון כמדינות תומכות טרור ולהטיל עליהן סנקציות כבדות. היא יכולה גם להכריז על כל המליציות הפרו-איראניות כארגוני טרור ולקבל גם לגיטימציה מהאו”ם לפעול נגדן. ערעור הכלכלה של המדינות הנותנות חסות למליציות הפרו-איראניות באמצעות סנקציות כבדות שיפגעו בכלכלה שלהן עשוי להיות כלי יעיל לסכל את כוונות איראן.
איראן מאיימת באמצעות שלוחותיה במזרח התיכון על כל הבסיסים האמריקנים במזרח התיכון. לארה”ב יש בסיסים בסוריה ובירדן וגם באזור תאנף בגבול סוריה-עיראק, שם היא יכולה להתמודד ביעילות נגד כל פעולת טרור היזומה על ידי איראן. במדינות כמו כווית, קטאר וסעודיה יש גורמי ביטחון מקומיים יעילים שכבר לכדו בעבר חוליות טרור איראניות, ויתכן כי הבעיה של האמריקנים תהיה בעיקר בעיראק. בתוך כך, ארה”ב לא יכולה להפסיק את המלחמה בדאעש בעיראק, אבל היא יכולה להמשיך בה גם מבסיסיה מחוץ למדינה באמצעות התקפות אוויריות ופשיטות קומנדו. הנוכחות של דאעש בעיראק איננה רק בעיה של האמריקנים, ומשם מתוכננות גם פעולות טרור נגד מדינות אירופה שיצטרכו לפעול מול ממשלת עיראק בעניין.
בשנה שעברה, מחאות המוניות הפילו את שליטי סודן, אלג’יריה, לבנון ועיראק. מבין אלו, רק בסודן המחאות גם הובילו הובילו לתהליך שינוי משטר אמיתי, ונותר לראות האם הוא אכן יתממש. הדבר שכן ברור כרגע הוא שמפגינים בעולם הערבי למדו לא לוותר גם כאשר מנהיג מסכים להתפטר, ולהמשיך את הלחץ עד להשגת שינוי מוסכם שיוביל למערכת פוליטית שקופה ופתוחה יותר.
המחאות באלג’יריה, לבנון ועיראק דרשו מינוי של מנהיג שאינו מוכתם בקשרים עם המשטר הישן, והמשיכו להתעקש כאשר הממשלות ניסו להציל מה שאפשר ולהחליף חבר אליטה אחד באחר. במקרה הטוב, דיכוי אכזרי של המחאה רק קונה עוד קצת זמן עבור המשטר הקורס. לרוב, ניסיון לדכא את המחאה רק מחזק את נחישות המפגינים.
גם במקרים כמו במצרים, בה הנשיא סיסי דיכא באכזריות את ההפגנות נגדו בשנה שעברה, השאלה היא עד מתי יהיה ניתן לדכא אותה. שאלה זו משמעותית עוד יותר בהתחשב בעבודה שמפגינים ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה (כמו אלו בהונג-קונג) מונעים מתוך תחושה של “עכשיו או לעולם לא”, ומרגישים שאין להם למעשה מה להפסיד. הריגתם של יותר ממאה מפגינים בסודן לא עצרה אחרים מלהמשיך ולמחות עד אשר הוחלט על תהליך שינוי המשטר. מותם של מאות מפגינים בעיראק ופציעתם של אלפים נוספים לא החלישה את נחישות המחאה. נחישות זו מצביעה על שינוי יסודי בגישה הנמצא מעבר לתחושת ייאוש אשר משויכת בדרך כלל לאדם שאין לו מה להפסיד. היא משקפת התפתחות של אסרטיביות חדשה, תחושת העצמה ודחייה של דבקות כנועה בסמכות, שצצה לראשונה במהפכות ‘האביב הערבי‘ של 2011, שהדיחו מכיסאם את שליטי מצרים, תוניסיה, לוב ותימן.
מאמץ נגדי שנתמך בידי סעודיה ואיחוד האמירויות הדף בחזרה חלק מהישגי המהפכות האלו (מלבד בתוניסיה), הוביל לעלייתו של סיסי במצרים ולמלחמות אזרחים רצחניות בלוב ותימן. במובן מסוים, הפעולה נגד המהפכה הובילה לתוצאה לא רצויה. המלחמה בתימן פגעה קשות בתדמית של סעודיה, הסיטה את תשומת הלב לצד האפל של שליטי האמירויות ותדלקה עוד יותר את הנחישות של מפגיני 2019.
הלקח לעתיד
שינוי הגישה של העשור האחרון ניכר גם בלבנון ועיראק, שם דורשים המפגינים מבנה פוליטי וחברתי השם דגש על הפן הלאומי ולא הפן האתני או הדתי, בעולם בו מנהיגים מקדמים צורות שונות של תפיסת עליונות דתית וגזעית. ההתקפה האמריקנית נגד המיליציות הפרו-איראניות בעיראק בשבוע שעבר מצביעה על הסיכון שבהתעלמות מן המגמות האלה. אם לפני ההתקפה המפגינים התמקדו בדרישה לדחיית ההשפעה האיראנית במדינה, כעת הם מוחים באופן שווה גם נגד הנוכחות של כוחות ארה”ב. ההסלמה בעיראק מסכנת גם את המאמץ הסעודי להפחית את המתיחות מול איראן, לאחר ההתקפה בספטמבר על מתקני הנפט הסעודיים וחוסר התגובה האמריקנית. הפשרה ביחסים בין סעודיה לאיראן, יחד עם מגמות של שינוי דתי בקרב צעירים, יכולה לסייע להתרחקות מפוליטיקה דתית קנאית שבמשך שנים ארוכות שמרה על כוחן של האליטות השולטות.
התוצאות של כל אלה יהיו בין הגורמים העיקריים שיעצבו את המזרח התיכון בעשור הקרוב. מחאות מוצלחות כמו בסודן וכאלה שנמצאות במבוי סתום כמו באלג’יריה, לבנון ועיראק, נמצאות עדיין בסכנה של תגובת נגד מצד צבאות או בעלי אינטרסים אחרים, שעלולה לייצר דיכוי קשה ואפילו מלחמת אזרחים. כפי שכתב לאחרונה המזרחן סטיבן קוק:
בעוד למפגינים יש את הכוח לכפות שינוי של ראש ממשלה ולהישאר ברחובות, לא נראה כי בידיהם האמצעים לממש מטרות רחבות יותר. מנגד, הפוליטיקאים והמפלגות התעשרו בעזרת המערכת הקיימת ויעשו הכל כדי להגן עליה, אך אין להם תשובה למחאות”
הלקח לעתיד מן העשור האחרון הוא שגלי מחאות אינם עניין של ימים ספורים, חודשים או אפילו שנה. אלו תהליכים ארוכים ומתמשכים שלעתים יכולים להמשך עשורים. ב-2011 נפתח עידן גלובלי חדש של התנגדות למשטר, ומהפכות ‘האביב הערבי’ היו גולת הכותרת הדרמטית שלו. העשור שמתחיל כעת יהיו כזה בו מחאות מובילות לתוצאות בלתי-צפויות, ולא משנה אם מי שיצא עם ידו על העליונה הם המפגינים או המשטר. חוסר יציבות ימשיך להיות הדבר היחיד שיציב. כדי לשנות זאת, המפגינים והממשלות יצטרכו להסכים על מערכת כלכלית, פוליטית וחברתית מכילה באמת וכזו שתוודא שכולם מקבלים את הנתח. למרבה הצער, נראה שבמזרח התיכון זוהי משימה כמעט בלתי-אפשרית.
ד”ר ג’יימס דורסי הוא מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת נאניאנג בסינגפור, ועמית בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן. המאמר התפרסם לראשונה במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘.
לאחר שאיבד את האסטרטג הצבאי המוביל שלה ורב-המחבלים קאסם סולימאני, משטר האייתוללות באיראן שוקל את תגובתו. תגובה אפשרית אחרת תהיה להרגיע את האזור ולהפסיק את כל הפרובוקציות הצבאיות. לאחר שתקפה מיכליות נפט במפרץ הפרסי, הרסה את מתקני הנפט של סעודיה, הפילה מזל”ט אמריקני ופצעה והרגה אמריקנים בעיראק, איראן יכולה כעת לנוח קצת. בטהרן יכולים להגיע למסקנה שאסטרטגיית ההסלמה נכשלה ולא הביאה לה שום יתרונות ממשיים. הנשיא טראמפ התברר כיותר מ”נמר של טוויטר”, כפי שלעגו לו מבקריו, שינה את המצב לרעתה של איראן והציב בפניה סכנה קיומיות. למרות כל זאת, הסיכוי ששליטי איראן יגיעו למסקנה ההגיונית הזו ויחדלו מפעולה, שואף כרגע לאפס. הם עדיין מאמינים שכלכלת המדינה יכולה לעמוד בסנקציות האמריקניות המורחבות, וסנקציות נוספות שעוד יגיעו בקרוב. המצוקה הכלכלית גם מגבילה את יכולת ההתפשטות האיראנית במזרח התיכון, ואת חלומה על הגמוניה שיעית נצחית מטהרן ועד הים התיכון. לחץ כלכלי מוגבר עלול להוביל לבסוף להתקוממות עממית שתפיל את משטר האייתוללות ותערער באופן בלתי הפיך את הסטטוס-קוו.
אפשרות פעולה אחרת עבור האיראנים היא חזרה לשיחות לגבי תוכנית הגרעין והצעה של כמה ויתורים בנושא. ההסכם הקיים סייע לה לצבור משאבים וידע, שיכולים להוביל לפיתוח נשק גרעיני לאחר תקופה של התנהגות טובה לכאורה. אך חזרה לשולחן המשא ומתן ומגעים ישירים עם וושינגטון נראית לא סבירה, דווקא לאור המתנות הרבות שקיבלה טהרן מממשל אובמה. משא ומתן מחודש עבור כל דבר פחות מזה ייתפס כהשפלה עבור המשטר ויפגע בתדמיתו ובכוחו.
אפשרות שלישית היא הסלמה נוספת בפעילות הצבאית האיראנית, תוך שימוש ברשת שליחי הטרור שסולימאני טיפח. מותו של הגנרל היווה את המכה הקשה ביותר שספגה טהרן בעשורים האחרונים, והיא דורשת נקמה. האייתוללות רואים בחיסול סולימאני לא רק הפסד אסטרטגי אלא השפלה בלתי-נסבלת. מדינות אחרות במזרח התיכון מאושרות מהחיסול, ובמיוחד מהמחשבה על חוסר היכולת של איראן למנוע אותו. בתגובה, איראן יכולה לתקוף בסיסים באזור השייכים לארה”ב ובנות-בריתה, והאפשרויות לכך רבת מספור: התקפה באמצעות רחפנים או טילים נגד מתקני נפט, מתקפת טילים על ערי ישראל מצד חיזבאללה בלבנון, או אפילו סגירה של מיצרי הורמוז בתקווה לשבש את מסחר הנפט העולמי. איראן יכולה גם לשלח את בני חסותה לבצע פעולות טרור נגד מטרות אמריקניות וישראליות במזרח התיכון ובאירופה, כולל בסיסים צבאיים, קווי תעופה ומטרות אזרחיות רכות.
קאסם סולימאני | Khamenei.ir
אך גם אפשרות זו נראית פחות סבירה כרגע. ארה”ב אינה חייבת לפלוש לאיראן כדי להביא לקיצו של המשטר, וכל התקפה נגד אמריקה או מתקניה הצבאיים עלולה להביא תגובה הרסנית לטהרן. גם האייתוללות וידעים שכוחה האווירי של ארה”ב מסוגל לחסל את כל מתקני הנפט ותחנות הכוח שלה בתוך שעות ספורות, מבלי לספוג אבדות משמעותיות. בהתחשב בעצמאות האנרגטית של ארה”ב והשינויים בשוק הנפט העולמי בעקבות הסנקציות, אובדן כזה יהיה הרסני לאיראן אך לא יפגע כמעט בכלכלה העולמית. בטהרן יזעקו ויאיימו, אך גם שם יבינו שפתיחה במלחמה כוללת נגד ארה”ב תהיה משולה להתאבדות.
אפשרות רביעית תהיה המשך של ההתקפות המזדמנות על חיילים אמריקנים ואחרים באזור. פרובוקציה מתמשכת כזו אינה בדיוק החלופה האידיאלית, אך נראה שמבחינת טהרן היא עדיפה על הבחירות הגרועות האחרות. המטרה האסטרטגית של מלחמת התשה כזו תהיה לבחון את הסבלנות של הציבור האמריקני בשנה הקרובה ולקראת הבחירות לנשיאות. בהתחשב בביקורת האוטומטית שהשמיעו יריביו של טראמפ מבית על ההחלטה לחסל את סולימאני, ובהתחשב בפייסנות של ממשל אובמה מול פרובוקציות בעבר, בטהרן יכולים להגיע למסקנה שזו האסטרטגיה העדיפה. היא תאפשר ליריביו הפוליטיים של טראמפ להציג אותו כ”מחרחר מלחמה”, וככזה שפעל באופן לא חוקי ב”התנקשות” בסולימאני. אם מתקפות מזדמנות כאלו יימשכו עד ליום הבחירות, בטהרן יקוו לראות בבית הלבן את הנשיאה אליזבת וורן או את הנשיא ברני סנדרס. כל אחד מהם יקים לתחייה כנראה את הסכם הגרעין הפגום, וימשיך להתעלם מהתוקפנות האיראנית בסוריה ועיראק.
מטרתה של איראן יכולה להיות יצירה של מלודרמה בסגנון משבר בני הערובה של 1979 או קמפיין ההפצצות של ביל קלינטון ביוגוסלביה – כל מהלך אסטרטגי מסובך שיביא לפגיעה פוליטית בטראמפ. אך גם הסבירות להתגשמות התסריט הזה נראית נמוכה. כל עוד טראמפ יגיב בהתקפות אוויריות מדודות לכל מתקפה איראנית, מי שישלוט בקצב העימות יהיה הוא ולא האיראנים. איראן היא זו שיצרה את המשבר הנוכחי. עומדות בפניה מספר אפשרויות, אך לפחות כרגע כולן נראות רעות.
פרופ’ ויקטור דיוויס הנסון הוא סופר ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד. הטור התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.
עידן חדש בעומאן או המשך המסורת? לאחר מותו של הסולטן קאבוס בן סעיד בסוף השבוע האחרון בתום 49 שנים בשלטון, חוקר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה יוני בן מנחם מעריך כי הממלכה השוכנת לחופי הים הערבי תמשיך באותה הדרך. “הסולטן החדש הית’ם בן טארק מגיע מאותה משפחה ומאותה מסורת”, הוא מסביר ומעריך: “ברוב התחומים הוא ילך בדרכו של הסולטן קאבוס”.
לדברי בן מנחם, מה שאפיין את עומאן לאורך תקופת שלטונו של קאבוס היה התפקיד שלקחה כמתווכת האזורית. “הגדולה של הסולטן הייתה שהוא תמיד הייתה רצה להיות בסדר עם כולם. כך הוא הצליח לתווך בין ישראל לפלסטינים ולקבל את ראש ממשלת ישראל בביקור רשמי, בין ארה”ב לאיראן ובשנה שעברה תיווך במשבר שנוצר האמריקנים לסעודיה לאחר פרשת הרצח של העיתונאי ג’מאל חאשוקג’י. על פי דיווחים שונים, העומאנים גם מעבירים מדי פעם מסרי אזהרה מישראל לטהרן לגבי ניסיון ההתבססות האיראני בסוריה. העובדה שהגיעו להלוויה של קאבוס משלחות מכל העולם הערבי מראה עד כמה היה מקובל על כולם, ולכן הצליח לשמש כמתווך אמין”.
אין חשש לאי-יציבות בעקבות חילופי השלטון?
“בכל פעם שמתחלף שליט אז יש חשש כלשהוא. ברור שכרגע אי אפשר להשוות בין הסולטן החדש הית’ם לבין קאבוס ששלט כל כך הרבה שנים והכיר אישית את כל המנהיגים. הית’ם נכנס לנעליים גדולות ויצטרך להוכיח שיש לו גם כושר תמרון ותיווך כמו לבן-דודו אותו ירש”.
יכול להיות שנראה התקרבות בין עומאן לאיראן?
“אני לא חושב שדבר כזה יקרה. העומאנים תמיד היו זהירים וגם עכשיו ירצו להמשיך ולשמור על יחסים טובים על כל הצדדים, במיוחד שהחשיבות של תיווך עולה כעת עם ההסלמה בין איראן לארה”ב. יכול להיות שהסולטן החדש יבקר בטהרן כדי לחזק את הקשר, אבל אני מעריך שהוא לא יתפוס צד באופן רשמי ויפגע בקשר עם ישראל וארה”ב שמסייע לאינטרסים הביטחוניים של עומאן. מהבחינה הזו נראה שהוא ימשיך בדרך של קאבוס, וכל הצדדים במזרח התיכון יברכו על כך כי כולם צריכים מתישהו מתווך דיסקרטי שיכול לעשות את העבודה”.
המבוגר האחראי
גם המזרחן ד”ר מרדכי קידר שותך להערכה הזו, ומסביר את סוד ההצלחה של היציבות העומאנית תחת קאבוס. “מדובר באדם שהיה בשלטון כמעט חמישה עשורים, והצליח לשרוד רק בזכות העובדה שהוא הבין את תרבות השבט המזרח התיכון”, הוא אומר. “קאבוס לא נתן לכל מיני אידיאולוגיות זרות ומוזרות כמו דמוקרטיה או סוציאליזם ורעיונות מודרניים אחרים לחדור לעומאן, וניהל את המדינה כמו שמנהלים שבט בדואי במזרח התיכון – יושבים ומדברים עד שמוצאים פתרון לכל בעיה”.
האם הנפט תרם ליציבות העומאנית?
“עומאן אמנם התברכה במאגרי נפט ויושבת במקום אסטרטגי מאוד במיצרי הורמוז, אבל נפט לבדו לא מביא בהכרח יציבות. גם למדינות כמו עיראק, לוב, תימן וסודן יש נפט, אבל הן מדינות כושלות לחלוטין, ומנגד דובאי למשל מצליחה מאוד למרות שאין לה נפט. הנפט יכול לעזור, אבל הבסיס למדינה מצליחה הוא כאשר השלטון והמערכת השלטונית מתאימים למסורת החברתית. לעומת זאת, כאשר אתה בונה מדינה על הדגם האירופאי אתה מקבל אסון. יש סיבה טובה לכך שהממלכות באזור הרבה יותר יציבות מכל המשטרים המתקדמים לכאורה, כיוון שהן מבוססות על תרבות השבט. קאבוס ידע את כל זה היטב וכך ניהל את עומאן”.
מה היה סוד ההצלחה שלו ביחסי החוץ?
“ראשית כל, הסולטן השתדל מאוד שלא לנקוט עמדה או לקחת צד בסכסוכים בינלאומיים, גם אלה בתוך העולם הערבי וגם מבחינה גלובלית יותר. אפילו בתקופת המלחמה הקרה, הסובייטים ידעו שאין להם מה לחפש בעומאן כי המאבק הבין-גושי פשוט לא מעניין אותה. הנייטרליות הזו הביאה לכך שעומאן לא צברה מעולם אויבים משמעותיים, ובנתה מדינה מאוזנת ורגועה, ולכן גם מצליחה כלכלית”.
השבעת הסולטן החדש בעומאן:
איך קאבוס הצליח לשמור במקביל על קשרים עם צדדים עוינים לעתים?
“בסביבה הסוערת של המזרח התיכון הוא תמיד התרחק מכל הסערות, הוריד פרופיל ולא ניסה לדחוף את עצמו בכוח לעניינים לא לו. הצניעות שלו הייתה שם דבר, וכך נוצרה לו תדמית של המבוגר האחראי שלא נגרר למשחקי השלכת הבוץ של הילדים. הוא בנה את התדמית הזו בחוכמה רבה לאורך השנים, ולכן צדדים מסוכסכים הצליחו למצוא אצלו אוזן קשבת, ואפשר היה לראות אותו יושב עם ראש ממשלת ישראל ושליחים אמריקניים מצד אחד, ועם בכירים באיראן או נסיכים סעודיים מצד שני”.
איך אתה רואה את היורש הית’ם בן טארק ממשיך מכאן?
“לפי תחושתי הסולטן החדש ימשיך באותה מדיניות של קאבוס. שניהם הלכו ביחד שנים ארוכות והית’ם היה למעשה היועץ הלא-רשמי לסולטן, תוך שהוא מילא תפקידים רשמיים במשרד החוץ. שניהם עיצבו ביחד את מדיניות החוץ של עומאן, בעיקר בכל הנוגע לעולם הערבי, ורוב הסיכויים שהיא תמשך גם בעתיד. כאשר אתה נמצא בדרך יציבה מצליחה אתה לא רוצה לשנות אותה. הסולטן הית’ם ועומאן כבר מכירים את הדרך הזאת וימשיכו ללכת בה”.
חזינו בעבר בעם האיראני צועד ברחובות בהפגנות ענק נגד המשטר ב-2009 וב-2017, אך סבבה המחאה האחרון מרגיש שונה וזועם יותר. לפעמים מדובר במקרים אלה בהתפרצות רגעית ושחרור של לחצים, אך לפעמים (כמו במקרה של הונג קונג) הם גם מסמנים שהשד יצא מן הבקבוק, ושמערכת היחסים בין הממשלה לציבור לעולם לא תהיה דומה.
חשבו על כך: אחת המטרות העליונות של המשטר באיראן היא שימוש מתמיד בתעמולה כדי להחדיר נאמנות בנתינים. משדרי תעמולה בטלוויזיה, ציורי קיר פומביים, נאומים – כולם מגיעים תמיד עם מסר אינסופי לפיו המשטר הוא המגן ההרואי של העם, ושארה”ב וישראל הן ישויות זדוניות מאיימות וחורשות רעה. חשבו על איך זה לגדול בתרבות כזו, אך עדיין להיות חזקים ואמיצים מספיק כדי לומר: “לא, זה לא נכון, המשטר משקר לנו”.
בימים האחרונים ראינו כמה אמריקנים שטענו כי האשמה על הפלת המטוס האוקראיני בשמי איראן היא של ארה”ב. לטענתם, למרות שהצבא האיראני הוא זה שירה את הטיל הקטלני, קובעי המדיניות האמריקנים הם אלו שיצרו את המצב הרגיש שהוביל לכך. באיראן עצמה, רבים מגדירים את הטענה הזו כשטות מוחלטת, גם אחרי שנחשפו לעשורים של תעמולה אנטי-אמריקנית. על פי הדיווחים מההפגנות ברחובות איראן, רבים מוכנים לסכן את חייהם כדי לומר למנהיגיהם כי ההסבר הזה לא מקובל עליהם. כפי שדיווחה סוכנות רויטרס:
סרטונים מתוך איראן מראים את המשטרה והמפגינים שוב ברחובות לאחר יומיים של מחאה אלימה נגד הממשלה. תיעוד מוקדם יורת הראה מפגינים צועקים סיסמאות נגד המנהיג העליון, שלוליות דם ברחובות וקולות ירי. הרשויות הכחישו טענות שהמשטרה פתחה באש, בעוד נשיא ארה”ב צייץ: “אל תהרגו את המפגינים שלכם”.
סרטונים שפורסמו בערב יום ראשון הראו שוב יריות בקרבת המפגינים בכיכר עזאדי בטהרן. פצועים נשאו מן המקום ואנשי ביטחון נראו רצים עם רובים בידיהם. סרטונים אחרים הראו שוטרים מכים מפגינים עם אלות כאשר הקהל מסביב קורא להם לחדול. בתיעוד אחר נשמעו קריאות “מוות לרודן” הכוונו אל עלי ח’אמנאי ואנשי הדת המקורבים אליו”.
בקמפוס האוניברסיטה בטהרן, הרשויות ציירו על המדרכה את דגלי איראן וישראל כך שהסטודנטים החולפים יוכלו לדרוך עליהם במחאה סמלית מדי יום. אך במהלך ההפגנות האחרונות, רבים מהם העדיפו ללכת מסביב לדגלים המצוירים. יתכן כי אותם סטודנטים לא אוהבים את ארה”ב וכנראה שאין בהם אהבה גדולה גם לישראל, אך נראה שהן הגיעו לנקודת שבירה בכל הקשור בתליית האשמה במצב המדינה בגורמים חיצוניים. הם יודעים שהאמריקנים לא הפילו את מטוס הנוסעים, וכנראה מבינים שחיסולו של קאסם סולימאני כוון נגד המשטר האיראני ולא נגד האדם ברחוב.
Tehran University.
“Enemy” flags intended for students to wipe their feet on …
Most make every effort to be respectful and walk around them.
The Iranian regime VERSUS the good people of Iran. #iranprotest
כל זה מציב את ארה”ב במצב טוב אך מוזר. אלה הן התמונות אותן רצינו לראות מגיעות מאיראן במשך זמן רב מאוד, אך אם אמריקה תנקוט בפעולה ישירה כדי להזין את האש המשטר בטהרן יוכל לטעון, ובצדק מסוים, שהיא מנסה לעזור להמונים לבצע מהפכה. עד כה, ממשל טראמפ נוקט בטון הנכון והנשיא משתדל להציע תמיכה אך ללא אמרות מעוררות מחלוקת.
מספר חודשים לפני פרוץ ההתקוממות העממית בעיראק ב-1 באוקטובר 2019 פרסם עיתונאי עיראקי מאמר נוקב תחת הכותרת “האם עיראק הינה עלה נידף ברוח?”. על מנת לענות על שאלה זאת מן הראוי לבדוק את שורשי הבעיות בעיראק הבתר-בעת’ית, המעגלים הסגורים שהיא נעה בהם מאז הקמתה, והשפעתה האפשרית של ההתקוממות האחרונה על עתידה של המדינה.
כיבוש עיראק בשנת 2003 על-ידי ארה”ב ובעלות בריתה יצר ציפיות גבוהות לתהליכים של הבראת החברה, דמוקרטיזציה, רווחה כלכלית, ויציבות פוליטית. בפועל גרם המהלך לטלטלה כבירה שכמותה לא ידעה עיראק מאז הקמתה בשנת 1920. בעקבות המלחמה התרחש מעבר חד משלטון בן מאות שנים של הסונים לזה של השיעים. משמעות הדבר הייתה שמוסדות השלטון במדינה עברו לשיעים חסרי הניסיון בעוד שהסונים שנושלו ממעמדם ההיסטורי ממשיכים להיות מונעים על-ידי דחפים שכל מטרתם לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור בכל דרך אפשרית.
מעבר פתאומי וחד אחר היה מדיקטטורה חסרת מעצורים לדמוקרטיה המהונדסת מלמעלה, שהאוכלוסייה שאמורה לשאת אותה על כתפיה לא עברה את התהליכים הממושכים והאיטיים שהיו אמורים להכינה למעבר זה. שינוי משמעותי אחר היה המעבר משלטון ריכוזי לשלטון מבוזר כאשר בגדאד הבירה מתקשה לקיים מנהל תקין בחלקים הפריפריאליים של המדינה. חלק מהמהפך הגדול היה גם המעבר ממפלגת שלטון אחת ויחידה, היא מפלגת הבעת’, לריבוי מפלגות ופלגים הנאבקים ביניהם על השגת כוח והשפעה. מה שהגביר ביתר שאת את האנרכיה במדינה היה פירוק צבאו של סדאם חוסיין שבשיאו הקיף כמיליון חיילים והקמת צבא מאולתר שחולשתו הגדולה שימשה קרקע פורייה לעליית מיליציות שיעיות המכונות ‘אל-חשד אל-שעבי‘ שחלקן הגדול סרות למרותה של איראן.
בעיה מובנית אחרת ממנה סובלת עיראק היא מעגלי האלימות האינסופיים שהיא נעה בהם והמותירים צלקות עמוקות בחברה העיראקית. כך במשך שלושת העשורים של משטר הבעת’ חוותה אוכלוסיית עיראק שלוש מלחמות מהקשות בתולדותיה: מלחמת איראן-עיראק (1980-88), מלחמת כווית והשלכותיה (1990-91) והמלחמה ב-2003. אבל גם לאחר המלחמה האחרונה לא שב השלום לשרור בעיראק כאשר פרצה מלחמת האזרחים שנמשכה עד 2008 ושהביאה לעליית הארגונים הסונים האנרכיסטים אל-קאעידה דאעש, שזרעו הרס ואנדרלמוסיה במדינה. המעגל האחרון שאנו נמצאים בעיצומו הוא ההתקוממות המתנהלת מזה כשלושה חודשים ועדיין אין רואים את סופה.
מאבק זהות
להתקוממות הנוכחית יש מאפיינים ייחודיים הראויים לציון. ראשית, המאבק הוא בתוך מה שמכונה “הבית השיעי”, קרי מאבק של שיעים נגד שיעים, כשהכורדים והסונים מתבוננים מהצד ואינם נוטלים בו חלק. סממן אחר של ההתקוממות הוא המאבק בין מי שמגדירים עצמם כפטריוטים עיראקים לבין שיעים עיראקים פרו-איראנים. יש גם התנגחות מוסווית בין הזרם הפרו-איראני לזרם הפרו-אמריקני. ככלל, ההתקוממות העממית מופנית נגד כל מוסדות המדינה הנתפסים כרקובים ומושחתים עד היסוד. המתקוממים הרחיקו לכת והם דורשים שינוי מן היסוד של שיטת הממשל ובכלל זה ביטול החוקה משנת 2005 שקיבעה את החלוקה העדתית של אמצעי השליטה. המתקוממים לא בחלו בצעדים חריפים נגד סמלי השלטון ומנגד נקטו המיליציות ומנגנוני הביטחון צעדים אלימים שהביאו למותם של מעל 500 בני אדם. בתוך כך מתנהל מאבק במישורים רבים על הזהות הלאומית והדתית, על אמצעי השליטה בכלכלה, בצבא, ובמוסדות השלטון, ועל האוריינטציה של המדינה.
הגורם “המתווך” כיום בין המתקוממים לבין מוסדות השלטון הוא המנהיג השיעי העליון אייתוללה עלי סיסתאני התומך לכל אורך הדרך בדרישות המתקוממים. גורם אחר שמפגין נוכחות בולטת ומחזק כוחו בעקבות האנרכיה השוררת במדינה הוא הנהגות השבטים המנסות למלא את החלל השלטוני שנפער עם התפטרות ראש הממשלה עבד אל-מהדי, השיתוק שפוקד את הפרלמנט וחוסר היכולת להגיע לעמק השווה באשר לדרכים למציאת פתרון לבעיות העומק של המדינה.
מה שמסבך ביתר שאת את הבעיות המבניות הללו הוא העובדה שעיראק אחוזה בצבת בין שני כוחות חיצוניים אדירי כוח שאין לה יכולת לשלוט עליהם או להכריע ביניהם. בצד האחד ניצבת ארה”ב שפתחה את תיבת פנדורה אך אינה יודעת כיצד להיחלץ ממנה. עד לאחרונה כל רצונו של ממשל טראמפ היה להסתלק מעיראק תוך מזעור נזקים לארה”ב ולסביבה, אך הדברים התגלגלו בניגוד לרצונו. מנגד עומדת איראן המבקשת להמשיך ולהרחיב את השפעתה ככל האפשר. למעשה טהרן ממשיכה את מלחמת איראן-עיראק באמצעים אחרים: השתלטות על המדינה על-ידי “עוצמה רכה” Soft Power)) והפיכתה למה שמכונה באנגלית Frenemy. עשרים שנה לאחר המלחמה הפכה איראן מאויב מושבע לבעלת השליטה הגדולה בעיראק.
עליית מדרגה
לאחרונה המאבק בין ארה”ב לבין איראן על השליטה בעיראק עלה מדרגה כאשר התפתח עימות חזיתי הנמצא בעיצומו בין כוחות עיראקיים פרו-איראניים לארה”ב. בעקבות התקפת מיליציה פרו-איראנית על בסיס אמריקני שהביאה למותו של קבלן אמריקני ולפציעתם של מספר חיילים אמריקנים תקפה ארה”ב ב-29 בדצמבר 2019 בסיס של ארגון כתאיב חיזבאללה הנתמך על-ידי איראן וגרמה למותם של 25 מאנשיו. זמן קצר לאחר מכן צרו מיליציות פרו-איראניות של אל-חשד אל-שעבי על השגרירות האמריקנית בבגדד וזרעו הרס בסביבה בלא שצבא עיראק ינסה למנוע את הדבר. אמנם אנשי המיליציות נסוגו לאחר יום ממתחם השגרירות אך תגובתו של ממשל טראמפ לא בוששה לבוא. ב-2 בינואר 2020 הוא הביא להריגתו של קאסם סולימאני, מפקד ‘כוח קודס’ והאחראי על פעילות משמרות המהפכה האיראניים מחוץ לאיראן. אתו נהרגו עוד תשעה אנשים ובהם סגן מפקד ‘אל-חשד אל-שעבי’ המכונה אבו מהדי אל-מהנדס.
ההתקוממות העממית הצביעה בבירור על התגבשות פטריוטיזם עיראקי-שיעי אנטי איראני מובהק ומנגד על התחזקות הזרם האנטי-אמריקני הדורש מארה”ב להסיג כוחותיה מהמדינה. השאלה הגדולה היא כוחו של איזה מהזרמים יגבר. כפי שהדברים נראים כעת, ספק אם יש לאל ידו של המחנה המתנגד לאיראן לסלקה מכל מוקדי הכוח שהתפרשה בהם ברחבי המדינה. קשה אף לראות כיצד איראן תוותר על ההשפעה הפוליטית, הכלכלית והאסטרטגית שהשיגה מזה עשרים שנים. אם זאת קשה לראות שממשל טראמפ, עם כל רצונו להסתלק מעיראק, יוותר בנקודה זו לאחר שטהרן ותומכיה אתגרו אותו בצורה כה חמורה. לכן, כל עוד ימשך המאבק בין איראן לבין ארה”ב על אדמת עיראק תתקשה המדינה לעמוד על רגליה, מה גם שלמתקוממים אין חלופה מגובשת וברורה לבעיותיה המבניות של המדינה.
במאמר שפרסם לאחרונה טען פרשן שיעי בשם סג’אד תקי כאט’ם ש”המשבר בעיראק אינו נובע מכך שהיא מדינה מאוחדת שמבקשים לפלגה, כי אם מדינה מפולגת שמבקשים לאחדה בכוח”. עצתו היא שכל אחד משלושת חלקי עיראק ילך לדרכו היות וזה מה שמתרחש בפועל. ואכן נראה שבעוד שעיראק הערבית-שיעית נמצאת בעיצומו של משבר חסר תקדים, האזור הסוני רגוע למדי ואילו החבל הכורדי משגשג, דבר שיכול לקדם את סדר היום לפתרון של פדרציה עיראקית. ואולם לאחר האירועים האחרונים נראה הפתרון לבעיותיה של עיראק רחוק מאי פעם.
פרופ’ עפרה בנג’ו היא חוקרת בכירה במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ומרצה במרכז האקדמי שלם. המאמר התפרסם לראשונה במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘ מבית מרכז בגין סאדאת.
בימים אלה, כאשר מתרבות שמועות והצהרות מעורפלות על אפשרות להסדרה או רגיעה ארוכת טווח עם חמאס, רצוי לבדוק האם האינטרסים של הצדדים המעורבים מאפשרים זאת. ישראל, מצרים ותנועת החמאס נמצאות ב”חיבוק דוב”, לא מתוך אהבה עזה אלא מכורח גבולות משותפים והצורך של כל צד לשמור על האינטרסים שלו במציאות של טרור ואלימות.
הגבול בין ישראל ומצרים ובינן לרצועת עזה שהיה אמור לתת ביטוי להסכם השלום ולהיות אזור של שיתוף פעולה, הוא כיום אחד מן המאובטחים ביותר בעולם ומשמש מחסום לסיכול פעולות טרור של חמאס ודאעש. חמאס שהוקם במטרה להשמיד את ישראל מנהל נגדה מלחמת התשה ארוכת טווח, מה שהביא אותה להטיל סגר ימי ויבשתי על הרצועה ומפעם לפעם לבצע פעולות עונשין חריפות וכמה סבבי לחימה. לעימות זה השלכות הנוגעות ישירות למצרים, שכן חמאס מנסה לעקוף את ההסגר ולשפר ללא הרף את יכולותיו. הוא יכול לעשות זאת רק דרך מצרים, תוך פגיעה בריבונותה.
עם זאת, על אף התנכלויות רבות מצד חמאס למצרים ונקיטתה של קהיר באמצעים קשים נגדו לאורך השנים, כולל הסגר חלקי, נמנעו נשיאי מצרים מלהגיע לעימות חזיתי אלים עמו. בזמנו של הנשיא מוחמד מורסי איש ‘האחים המוסלמים’ אף שופרו היחסים, למרות שחמאס המשיך להרחיב את רשת המנהרות שבנה בין הרצועה לסיני והגביר את ההברחות. נראה שהסולידריות של קהיר עם הבעיה הפלסטינית והצורך לשמר את מעמדה בעולם הערבי, במיוחד מול ישראל ולמרות השלום עימה, גברו.
מבט מהיר על פעילות חמאס מול ישראל ומסכת היחסים המורכבים בין מצרים לחמאס בתקופתם של שלושה נשיאים, מלמד אותנו כי חמאס הוא המכתיב את מגבלות האינטרסים של כל הצדדים. לגבי ישראל הדברים חד משמעיים: חמאס מנהל נגדה מלחמת טרור בלתי פוסקת, פועל ללא הרף להתעצמותו ומאלץ אותה להגיב ביד קשה. חמאס יורה כאשר הוא רוצה, ומחזיק את תושבי עוטף עזה כבני ערובה. לישראל אין תשובה החלטית והיא ממשיכה לאותת כי אין בכוונתה לכבוש את הרצועה, לשלם מחיר בנפש ולהסתבך בניהולה מבחינה כלכלית וביטחונית.
לגבי מצרים הבעיה לא פחות מורכבת. חמאס הצליח להפוך את סיני לבסיס טרור דה-פקטו נגד ישראל, המסכן גם את ביטחונה של מצרים. הארגון הקים מערכת מנהרות ענפה להברחת טילים, חומרי נפץ ומחבלים מסיני לרצועה, וגם רשת סיוע של בדואים תושבי סיני לארגון ההברחות בתחילה מאיראן דרך סודאן ואחר כך מלוב. ללא שיתוף פעולה עם ארגוני הג’יהאד בסיני, שהתאחדו תחת הכותרת ‘אנצאר בית אל-מקדס’ ולאחר מכן נשבעו אמונים לאבו בכר אלבגדאדי והפכו למחוז סיני של דאעש, לא ניתן היה לנהל מערכת מסועפת כזו.
גל טרור
עוד ב-2008, שנה לאחר שחמאס תפס את השלטון בעזה וגרש משם את הרשות הפלסטינית, פרצו פעיליו בהנהגת אימאן נופל מפקד מרכז הרצועה את הגדר עם מצרים במטרה לחדור לסיני, להקים שם בסיסי התארגנות ופעולה נגד ישראל בסיוע הבדואים ובכך לשתף את מצרים במלחמתו של הארגון נגד ישראל. מצרים עצרה רבים מהם, בין השאר את אימאן נופל (שנשפט ונכלא), ואת השאר החזירה לעזה. מאידך, הנשיא מובארק נמנע מהתמודדות ישירה עם חמאס וסבר כי האחריות על הנעשה ברצועת עזה מוטלת על ישראל. היה בכך המשך למדיניותו של סאדאת שסרב לקחת את הפיקוח על הרצועה בזמן המשא ומתן על הסכם השלום, וראה בה חלק מן הסכסוך הישראלי-פלסטיני שישראל צריכה להתמודד עימו.
מוחמד מורסי | Wilson Dias/ABr
באותה תקופה התגבש שיתוף פעולה מעשי בין חמאס לתנועת ‘האחים המוסלמים’ במצרים, שקיבל ביטוי מוחשי במהלך ההפגנות שהביאו להדחתו מובארק בראשית 2011. פעילי חמאס סייעו לגורמי ‘האחים המוסלמים’ להגביר את הכאוס בקהיר בזמן ההפגנות וגם השתתפו, בסיוע קבוצות בדואים מאומנים היטב ומצוידים בנשק וכלי רכב מודרניים, בהתקפות על בתי הסוהר לשחרור אלפי אסירים למטרה זו. בין השאר שוחררו מבית הסוהר מרג בצפון קהיר אימאן נופל וסמי שיהאב, ראש תא חיזבאללה שהסתנן למצרים כדי לבצע פיגועים בתעלת סואץ ופעיליו נחשפו ונעצרו. מוחמד מורסי, פעיל ‘האחים’ שנעצר זמן קצר לפני פרוץ ההפגנות, שוחרר בהתקפה על כלא ואדי נטרון.
הוועדה העליונה של הצבא שניהלה את מצרים אחרי הדחתו של מובארק שיתפה פעולה עם ‘האחים המוסלמים’, וראתה בהם כוח פוליטי מאורגן שיכול להחזיר את היציבות. היא התייחסה ביד רכה לאירועים החמורים בסיני במהלכם פוצץ צינור הגז לישראל וירדן 12 פעמים, הותקפו תחנות משטרה והיה אף ניסיון להקים אמירות אסלאמית בשייח’ זווייד. נראה שבפעולות נגד צינור הגז הייתה מעורבות של אנשי חמאס.
בתקופת הנשיא מורסי, המשיך חמאס לשכלל את רשת המנהרות בסיני, לפתח את הקשרים עם ארגוני הג’יהאד, ואף הואשם על ידי התקשורת המצרית בהשתפות בהרג 16 החיילים המצרים ברפיח באוגוסט 2012 וחטיפתם של אחרים. אך הנשיא, איש ‘האחים המוסלמים’, העדיף להתעלם מכל זאת. היו אף שטענו כי פעילות זו של חמאס נועדה (בהסכמת מורסי) להביא לסילוק שר ההגנה מחמד טנטאווי ולהחלפתו בעבד אל-פתח אל-סיסי, מתוך אמונה מוטעית כי בהיותו מוסלמי אדוק ישתף פעולה עם ‘האחים’ ויבטיח להם את תמיכת הצבא. אלא שסיסי התגלה כמתנגד להקמת מדינה אסלאמית בשלטון ‘האחים’, ואף דרש ממורסי כי יתיר לצבא לבצע פעולה בסיני נגד הארגונים הג’יהאדים וחדירתו של חמאס. מורסי סרב ובכך תרם רבות להתרחבות הטרור בחצי-האי.
שרשרת עימותים
אין להתפלא שכבר בראשית שלטון סיסי בשנים 2014/15 הורעו היחסים בין מצרים לחמאס. בעקבות סילוקם של ‘האחים המוסלמים’ מן השלטון והגדרתם כארגון טרור, הגיע תורו של חמאס. במשפטים שנערכו על רקע אירועי 2011, התבררה לציבור מעורבותו של חמאס בענייני הפנים של מצרים ושיתוף הפעולה שלו עם האחים המוסלמים. על רקע זה אסרו בתי דין על פעילות חמאס במדינה, הורו להחרים את משרדיו והכריזו גם עליו ארגון טרור. שלושה מפעילי ‘עז אלדין אלקאסאם’ אף נדונו למוות שלא בפניהם יחד עם הנשיא מורסי. אלא שכמה חודשים לאחר מכן ביטל בית דין אחר את ההחלטה, קבע שאין לו סמכות לדון בנושא והותיר את מעמדו של חמאס במצרים מעורפל.
מצרים התמקדה בעיקר במאבק נגד דאעש בצפון סיני, ומטרתו של סיסי הייתה להביא לניתוק בין חמאס לארגון הטרור שמצא בעזה מקום למנוחה ללוחמיו ולטיפול רפואי לפצועיו, ובתמורה סייעו אנשי דאעש לחמאס בהברחות. ליישום מטרה זו פעל סיסי בנחישות. הוא הטיל סגר על עזה והשתמש במעבר רפיח כאמצעי לחץ על חמאס. המעבר נסגר ונפתח בהתאם למצב היחסים עם מצרים, ולאחרונה נשאר פתוח כדי לעודד את חמאס להגיע להסכם רגיעה עם ישראל. הצבא המצרי סתם כאלף מנהרות בהזרקת מי ביוב ואחר כך במי ים, והקים אזור חיץ לאורך הגבול עם הרצועה בעומק של חמישה ק”מ. חמאס התקפל, ניתק את קשריו עם דאעש וגם הקים אזור חיץ בצידה של הרצועה. בתגובה סגר הארגון הג’יהאדי את המנהרות המשותפות עם חמאס, אך נראה שעל אף כל זאת נמשך שיתוף פעולה מסוים ביניהם.
מנהרת הברחה ברפיח | Marius Arnesen
אחרי שרשרת ארוכה כזו של עימותים נראה שסיסי הגיע למסקנה כי עימות חזיתי עם חמאס לא יקדם את האינטרסים של מצרים, ובעיקר יקשה עליה לשמש כמתווך ולהביא לפיוס עם הרשות הפלסטינית ולרגיעה עם ישראל. מכל מקום, למצרים לא הייתה ואין שום כוונה לשגר את צבאה לרצועה ולהפיל את חמאס, או לתכנן מהלך צבאי כלשהו עם ישראל.
יחסי מצרים עם חמאס קיבלו לכן מפנה ב-2017, אז אירחו המצרים בינואר את איסמעיל הניה וביוני את יחיא סינוואר. לאחר מכן התחילו להגיע לקהיר משלחות חמאס לעיתים מזומנות לפגישות עם ראשי המודיעין, כדי לדון באפשרויות למציאת הבנה בין רמאללה לבין עזה על בסיס הסכם היסוד לפיוס בין שני הצדדים שנחתם בקהיר ב-2011 ומשמש כנקודת ייחוס לשיחות. בסופו של דבר, אחרי שחמאס הודיע על התנתקות מ’האחים המוסלמים’ וקיבל את עיקר תנאיה של הרשות הכוללים העברת סמכויותיו האזרחיות בעזה אליה וקביעת מועד לבחירות לפרלמנט ולנשיאות, הושג הסכם שנחתם ב- 10 באוקטובר. אולם אבן הנגף העיקרית לא הוסרה, וחמאס סירב להעביר את המסגרת הביטחונית של הרצועה לרשות, הזרוע הצבאית שלו לא פורקה והוא לא התחייב להכיר בהסכמי הרשות עם ישראל. הסכם קהיר החדש לא מומש אפוא כשאר ההסכמים הקודמים שנחתמו בתימן, מכה, דוחא ועוד.
שיפור היחסים של מצרים עם חמאס התקבל במורת רוח ברמאללה, שם רואים ביחסים הישירים שמנהלת מצרים עם חמאס “פגיעה בריבונות” הרשות הפלסטינית. יוזכר גם שאבו מאזן דחה עוד ב-2016 את יוזמת סיסי למפגש פסגה עם נתניהו בקהיר. ניסיון מצרי לקרב בין אויבו של אבו מאזן מוחמד דחלאן לבין חמאס במטרה להציגו כיורש שיביא לפיוס, החריף את יחסי הרשות עם מצרים. עם זאת, גם בחמאס וגם ברש”פ ממשיכים עדין לראות במצרים את המתווכת המרכזית ביניהם.
שאלת עזה
התיווך הפעיל של מצרים בין ישראל לחמאס בכל סבבי הלחימה וכיום בעניין ההסדרה מהווה ביטוי לאינטרס הבסיסי שלה. חששה הגדול של מצרים הוא כי פעולה צבאית ישראלית רחבת הקף תביא לפריצת הגבול וחדירתם של עשרות אלפי פלסטינים לשטחה, בהם היא תצטרך לתמוך ואשר עלולים להקים מוקדי טרור ולשתף פעולה עם דאעש. יחד עם זאת, מצרים אינה מוכנה לשלם שום מחיר להקלת גיבושו של הסדר שלום עם הפלסטינים או להשגת הסדרה. היא חזרה והודיעה כי אין לה כל כוונה להעמיד חלק משטחה הריבוני בסיני לשיכון הפלסטינים במסגרת הסכם שלום, ואף דחתה רעיון לבנות באל עריש נמל לייצוא מעזה כדי לסייע לרווחת תושביה. מצרים רואה את היחסים עם חמאס רק דרך הזווית של ביטחונה ומעמדה בעולם הערבי. ביטחונה של ישראל חשוב פחות והוא, מטופל מהזווית של האינטרס המצרי.
לגבי ישראל, התיווך המצרי חשוב מאד מכיוון שהוא מעניק לה נושא בעל חשיבות אסטרטגית לשיתוף פעולה עם קהיר, על רקע הסכם השלום שממשיך להיות מבוסס בעיקר על אינטרס ביטחוני הממוקד במאבק בטרור האסלאמי בצפון סיני, בעוד תהליך הנורמליזציה בין שני העמים אינו מתקדם. בהקשר זה, יוזכר כי גם ההסכם לייצוא גז למצרים אינו מקדם רבות את הנורמליזציה מאחר שהוא נותר הסכם בין חברות ללא שום מעורבות עממית מצרית. הנשיא סיסי, היוזם ומבצע תוכניות גדולות ומגוונות גם בתחומים בהם ישראל בעלת יתרון משמעותי כמו בהתפלת מים, פיתוח חקלאי ונושאי חדשנות שונים, אינו משתף אותה ושומר על מסגרת יחסים כפי שהתגבשה בזמנו של מובארק.
בישראל הדעות חלוקות לגבי היתרון שבגיבוש הסדרה עם חמאס לטווח הארוך, שתכלול הקלות קבועות בתחומי התשתיות והכלכלה כגון אספקת חשמל ומים, ובניית אי מלאכותי מול הרצועה בו יפעלו נמלי ים ואויר שיאפשרו, תחת פיקוח ביטחוני, פיתוח כלכלי משמעותי לרווחת התושבים. אומנם ניתן יהיה לצפות כי שיפור רמת החיים בעזה יתרום לרגיעה עם ישראל, אלא שפתרון כזה ישחרר את חמאס מדאגה לתושבים ויאפשר לו להמשיך להתחמש ואף אולי להגיע לרמת התעצמות הדומה לזו של חיזבאללה. על כן נשארת פתוחה השאלה האם ישראל תוכל להשיג בתמורה את פירוזה של עזה – כנראה שלא.
אם נשפוט את מהלכיה של מצרים בשנה האחרונה בנוגע לסוגיות כמו “תהלוכות השיבה“, הפרחת בלוני תבערה ובמיוחד המשא ומתן המתמשך על הסדרה אפשרית, הרי ברור שלהשפעתה על חמאס יש מגבלות ונראה שחלקן נובע מהמדיניות המסורתית לפיה אין זה תפקידה להגן על ישראל, אלא אם מדובר בבעיה הנוגעת גם לביטחונה. בשלב זה נראה אם כן שסבך היחסים ההדדיים בין ישראל, מצרים וחמאס, המוכתב מכורח המציאות הפוליטית והצבאית, אינו משאיר מקום לאופטימיות למציאת הסדר ארוך טווח. חמאס עדיין מהווה חוליה מרכזית שיש להתחשב בה, ונראה שיש כאן מלכוד שאינו ניתן לפירוק בשלב זה.
צבי מזאל כיהן כשגריר ישראל במצרים, רומניה ושבדיה ובתפקידים בכירים במשרד החוץ, וכיום משמש חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. המאמר התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
לא משנה עד כמה האייתוללות ינסו לטשטש את האירועים האחרונים באיראן, דבר אחד ברור: הרפובליקה האסלאמית נמצאת בבעיה, בעיה קשה ועמוקה.
זו כמובן אינה הפעם הראשונה בה המערכת שהורכבה בחיפזון על ידי חבורת אנשי דת ובני בריתם בשמאל נתקלת במכשולים בדרכה לשום מקום. כבר בשנתה הראשונה, הרפובליקה האסלאמית עמדה בפני גל מחאה המוני בטהרן ובערים אחרות, ונאלצה להשתמש בכוח כדי לדכא מרידות בקהילות הכורדיות והטורקמניות. על פי הערכות, על מנת לשמור על כוחו, משטר האייתוללות הוציא להורג כ-15 אלף בני אדם ודחף יותר משמונה מיליון איראנים לחיים בגלות, וכל זה עוד מבלי להזכיר את שמונה שנות המלחמה בה פתח ח’ומייני מול עיראק וסדאם חוסיין. למרות כל זאת המשטר הצליח לשרוד, הודות לכמה גורמים.
הגורם הראשון היא העובדה שאיראן מחזיקה ברשותה מאגר מזומנים גדול מרווחי ייצוא הנפט. העלייה המתמדת במחירי הנפט במהלך שלושים השנים הראשונות לקיום הרפובליקה האסלאמית הובילה להכנסות בשיעור של פי עשרים מסך כל ההכנסות מנפט מאז החל הייצוא אי שם ב-1908. המשמעות של מקור הכסף המיידי הזה הייתה שהשלטון למעשה לא נזקק לאזרחיו עבור כל הדברים הרגילים שמדינות רגילות זקוקות מאזרחיהן, ולא היה תלוי מהכנסה מהם באמצעות מיסים.
השלטון בטהרן גם לא נזדקק לאזרחים כדי לנצח בחירות מכיוון שהמועמדים נבחרים ומאושרים מראש. גם הכלכלה לא זקוקה להם כדי להתפתח, מכיוון שארבעה מיליון פליטים מאפגניסטן, עיראק ומדינות אחרות מספקים כוח עבודה זול. גם כאשר הגיע הצורך באזרחים כדי שילחמו למען המשטר, האייתוללות פנו לשכירי חרב מהמדינות השכנות, בעיקר אפגניסטן, עיראק, סוריה, תימן ולבנון – רשת השליחים שהפכה את הגנרל סולימאני לגיבור הרפובליקה. למעשה, סולימאני לא היה זקוק כלל למומחיות צבאית. כל מה שנדרש ממנו לעשות היה לשמש כצינור כספים ללוחמים בארגוני הטרור והמיליציות שאיראן מממנת.
אך כיום, פרת המזומנים הזו מניבה הרבה פחות חלב עבור האייתוללות, שמתקשים כעת לכסות את ההוצאות הרבות. על פי דיווחים שונים, תקציב המלחמה האיראני עומד על כשישים מיליארד דולר בשנה, ובקצב הנוכחי אמור לאזול בעוד כשנה מהיום.
שנאה עמוקה
מרכיב חשוב נוסף באסטרטגיה האיראנית היה ההסתמכות על כך שלא משנה מה תעשה בבית או בחוץ, יריביה העייפים תמיד יעדיפו דיאלוג ופשרה ויבחרו להימנע מפעולה משמעותית. הבכירים בטהרן ידעו שכל פרובוקציה או איום מצדם כלפי המערב והמעצמות, תמיד היו יכולים להסתיים בכניעה חמש דקות לחצות.
עלי ח’אמנאי וקאסם סולימאני | khamenei.ir
כיום גם אפשרות זו נעלמת בהדרגה, ואפילו האירופאים הפייסנים כבר לא יסתפקו כנראה בחיוך ובהבטחה להתנהג יפה בעתיד. הנשיא חסן רוחאני וידידיו בתקשורת המערבית אולי עוד מקווים לראות נשיא אחר בבית הלבן בקרוב, אך גם אם זה יקרה ספק רב אם הוא יחזור על הטעויות שעשה ברק אובמה בנושא האיראני.
גם מעצמה אופורטוניסטית כמו רוסיה כבר לא מוכנה יותר לשחק את המשחק לפי הכללים של האייתוללות. ההתעלמות המוחלטת של איראן מכל חוק ונורמת התנהגות בינלאומית שהודגמה באופן טרגי בהפלת המטוס האוקראיני, השחיתות והאכזריות, הופכות את מלאכת האפולוגטיקה עבורה לקשה מאוד, אפילו בקרב אנטי-אמריקנים במערב ובמקומות אחרים.
הטריק הבא בספר המהלכים של האייתוללות הוא לעטוף את עצמם בצבעים פטריוטיים ולדרוש מאזרחי איראן למחול להם על חטאיהם בשם הלאומיות. שר החוץ מוחמד זריף, מקורבו של רוחאני, נוהג להשתמש בביטויים כמו “תרבות איראנית בת 7,000 שנים” וטוען כי “היינו שליטי העולם הרבה לפני שאמריקה הופיעה על המפה”. אך גם התרגיל הזה כבר לא עובד יותר. מרבית האיראנים, כולל חלק מידידי המשטר במערב, יודעים היטב כי האידיאולוגיה הח’ומייניסטית עליה מבוסס המשטר רוחשת שנאה עמוקה לכל מה שאיראני.
דורשים שינוי
גם הניסיון הנוכחי לשווק את קאסם סולימאני בסוג של גיבור לאומי-איראני נכשל, כאשר כרזות המתאבלות על לכתו נקרעות ומושחתות על ידי מפגינים בכל רחבי המדינה. כאשר סולימאני התרוצץ בכל רחבי המזרח התיכון וחילק בנדיבות כספים למחבלים, הוא מעולם לא ביקש את רשות העם האיראני לבזבז כך את כספם. רשת הטרור אותה בנה מעולם לא עמדה במוסדות הממשלה, ובוודאי לא בשיח הציבורי. סולימאני לא סיפק דין וחשבון לאף אחד מלבד עלי ח’אמנאי, ואם להאמין לראיונות שנתן הגנרל בעבר, גם המנהיג העליון לא טרח לרדת לפרטים.
מאפיין אחר של הישרדות המשטר היה טיפוח של תקוות שווא על ידי הצגת מועמדים “רפורמיסטים” לכאורה כדי לרצות את חלק מהאזרחים ורבים מהתמימים במערב. כיום כבר קשה יותר לחזור על התרגיל הזה, במיוחד כאשר גם אותם גורמים מתונים כביכול במשטר מבינים שניצלו אותם בשמה.
כאשר כל התרגילים והניסיונות כושלים, האייתוולות יודעים שהדרך היחידה עבורם להישאר בשלטון היא על ידי הרג המוני של מתנגדים למשטר ומעצרים נרחבים. בכל פעם שהם פנו לתרגיל הזה הם הרוויחו עוד כמה שנים בשלטון, אך כעת גם התוצאה הזו עלולה להשתנות. גל המחאות הנוכחי פרץ רק ימים ספורים לאחר שהמשטר מחץ בכוח את גל ההתקוממות הקודם. בסבב המחאה הקודם, היה נראה כי המפגינים חלוקים בין הדרישה לשינוי משטר כולל לבין שאיפות לשינויים הדרגתיים יותר כולל התפטרות של בכירים. אך המחאה הנוכחית ממוקדת בבירור בדרישה לשינוי עמוק, דרישה אותה משמיעים גם חלק מהרפורמיסטים לשעבר.
כל זה אומר שהמתכון הקלאסי להישרדות המשטר כבר לא עובד כפי שעבד בעבר. לראשונה, יותר ויותר איראנים מתחילים לחשוב על שינוי המשטר לא רק כסיסמה נחשקת, אלא כאסטרטגיה מעשית שתוביל את האומה מן המבוי הסתום שיצרו ח’ומייני וממשיכיו.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
עם כינונה ב-1957, יעדי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא”א) היו יישומי האנרגיה הגרעינית למטרות שלום, בטיחותם של מתקנים וחומרים גרעיניים, ומניעת קידום תוכניות פיתוח נשק גרעיני על-ידי מדינות סוררות – משימה שהפכה למשימתה העיקרית והקשה בעשורים האחרונים.
עיקר הקושי במשימה זו נעוץ במציאת שביל הזהב לניטור פעילויותיהן הגרעיניות של מדינות אלה ללא יצירת אנטגוניזם עמן, וזאת תוך התחשבות בעמדת המעצמות למצב. דוגמה בולטת לכך ניתן לראות באנטגוניזם החריף בין סבא”א בגיבוי ארה”ב לבין המשטר בפיונגיאנג שהביא לפרישת צפון קוריאה מהארגון ב-1994 כתגובה לעיצומים שהוטלו עליה, ולגירושם הסופי של פקחי סבא”א מתחומה ב-2009. דוגמה בולטת נוספת הייתה עוינות משטר סדאם חוסיין כלפי סבא”א על רקע מאמצי הארגון בשנות התשעים לחשוף את תוכניתה של עיראק לפיתוח נשק גרעיני.
מנכ”ל סבא”א, הממלא תפקיד מרכזי בתפעול הארגון ומימוש מדיניותו, נבחר ברוב של שני שלישים בחבר הנאמנים המונה 35 נציגים מ-171 המדינות החברות בארגון. הואיל ולרובן המכריע של חברות סבא”א אין עניין ישיר ו/או ידע בתחום הטכנולוגיה הגרעינית, ניתן להניח כי לשיקולים פוליטיים ולמדינת מוצאו של המנכ”ל קיימת השפעה בלתי מבוטלת על בחירתו. כך למשל כיהן הדיפלומט המצרי מוחמד בראדעי כמנכ”ל סבא”א הרביעי (2009-1997) ואחריו כיהן בתפקיד הדיפלומט היפני יוקיא אמאנו, שפרש ביולי האחרון מסיבות בריאות וזמן קצר לאחר מכן הלך לעולמו.
לאחר פרישת אמאנו כיהן קורנל פרוטא הרומני כמנכ”ל בפועל עד שהוחלף (ב-3 בדצמבר 2019) במנכ”ל הקבוע רפאל מריאנו גרוסי מארגנטינה. גרוסי הוא דיפלומט בעל כ-35 שנות ניסיון בתחום פירוז ואי-הפצת הנשק הבלתי-קונבנציונלי שכיהן מאז 2013 כשגריר ארצו באוסטריה, תפקיד בו זכה לטענת מספר דיפלומטים בווינה בזכות התמיכה שקיבל מארה”ב. לדברי גרוסי, הרגע המשמעותי ביותר בקריירה שלו התרחש ב-1985, עת הזמין נשיא ארגנטינה את עמיתו הברזילאי לבקר במתקן העשרת האורניום של ארגנטינה כצעד בונה אמון במתיחות רבת השנים בין שתי המדינות שכללה מרוץ להשגת חימוש גרעיני. לדברי גרוסי, “ברגע זה למדתי כי באמצעות דיפלומטיה, מסירות לשלום, ורצון לבצע את הדבר הנכון, ביכולתנו לשפר את הדברים עבור כולם”.
מאמצי איראן לפתח נשק גרעיני באמצעות הקמת מפעל העשרת האורניום בנתאנז ותוכניתה להקמת כור מים כבדים להפקת פלוטוניום נחשפו בפני סבא”א כבר ב-2002. אולם מנכ”ל סבא”א דאז, בראדעי, נטה להקל ראש בכך. כך לדוגמה, בדו”חות הרבעוניים שפורסמו מטעמו בשנים 2006-2003 הוא התייחס להתחמקותה של איראן מהצהרה על פרויקט העשרת האורניום ותוכנית כור המים הכבדים כ”מחדלים” בלבד. זאת למרות שבעצם הקמתם הפרה איראן את מחויבותה במסגרת האמנה לאי-הפצת הנשק הגרעיני (NPT).
מנגד, עשה אולי היינונן, סגנו הניצי של בראדעי וראש מחלקת הפיקוח של סבא”א, ככל יכולתו לחשוף את היבטיה הצבאיים של תוכנית הגרעין האיראנית ולהציגם בדו”חות סבא”א ללא כחל וסרק. בדומה לכך הייתה התנהלותו של אמאנו מול איראן בשנים הראשונות לכהונתו תקיפה למדי, אך מ-2013 ועד פרישתו הוא גילה יחס סלחני כלפי ההפרות האיראניות תוך שיתוף פעולה עם חתירת המעצמות הגדולות להסכם גרעיני עם טהראן, כפי שהתבטא בדו”חות סבא”א מאותן שנים.
דין ודברים
פרוטא וגרוסי נכנסו לתפקידם בתקופה קריטית לסבא”א מבחינת סוגיית הגרעין האיראני, עקב נסיגת ארה”ב מהסכם הגרעין עם איראן והעיצומים שהטילה על טהראן, אי-שיתוף פעולה מצד האיחוד האירופי עם איראן לעקיפת העיצומים האמריקנים, וההפרות האיראניות של ההסכם בסוגיית העשרת האורניום.
בביקור בטהרן מיד לאחר כניסתו לתפקידו דרש פרוטא מהממשל האיראני שיתוף פעולה מלא, כולל בתחומי “אימות וניטור הסכם הגרעין”. אך עד מהרה (בנובמבר 2018) צצו שתי סוגיות שהאפילו על היחסים הטובים שהחלו לכאורה להירקם בין סבא”א לבין טהרן: אי-שיתוף פעולה איראני בבדיקת החומר הרדיואקטיבי שאותר במחסן בטהראן והכולל לדברי דו”ח סבא”א חלקיקי אורניום טבעי (בלתי מועשר) ממקור אנתרופוגני (מעשה ידי אדם); והתנהלותם הבוטה של השלטונות כלפי פקחית סבא”א ובכלל זה מניעת כניסתה למפעל ההעשרה בנתאנז, ביטול ייפוי הכוח שלה כפקחית, ועיכוב יציאתה מאיראן. לטענת האיראנים, הפקחית גרמה להפעלת האזעקה בשערי נתאנז והועלה חשש שנשאה “חומר חשוד” – טענה שנדחתה מכל וכל על-ידי דובר סבא”א.
מפת מתקני הגרעין באיראן
בראיון לתקשורת ביומו הראשון כמנכ”ל סבא”א טען גרוסי כי הסוכנות עומדת “בדין ודברים” עם איראן בסוגיית איתור עקבות האורניום בטהראן אם כי “העניין טרם נסגר”, ואף התייחס להתנהגותם הפוגענית של הרשויות כלפי פקחית סבא”א: “אני עומד לצד פקחי, יש להם עבודה חשובה ביותר לבצע. אין לאיים עליהם… בשום פנים ואופן… וזה המסר שהבהרנו לעמיתינו האיראנים”. בתגובה לאזהרת דובר הפרלמנט האיראני עלי לריג’אני כי טהרן “תיאלץ לשקול מחדש ברצינות חלק מהתחייבויותיה” כלפי סבא”א אם “השותפות האירופיות להסכם תגרומנה להנעת מנגנון סכסוך שיוביל לעיצומים”, אמר גרוסי כי למרות שסבא”א לוקחת הצהרות מעין אלה לתשומת לבה “אין משמעות הדבר שיש בכך להשפיע ישירות על מה שאנו עושים”.
התבטאויות אלה מעידות כי למרות שגרוסי רחוק משוויון נפש בכל הקשור לסוגיה האיראנית, הוא נזהר מלשבור את הכלים מול טהרן. כשנשאל עד מתי בכוונתו להמתין לקבלת הסבר מניח את הדעת בדבר האורניום שנמצא בטהרן, השיב: “אפשר כי הצבת לוחות זמנים לא תהיה הרעיון המוצלח ביותר… דבר זה יביא לכך שנהיה [עם איראן] בקשר אנטגוניסטי ביותר”. ככל הידוע, טרם התייחס גרוסי עד כה לבעיה העיקרית העומדת בפני סבא”א – הפרותיה של איראן בשנה האחרונה את הסכם הגרעין בתחום העשרת האורניום – ונראה כי לעת עתה הוא משתדל להלך בין הטיפות.
סא”ל (מיל’) ד”ר רפאל אופק הוא מומחה בתחום הפיזיקה והטכנולוגיה הגרעינית, ושימש כאנליסט בכיר בקהילת המודיעין הישראלית. הטור התפרסם לראשונה במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘ מבית מרכז בגין סאדאת.
בטקס רשמי שנערך ב-20 בינואר לציון תחילת כהונתו של אסמאעיל ק’אאני כמפקד ‘כוח קודס’, מונה גם מוחמד חג’אזי לסגן מפקד הכוח, על פי החלטת מפקד משמרות המהפכה חסין סלאמי.
חג’אזי בן ה-63, יליד אספהאן, הצטרף למשמרות המהפכה עם הקמתם ולחם בחזיתות שונות במהלך מלחמת עיראק-איראן. הוא כיהן בשורה ארוכה של תפקידים בכירים כולל פיקד על כוחות הבסיג’ (זרוע המתנדבים של משמרות המהפכה), ראש המטות המשולבים וסגן מפקד משמרות המהפכה לענייני תיאום. בשנת 2008 מונה לזמן קצר לסגן מפקד משמרות המהפכה, וככל הנראה שימש גם כמפקד מטה ת’אראללה בטהרן האחראי בין השאר על יישום תוכנית הביטחון ועל דיכוי מחאות עממיות. במסגרת תפקידו היה חג’אזי מעורב בדיכוי המחאה הירוקה לאחר הבחירות ב-2009.
באותה שנה מונה חג’אזי לסגן רמטכ”ל הכוחות המזוינים לענייני לוגיסטיקה ומחקר תעשייתי (מחלקת ‘אמאד’), תפקיד בו כהן עד 2014. במסגרת תפקידו זה הרבה להתבטא בזכות תעשיית הנשק האיראנית ובכלל זאת בעד מערכת ההגנה האווירית של איראן, אשר לדבריו “פיתחה מערכת טובה יותר מה-S-300”. לחג’אזי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העליונה להגנה הלאומית, תואר שני במנהל ציבורי מאוניברסיטת טהרן, והוא גם מרצה בכיר באוניברסיטת אימאם חסין של משמרות המהפכה. עד 2014 הרבה חג’אזי להתבטא בסוגיות אזוריות ובינלאומיות שונות, ובכלל זה תקף את ישראל ואמר כי ביכולתם של הכוחות המזוינים האיראניים להחריב את חיפה ותל-אביב. חג’אזי אף העריך כי ישראל צועדת “לקראת התמוטטות” לאחר המערכות הכושלות לדבריו שניהלה נגד הפלסטינים בעזה ונגד חיזבאללה בלבנון.
מטהרן ללבנון ובחזרה
החל מ-2014 חלה ירידה חדה בפרופיל התקשורתי של חג’אזי, ככל הנראה בשל מעברו לפעילות בלבנון שם שימש כמפקד גיס לבנון של ‘כוח קודס’. ללבנון הביא חג’אזי את כל הניסיון הרב שצבר במהלך תפקידיו הקודמים, והחל לפעול במרץ לבניין הכוח ולהתעצמותה הצבאית של חיזבאללה בדגש על זרוע הטילים והרקטות בכלל ועל פרויקט דיוק הטילים בפרט. על פי סוכנות הידיעות ‘תסנים’ המקורבת למשמרות המהפכה, שימש חג’אזי אחראי תיק לבנון במשמרות המהפכה.
לאחר שישראל החלה לפגוע בשיירות המובילות טילים וציוד אחר הקשור לפרויקט, הועבר חלק ממנו לסוריה, אך בסופו של דבר הוחזר לביירות שם ניסה חג’אזי לקדם את מיזם הדגל של דיוק הטילים. לאחר שחשף ראש הממשלה נתניהו באו”ם בספטמבר 2018 את פרויקט בתי המלאכה לשיפור דיוק הטילים והרקטות בקרבת שדה התעופה והשכונות השיעיות בביירות, הועבר הפרויקט על ידי חג’אזי לאזור בעל-בק שבלבנון. חג’אזי המשיך לקדם את מיזם דיוק הטילים עד למינויו לסגן מפקד ‘כוח קודס’.
נראה כי ההחלטה למנות את חג’אזי לסגנו של קאא’ני נובעת מהניסיון המבצעי הארגוני הרב שצבר במהלך שנות פעילותו בשורות משמרות המהפכה והצבא, ובעיקר במהלך תקופתו בלבנון שם שקד בשנים האחרונות יחד עם הזרוע הצבאית של חזיבאללה על בניית טילים מדויקים. לקאא’ני חסר הידע והעומק בפרטים הקטנים של העשייה האיראנית בלבנון ואת ההכרות הקרובה עם פעילי חיזבאללה ובהם פואד שכר המעורבים בפרויקט דיוק הטילים. שכר מבוקש בארצות הברית על מעורבותו בפיגוע נגד מטה המארינס בביירות ב-1983, בו נהרגו 241 חיילים ואנשי צבא אמריקנים.
המינוי מעיד גם על החשיבות הרבה שרואה איראן בהמשך הפעילות בסוריה ובלבנון לבניית כוחו הצבאי של חיזבאללה ובעיקר בכל הקשור לטילים ולרקטות המדויקות, אך על פי חזונו של קאסם סולימאני וכמודל על פיו פועלים כל הרכיבים של חזית ההתנגדות – החות’ים בתימן, הארגונים הפלסטינים בעזה וביהודה ושומרון (חמאס והגי’האד האסלאמי), המליציות השיעיות בעיראק והאוכלוסיות השיעיות במפרץ הפרסי בדגש על סעודיה ובחריין. יודגש כי מדריכים של חיזבאללה פועלים במרבית הזירות האלו בהדרכת המיליציות והגורמים המקומיים, בהפעלת טילים ורקטות וכן אימונים צבאיים מסוגים שונים.
מבחינה פנימית יתכן מינויו של חג’אזי, לו ניסיון רב שנים כמפקד הבסיג’ ומפקד מטה ת’ראללה בטהרן, הוא איתות מצד ההנהגה לגבי האפשרות שחלקים מ’כוח קודס’ יהיו מעורבים גם בפעילות בזירה הפנימית לדיכוי המחאה והשלטת הסדר באיראן, גם אם יהיה כרוך במחיר גבוה בחיי אדם. בהקשר זה דיווח ה-BBC בפרסית על חלקו של מוחמד חג’אזי בזמן שהיה מפקד כוחות בסיג’ בהרצת מחמוד אחמדינג’אד לקדנציה הראשונה שלו לנשיאות בשנים 2004-2003. חודש לאחר ניצחון אחמדינג’אד, (לאחר שמונה שנות נשיאות של הרפורמיסט מחמד ח’אתמי אשר רוב מפקדי משמרות המהפכה כולל סלאמי וסולימאני התנגדו לו קשות), אמר חג’אזי בנאום כי “הצטמצם הפער בין העם לבין הממשלה, ושינוי מבורך זה נותן תקווה שנוכל לנטרל את מזימות האויב”.
בהמשך, היה לחג’אזי חלק חשוב בדיכוי והרג המפגינים שמחו במשך שמונה חודשים על “זיוף” הבחירות לקדנציה השנייה של אחמדינג’אד בשנת 2009. על פי אותו דיווח, חג’אזי פירסם אז צו “סודי מאוד” לבתי חולים באיראן, שהורה להם להתנהג בנוקשות כלפי פצועי ההפגנות שאושפזו. שמו של מחמד חג’אזי נמצא מזה כעשר שנים ברשימת הסנקציות מטעם האיחוד האירופי בגלל חלקו בהרג ודיכוי מפגיני המהפכה הירוקה ב-2009.
תא”ל ד”ר שמעון שפירא הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. במהלך שירותו הצבאי כיהן בתפקיד ראש ענף איראן בחטיבת המחקר של אמ”ן וכמזכיר הצבאי של רה”מ בנימין נתניהו. סא”ל (במיל.) מיכאל סגל הוא חוקר בכיר ומומחה לנושאים אסטרטגיים, ושירת בצה”ל בחטיבת המחקר של אמ”ן בתחומי איראן והפלסטינים. הטור התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
זו הסיסמה המודפסת על כרזות וחולצות המחולקות ברחבי טהרן, בעוד הרפובליקה האסלאמית מתכוננת לציון ארבעים ימים מאז חיסולו של קאסם סולימאני, בהתאם למסורת האבל הדתית. יתכן כי מי שחיבר את הסלוגן הזה לא הכיר את הטכניקה הספרותית הפרסית הנקראת “היאם” – כפל משמעות המאפשר לסופר או למשורר לומר דבר שעשוי להישמע כהיפוכו. בכירי המשטר בטהרן קיוו בוודאי לשכנע את בני עמם שסולימאני איכשהו הקריב את עצמו כדי להבטיח את המשך קיום המדינה. יחד עם זאת, ניתן גם לפרש את הסיסמה כך שכדי שאיראן תוכל להמשיך לחיות, היה זה חיוני שסולימאני ימות. פרשנות כזו למעשה נשמעת הגיונית הרבה יותר, אם כי תהיה זו טעות להגביל אותה לגנרל מת אחד. אחרי הכל, עד כמה שסולימאני היה מוכשר בפוליטיקה וביחסי ציבור, הוא לא היה הממציא או מקבל ההחלטות העיקרי באסטרטגיה שהובילה את איראן אל סף התהום הן בבית והן בחוץ. לכן, כדי שאיראן תוכל להמשיך לחיות ובתקווה גם לשגשג, יש לקוות ולהתפלל כי יושם קץ למדיניות אותה ייצג סולימאני.
אותה מדיניות אסטרטגית נבנתה על שלוש פנטזיות גדולות. הראשונה היא הפנטזיה לפיה האיראנים כאומה ניצבים מאוחדים מאחורי המשטר המשיחי הח’ומיינסטי ומוכנים לסבול עוני, אי-צדק ואף דיכוי כדי לשמור בחיים את “המהפכה”. בשנים האחרונות, האשליה הזו נופצה בידי הפגנות מתמשכות, שביתות וסערות פוליטיות וחברתיות בלתי-פוסקות בכל רחבי המדינה. בפעם הראשונה בהיסטוריה הארוכה שלה, איראן חוותה מחאות קשות ביותר ממאה ערים וישובים, שכללו מפגינים מכל שכבות החברה ומכל הרקעים האידיאולוגיים והחברתיים. כל עוד לא נערכות בחירות באווירה של חופש ופלורליזם, לא ברורה מידת התמיכה לה זוכה התורה הח’ומייניסטית באיראן כיום, אך גם תומכי משטר מובהקים מודים כעת כי היא נמצאת בירידה חדה.
הפנטזיה השנייה עליה בנויה האשליה של האייתוללות קשורה לטענה (אותה השמיע לעתים קרובות סולימאני) לפיה העולם המוסלמי, והעולם בכלל, צמא למנהיגות ושליטה ורואה את המנהיג העליון עלי ח’אמנאי כמושיע האנושות. במשך שנים, הפנטזיה הזו הוזנה בידי מנהיגים זרים וארגונים אחרים שהחיו את המסורת העתיקה של חנפנות למנהיג. התקשורת הממשלתית באיראן מרבה לפרסם הצהרות של אנשים כמו חסן נסראללה, איסמעיל הניה ומנהיגי הח’ותים בתימן המשבחות את ח’אמנאי, הצהרות שהיו גורמות לח’ליפים הגדולים ביותר של השושלת העבאסית להסמיק מבושה. מחוץ לעולם המוסלמי, התקשורת האיראנית תרה כל העת אחר אנשים שניתן לשכנע ולשחד כדי להזין את פולחן האישיות הבלתי-פוסק של ח’אמנאי. אך נראה שגם פנטזיה זו מתחילה למצות את עצמה. גישה למקורות מידע חופשיים מאפשרת ליותר ויותר איראנים לגבש שיפוט עצמאי בכל נושא ועניין. יתכן כי ח’אמנאי עצמו עדיין משוכנע שמרבית הלבנונים, העיראקים, הסורים והתימנים אוהבים את איראן ומעריצים את מנהיגה, אך איראנים רבים מתחילים להבין שהאייתוללות מכרו להם סיפור שקרי.
ח’אמנאי (משמאל) יחד עם נסראללה וסולימאני | Khamenei.ir
לפני כעשור, יותר מחצי מיליון עולי רגל איראנים נסעו לדמשק כדי להתפלל במסגד א-סיידה זיינב המקודש לשיעים. כיום, מי שמבקש לנסוע לסוריה מוזהר מפני הגעה למדינה, אותה סוריה שאנשיה אמורים להתפקע מאהבה לאיראנים. מצב דומה מתרחש בעיראק, שתושביה אמורים לאהוב איראנים אך טהרן עצמה הטילה איסור נסיעה לעולי רגל והציבה אבטחה כבדה סביב משרדי חברות איראניות ומוסדות ממשלתיים איראניים בערי עיראק. בתימן, מאות מאנשי הקהילה האיראנית המקומית הועברו מצנעא לעומאן מסיבות ביטחוניות, למרות שהתימנים אמורים להיות מאוהבים בח’אמנאי. המדינות הספורות שעדיין מקבלים איראנים ללא צורך בוויזה מטילות הגבלות חדשות, ובקצרה – מיזם בניית האימפריה שעלה מיליארדים רבים תחת פיקוחו של סולימאני, הביא בחזרה לאיראנים בעיקר חשדות ושנאה במרבית חלקי העולם.
ההצגה הגדולה
הפנטזיה השלישית בסיפור האגדה הזה בו קאסם סולימאני הוא הגיבור שהפך לקורבן היא זו לפיה אסטרטגיית ייצוא המהפכה האיראנית, שבפועל היא טירוף כאוטי מוחלט, למעשה גורמת לעולם לפחד ולכן לא להעז להגיב. פנטזיה זו טופחה בנדיבות על ידי אנשים כמו נשיא ארה”ב לשעבר ברק אובמה ושרת החוץ האירופית לשעבר פדריקה מוגריני, שהתייחסו לאיראן כמו נער מתבגר חצוף שיש לשכנע אותו להתנהג יפה דרך תמריצים חיוביים ולא דרך עונשים.
מנגד, התקשורת באיראן מזנקת כמוצאת שלל רב על כל דבר שיוכל לחזק את הטענה לפיה העולם רועד מפחד מפני המהפכה הח’ומייניסטית האימתנית. מוקדם יותר החודש, העיתון ‘קאיהן’ המשקף בדרך כלל את דעותיו של ח’אמנאי פרסם בעמוד הראשי סיפור על גברת אמריקנית בשם ברברה סלווין שהכריזה כי היא מפסיקה לעקוב אחרי הנשיא טראמפ בטוויטר, מתוך מחאה על הריגתו של סולימאני. האירוע המרעיש הזה הוצג כסימן נוסף לכך ש”האליטה האמריקנית מתנגדת למדיניותו של טראמפ כלפי איראן”. מי אותה גברת סלווין, האם היא באמת מנהיגה אינטלקטואלית אמריקנית, והאם היא באמת גורמת לנשיא טראמפ לרעוד מפחד – איראנים מעטים מאוד יודעים את התשובות לכך. בכתבות רבות נוספות באותו עיתון ובעיתונים אחרים, מצוטט אותו עיתונאי פלסטיני גולה כ”אינטלקטואל המוביל בעולם הערבי”, כזה המשבח את איראן ומתחנף לח’אמנאי כ”מנהיג הגדול ביותר בהיסטוריה האסלאמית העכשווית”.
יום הארבעים למות קאסם סולימאני שיצוין בקרוב צפוי להביא עמו עוד פנזטיות חלולות דומות. על פי דיווחים המגיעים מאיראן, המשטר מתכנן לגייס את כל משאביו כדי להעלות הצגה גדולה, כולל התמונות המזויפות הרגילות של הלוויות המוניות. במילים אחרות, ח’אמנאי וחהולבורתו עדיין מסרבים לנטוש את עולם האשליות בו הם חיים. משמעות כל זה היא שהחדשות המגיעות מאיראן אינן גרועות כפי שבכירי המשטר בטהרן היו רוצים להאמין – הן הרבה יותר גרועות מכך.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
האם חיסולו הדרמטי של קאסם סולימאני יהיה מה שיעיר את הבכירים בטהרן ויגרום להם להודות כי כישלון האסטרטגיה שלהם הובילה את המדינה למבוי סתום? זו השאלה שעלתה לאחרונה בכנס אקדמי בהשתתפות כמה מהחוקרים המובילים באיראן. העובדה שנושא כזה עולה לדיון היא משמעותית בפני עצמה, ומסמלת את המוכנות של יותר ויותר איראנים להתכחש לחוקי ההשתקה הנכפים בידי המשטר, ולדון בפומבי בנושאים שבעבר נחשבו לטאבו מוחלט.
במהלך השיחה, אחד המשתתפים השווה בין חיסול סולימאני למותו של המרשל לין ביאו, שר ההגנה הסיני שנהרג בתאונת מטוס ב-1971, ומותו פתח את הרך לשינוי כיוון רדיקלי בסין של מאו. לאחר הסתלקותו של לין, הרפורמיסטים בסין בראשות גו’או אנלאי הצליחו לבודד את חברי “כנופיית הארבעה” שדגלו בקו קיצוני יותר בהובלת אשתו של מאו ג’יאנג צ’ינג, שמו קץ ל’מהפכת התרבות’ ופנו להפיכת סין מכלי למטרות מהפכניות למדינת לאום נורמלית. בתוך כמה שנים, סין תחת דנג שיאופינג החלה לבנות כלכלה קפיטליסטית בתוך מסגרת הרודנות הפוליטית, וזנחה סופית את החלומות על ייצוא המהפכה.
לין ביאו | 解放军画报记者柳成行
לאחר שאיבד את הלגיטימיות המהפכנית שלו, המשטר הקומוניסטי הסיני החל לחפש מקורות חדשים ללגיטימציה דרך הצלחה כלכלית ועליה דרמטית ברמת החיים של מאות מיליונים ברחבי המדינה. הסינים גילו כי ייצור וייצוא של סחורות מבוקשות היה קל ורווחי יותר מאשר ייצוא של מהפכה שאף אחד לא רצה, אולי מלבד כמה סטודנטים בפריז ובלונדון.
ההשוואה בין סין של אז לאיראן של היום מעניינת אך לא מדויקת. לין הואשם בקיום קשרים סודיים עם ה”אימפריאליזם” ובתכנון הפיכה נגד מאו, בעוד סולימאני נחשב לעוזרו הנאמן ביותר של המנהיג העליון עלי ח’אמנאי. ללין הייתה ביוגרפיה אישית נוצצת לאחר שהוביל את צבא העם לניצחונות בקרבות רבים, עם כיבוש בייג’ינג כגולת הכותרת. מנגד, אפילו חסידיו הגדולים של סולימאני לא היו יכולים לציין קרב אחד בו נלחם, שלא לדבר על ניצח. גם כעת המספידים אותו מדברים רק על הצלחות פוליטיות, כולל ההצלחה לכאורה במניעת נפילת משטרו של אסד בסוריה, והשתלטות על לבנון באמצעות שליחים.
אך למרות זאת, מותו של סולימאני אכן מספק הזדמנות לבחינה רצינית של מדיניות ייצוא המהפכה של ח’אמנאי, שעלתה לאיראן סכומים אסטרונומיים וגבתה אינספור חיים, בעוד אף לא מדינה אחת אימצה את האידיאולוגיה החומייניסטית או שיטת המשטר האיראנית.
חלום על סין שנייה
הרעיון של חיקוי המודל הסיני אינו חדש באיראן. הוא עלה לראשונה בשנת 1990 על ידי הנשיא דאז עלי האשמי רפסנג’אני, שאף טען (חצי בצחוק) כי הוא מוכן להיפטר מבגדי כוהן הדת כדי לאמץ את העולם המודרני. בימי שלטון השאה המלך הבטיח להפוך איראן ל”יפן שנייה”, ואילו רפסנג’אני הבטיח “סין שנייה”. השאה לא היה יכול כמובן למלא את הבטחתו לאחר שהמהפכה האסלאמית אילצה אותו להימלט מן המדינה, וגם חלומו של רפסנג’אני נותר כחלום כאשר הגרסה האיראנית לדנג בקושי הצליח להישאר בחיים ומחוץ לכלא, וזכה ליחס של הדוד המביך מצד הקובעים האמיתיים בטהרן.
האשמי רפסנג’אני | Khamenei.ir
כמה ממקורביו של רפסנג’אני סיפרו לי שהוא היה “פחדן” ואיבד את ההזדמנות שלו לשנות את איראן לאחר שנשאב לתוך כמה עסקאות מושחתות. לפי אותם מקורבים, רפסנג’אני לא הבין שהכסף היה צריך להגיע לאחר שהוא היה הופך לסוג של דנג, ולא ולפני. משפחתו המורחבת של דנג עשתה את הונה לאחר שסין עברה תהליך של דה-מאוזציה. במקרה של רפסנג’אני, המיליונים הגיעו מבלי שום ניסיון לדה-חומייניזציה.
באותה העת בה רפסנג’אני השמיע את זמירותיו הסיניות, טענתי במספר מאמרים כי המודל של דנג לא היה יכול להיות מיושם באיראן. בסין, המאואיזם היה משנה רעיונית סדורה (למרות כמה חריגות ביזאריות), שערבבה לאומנות, בוז קסנופובי ושוויון גס שהתבטא בעיקר בכפיית יחידות ייצור קולקטיביות. מנגד, האידאולוגיה החומייניסטית מעולם לא פיתחה נרטיב קוהרנטי ועוינותה הגלויה כלפי הלאומיות האיראנית העניקה לה הילה של משהו זר. יתרה מכך, המהפכה הסינית הייתה סוג של ניצחון לאחר עשורים של מאבק אזרחי רחב ומלחמה בין מיליונים משני הצדדים. מנגד, המהפכה החומייניסטית הצליחה תוך כמה חודשים, בעיקר מכיוון שהשאה נמנע מלפתוח בדיכוי נרחב והחליט לנטוש את כסאו.
קציר מר
ישנם הבדלים נוספים בין איראן כיום לסין של שנות השמונים. סין של אז נשלטה בידי מפלגה קומוניסטית לה היו מיליוני חברים ממושמעים שהוכשרו להפיץ את המסר לחברה ולגייס תמיכה עבור כל שינוי מדיניות. באיראן לא קיימת מסגרת כזו ובסיס התומכים של המשטר המושחת מתקשה מאוד לתקשר עם החברה הכללית. עצרות הענק שמארגן המשטר לא מרמות אף אחד.
כיום, מקבלי ההחלטות בטהרן הם מיעוט קטן ומבודד החי בעבר מדומיין ופוחד מן העתיד. גרוע מכך, חלק מאותם מחליטים כבר העביר את רוב כספו לחו”ל, ושלח את ילדיו ללמוד באירופה ובארה”ב. כאשר בוחנים את זהות אותם מחליטים, אפשר לראות שרובם מתנהגים כסוחרי שטיחים בשוק ומתייחסים לאיראן כארץ שאפשר לבזוז אותה ולשלוח את הרווחים למערב. הם לא מסוגלים לייצר דנג איראני מכיוון שהם לא רוצים ליצור כלכלה פרודוקטיבית; כל מה שמעניין אותם זה לקחת את הכסף ולברוח. הם גם אינם מסוגלים לבנות מוסדות מדינה הדרושים עבור כלכלה מודרנית המחפשת את מקומה בשוק הגלובלי.
המנגנון שדנג ואנשיו ירשו היה בהחלט מנגנון מדכא ומיושן בסטנדרטים בינלאומיים, אך בתוך הפרדיגמות שלו עצמו הוא עבד. מנגד, הרפובליקה האסלאמית גם היא מיושנת ודכאנית כפי שהיה משטר מאו, איך היא פשוט אינה עובדת. ללא שום מנגנון של רפורמה עצמית, איראן משולה כיום לסוס עיוור בטחנת קמח עתיקה, סובב ללא הפסק באותו מעגל וגורס עד דק את זרעי הקציר המר של האייתוללות.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
האם ישראל בדרך לפריצת דרך מדינית היסטורית ביחסים עם סודן? לאחר הפגישה בין בנימין נתניהו למנהיג סודן עבד אל-פתאח בורהאן שנערכה במהלך ביקורו של ראש הממשלה באוגנדה השבוע, ד”ר מרדכי קידר סבור שמסתמנת מגמה חיובית ביחס העולם הערבי לישראל.
“זה בהחלט קשור ליכולת של נתניהו להגיע לנשיא טראמפ כפי שהיא נתפסת בעולם הערבי”, אומר קידר בשיחה עם ‘מידה’ ומסביר: “יותר ויותר מנהיגים ערביים מבינים שכשנתניהו מצלצל אז טראמפ באמת מרים את הטלפון, בניגוד למשל למקרה שבו אבו מאזן מצלצל. בשבוע האחרון ובעקבות פרסום ‘תכנית המאה’, היה דיון נרחב בתקשורת הערבית על כך שהתכנית למעשה תפורה על פי מידותיו של נתניהו, ולכן זו הוכחה לכך שהוא “מפעיל” את טראמפ. אז לנתניהו יש באמת כזו השפעה על הנשיא האמריקני, ברור שקשר עם ישראל יכול להיות מעין כרטיס כניסה לבית הלבן”.
איך הבנה ערבית כזו משפיעה על המצב הגיאופוליטי במזרח התיכון?
“יש התחלה של מהפך מהמצב ששרר בימי הנשיא אובמה. כאשר אובמה החליט לחזק את איראן ולהשקיע ביחסים איתה כולל החתימה על הסכם הגרעין ב-2015, אנשים הבינו שאם רוצים להגיע לאובמה צריך להיות חברים של איראן. היום המצב מתהפך: אם אתה רוצה להיות חבר של טראמפ אתה צריך להיות גם חבר של נתניהו. כולם רוצים לעלות על הרכבת יחד עם ישראל וזה משאיר את הפלסטינים לבד על הרציף”.
מהו מקומה של סודן בעולם הערבי?
“זאת הרבה מדינה שעברה לא מעט מהפכים. בשנות השבעים והשמונים שלט בה ג’עפר נומיירי, שאפשר למשל לישראל לחלץ מסודן אלפי יהודים אתיופים. מטוסים ישראלים נחתו בסודן במנחתים מאולתרים ושליחי המוסד פעלו בשטח בהסכמה בשתיקה של השלטונות. סודן אמנם חברה בליגה הערבית אבל הרבה פעמים פועלת נגד הקו הערבי המוביל, ובמשך כל השנים היה מתחת לפני השטח איזשהו קשר עם ישראל”.
בשנים האחרונות שמענו על סודן בעיקר בהקשרים של טרור והשפעה איראנית
“מדובר במדינה שסבלה מבעיות משילות קשות. השלטון המרכזי היה חלש ולא הצליח להשתלט על קבוצות שבטיות או ארגונים מורדים, כמו שקרה בדרפור או עם ההתפלגות של דרום סודן. זה כר פורה מאוד לכל מי שרוצה להקים תשתית טרור או בסיס אימונים. בשנים האחרונות מתרחש סוג של שינוי והתחזקות של החברה האזרחית, כמו שראינו בהפגנות שגרמו לשליט הקודם עומר אל-בשיר להתפטר. גם לנשיא החדש אל-בורהאן יש בעיות לגיטימציה ולכן הוא מחפש להתקרב לארה”ב, כשהדרך לשם עוברת מבחינתו גם בירושלים”.
אתה רואה מדינות נוספות עושות צעד לקראת נורמליזציה עם ישראל?
“כמו שאמרתי, לישראל יש כיום קשרים ברמה כזו או אחרת עם רוב מדינות ערב. זה יכול להיות ברמה של סיוע צבאי לסעודיה או סיוע רפואי למורדים בסוריה, ועד להסכם ייצוא גז למצרים. ישראל ניצלה היטב את החללים בעולם הערבי ומנסה לענות על צרכים קיימים כדי לקדם אינטרסים אזוריים ומדיניים של כל הצדדים. לאחרונה שמענו דיווחים שמרוקו מחפשת להתקרב לארה”ב ומבקשת סיוע בסוגיית סהרה המערבית, שגם שם איראן בחשה והסתכסכה עם המרוקנים. יכול להיות שזה הכיוון הבא שנראה בו פריצת דרך”.
סילוק המכשול הפלסטיני
החוקר פנחס ענברי מהמרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה רואה היבט נוסף בהתחממות אפשרית של היחסים עם סודן, הקשורה גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני. “כולם חושבים שהמטרה של תוכנית טראמפ היא לפתור את הבעיה הפלסטינית, אבל המשמעות העיקרית שלה היא סילוק המכשול הפלסטיני מדרכה של הנורמליזציה בין ישראל לעולם הערבי”, הוא אומר בשיחה עם ‘מידה’. לדבריו, “הפלסטינים עושים כרגע בעיות ולא מוכנים לשתף פעולה עם התסריט הזה, אז האמריקנים פשוט אומרים להם שאפשר גם בלעדיהם. העולם הערבי אמנם למראית עין הביע תמיכה חלקית ומאולצת בפלסטינים בפגישת שרי החוץ האחרונה, אבל מיד אחר כך ראינו שמנהיג סודן נפגש עם ראש ממשלת ישראל כפתיחה של מהלך לנורמליזציה”.
מה המשמעות של זה מבחינה אזורית רחבה יותר?
“ישראל משתייכת כיום לציר המזרח-תיכוני שבו נמצאות גם סעודיה ומצרים, ומולן עומדים האיראנים ושליחיהם. הנוכחות האיראנית בתימן למשל מאיימת על כל המדינות באזור, והסכנה הזו דוחפת אותן לגבש סוג של ברית אזורית סביב ים סוף, בדומה לברית המתגבשת בים התיכון בין ישראל, יוון וקפריסין נגד טורקיה, שבעצמה מנסה להתבסס צבאית עכשיו גם בחוף המזרחי של אפריקה וזה מן הסתם דבר שמצרים וסעודיה לא מעוניינות בו. זאת התכנסות של ברית אזורית נגד אויבים משותפים. תכנית טראמפ נועדה כאמור להקל על הקמת הברית הזו על ידי הסרת הבעיה הפלסטינית מהשולחן באופן שישראל יכולה לחיות איתו”.
האם אתה רואה מהפך בקשרים בין איראן לסודן שהיו בעבר קרובים?
“הסעודים היו הראשונים לדחוק את רגלי האיראנים מסודן כי הבינו את הסכנה שיכולה להיפתח משם, ועכשיו אנחנו באים בעקבותיהם. סודן אפילו שלחה כוחות צבא כדי לסייע לסעודיה במלחמה מול החות’ים בתימן. מעבר לזה, יש פה עניין סמלי שדווקא המדינה בה נערכה ב-1967 ועידת חרטום שדחתה כל קשר ומגע עם ישראל, היא זו שרוצה כעת לנרמל את הקשרים איתנו”.
איזה חלק בכך היה לשינוי הפנימי בסודן?
“מה שקרה בסודן זה שהקצינים הדיחו את שלטון ‘האחים המוסלמים’, אבל גם לאחר מכן חוסר היציבות נמשך עם מחאות ומהומות שהובילו אנשי השלטון המודח יחד עם ארגונים שונים. בינתיים הכת הצבאית שתפסה את השלטון מצליחה לעמוד במבחן הזה, והיא מנסה לייצב את המדינה ולהצעיד אותה קדימה”.
אתה חוזה התקרבות נוספת בין העולם הערבי לישראל?
“באופן כללי, כל המדינות הסוניות ימשיכו בהידוק הקשרים עם ישראל, בין אם בגלוי ובין אם בחשאי, בזמן שהסוגייה הפלסטינית כבר לא עומדת בדרך. אמנם מבחינת דעת קהל הן לא יינטשו לגמרי את הפלסטינים, אבל כולם מבינים שיש חוסר שביעות רצון מצד הערבים כלפי הפלסטינים. הערבים דאגו לפלסטינים כשאלה נלחמו בישראל, אבל כשהעולם הערבי נלחם על חייו לפלסטינים אכפת רק מעצמם. מרבית הקשרים נעשים כרגע באופן דיסקרטי, אבל אם נפתור את הבעיה הפלסטינית או שתצמח שם הנהגה חדשה, יהיה יותר קל לעשות את זה באופן רשמי”.
