סגן מפקד משמרות המהפכה לענייני מבצעים, עבאס נילפרושן , הזהיר בראיון מיוחד לפני כשבועיים כי “צעד אחד מוטעה ולו הקטן ביותר” מצד ישראל יוביל לכך שהיא תצטרך “לדלות את הריסות תל-אביב מקרקעית הים התיכון כיוון שלא יוותר ממנה דבר”.

עבאס נילפרושן, ששרת בעבר כיועץ מיוחד לארגוני חזית ההתנגדות במזרח התיכון, העריך כי החברה בישראל חלשה ומפולגת וכי “השסעים האתניים התרבותיים והפוליטיים בקרב המשטר הציוני כל כך עמוקים שקרע נוסף סביב מלחמה יוביל לחורבנה”. לדבריו, “המשטר הציוני חלש מדי ואינו יכול לאיים או להתמודד עם העוצמה של איראן”, שהצליחה “לכתר אותו ממזרח, ממערב מצפון ומדרום”. לטענתו, ישראל איננה יכולה לנהל מלחמה כוללת נגד איראן שכן היא נעדרת כל עומק אסטרטגי ונשענת על “קומץ יהודים עניים, שהובאו לישראל, והבטיחו להם חיים טובים יותר”. לכן “אם טילי ההתנגדות (של החמאס והג’יאהד האסלמאי) ינחתו עתה על ישראל, שדות התעופה בישראל יהיו מלאים באנשים שינסו להימלט ממנה”.

בהתייחסו להתפתחות דוקטרינת הביטחון הלאומי של איראן להגנה מפני איומים חיצוניים אמר נילפרושאן כי אם בעבר הסתמכה איראן על העומק האסטרטגי בשטחה כדי להגן על המשטר, הרי שכיום “הועתק הגבול מערבה לכיוון הים התיכון ולצפון ישראל (גבול לבנון-סוריה)”. לדבריו, והעומק האסטרטגי בעל ערך רב בעל ערך שכן הפך להיות כלי לפיתוח אזורי במקביל ליצירת עומק אסטרטגי וגיבוש מדינות אחרות סביב חזית ההתנגדות. “איראן אינה מדינה קטנה שאפשר לכבוש אותה במהרה”, הזהיר והוסיף: “גם אם כל הצבא האמריקני הקואליציה העברית (ישראלית), הערבית והמערבית יתאספו ביחד ויצליחו לדרוך על אדמתנו הרי שלפני שיעשו ולו צעד הגאוגרפיה של איראן תחסל אותם”.

“בונים מערכות מתקדמות”

לדברי נילפרושאן, ישראל מנסה לפעול כל העת נגד איראן אך נמנעת מכניסה למלחמה איזורית כוללת ש”תשרוף את התוקפן תחילה”. לטענתו, חזית ההתנגדות הוכיחה כי ביכולתה לתת מענה הולם, ובמקרה של מלחמה כוללת ארגון חיזבאללה “ישחרר את שטחי הצפון בישראל” ו”יש לו יכולת טובה לעשות זאת”. נילפרושאן הגדיר את עצמו כ”מומחה לחיזבאללה” ואמר כי הארגון התפתח ב-13 השנים האחרונות הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות. “שחרור סוריה מידי הטרוריסטים שהחזיקו באמל”ח מתקדם העניק ניסיון טוב מאד לציר ההתנגדות, ולא ניתן להשוות בין היכולת והניסיון שנצברו בשנים האחרונות ליכולת במלחמת לבנון השנייה). גם הציונים מבינים זאת היטב”.

בכיר משמרות המהפכה שלח גם רמז עבה לכיוון הנשיא טראמפ כאשר אמר כי אויביה של איראן מהססים לתקוף אותה שכן הם “אינם יכולים להעריך את ההשלכות האפשריות של התקפה כזו”. לדבריו, הסיבה להססנותו של האויב היא “שאנחנו משחקים מחוץ לכללי המשחק, והעומק האסטרטגי שלנו הוא עכשיו כעומק מערב אסיה לקראת של שליטה על העולם האסלאמי. לכן האויב אפילו לו מדמיין במחשבותיו לתקוף אותנו”.

הוא הזכיר את הפלת המל”ט האמריקני אשר לדבריו תרמה אף היא למבוכת האויב, והוסיף כי “אנו בונים מערכות מתקדמות יותר, וגם האויב יודע שהצגנו רק חלק מהציוד שלנו. במהלך עימות הוא יתקל בציוד נוסף מתקדם יותר שיפתיע אותו ולכן הוא מהסס עוד יותר. אם האויב היה יודע שהוא יכול לתקוף אותנו הוא לא היה ממתין למחר”. נילופרשאן טען כי בתחום האמל”ח הגיעה איראן “למאזן כוחות עם האויב”.

סוגיה נוספת אליה התייחס הייתה הכישלון האמריקני לדבריו בהבנת מורכבותה הפנימית של איראן. “הם מנסים כל הזמן ליצור קרעים בתוך החברה האיראנית באמצעי לחץ שונים אך “הודות לחוכמת המנהיג מאמצים אלה נכשלו כליל”. לטענתו, אם בכל זאת יעשה האויב “שגיאה אסטרטגית” ויתקוף את איראן, הרי ערוכים להתמודד עם כל מאבק ואיום: “אויביה של איראן יודעים כי אם הם פותחים במלחמה הרי שבסופה יזכו ללקח בל ישכח”.

“ספינת הדגל של האסלאם”

יומיים לאחר פרסום הראיון, נערך בטהרן כנס של קצינים בכירים במשמרות המהפכה, ובו אמר מפקד הארגון חסין סלאמי כי בשלב השני של המהפכה בו נמצאת איראן  משולבים רעיונות חדשים ולקחים שנלמדו, כדי להתמודד בצורה טוב יותר עם אתגרי ההווה והעתיד. “המהפכה האסלאמית מתפשטת וכובשת שטחים חדשים וכפועל יוצא הופכת העויינות נגדה למאתגרת יותר”, טען.

לדברי סלאמי, משמעות השלב השני היא הכנה של משמרות המהפכה לפעולה בתחומים רבים, כדי להרחיב את כוחם, להדוף את האויב ולהרחיב את המלחמה נגד הכופרים. “בשלב הראשון (של המהפכה האסלאמית) איראן נערכה לקראת השמדת המשטר הציוני (ישראל), ובשלב השני משטר הרשע חייב להימחק מעל מפת העולם…לא מדובר עוד באידיאל או בחלום, אלא ביעד בר-השגה”. סלאמי קבע, כי איראן היא “ספינת הדגל של תחיית האסלאם, ואנו סבורים כי יש לפעול לקידום האסלאם ברמה הגלובלית. זהו אינטרס מרכזי ואנו ערוכים לקראתו”.

מפקד משמרות המהפכה הוסיף כי אויביה של איראן (מכוון בעיקר לארצות הברית) נמצאים בנסיגה מתמדת, ואינם מסוגלים לתרגם את עוצמתם הפיזית להישגים מדיניים. “הסנקציות אינן אפקטיביות ואנו עדים לסדרת תבוסות של האויב בזכות אסטרטגיית “ההתנגדות הפעילה” אותה התווה המנהיג והיא הכוח המניע של המהפכה”. סלאמי לגלג על תבונתה של ההנהגה האמריקנית הנעדרת “מנהיגות רוחנית”  וקבע כי בכך טמון שורש כישלונותיה.

הוא שבח את העוצמה האיראנית בתחום ההגנה וההתקפה ואמר כי “כיום איראן מסוגלת להלום באויב בדרגות עוצמה שונות, בדיוק רב ובכל שטח ובצורה אמינה”, כמו במקרה של מעצר מיכלית הנפט הבריטית.

סא”ל (במיל.) מיכאל סגל הוא חוקר בכיר ומומחה לנושאים אסטרטגיים, ושירת בצה”ל בחטיבת המחקר של אמ”ן בתחומי איראן והפלסטינים. הטור התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.

The post בכירים באיראן: “המשטר הציוני חלש ולא יכול להתמודד עם העוצמה שלנו” appeared first on מידה.

ההתפנות המהירה של מעט הכוחות האמריקנים מבסיסיהם בצפון-מזרח סוריה ונטישת הכורדים משתלבת עם חוסר תגובתה של ארה”ב מול התקיפות האיראניות על מכליות הנפט במפרץ הורמוז ומתקני הנפט של סעודיה, ומהווה מהלך אסטרטגי שפירושו “אכן אנו עוזבים את המזרח התיכון”.

זהו המשכו של תהליך בו החל הנשיא לשעבר ברק אובמה, שביטויו הבולט הייתה הפרת ההבטחה לפעול נגד כוחותיו של בשאר אסד אם ישתמש בנשק כימי. איראן שכבר התחילה לסייע לאסד הבינה כי היא יכולה להרחיב את התערבותה בסוריה, ופוטין שלא חלם לחזור לנוכחות גדולה במזרח התיכון ניצל את ההזדמנות ושיגר כוחות צבא גדולים כדי לסייע לנשיא הסורי, והקים בסיס ימי בטרטוס ובסיס אווירי בחמיימים.

במקביל, השכנה מצפון טורקיה ראתה במצב הזדמנות לחדור למזרח התיכון מחדש דרך הכרטיס שנפתח לסוריה. מטרתה הייתה ונשארה לפגוע בכורדים בהם ארדואן רואה “טרוריסטים”, ולנתק אותם ממפלגת ה-PKK הנאבקת לעצמאות בתוך טורקיה. הוא סייע להקמתן של מיליציות אסלאמיות סוריות והעניק להן ייעוץ ונשק ובכך הכריז גלויות על האינטרסים הטורקים בסוריה. לאחר הפלת המטוס הרוסי בשמי סוריה הוא הבין כי טעה, התפייס עם פוטין וצורף לפורום אסטנה בו מתיימרות רוסיה ואיראן לשרטט את מפת סוריה שלאחר המלחמה.

תעוזתו של ארדואן הלכה וגדלה במקביל לעמדתה הרופסת של ארה”ב. אומנם זו האחרונה סייעה להקמתו של כוח כורדי גדול וסייעה לו בייעוץ ובאספקת נשק (והוא אכן הביס את דאעש בכל מעוזיו בצפון מזרח סוריה), אך כוחותיה של ארה”ב נשארו מצומצמים לכ-2000 חיילים על רקע אי רצונו של טראמפ להסתבך במלחמת יבשה שתשלח ארונות קבורה לוושינגטון.

אחרי שטראמפ הראה בתחילת כהונתו מעט שרירים בהטילו באפריל 2017 פצצת עומק על מעוז דאעש באפגניסטן, ותקף באפריל 2018 בטילי שיוט מטרות של ייצור נשק כימי בסוריה, הוא עבר ל”דיפלומטיית הדילים” שנכשלה. טראמפ לא הצליח להגיע להסכמה – לא עם נשיא צפון קוריאה, לא עם רוסיה בעניין המזרח התיכון ובנושאים אסטרטגיים אחרים וגם לא להרתיע את איראן. אפילו ארדואן, נשיא מדינה החברה בברית נאט”ו, חש כי ארה”ב תעדיף להתעלם מהפרובוקציות שלו על רקע אי-רצונה להפעיל כוח. הוא כבש את עפרין, אזור כורדי מאוכלס בצפון מערב סוריה הנושק לגבול עם טורקיה, גרם להרס רב ולהגירתם של 150 אלף אזרחים, ורכש את המערכת הרוסית נגד טילים S400 המהווה סכנה מודיעינית לנאט”ו.

 מסר בעייתי

המערכה האחרונה של תסריט ארדואן היא הודעתו על כוונה להקים אזור חיץ בתוך סוריה לאורך הגבול עם טורקיה המאוכלס בכורדים, בעומק של 32 ק”מ ובניגוד לאמנת האו”ם והמשפט הבינלאומי. אסד אומנם הביע מיד את התנגדותו, אך במצבו כנתמך על ידי איראן ורוסיה אין לאזהרותיו אפקט של הרתעה. ארה”ב ניסתה להניא את ארדואן ממימוש כוונותיו והציעה לו כתחליף סיורים משותפים של חייליה עם אלה של טורקיה באזור המדובר. הצעה זו לא השביעה את רצונו, והוא המשיך לאיים בכיבוש צפון סוריה מזרחית לנהר הפרת, אפילו במחיר של מלחמה עם “הכוחות הדמוקרטים הכורדים” הנתמכים על ידי ארה”ב.

בימים האחרונים החריף ארדואן את אזהרותיו ואמר כי ההתקפה קרובה. נוכח איומים אלה הודיע טראמפ כי לא יתערב במהלכיה של טורקיה, והותיר לבדם את הכוחות הכורדיים עימם שיתפה ארה”ב פעולה מאז אוקטובר 2015. בתוך שעות פונו הכוחות האמריקנים מעמדותיהם בתל אל אביאד ובראס אל עין, ופתחו את הדרך בפני צבא טורקיה והמיליציות האסלאמיות שלו. טראמפ גם צייץ כי ארה”ב שילמה כסף רב לכורדים ועכשיו עליהם למצוא פתרון עם רוסיה וטורקיה וכי ארה”ב סיימה את תפקידה.

נוכח מהלכים אלה חברי הקונגרס משתי המפלגות קראו לשיקול דעת נוסף שכן יש כאן מסר בעייתי שאין לסמוך על ארה”ב. בכך הפקיר טראמפ את בני בריתו הכורדים שכבר הודיעו כי ילחמו נגד הצבא הפולש. המשמעות עלולה להיות מלחמה נוספת בתוך סוריה עם אלפי הרוגים ומאות אלפי פליטים, האו”ם כבר הזהיר מאסון הומניטרי ואפילו רוסיה הפגינה מורת רוח. איראן צופה בהנאה מרובה על ההתפתחויות ומבינה כי טראמפ לא יגיב בכוח גם לא על פעולותיה שלה, לאחר שכבר נמנע מלהגיב על הפרובוקציות שלה בחודשים האחרונים.

המשמעות העמוקה של הדברים היא אובדן האיזון במזרח התיכון ומסירת השליטה לגורמים בלתי דמוקרטיים בעליל כגון רוסיה, איראן וטורקיה, וגם החמרת מצבה האסטרטגי של ישראל. הנוכחות האמריקנית הייתה מעין מגן פסיכולוגי וכמובן בעלת משמעות צבאית, ועכשיו הכול שואלים האם תסייע ארה”ב לישראל אם תותקף ישירות.

שאלה נוספת היא מה יעשה טראמפ אם מתקנים אמריקנים יותקפו בעיראק, ומה יחליט לגבי הכוחות האמריקאים באפגניסטן. הוא כבר רמז כמה פעמים על רצונו לפנות את הכוחות, אבל עדיין מהסס על רקע לחצים של הפנטגון וגורמי מודיעין החוששים מיצירתה של אנרכיה בלתי-נשלטת באזור כאשר דאעש חוזר ומתחזק מחד, ואיראן ורוסיה מגבירות את מעורבותן מול בנות בריתה של ארה”ב סעודיה ומדינות המפרץ. כל זה מחייב את ישראל לחשיבה מחודשת ולהגברת שיתוף הפעולה עם ארצות המפרץ, אם כי גם כאן אין בשורות גדולות.

צבי מזאל כיהן כשגריר ישראל במצרים, רומניה ושבדיה ובתפקידים בכירים במשרד החוץ, וכיום משמש חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. המאמר התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.

The post הנסיגה האמריקנית מסוריה שוב מפרה את מאזן הכוחות במזה”ת appeared first on מידה.

ד”ר עוזי רובין הוא חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS). בעבר היה המייסד של מנהלת ההגנה בפני טילים במשרד הביטחון, ובתפקיד זה היה אחראי לפיתוח וייצור מערכת ה’חץ’. בהמשך כיהן כמנהל בכיר במועצה לביטחון לאומי, ניהל תכניות לפיתוח מערכות נשק בתעשייה האווירית וזכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל (1996 ו- 2003). המאמר פורסם לראשונה באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון.

***

“רחוק מהעין – רחוק מהלב”. פתגם זה מתאים מאין כמוהו למלחמה המשתוללת מזה יותר מארבע שנים בדרום חצי-האי ערב בין קואליציה של מדינות סוניות בראשות ערב הסעודית, לבין שלוחיה השיעים של הרפובליקה האסלאמית של איראן. זוהי מלחמה מקומית בה מעורבים עשרות אלפי חיילים, כמה חילות אוויר וחילות ים, מיליציות שבטיות, קנאים אסלאמיים ושכירי חרב חיצוניים.

על כף המאזניים מוטל לא רק גורלה של תימן, אלא עתידו של המזרח התיכון כולו. המנצח במלחמה זו ישלוט לא רק במשאביה הטבעיים, הצנועים למדי, של תימן, אלא גם ובעיקר במיצרי באב אל מאנדב, אחד משבעת עורקי התחבורה הימית הראשיים של כדור הארץ והמפתח לעורק התחבורה הימי הקריטי לא פחות ממנו של תעלת סואץ. למרות המשמעות האדירה של מלחמה זו, היא איננה זוכה לתשומת לב עולמית מעבר לעניין של האו”ם ומוסדות הומניטריים בסבל האנושי שהיא גורמת. עבור רוב הקהילייה הבינלאומית, “תימן” כמו “טימבוקטו”, היא מילה נרדפת למקום דמיוני המרוחק מכל יישוב אי שם בקצה היקום; המלחמה מסובכת מדי להבנתו של האדם הפשוט וקשה לזהות בה טובים ורעים, ולמרות כל זאת, תוצאותיה עשויות להיות גורליות עבור המזרח התיכון בכלל ועבור ישראל בפרט.

תימן היא מדינה הררית ברובה ומבורכת בגשמי המונסון, אשר בזכותם היא מהווה נווה מדבר שופע ופורה בפינה הדרום-מזרחית של המדבר הערבי הגדול. הרומאים קראו לה “ערביה פליקס” – “ערב המאושרת” – אך לא הצליחו לכבוש אותה מעולם, למרות הניסיונות בתקופת הקיסר אוגוסטוס להשתלט עליה בעזרת חיל משלוח רומאי ממצרים. בימי קדם היא הייתה ערש התרבות הסאביאנית (היא שבא המקראית), ומולדת בשמי המור והלבונה הנזכרים בתנ”ך.

במשך מרבית ההיסטוריה נעזבה תימן לנפשה. האימפריה הביזנטינית מעולם לא הצליחה לכבוש אותה, ובתקופתה התחלקה השליטה בה בין ממלכות מקומיות של שבטים נוצריים ויהודיים. האימפריה הסאסאנית של פרס הצליחה לספח אותה לזמן קצר באמצעות שלוחים מקומיים, ובימי הביניים המאוחרים היא נשלטה לזמן קצר על ידי מצרים. האימפריה העותומאנית הצליחה להשיג דריסת רגל בפינה המישורית של תימן ליד מיצרי באב אל מאנדב, אך היא נעקרה משם על ידי הבריטים שהשתלטו על עיר הנמל עדן וסביבתה, ואלה הפכו למושבת כתר עד לאמצע המאה ה-20. כמו באפגניסטן, האזורים ההרריים של תימן מאוכלסים בשבטים המגינים בחירוף נפש על עצמאותם, ולא ניתן לעוקרם ממקומם. בימים אלה נשלט מבצר טבעי זה על ידי ארגון אנסר-אללה, הידוע יותר בעולם בכינוי “התנועה החות’ית”, או בפשטות “החות’ים”.

התנועה החות’ית נקראת על שם מייסדה חוסיין אל חות’י. כמו החמאס בעזה והחיזבאללה של לבנון, גם היא מכילה זרוע אזרחית העוסקת בפוליטיקה ובעזרה לעניים ומיליציה צבאית חמושה, והיא שמה לה למטרה להנהיג את השיעים המקומיים המהווים כ-45% מאוכלוסיית תימן. בשנת 2004 הכריזה התנועה על מרד נגד ממשלת תימן ופתחה במלחמת אזרחים,  שנטמעה לאחר מכן במלחמת האזרחים הרחבה יותר שפרצה בעקבות מה שמכונה “האביב הערבי”, ובה הודח הנשיא המכהן עלי סאלח. בפברואר 2015 כבשו החות’ים את עיר הבירה צנעה והכריזו על עצמם כממשלה החוקית של תימן. מהלך זה גרר התערבות צבאית מצד ערב הסעודית יחד עם קואליציה של מדינות ערביות סוניות, בעיקר איחוד האמירויות, במטרה להחזיר את השלטון לממשלה הקודמת. המתקפה החות’ית ההתחלתית שטפה גם את האזור המישורי של הארץ והביאה להשתלטות על עיר הנמל עדן. כוחות הקואליציה, יחד עם מיליציות סוניות מקומיות, הצליחו לשחרר את עדן וסביבתה ולהדוף את הצבא החות’י חזרה למעוזיו ההרריים. לאחר מכן קפאו הקווים במקומם, וכיום השלטון בתימן מתחלק בין הממשלה החות’ית בצנעה לבין הממשלה החוקית (בראייה בינלאומית) היושבת בעדן.

התנועה החות’ית מתאפיינת בשנאה עזה למערב ובאנטישמיות גלויה. דגל התנועה אינו נושא כל צלם או תמונה, כיאות לתנועה אסלאמית פונדמנטליסטית, ובמקום סמלים מתנוססות עליו כתוביות באותיות ערביות ובצבעים עזים בזו הלשון: “אללה אכבר, מוות לאמריקה, מוות לישראל, קללה על היהודים, ניצחון לאסלאם”. כמאמר חז”ל “לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב”, ואכן המשטר האיראני הכיר מיד בממשלה החות’ית החדשה וזמן קצר לאחר הקמתה הוא החל להזרים לה נשק, יועצים צבאיים, מומחים טכניים וקווי ייצור של כלי נשק שונים. הזרמת הנשק חייבה את כוחות ‘אל קודס’ של מיודענו הגנרל סולימני ,המופקד מטעם המשטר האיראני על ייצוא המהפכה, לפתוח במבצע לוגיסטי מורכב. הקואליציה הסעודית הטילה סגר על נמלי הים והאוויר שנמצאים בשליטת החות’ים, אך נראה שהוא רחוק מלהיות הרמטי וסולימני מצליח למדי לפרוץ אותו ולהבריח נשק, ציוד תעשייתי, לוחמים ומומחים מאיראן ומלבנון.

המלחמה בין הברית החות’ית-איראנית לבין הקואליציה הסעודית נושאת אופי של מלחמת פריפריה מהסוג הטיפוסי לתקופה שלאחר המלחמה הקרה, לאמור: מלחמה א-סימטרית בין צבאות מדינתיים הבנויים למלחמת תנועה, לבין מיליציות מקומיות הבנויות למלחמה היברידית-סטטית, מחופרות היטב ומצוידות בכוח אש רב. כמו במלחמות פריפריה אחרות באזור – המאבק בין ישראל לבין החמאס והחיזבאללה ומלחמות האזרחים בסוריה ובלוב – המלחמה בדרום ערב מתאפיינת בשימוש נרחב בנשק תלול מסלול (רקטות וטילים בליסטיים) ובכלי טיס לא מאוישים (כטב”ם) וטומנת בחובה לקחים חשובים לישראל.

לוחמת טילים

כבר בשלבים המוקדמים של המלחמה פתחו החות’ים באש טילים ורקטות נגד כוחות הקואליציה, בתחילה בשטח תימן עצמה ולאחר מכן נגד ערי הגבול הסעודיות. הטילים והרקטות ששימשו לכך בתחילת המלחמה באו ממחסני צבא תימן בקרבתה של צנעה הבירה, ונרכשו עוד בימים שתימן הייתה מחולקת לשתי מדינות נפרדות ועוינות: תימן ההיסטורית, שהייתה מדינה עצמאית מאז 1911 (“תימן הצפונית”), והרפובליקה של תימן הדרומית, שהוכרזה ב-1967 לאחר שהבריטים עזבו את מושבת הכתר שלהם בעיר עדן וסביבתה (“תימן הדרומית”).

שתי המדינות מיהרו להתחמש זו כנגד זו, ורכשו טילים בליסטיים ורקטות מברית המועצות. האיחוד שהוכרז ב-1990 לא הביא למיזוג מצבורי הנשק, אך לאחר סבב נוסף של מלחמה ב-1994 ואיחודן מחדש, אוחדו גם מצבורי הנשק והטילים ואוכסנו בבסיסים ליד צנעה. במרץ 2015, זמן קצר לאחר השתלטות החות’ים על העיר, תקף חיל האוויר הסעודי את המצבורים וטען שכל מלאי הטילים הושמד. אולם משפתחו החות’ים במתקפת טילים על כוחות הקואליציה הסעודית ועל שטח סעודיה עצמה, התברר שהטילים שהם יורים הם אותם אלה שהושמדו כביכול. זהו אולי הלקח הראשון שיש ללמוד מהמלחמה בדרום ערב: תקיפת מנע על מקומות מסתור של טילים איננה מבטיחה מניעת ירי טילים לאחר מכן. לקח זה תואם את הניסיון המאכזב בעבר, החל מהניסיונות הלא מוצלחים לפגוע בטילים הנאציים לפני שיגורם במהלך מלחמת העולם השנייה ועד להצלחות החלקיות בלבד של תקיפות מקדימות למניעת ירי טילים במלחמות ישראל נגד החמאס והחיזבאללה.

מתקפת הטילים של החות’ים נמשכת כמעט ללא הפסק מאז תחילת המלחמה. התקיפה הזו הגיעה לכותרות עוד ביוני 2015, כאשר ערב הסעודית הודיעה כי יירטה והפילה טיל “סקאד” שהיה מכוון לעיר חמיס מושאייט, הנמצאת במרחק של כ-100 ק”מ מגבולה עם תימן. החות’ים לא הסתפקו בתקיפת מטרות בשטח סעודיה, והשתמשו בטילי ה’טוצ’קה ,(SS21) ‘גם הם מירושת מצבורי הנשק של ממשלת תימן, לתקיפת ריכוזי כוחות הקואליציה הסעודית בשטח תימן עצמה. ההישג הגדול שלהם היה בספטמבר 2015, כאשר טיל ‘טוצ’קה’ חות’י פגע במשאית תחמושת בבסיס הקואליציה ליד העיר מאריב וגרם להרג 60 מחיילי הקואליציה, חלקם מאיחוד האמירויות.

קצב תקיפות הטילים הלך וגבר בהדרגה, קרוב לוודאי בעקבות ההצלחה של גדודי ‘אל קודס’ האיראנים להבריח לתימן אספקה חדשה של רקטות, טילים ודלק לטילים. על פי הודעות עיתיות מטעם ממשלת סעודיה, נרשמו 150 אירועי ירי טילים משטח תימן החות’ית החל מפתיחת המתקפה במרץ 2015 ועד לאפריל 2019. קצב האש המרבי היה בשנת 2018, במהלכה נרשמו 78 אירועי ירי. בחלק מהאירועים נורו טילים בודדים, אך באחרים נורו מטחי טילים. ניתן להעריך בזהירות את מספר הטילים הכולל שנורה במשך תקופה זו על מטרות הקואליציה בתוך תימן ועל העורף הסעודי בכ-200 לערך. מאידך גיסא, מקורות שונים טוענים שמספר הטילים שנורה היה יותר מ-300.

מספרים אלה אינם כוללים את מטחי הרקטות הארטילריות (“קטיושות”) הנורים שגרתית בלחימה בין הזרוע הצבאית של החות’ים לבין כוחות הקרקע של הקואליציה, או את ירי ההטרדה של רקטות ארטילריות על יישובים סעודיים בסמוך לגבול התימני, אזור שניתן לקרוא לו “עוטף תימן”. קצב אש זה של עד כ-300 רקטות במשך ארבע שנים הינו נמוך למדי אפילו ביחס לקצב הירי של טיליו של סדאם חוסיין בתקופת “מלחמת הערים” של 1988. ניתן לשער שאחד הגורמים לקצב האש המתון הוא הקושי הלוגיסטי להבריח ציוד ואמל”ח מבעד לסגר על השטח החות’י שהוכרז על ידי הקואליציה הסעודית.

השראה מאיראן, תוצרת תימן

למרות דלילותה היחסית של אש הרקטות, ניתן ללמוד ממנה על מדיניות בחירת המטרות של הברית החות’ית-איראנית, הכוללת מטרות כוח, מטרות ערך ומרכזי אוכלוסייה. בין מטרות הכוח ניתן למנות אזורי היערכות ובסיסים לוגיסטיים של צבאות הקואליציה בתוך שטח תימן, בסיסי חיל האוויר הסעודי שבתוך שטח הממלכה, מפקדים בכירים של הקואליציה (“חיסולים ממוקדים”) וסוללות ה’פטריוט’ המשמשות ליירוט הטילים התוקפי. מטרות הערך כוללות נמלי תעופה אזרחיים, נמלי ים, מתקני תשתית להפקת נפט, הובלתו וזיקוקו, וסמלי שלטון כגון ארמון המלכות בריאד בירת סעודיה. ריכוזי האוכלוסייה שהותקפו כללו, מלבד ערי הספר של “עוטף תימן”, גם את שתי הערים הגדולות ביותר של סעודיה – עיר הנמל ג’דה ועיר הבירה עצמה ריאד.

מן הראוי, למען השלמות, להוסיף לרשימה זו גם יעדים שהותקפו שלא באמצאות טילים אלא על ידי כטב”מים וטילי שיוט, ובכלל זה הכור הגרעיני של אבו דאבי, הנמצא בהקמה, וכן נמל התעופה הבינלאומי של מדינה זו, שדרכו עוברים מדי שנה כ-24 מיליון נוסעים. הלקח השני מהמלחמה הזו הוא אם כן בצפי לסוגי המטרות שתותקפנה בישראל בכל מלחמה עתידית עם איראן ו/או גרורותיה בלבנון ועזה. ניתן לצפות שכמו בתימן, האויב יכוון את אש הטילים והרקטות שלו לא רק לריכוזי אוכלוסייה כפי שהיה במלחמות העבר, אלא גם לריכוזים ומחנות צה”ל, בסיסי חיל האוויר ומתקני תשתית לאומיים כמו רשתות החשמל והמים. לא ניתן לשלול את האפשרות של תקיפות טילים על סמלי שלטון וניסיונות לחיסול ממוקד של קצינים ומדינאים בכירים בעזרת רקטות מדויקות וכטב”מים משוטטים.

כאמור, החות’ים השתמשו בתחילה בטילי ה’סקאד’ וה’טוצ’קה’ מהמצבורים של ממשלת תימן, וכאשר אלה התרוקנו הוחלפו הטילים הישנים בטילים ורקטות שהוברחו מאיראן. מכיוון שהחלטת מועצת הביטחון 2216 שהתקבלה באפריל 2015 אסרה על אספקת נשק לחות’ים, איראן עושה מאמצים ניכרים לבדל את עצמה ולטשטש את הזיקה שבינה לבין הטילים והרקטות הנורים על הקואליציה הסעודית. הטילים מוצגים על ידי החות’ים כאילו הם תוכננו ויוצרו בתימן עצמה, מדינה שעד לאחרונה הייתה ידועה יותר בגידולי צמח הגת  מאשר במכוני המחקר ותעשיות הטילים שלה.

אחד מהטילים “מפיתוח תימני” הנקרא בפי החות’ים בשם ‘אל קאהירה’, נראה כתאום זהה של טיל איראני בשם ‘טונדר’, שאיננו אלא טיל הקרקע-אוויר הסובייטי הוותיק SA2 שהוסב על ידי הסינים לטיל קרקע-קרקע. ההופעה הראשונה של טילים בליסטיים לטווחים ארוכים יותר בשירות החות’ים הייתה ב-2016 כאשר הציגו טילים בליסטיים “מפיתוח וייצור תימני” בשם ‘בורקן 1’, הנראים כתאומים זהים של הטיל האיראני ‘שאהאב 2’, שאיננו אלא העתק של הטיל הצפון-קוריאני ‘הואסונג 5’, שגם הוא תעתיק של טיל ה”סקאד” הסובייטי המקורי. בשנה שלאחר מכן השיקו החות’ים טילים לטווח ארוך יותר שנקראו בפיהם ‘בורקאן 2’, שחרטומו דומה להפליא לטיל איראני בשם ‘קיאם’, אך שחלקו האחורי נראה שונה וכולל סנפירי ייצוב כמו ה’שאהאב 2′.

טילים מסוג חדש זה, שטווחם כ-1,000 ק”מ, נורו לעבר הבירה הסעודית ריאד, ושבריהם הרבים שנפלו על אדמת סעודיה אפשרו לשחזרם ולעמוד על מקורם. התברר שהטילים החות’ים היו למעשה טילי ‘קיאם’ מתוצרת איראן, שעל צבע החאקי המקורי שלהם רוסס צבע כחלחל בתוספת סיסמאות התנועה. האיראנים אפילו לא טרחו למחוק את שמות מפעלי הייצור שהתנוססו על רכיבי הטילים. מראית עין של “תוצרת תימן החות’ית” ואי-תלות כביכול באיראן הושגה בעזרת התקנה של סנפירי ייצוב מדומים שאינם ב’קיאם’ המקורי, כדי לטשטש את הקשר האיראני. דמיים אלה הוסרו לקראת הירי ולא נמצאו בין שברי הטילים שנחתו בסעודיה.

בבחינה של שברי הטילים התגלה גם כיצד הוברחו טילים גדולי ממדים אלה לשטח החות’י. ריתוכים גסים באיכות ירודה צד בצד עם הריתוכים האיכותיים של הטילים המקוריים העידו כי  גדודי ‘אל קודס’ חתכו את הטילים לפרוסו” קטנות דיין כדי להתאימן להובלה על גבי משאיות אזרחיות, ולאחר שהגיעו לשטח החות’י, הן רותכו יחדיו מחדש – אם כי באופן גס ובאיכות נמוכה – על ידי מכונאים מקומיים.

נתיב ההברחה של “פרוסות” הטילים איננו ברור, אך יש לגביו רמזים בדו”ח ועדת האו”ם על המלחמה בתימן שהתפרסם בשנה שעברה, ולפיו נתיב ההברחה הסביר ביותר יוצא מאל גיידא, עיר הנמל המזרחית ביותר בתימן ואיננה נמצאת בשליטת הקואליציה הסעודית, משם לעיר הצפונית ת’אמוד ובדרכים הפתלתלות בהרים עד למעוז החות’ים בסאדא. הפרוסות מגיעות כנראה לאל גיידא דרך הים במשלוח ישיר מאיראן, או בדרך היבשה משטח עומאן הסמוכה. הדעת נותנת שנתיב זה מנוצל היטב להברחת אמצעים נוספים, כולל מכונות לייצור דלקים לטילים, ואכן דו”ח האו”ם חושף כי בעיר מאריב שנכבשה מידי החות’ים נמצאו מתקני ייצור הן לדלק נוזלי והן לדלק מוצק, ובכלל זה מערבל פלנטרי המשמש לערבוב ולישה של הודפים מוצקים מודרניים.

יצוין עם זאת כי תקיפת הטילים המשמעותית ביותר בוצעה בעזרת טיל שיוט ולא על ידי טיל בליסטי. בדצמבר 2017 הכריזו החות’ים כי שיגרו טיל לעבר פרויקט ‘באראקא’, שהוא הכור הגרעיני של איחוד האמירויות הנמצא בשלבי הקמה, וממוקם בסמוך למפרץ הפרסי כ-1,200 ק”מ משטחם בתימן. יחד עם ההודעה פורסם גם סרטון המתעד את שיגור הטיל לכיוון המטרה,  ובו נראה בבירור כי לא מדובר בטיל בליסטי אלא בטיל שיוט, שעל פי צורתו הוא נראה כתאום סיאמי של הטיל האיראני ‘סומאר’ המשמש לתקיפת מטרות קרקע, ופותח כגרסה של טיל שיוט גרעיני סובייטי מתקופת המלחמה הקרה.

מן הראוי לציין את הנחישות וחוסר הרתיעה של המשטר האיראני בהוצאה לפועל של תקיפה כה אסטרטגית. משמעות נוספת של התקיפה היא שתימן הפכה למעבדת הקרב של איראן ולמקום בו ניתן לבחון את יעילות האמל”ח המפותח על ידי תעשיותיה. באיחוד האמירויות הכחישו פגיעה של טיל בכור הגרעיני, והדבר מתקבל על הדעת: סביר שטיל שיוט חדש כמו ה’סומר’ יסבול מכל מחלות הילדות של מערכות נשק חדשות, ויתכן כי כשל בשלב כלשהו בדרך למטרה. עבור האיראנים זה יכול להיות כישלון מועיל של ניסוי בתנאי שדה קרב שניתן ללמוד ממנו אפילו יותר ממה שניתן ללמוד מהצלחה, בתנאי שישכילו לגלות את גורמי הכשל.

מאז התקיפה בדצמבר 2017 ועד קרוב למועד כתיבת מאמר זה לא נרשמו עוד אירועי תקיפה של טילי שיוט דומים במלחמה בתימן. ייתכן שהקשיים בשינוע טיל שיוט מורכב וגדול ממדים דרך הסגר של הקואליציה הסעודית אל המחוזות הנידחים של תימן בהם נמצאים מעוזי החות’ים מונעים מבצע חוזר. לחילופין, ייתכן שלמרות ההצהרה כי הטיל היה “מפיתוח תימן”, דמיונו המוחלט לטיל ה’סומאר’ האיראני פגע במדיניות ההכחשה של איראן והעמיד אותה במצב לא נוח מבחינה דיפלומטית.

מכל מקום, ההתקפות בעומק סעודיה מתבצעות כיום יותר על ידי כטב”מים מאשר על ידי טילים. ב-14 בספטמבר הותקפו מתקני נפט ראשיים של סעודיה ונגרם להם נזק רב. החות’ים לקחו אחריות לתקיפה זו והודיעו שהיא בוצעה בעזרת כטב”מים וטילי שיוט, אך בעת כתיבת מאמר זה עדיין אין פרטים מדויקים על אודות סוגי כלי הנשק שהשתתפו בתקיפה ועל אודות מיקומן הגאוגרפי של נקודות השיגור.

יירוטים ופספוסים

בראייה כוללת, איראן הצליחה להתגבר על אמברגו הנשק שהוטל על ידי מועצת הביטחון והסגר שהוטל על ידי הקואליציה הסעודית, ולמרות כל מאמצי הסיכול הצליחה להקנות לחות’ים יכולת צבאית של ממש. זהו אולי הלקח השלישי עבור ישראל: כל סגר על העברות אמצעי לחימה וציוד תעשייתי הוא נקבובי, ואיראן נחושה דיה ומתוחכמת דיה כדי למצוא דרכים להעברת אמצעי לחימה וציוד אחר לגרורותיה באזור.

אין פירוש הדבר כי סגר הינו חסר תועלת, אלא כי התועלת של סגר מוגבלת על ציר הזמן ונוטה “להתנדף”. הלקח מהסגר על עזה, שלא הצליח למנוע הקמת תעשיות לייצור רקטות בעזרה איראנית, הוא שניתן להאט את קצב ההברחות של אמל”ח וציוד אך לא ניתן למנוע אותן כליל. באשר למאבק המתמשך של ישראל כנגד הקמת תעשיות טילים מדויקים על ידי החיזבאללה בלבנון, העתיד ידבר.

ערב הסעודית, וכמוה איחוד הנסיכויות, פרשו סוללות ‘פטריוט’ להגנת כוחותיהם בתימן ובשטחי העורף. ממשלת סעודיה מכריזה לעיתים קרובות על הצלחות ביירוט טילים ורקטות חות’יים הנורים לשטחה, אך לא חשפה עד כה את אחוזי ההצלחה. על פי אחד ממכוני המחקר המובילים בוושינגטון, הסעודים הכריזו עד כה על 135 מקרים של יירוט מוצלח, אך האמינות של הודעות אלה איננה ברורה. ב-4.11.2017 הודיעה סעודיה כי כוחות ההגנה האווירית שלה הצליחו ליירט טיל חות’י ארוך טווח שנורה מתימן לנמל התעופה הבינלאומי של ריאד הבירה. מומחים אמריקנים פקפקו בנכונות ההודעה הזו, ואכן בשנה שלאחר מכן חזרו בהם הסעודים והודו שהייתה פגיעת טיל בשטח נמל התעופה שלא גרמה לנזקים ואבדות. ועדת האו”ם שחקרה את אירוע צילמה מכתש שנפער באדמה ונגרם בבירור מפגיעת ראש של טיל בשטח פתוח, במרחק של כמה מאות מטרים מבניין הטרמינל הראשי, מה שהוכיח כי באירוע המדובר חדר הטיל דרך מעטפת ההגנה, וזאת בניגוד להודעה הראשונית על כך שהוא יורט.

הנחנו למעלה שעל סעודיה נורו עד כה כ-200 עד 300 טילים. בהינתן 135 הצלחות ביירוטים, כפי שניתן להבין מהצהרות ממשלת סעודיה, שיעור ההצלחה ביירוטים היה לכל היותר 68% – מספר נמוך לכל הדעות. מאידך גיסא הנתון הזה יכול להיות מטעה, מכיוון שאין לנו כל ידיעה האם כל היעדים שהותקפו בטילים חות’יים היו מוגנים על ידי סוללות ‘פטריוט’. על פי מספר האזרחים בסעודיה שנהרגו עד כה מפגיעות טילים – כ-110 הרוגים – ניתן להסיק שחלק מהיעדים בסעודיה, אם לא מרביתם, לא היו בתוך מעטפת ההגנה. הצילומים של שברי טילים חות’יים שהופצו בתקשורת אינם מלמדים כיצד הם נוצרו: אם מחמת יירוט ופיצוץ הטיל באוויר, או מחמת התנפצות הטיל על הקרקע בגמר מעופו.

סרטוני וידאו של יירוטים הינם נדירים, ומקורם הוא במכשירי טלפון של עוברי אורח מזדמנים ולא ממקורות רשמיים סעודיים. מסרטונים כאלה מתקבלת תמונה מעורבת, והם מראים כשלים טכניים במיירטי ה’פטריוט’ עצמם, כמו התפוצצות מיד לאחר היציאה מקנה השיגור או טיסות בלתי תקינות שמסתיימות בפגיעת המיירט בקרקע בסמוך למשגר. סרטונים אחרים מראים טיסות תקינות של המיירטים שמסתיימות בהתפוצצות גבוהה בשמיים, אך לא ברור אם הן מייצגות יירוטים או השמדות עצמיות (מיירטי ה”פטריוט” משמידים את עצמם אם לא הגיעו ליירוט, זאת כדי למנוע את נפילתם באזורים מאוכלסים).

עם זאת, בסרטון אחד לפחות מ-24.6.2018 נראה בצורה חד-משמעית יירוט של טיל חות’י שכוון כלפי ריאד, וישנן עדויות עקיפות לכך שסוללות ה’פטריוט’ מספקות הגנה של ממש, לפחות לריאד הבירה, בה אוכלוסייה של קרוב ל-7 מיליון תושבים, ושטחה העירוני הוא כ-400 קילומטרים רבועים. עד כה הותקפה העיר לפחות חמש פעמים, כאשר בכמה מקרים נורה יותר מטיל אחד בכל התקפה. למרות זאת לא נרשם עד היום כל הרוג מפגיעת טיל בריאד, למעט במקרה אחד שבו פגע שבר של טיל חות’י בבית, חדר את תקרתו והרג שם אזרח מצרי (אירוע דומה היה בישראל בתקופת מלחמת המפרץ של 1991, שבה פגע שבר של טיל עיראקי בבית בפתח תקווה ופצע את אחד מיושביו).

למעט אותה פגיעה בנמל התעופה ולמרות כל ההתקפות, לא תועדו עד כה בשטח הבנוי של ריאד נזקים שניתן לייחס לפגיעת ראשי קרב של טילים. בעידן המודרני, שבו כל עובר אורח מצויד בסמארטפון ומקושר לרשתות חברתיות, ממש בלתי אפשרי להסתיר את האפקטים של פגיעת טילים כמו מכתשים והרס בתים בתוך שטח עירוני בנוי. סביר אם כן לייחס את העדר ההרוגים וחוסר התיעוד של נזקים לכך שמערכות ה’פטריוט’ הצליחו ליירט את הטילים שעמדו לפגוע בשטח הבנוי של העיר.

עידן הכטב”מים

רמז נוסף לכך שמערכות ה’פטריוט’ יעילות ניתן למצוא בכך שהברית החות’ית-איראנית החלה לנסות לשתק אותן. כדי להרחיב בנושא זה עלינו להתייחס תחילה למאפיין בולט נוסף של המלחמה בתימן, והוא השימוש הנרחב שהחות’ים עושים בכלי טיס לא מאוישים. הכטב”מים הם אחד מעמודי התווך של התפיסה הצבאית האיראנית, ובין יתר משלוחי הנשק מהרפובליקה האסלאמית לבני בריתה החות’ים נכללים גם כטב”מים מסוגים שונים ובכללם מטוסי תצפית, כמו ה’שאהאד 129′ (המקביל לערך ל’הרמס 450′ של חברת אלביט) וכטב”מים מתאבדים מסוג ‘אבאביל’ (הסוג ששוגר על ידי החיזבאללה לתקיפת העורף הישראלי במלחמת לבנון השנייה), אשר שמו שונה בתימן ל’קאסף 2″‘ לצורכי הכחשת הקשר האיראני.

מערך הכטב”ם החות’י כולל גם כלים הנרכשים בדואר, כמו ה’סקייווקר’ הסיני שניתן להזמינו באתר ‘עלי באבא’. יתרה מכך, האיראנים מספקים ידע, ציוד וסיוע מומחים לצורך הקמת קווי ייצור בעיר סאדא, שהיא כאמור המעוז הראשי של החות’ים בתימן. כיום כבר מיוצרים בשטח תימן החות’ית כטב”מים מסוגים שלא נצפו באיראן, ובין השאר הציגו החות’ים לאחרונה כטב”מים ארוכי טווח, שאחד מהם מצויד במנוע סילון ומהווה קרוב לוודאי גרסה מוסווית היטב של ה’סומאר’ האיראני. סביר להניח שהתכנון של כטב”מים אלה נעשה בתעשייה האווירית של איראן במיוחד לצורך ייצור מקומי בתימן.

החות’ים החלו לאחרונה לתקוף סוללות ‘פטריוט’ בעזרת כטב”מים מתאבדים, ועד כה נמסר על שלוש תקיפות כאלה: שתיים בשטח תימן עצמה – קרוב לוודאי נגד סוללות ‘פטריוט’ של איחוד האמירויות הפרושות במוקה ובמאריב – ותקיפה אחת בעיר המחוז נז’ראן שבשטח ערב הסעודית, שהיא אחד היעדים המותקפים ביותר בטילים מאז תחילת המלחמה. עד כה לא ידוע מה היו התוצאות של תקיפות אלה.

לא פחות משמעותי הוא האופן שבו הברית האיראנית-חות’ית מנצלת את הקושי של מערכת ה’פטריוט’ ליירט כלי טיס איטיים ומנמיכי טוס ומשתמשת בכטב”ם כתחליף לטילים. מערכת ה’פטריוט’ תוכננה ליירט מטוסים וטילים בליסטיים, אך הכטב”ם החות’י מתגנב מתחת למעטפת ההגנה ומסוגל לפגוע גם באזורים עליהם היא אמורה להגן. החסינות בפני ה’פטריוט’ הפכה את הכטב”ם לכלי התקיפה ארוך-הטווח העיקרי של החות’ים, והם עושים בו שימוש יצירתי ונועז כדי לתקוף מטרות בעומק העורף הסעודי.

אחת הדוגמאות לכך היא התקיפות החוזרות על נמל התעופה האזרחי של העיר אבח’א, המרוחקת כ-120 ק”מ מגבול תימן, והותקף שלוש פעמים במהלך חודש יוני 2019 , בהן נפצעו 28 נוסעים ועובדים. באוגוסט 2019 ביצעו החות’ים תקיפת כטב”מים רחבת היקף על שדה הנפט שייבא שבעומק סעודיה, המרוחק כ-1,200 ק”מ ממעוזם בסאדא. בתקיפה זו השתתפו לדברי החות’ים לא פחות מעשרה כלי טייס שגרמו לנזק מוגבל כאשר הציתו כמה מיכלי גז. תקיפה מורכבת זו שחייבה תכנון מדוקדק, מעידה על התחכום הגובר והולך של מפעילי הכטב”מים. אף על פי שהתקיפה לא גרמה לנזקים כבדים (אולי בכוונה), היא משכה תשומת לב רבה בתקשורת העולמית, היוותה הישג תעמולתי לחות’ים והפגינה את עליונותם הגוברת בקרב על התודעה.

הלקח הרביעי לישראל הוא אפוא חשיבותם של כטב”מים בתפיסת המלחמה של איראן וגרורותיה, ותפקידם בכל מערכה עתידית. השימוש הראשון בכטב”מים נגד ישראל נעשה על ידי החיזבאללה לצורך השגת מודיעין חזותי עוד לפני מלחמת לבנון השנייה. בסיפא של אותה מלחמה שיגר החיזבאללה ארבעה כלי טיס “מתאבדים” לעבר העורף הישראלי: שניים יורטו והופלו על ידי מטוסי חיל האוויר, שלישי נפל לא רחוק מהגבול עקב תקלה טכנית וגורלו של המטוס הרביעי אינו ידוע. במבצע ‘צוק איתן’ שיגר החמאס כטב”מים אחדים מעזה לכיוון תל-אביב (שניים ואולי שלושה הופלו על ידי סוללות ‘פטריוט’ של חיל האוויר).

תוצאות אלה אינן מצביעות בהכרח על מה שיקרה בעתיד. מהמלחמה בתימן ניתן להקיש כי בעתיד ייעשה שימוש נרחב בכטב”מים כדי לשחוק את יכולות ההגנה של ישראל וכדי לאתר, לאכן ולתקוף את סוללות ה’חץ’, ‘קלע דוד’ ו’כיפת ברזל’. כטב”מים “מתאבדים”, בתיאום עם טילי דיוק, ישמשו בידי האויב לפגיעה בתשתיות קריטיות. חיל האוויר יעשה נכון אם יפעל להקניית יכולת עצמית לסוללות ההגנה האווירית בפני כטב”מים שינסו להתגנב מתחת למעטפת הביצועים שלהן, וממשלת ישראל תיטיב לעשות אם תציב מערכות הגנה נקודתיות סמוך לתשתיות הקריטיות של המדינה.

מלחמות האזרחים במזרח התיכון, ובמיוחד אלה שבסוריה, לוב ותימן משמשות כשדות ניסוי לבחינת מערכות נשק ותורות לחימה חדשות בתנאי קרב. איראן עושה כיום בתימן את מה שגרמניה, איטליה וברית המועצות עשו בשעתן במלחמת האזרחים בספרד – תמיכה בבן ברית מחד גיסא תוך לימוד והפקת לקחים מאידך. צה”ל וכל גורמי הביטחון בישראל ייטיבו לעשות אם יעקבו בקפדנות אחרי אירועי המלחמה בדרום ערב, ובמיוחד אחר האופן שבו נעשה שם שימוש בטילים ובכטב”מים. מה שאנו רואים כיום בתימן יופעל מחר נגד מדינת ישראל.

The post מלחמת הטילים בתימן והלקח לישראל appeared first on מידה.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה בכתב העת ‘נשיונל רוויו‘.
לחצו כאן להורדת גרסה נוחה להדפסה וקריאה

***

בקיץ האחרון ולאחר תקופה ארוכה של אזהרות, טורקיה החליטה להמרות את פי האמריקנים ולרכוש מערכת הגנה אווירית מדגם S-400 תוצרת רוסיה, החלטה שהובילה להרחקת הטורקים מתוכנית מטוס הקרב החמקן F-35, והעמידה אותם בסכנה לספיגת עוד סנקציות מצד ממשל טראמפ. התפתחויות אלו סימנו שפל נוסף במערכת היחסים הסוערת בין שתי המדינות, אך הצעד הטורקי חשף גם שינוי גיאופוליטי נרחב יותר: ההשפעה הגוברת של הקרמלין על הכוחות האסטרטגיים ברחבי המזרח התיכון, על חשבון אמריקה.

עבור מי שעוקב מקרוב אחרי המזרח התיכון, חזרתה של רוסיה כיריבה עוצמתית לארה”ב היא מבהילה ומבלבלת כאחד. מנהיגים של בנות-ברית ותיקות של ארה”ב כמו מצרים וסעודיה נוסעים כיום באופן קבוע למוסקבה לערוך התייעצויות על התפתחויות באזור, בעוד עסקאות נשק רוסי והשקעות בתחום האנרגיה צצות במהירות מהמפרץ הפרסי ועד לצפון אפריקה. גם במדינות מפוצלות כמו לבנון או עיראק, המרדף אחרי קשרים קרובים יותר עם רוסיה הפך לנקודה נדירה של הסכמה בין פלגים ניצים: בני חסות איראניים מביטים לעבר מוסקבה כחברה מוכחת, בזמן שיריביה של טהרן פונים אל הקרמלין כמשקל נגד פוטנציאלי להגמוניה הפרסית.

אפילו ישראל, השותפה הקרובה ביותר של האמריקנים במזרח התיכון, החלה לאמץ את התפקיד של מוסקבה כשחקן אזורי משמעותי כאשר אירחה בירושלים בחודש יוני פסגה ראשונה מסוגה בהשתתפות היועצים לביטחון לאומי של רוסיה וארה”ב. למרות שגם ממשל טראמפ וגם גורמים ישראלים מיהרו לתאר את המפגש כצעד לבידוד איראן והפרדת רוסיה משותפתה הוותיקה בסוריה, הפסגה שלחה מסר אחר לאזור כולו: רוסיה התקבלה גם על ידי ישראל כשחקן שווה-כוחות לאמריקנים בעיצוב עתידו של המזרח התיכון.

אז כיצד הצליחה מוסקבה לעשות זאת? בקרב חוגי מומחי החוץ בוושינגטון, הדעה הרווחת היא שחזרתה של רוסיה למעמד של מעצמה במזרח התיכון מקורה במלחמת האזרחים בסוריה, היכן שהקרמלין קרא היטב את המפה. אך גורם מוערך פחות הוא היכולת של הנשיא פוטין לפעול למעשה על פי ספר החוקים בו השתמשו האמריקנים עצמם נגד רוסיה במזרח התיכון לפני כחמישים שנה. הייתה זו אומנות המדינאות של הנשיא ניקסון ומזכיר המדינה שלו קיסינג’ר סביב מלחמת יום כיפור ב-1973 שדחקה את הרוסים לשולי המזרח התיכון, שם נשארו במשך עשורים. כעת, הקרמלין הצליח להפוך את ההפסד ההוא על ידי שימוש באותם עקרונות בדיוק שהובילו את האמריקנים לניצחון האזורי באותה תקופה.

וכך, בזמן שפוטין הכריז כי קריסת ברית המועצות הייתה האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20, היסודות החיוניים של גישתו למזרח התיכון בשנים האחרונות הגיעו פחות מבית המדרש של מרקס ולנין, ויותר מהכיוון של ניקסון וקיסינג’ר. אלה כוללים בין השאר את היחס לסכסוך אזורי לא כהזדמנות לשיתוף פעולה בין מעצמות אלא כזירה של תחרות סכום-אפס ביניהן, בה היתרון מושג לא באמצעות שימוש בכוח מהמם אלא דרך סדרה של צעדים מוגבלים ופתאומיים במטרה להפתיע את היריב ולשבור את רצונו. לכך נוסף המאפיין המובהק ביותר של קיסינג’ר – היכולת לקרב את עצמך לכל אחד מהצדדים במשחק יותר מאשר הם קרובים אחד לשני, כדי להציב את עצמך במרכז העניינים כלשון המאזניים בכל החלטה.

כמובן, אין הקבלה מוסרית בין ההגנה שהציעה ארה”ב לבת בריתה ישראל שעמדה בפני איום קיומי ב-1973 לבין התגייסותו של פוטין להצלת אחד מהרודנים האכזריים בעולם מפני התקוממות עממית שדרשה חירות בסיסית. למרות זאת, בחינה של הקווים המקבילים באסטרטגיות האמריקניות והרוסיות בשתי התקופות האלה מעלה לקחים חשובים. מעבר להבנת התפיסות שהובילו את המדיניות הרוסית בחזרה לעליונות מול ארה”ב בסוריה, היא מראה גם מדוע השאיפה של ממשל טראמפ לשיתוף פעולה נרחב יותר מול רוסיה במזרח התיכון עתידה כנראה להיכשל. הבנת המנטליות שמאחורי המהלכים הרוסיים יכולה גם לספק מפת דרכים לצפיית צעדיה הבאים והתמודדות עמם, אם בוושינגטון אכן יבחרו לעשות זאת.

רגע האמת

עד שלהי שנות השישים, התפיסה הרווחת בוושינגטון גרסה כי הדרך להשגת שלום בין ישראל לערבים היא עבודה אזורית משותפת, כאשר כל אחת מהמעצמות לוחצת את בנות-בריתה להגיע לפשרה במשא ומתן. הנרי קיסינג’ר התנגד לגישה הזו, החל משנת 1969 אז החל לכהן כיועץ לביטחון לאומי של ניקסון ובהמשך כמזכיר המדינה, טען כי יש להתייחס לסכסוך במזרח התיכון לא כאל בעיה אזורית גרידא אלא כאל מרכיב אחד בתוך האסטרטגיה האמריקנית הגלובלית מול הסובייטים. על פי הגישה הזו, כל יוזמה אמריקנית שתזמין את הרוסים לקחת חלק משמעותי יותר בדיפלומטיה האזורית הייתה חסרת היגיון. לא רק שיוזמה כזו הייתה מעניקה יוקרה נוספת לסובייטים, היא גם הייתה מחזקת את המשטרים הערביים הקיצוניים שנטו לעבר הקרמלין ובהתאם גם מרחיקה את הסיכוי לשלום.

במקום זאת, קיסינג’ר ראה את הסכסוך הישראלי-ערבי כהזדמנות לחשוף את המגבלות של הכוח הסובייטי ולערער אותו. בראיון משנת 1970 טען כי המטרה האמריקנית אינה שיתוף פעולה עם רוסיה למען השלום, אלא הרחקתה מהמזרח התיכון כתנאי מקדים לשלום. בפועל, המשמעות הייתה שארה”ב תחת ניקסון וקיסינג’ר ביקשה לחסום כל מהלך ערבי שכלל איום או שימוש בנשק סובייטי. במקום ללחוץ על ישראל, ארה”ב הגבירה את התמיכה בה על מנת להדגים עבור שאר מדינות האזור את החולשה של מוסקבה ואת חוסר הטעם בתוקפנות הערבית שהיא קידמה.

בסופו של דבר, כך טען קיסינג’ר, הערבים יחושו תסכול מהתיקו הכפוי בידי אמריקה ויבינו כי היכולת של מוסקבה ליצור משברים באזור אינה אומרת שהיא גם מסוגלת לפתור אותם. כאשר הרגע הזה יגיע, הערבים יפנו לוושינגטון לעזרה. זוהי למעשה תכנית דומה מאוד לזו שפוטין פועל לפיה מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה אשר החל מימיה הראשונים בכירים אמריקנים פנו לרוסיה והפצירו בה ללחוץ על משטר אסד. פוטין מצידו קיבל את הפניות בשמחה – עבורו היה זה אישור למעמדה של רוסיה כמתווכת חיונית לגבי גורל האזור – ובה בעת הגביר את התמיכה בידידו מדמשק.

פוטין עשה זאת מכיוון שחש (ובצדק) כי מאחורי דרישתו של הנשיא אובמה לסילוק אסד לא עמדה היכולת או המשאבים ליישם אותה. זו הייתה הזדמנות פז עבור הקרמלין: ההתייצבות הרוסית לצד אסד חשפה את הכישלון של אמריקה בהשגת מטרתה המוצהרת, ופגעה במעמדה בקרב בנות-בריתה באזור שהתגייסו גם הן למטרת סילוק הרודן הסורי. בנוסף, על ידי כך שרוסיה הציבה את עצמה כמפתח להישרדותו של אסד, פוטין הפך לגורם המשמעותי ביותר לא רק עבור המשטר בדמשק אלא גם עבור יריביו. ברמה הבסיסית יותר, בדיוק כפי שניקסון וקיסינג’ר הסתכלו על הסכסוך במזרח התיכון כחלק מהמסגרת הכוללת של המלחמה הקרה, גם פוטין רואה בסוריה חלק מהאתגר הכולל של מדיניות החוץ הרוסית והתחרות מול ארה”ב. אין פלא אפוא שכל יוזמה אמריקנית שהתעלמה מן ההנחות הבסיסיות האלו נידונה מראש לכישלון.

עם פרוץ מלחמת יום כיפור ב-1973, אסטרטגיית המזרח התיכון של ניקסון וקיסינג’ר עמדה בפני רגע האמת שלה. המתקפה המתואמת של סוריה ומצרים, שתוכננה כדי לזכות מחדש בכבוד ובשטחים שאיבדו ב-1967, תפסה בתחילה את הישראלים מופתעים; בשעות הצהריים של יום הצום המצרים חצו את תעלת סואץ אל תוך חצי-האי סיני, והסורים התקדמו ברמת הגולן. לאחר שספגה אבדות כבדות בימים הראשונים של הקרבות, שר הביטחון הישראלי משה דיין הזהיר מפני “חורבן הבית”, וראש הממשלה גולדה מאיר הורתה להכין לפעולה נשק גרעיני בזמן שפנתה לאמריקנים בבקשת סיוע דחופה.

פרוץ המלחמה התקבל בהפתעה גם בוושינגטון. עבור ניקסון וקיסינג’ר, שהיו מרוכזים בתמונה הגדולה של המלחמה הקרה, הדבר החשוב ביותר היה למנוע ניצחון של נשק סובייטי על בת-ברית של ארה”ב. כדי להשיג את המטרה, ניקסון התעלם מהתנגדויות ראשי הצבא והורה על משלוח חירום של ציוד וחימוש עבור המחסנים המתדלדלים בישראל. בתוך שבוע, ישראל הצליחה להפוך את היוצרות והחלה להדוף את הפולשים הערבים. אחת התוצאות של ההצלחה הישראלית בשדה הקרב הייתה איום חדש של התערבות צבאית סובייטית ישירה לטובת מדינות ערב, איום שהציג מבחן מסוכן לאסטרטגיה האמריקנית. בתגובה לאיומים של פעולה סובייטית מיידית, ארה”ב הכריזה על כוננות צבאית גבוהה, כולל יחידות מפציצים כבדים ונושאות מטוסים שכוונו לים התיכון. הצעדים הדרמטיים האלה נעשו יחד עם שיגור אזהרה חמורה למוסקבה לפיה לכל פעולה חד-צדדית במזרח התיכון יהיו השלכות חמורות מאוד.

אל מול הנחישות האמריקנית הזו, בקרמלין נרתעו. “זה לא הגיוני שנכנס למלחמה מול ארה”ב בגלל מצרים וסוריה”, הודה שר החוץ אנדריי גרומיקו. הירידה הסובייטית מעץ המלחמה לוותה גם ברצון שלא לשבור את תהליך ההפשרה ביחסים מול ארה”ב, מדיניות אותה יזמו ניקסון וקיסינג’ר בין השאר מתוך הכוונה להפחית את התאבון הרוסי לעימותים ברחבי העולם.

המקל והגזר

ארבעה עשורים לאחר מכן, ישנם קווי דמיון רבים בין הגישה האמריקנית ב-1973 לאסטרטגיה בה נוקט פוטין במזרח התיכון כיום. למרות שהנוכחות הצבאית הרוסית בסוריה מאז 2011 הייתה מוגבלת יחסית, חלק מהפעולות שנקט הקרמלין (כמו השימוש בכוח אווירי מסיבי בסתיו 2015 אז נראה היה כי אסד על סף התמוטטות) שכנעו את מקבלי ההחלטות בממשל אובמה כי פוטין נחוש להגן על בן חסותו בדמשק יותר מאשר הם עצמם נחושים לסלק אותו. בכך, רוסיה הרתיעה את ארה”ב מנקיטת פעולה נרחבת שהייתה יכולה להטות את מסלול הסכסוך. הבית הלבן נבהל מול תצוגת השרירים הרוסית בדיוק כפי שהסובייטים נסוגו לאחור ב-1973, כאשר לא היו מוכנים לקחת את הסיכון של התנגשות צבאית מול ארה”ב עבור שטח במזרח התיכון שלא היה שווה לדעתם את ההימור.

בדומה, כפי שניקסון וקיסינג’ר השכילו להשתמש ברצון הרוסי להפשרה כדי לקדם את מטרתם האסטרטגית במלחמת יום כיפור, פוטין הצליח להשתמש בגזר של שיתוף הפעולה הרוסי-אמריקני כדי להבטיח לעצמו יד חופשית יותר בסוריה. במהלך כהונת אובמה, האמריקנים היו תלויים בשיתוף הפעולה הזה כדי להבטיח את חתימת הסכם הגרעין עם איראן, ותחת הנשיא טראמפ, הסיוע הרוסי היה נחוץ כדי להדוף את השאיפות האיראניות במזרח התיכון. בשני המקרים, נראה כי הרצון של אמריקה לזכות בסיוע ממוסקבה בעניינים אחרים הפך אותה לפחות נלהבת לעימות עם הקרמלין בנושא סוריה ואסד.

לאחר מלחמת יום כיפור, המאמצים הבינלאומיים הופנו למגעים בין הצדדים הלוחמים. אותן שיחות הולידו בין השאר את הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים ב-1974, שהיה הצעד הראשון לשלום בין המדינות. הסכם דומה שהושג בין ישראל לסוריה הבטיח יציבות באזור הגולן למשך עשורים. תוצאה אחרת של ההסכמים הייתה עלייתה של ארה”ב כשחקנית המשמעותית ביותר בגיאופוליטיקה של המזרח התיכון ודחיקתה של רוסיה למעמד משני. ארה”ב השלימה את הניצחון האסטרטגי הזה מכיוון שהצליחה להציב את עצמה ככוח היחיד המסוגל לתווך בין הצדדים ולגבש הסכמים אזוריים, כולל סחיטת ויתורים מישראל כאשר אלו היו נחוצים. הסובייטים ניסו לדרוש ויתורים דומים בשם בנות חסותן הערביות, אך גם אלו הבינו במהרה שאיומים רוסיים לא עושים רושם רב בירושלים. מנגד, ארה”ב נתפסה בעולם הערבי כמי שיכולה להביא להתקדמות מול ישראל, דווקא בגלל שעמדה לצידה בשעתה הקשה.

כיום, ההתערבות של פוטין בסוריה הציבה את רוסיה בנקודה דומה, בה היא קרובה יותר לכל מהצדדים בסכסוך מאשר כל אחד מהם ליריבו. רק מוסקבה יכולה לארח את ראש ממשלת ישראל ביום אחד, וביום המחרת את מפקד משמרות המהפכה של איראן. בשנה שעברה, בכירים רוסיים אף טסו ישירות מפגישות בטהרן לשיחות בתל-אביב, ובכך הדגימו שוב את יכולתם לנהל דיפלומטיה בסגנון קיסינג’ר לאחר מלחמת יום כיפור.

בנוסף, רוסיה הציבה עצמה בעמדה הטובה ביותר לתווך בין משטר אסד לקבוצות המורדים הסוריים ולמדינות ערב שתמכו בהתקוממות אך כעת מתחילות לגשש את דרכן לפיוס עם דמשק. פוטין יצר גם נתיב דיפלומטי חלופי לפתרון הסכסוך בסוריה (מה שמכונה תהליך אסטנה) שאינו כולל את ארה”ב אך משלב בתוכו את הטורקים והאיראנים, ובמוסקבה אף מנסים לצרף אליו כמשקיפות בנות-ברית אזוריות של ארה”ב כמו ירדן ומצרים. גם האזור הכורדי בצפון-מזרח סוריה מספק לפוטין מטרה מפתה, במיוחד לאחר החלטת הנשיא טראמפ להסיג את הכוחות האמריקנים שהיו מוצבים בו. ללא נוכחות אמריקנית, סביר להניח כי פוטין יכנס לתמונה עם הצעות לתווך במגעים בין דמשק לכורדים, בין הכורדים לטורקים ובין אסד לטורקים.

מאפיין דומה נוסף בין פוטין של ימינו לבין קיסינג’ר של 1974 הוא הניסיון להשיג עמדת יתרון על ידי סדרה של הסכמים קטנים. כך למשל, בקיץ שעבר רוסיה תיווכה במגעים בהם הסכימה ישראל לחזרה של כוחות אסד לשטחים הסמוכים לגבולה הצפוני, בתמורה להבטחה כי האיראנים לא יורשו לפעול בהם. בסתיו, פוטין השיג עוד הסכם צדדי עם הנשיא ארדואן כדי להרגיע את הקרבות באזור אידליב בו החזיקו המורדים. בשני המקרים, רוסיה לא מילאה את חלקה בהסכם – כל אדם עם משקפת סבירה יכול לראות כיצד האיראנים פועלים בחופשיות בשטחים הסמוכים לגולן, וההפצצות הרוסיות והסוריות על אידילב מציגות את הסכם הפסקת האש כבדיחה גרועה. אך למרות השקרים הברורים של הקרמלין, נראה כי התיאבון הערבי לעסקאות עם מוסקבה רק גובר ומסיבה פשוטה: רוסיה היא היחידה שיכולה להציע איזשהו שיפור עתידי למצב, ובהעדרה הוא עשוי להפוך להרבה יותר גרוע.

האם רוסיה יכולה להשיג הסכם שיוציא את האיראנים מסוריה אחת ולתמיד? כמה אסטרטגים ישראלים ואמריקנים חולמים במשך תקופה ארוכה על תסריט דומה. על פי ההיגיון הזה, ממשל טראמפ ישלים עם הישארותו של אסד על כס השלטון בדמשק, בתמורה ללחץ רוסי מוגבר על טהרן. זה נשמע כמו מהלך אסטרטגי מפתה במיוחד, אך אם פוטין אכן משחק לפי הכללים שיצרו ניקסון וקיסינג’ר הרי שהסבירות שיתרחש דומה לזו של החלום בהקיץ על שיתוף פעולה אמריקני-רוסי כדי להפיל את אסד.

רוסיה אמנם השלימה עד כה עם סדרת התקיפות הישראלית על מטרות איראניות בסוריה, אך האינטרס שלה נותר שמירה על איזון אזורי כדי להציב את עצמה במרכז. גם אם נניח שרוסיה יכולה לגרש לחלוטין את הכוחות האיראניים מסוריה – הנחה מפוקפקת לאור הנוכחות הצבאית הדלה שלה במדינה – הרי שמהלך כזה יחליש את חשיבותה של מוסקבה כמי שעומדת בלב הסדר האזורי החדש. יציאה איראנית גם תטיל את העול של שימור משטר אסד באופן בלעדי על הרוסים, עוד מהלך שמנוגד לאינטרסים שלהם. המשך השמירה על הסטטוס-קוו משמעותו שכל השחקנים האזוריים ימשיכו להתחרות על ליבה של רוסיה, ולעלות לרגל למוסקבה בניסיון להשיג יתרון. באופן מסורתי, מרבית האמריקנים אינם רואים בעין יפה את התלות של מדינות אחרות בכוח הצבאי של ארה”ב ושואפים להפחית אותה; עבור רוסיה, המשך הטיפוח של תלות כזו הוא בדיוק ההוכחה למעמדה המחודש כמעצמה.

המשחק הגדול

על אף כל קווי הדמיון בין מה שהתרחש במזרח התיכון לפני 45 שנים לבין מה שקורה בו כיום, ישנם גם כמה הבדלים חשובים. למרות שגם בנות-בריתה של ארה”ב מכירות בעובדה שעליהן להתקרב למוסקבה לאור חזרתה לעמדת כוח אזורית, אף אחת מהן עדיין לא מראה עניין בנטישה מוחלטת של וושינגטון עבור שותפות בלעדית עם פוטין. במובן הזה, לא ניתן בינתיים לראות מהלך דומה לזה של סאדאת כאשר החליט להוציא את מצרים סופית מהמחנה הסובייטי ולהתיישר באופן מלא לצד ארה”ב. יש לציין גם כי כל דמיון בין גישתו של פוטין לסוריה כיום לזו של ניקסון וקיסינג’ר בזמנם אינו נובע מהחלטה רוסית מודעת לחקות את התקדים ההיסטורי האמריקני, אלא יותר מתפיסה דומה לגבי משחקי הכוח בעולם. אם ניתן להשוות את הגיאופוליטיקה הגלובלית למשחק שחמט, הרי שישנו מספר מוגבל של מהלכים על הלוח; זהות השחקנים והסיכונים העומדים על הכף יכולים להשתנות, אך טקטיקות מסוימות הן על-זמניות.

לצד ההישגים האסטרטגיים והמדיינים שהביאה המדיניות של ניקסון וקיסינג’ר, היו לה גם כמה מגבלות ונקודות חולשה. כך למשל, בשל ראייתם את המזרח התיכון אך ורק דרך הפריזמה של מאבק המעצמות, האמריקנים נטו לראות בברה”מ כבעלת השפעה אזורית רבה יותר משהייתה לה בפועל. כאשר מצרים וסוריה תקפו את ישראל ב-1973, קיסינג’ר הסיק כי עשו זאת בשל עידוד סובייטי. “אני סבור כי מה שקרה זה שהרוסים אמרו למצרים שלא ישיגו כל התקדמות ללא זעזוע של המזרח התיכון”, הוא אמר בזמנו, וטעה. בפועל, הדחף למלחמה הגיע מקהיר ודמשק, ולא ממוסקבה שדווקא ביקשה להימנע מעימות.

בדומה, גם פוטין גם מחזיק באמונה המוטעית לפיה ההתקוממויות הערביות ב-2011 תוכננו בחשאי על ידי ארה”ב כחלק מתוכנית זדונית לשליטה עולמית, הנחה שמחמיאה מאוד ליכולות האמריקניות האמיתיות. המרד נגד בשאר אסד בסוריה, כמו גם שאר אירועי ‘האביב הערבי’, היו התפתחויות אורגניות שתפסו את ארה”ב מופתעת בדיוק ברגע בו ממשל אובמה ניסה להתרחק מהמזרח התיכון. במילים אחרות, הבעיה במחשבה על הגיאופוליטיקה העולמית כמשחק שח בין כוחות גדולים היא שלפעמים אתה שוכח שגם החיילים הפשוטים יכולים לבצע מהלכים בעצמם.

לבסוף, יש לזכור כי תוצאות המלחמה הקרה לא הוכרעו בשל מהלכיהם המתוחכמים של ניקסון וקיסינג’ר במזרח התיכון, אלא בעיקר בשל העייפות הפנימית של המערכת הסובייטית וחוסר יכולתה להגשים את הבטחות האוטופיה הקומוניסטית. הכישלונות הסובייטים במעורבות באסיה ובמזרח התיכון תרמו למשבר האמון שהוביל לבסוף להתפרקותה הכללית של ברה”מ, אך לבסוף היו אלה המדינות המתועשות באירופה שהיו החשובות ביותר. חומת ההגנה שהעניקה להן ארה”ב יצרה גוש מגובש ומשגשג של דמוקרטיות קפיטליסטיות, שהצלחתן הייתה כתב אישום מהדהד לכישלון ולבינוניות הרוסית.

בדומה, גם בימינו תהיה זו טעות לייחס חשיבות רבה מדי להישגיו של פוטין במזרח התיכון. תכסיסים מקוויאליים של ריאל-פוליטיק יכולים לקדם אותך רבות אך רק עד גבול מסוים, ובהעדר בסיס של מקור כוח אמיתי אפילו המדינאי הערמומי ביותר יכול להשיג רק השפעה זמנית. לרוע מזלה של רוסיה, מצבה הבסיסי נותר רעוע, וגם האקרובטיקה המדינית שהפגין פוטין בסוריה לא מצליחה לכסות על כך או להפוך את המגמה. יוקרה מדינית במזרח התיכון אינה תחליף לכלכלה מגוונת, מגזר פרטי יזמי, בסיס דמוגרפי בריא או שלטון חוק ממוסד – כולם מאפיינים שלא קיימים ברוסיה. במובנים אלו ואחרים, רוסיה היא המעצמה העולמית החלשה מבין המעצמות, ולכודה בעמדת נחיתות מבנית לא רק מול המערב אלא גם מול סין. כאשר משווים זאת לניקסון וקיסינג’ר בזמנם, ברור כי הקלפים שנמצאים בידו של פוטין כיום חלשים הרבה יותר.

הלקח מסוריה

בניירות המדיניות שפרסם עד כה ממשל טראמפ, הוא הדגיש את המחויבות להתמקדות מחודשת בתחרות שבין המעצמות, תפיסה אסטרטגית שאומצה בוושינגטון על ידי שתי המפלגות. עדיין לא ברור כיצד ארה”ב מתכוונת לתרגם את ההצהרות למהלכים ממשיים, במיוחד במזרח התיכון, אך יישום מחדש של חוקי ניקסון וקיסינג’ר עשוי להיות התחלה טובה. מהלך כזה ידרוש כמה החלטות שהחשובה בהן היא התפכחות מאשליית השותפות האסטרטגית עם מוסקבה, הן בסוריה והן באזור בכלל. במקום לרדוף אחר פוטין בתקווה לשכנע אותו לשתף פעולה על בסיס אינטרסים דומים, ארה”ב צריכה לגשת למזרח התיכון כפי שרוסיה עושה זאת – כזירת מאבק. בוושינגטון צריכים לחפש אחר הזדמנויות להחלשת הכוח של רוסיה באזור, להגביל את משאביה ולחשק אותה מבחינה צבאית ודיפלומטית.

בהקשר הסורי, אסטרטגיה נוסח ניקסון-קיסינג’ר תהיה להפוך את המצב מול מוסקבה על ידי הדגמת חוסר היכולת של רוסיה להשיג את מטרותיה בהעדר הסכמה אמריקנית. למרות כל כשרונו הדיפלומטי, העובדה היא שכיום פוטין אינו מסוגל לבדו להשיג הסכם שלום או לספק את המשאבים הדרושים לשיקומה של סוריה. למעשה, כפי שטראמפ הוכיח בתקיפות האוויריות שביצע כתגובה לשימוש של אסד בנשק כימי, רוסיה אפילו לא יכולה להגן על בן חסותה כאשר ארה”ב מגייסת את הנחישות לפעול נגדו באופן צבאי. כדי להדגיש את הנקודה הזו, בוושינגטון צריכים לחפש כל העת מטרות והזדמנויות כאלה.

כפי שארה”ב למדה בעבר בכל הקשור למזרח התיכון, ניצחונות בשדה הקרב עלולים להתברר במהרה כהפסדים יקרים. המטרה כעת צריכה להיות הפעלת לחץ על הרוסים בסוריה, עד אשר יבינו כי הם חסרים את היכולת לפתור בעצמם את המשבר אליו זינקו או את הסיבולת להתמיד בו לנצח. כאשר זה יקרה, תהיה זו רוסיה שתצטרך לחזר אחרי ארה”ב עבור סיוע בפתרון למצב בסוריה, ולא ההפך.

בקרב קובעי המדיניות בוושינגטון, המצב בסוריה מאז 2011 מוסבר בשתי דרכים: שיעור חשוב לגבי המגבלות המובנות של הכוח האמריקני, או מנגד טיעון בעד שימוש נחוש ונרחב יותר באותו הכוח. בפועל, הלקח האמריקני מפוכח הרבה יותר: כישלון מתמשך במדיניות החוץ שהוביל לטעויות והפסדים כמעט בכל עימות מול יריב נחות אך יצירתי, תוך חוסר הבנה מוחלט של המתרחש לאורך כל הזמן הזה.

בעוד ארה”ב נכנסת לתקופה של מתיחות מתגברת מול רוסיה וסין, הלקח מסוריה מלמד אותה לא רק לגבי הצורך הדחוף בהשקעה במערכות נשק וטכנולוגיה צבאית מתקדמת, אלא גם בגילוי מחדש של המסורת התחרותית של מאבק המעצמות, כפי שיושמה בעבר על ידי דמויות כמו ניקסון וקיסינג’ר. הכישלון בסוריה צריך לשמש גם כאזהרה לכך שיריביה של ארה”ב יכולים לפעול בעצמם לפי חוקי המלחמה הקרה, ולנצל אותם נגדה. בשל כך, הטרגדיה הסורית שהיא חלק מסדרת כישלונות במזרח התיכון שהיו יכולים להימנע, תהיה כנראה רק המבשרת למאבקים שעוד בדרך.

רכשו עכשיו מנוי ל’מידה’ ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת ‘השילוח’ לשנה מתנה!

The post משחקי כוח: כך החזיר פוטין את רוסיה לבמת המזרח התיכון appeared first on מידה.

לפני מספר שבועות, בגבול איראן-עיראק, מצאתי את עצמי עומד כמה מאות מטרים מאנשי משמרות המהפכה, נושאי הדגל של המשטר שהגה את סיסמאות “מוות לאמריקה” ו”מוות לישראל”. מהבסיס הצבאי של לוחמי הפשמרגה הכורדים, ניתן היה לראות סדרה של מבנים לבנים קטנים פרוסים על פני פסגות ההרים בצד האיראני של הגבול. “עמדות תצפית של משמרות המהפכה”, אמר אחר ממארחיי הכורדים, והביט לעבר ההרים בדאגה. מפקדי הפשמרגה שראיינתי בכורדיסטן העיראקית דיברו שוב ושוב על האיום הנשקף מצד המשטר האיראני ומשמרות המהפכה, איום לא רק עבורם אלא עבור כל המזרח התיכון כולל ישראל, ועבור העולם בכלל. הם היו מעט יותר מאופקים כאשר דנו על האיום העולה האחר בסביבתם הקרובה – התוקפנות הטורקית הגוברת בהובלת הנשיא ארדואן.

איומו המתמשך של ארדואן לפלוש לצפון-מזרח סוריה, תחת האצטלה של פגיעה בטרוריסטים חברי מפלגת ה-PKK, הפך למציאות. לאחר ההודעה הפתאומית מהבית הלבן על עזיבת הכוחות האמריקנים את האזור, השטח התפנה עבור הטורקים להוציא לפועל את תוכניתם הוותיקה, וארדואן נתן לכוחות את הפקודה לנוע. על פי הדיווחים, הטורקים הציבו על הכוונת לא רק את אנשי ה-PKK והם פוגעים במטרות רחבות הרבה יותר, מה שמוכיח כי רצונו של ארדואן היה גדול הרבה יותר כל הזמן הזה.

דיווחים מהשטח מספרים על הפצצות נרחבות גם על מטרות אזרחיות בצפון-מזרח סוריה, המאיימות בין השאר גם על המיעוט הנוצרי הגדול באזור ומכוונות אל לוחמי ‘החזית הסורית הדמוקרטית’ (SDF), קבוצה המורכבת בעיקר מלוחמים כורדים המזוהים עם ארה”ב. בשנים האחרונות, אותם לוחמי SDF (בסיוע אווירי אמריקני) לקחו חלק גדול בהדיפת ארגון המדינה האסלאמית (דאעש), וכעת הם שוב מגינים על ביתם מפני ג’יהאדיסטים, הפעם אלו של ‘צבא סוריה החופשית’ (FSA) שפועל יחד עם הכוחות הטורקיים הפולשים.

על פי נתוני האו”ם, משבר הומניטארי חריף עלול לפרוץ בכל רגע, כאשר יותר מ-160 אלף בני אדם כבר נמלטו מביתם בעקבות הלחימה. לוחם בכוחות המיוחדים האמריקניים שחזה מקרוב בפלישה הטורקית סיפר לרשת ‘פוקס’ כי “זוועות מתרחשות”, בזמן שהחיילים האמריקנים הבודדים שעוד נותרו בשטח מוצאים את ידיהם כבולות בשל החלטת הבית הלבן, ו”יושבים מנגד וצופים במתרחש”.

ממערב למזרח

כפי שאותו חייל אמריקני סיפר ל’פוקס’, הכורדים הם “הדבר הקרוב ביותר לאנשים בעלי חשיבה מערבית במזרח התיכון”. אך כעת, לאחר הנסיגה האמריקנית והפלישה הטורקית, הכורדים בייאושם מיהרו לסגור עסקה עם רוסיה ועם השליט הסורי בשאר אסד, בתקווה שיסייעו להם בהגנה מפני שאיפות ההתפשטות של ארדואן. העובדה שבעלי-ברית ותיקים ונאמנים של ארה”ב פנו לשני משטרים אנטי-אמריקנים מובהקים כדי להבטיח את הישרדותם היא מטרידה מאוד.

מנגד, ארדואן ממשיך להתרחק במהירות מהמערב ומהמדינות החברות בנאט”ו. בתגובה לחשש שהביעו מנהיגים אירופאיים מהפלישה הטורקית, ארדואן איים לאפשר ליותר משלושה מיליון פליטים סוריים להציף את אירופה, איום דומה לזה שהשמיע בחודש שעבר. בהודעה האמריקנית על הנסיגה נכתב כי טורקיה תישא כעת באחריות לאנשי דאעש בכלואים באזור, אך היה זה ארדואן עצמו שאפשר בשנים האחרונות לגבול הטורקי-סורי להפוך למסננת ולנקודת מעבר עבור אלפי תומכי ג’יהאד זרים שנכנסו לסוריה בשיאה של המדינה האסלאמית.

לסמוך על חסיד אדוק של תנועת ‘האחים המוסלמים’ כמו ארדואן כדי שיפקח על אלפי שבויי דאעש המוחזקים בסוריה, זהו תסריט קלאסי של שועל בלול התרנגולות. כבר כעת נשמעים דיווחים על מאות מפעילי דאעש שנמלטו מבתי כלא ומחנות מעצר בצפון סוריה בעקבות הכאוס שהביאה הפלישה הטורקית, ולא נראה כי לכידתם מחדש נמצאת גבוה בסדר העדיפויות של ארדואן. למעשה, ארדואן אירח בגלוי בשטח טורקיה פעילי דאעש, כמו גם בכירים בארגון הטרור חמאס, בעוד הוא תוקף באופן מתמיד ישראל תוך שימוש ברטוריקה קיצונית המשתווה רק לזו של האייתוללות האיראניים. השותפות המתרקמת עם איראן ורוסיה, יחד עם הרדיפה הנרחבת אחרי מתנגדי משטר ועיתונאים, מדגישות עוד יותר המעבר של טורקיה מהמערב למזרח. ניתן לומר כי טורקיה תחת ארדואן היא כיום חברה בנאט”ו בשם בלבד.

חשופים מתמיד

בתוך כך, הקונגרס האמריקני מנסה לפעול נגד ההסתערות החצופה של ארדואן על צפון-מזרח סוריה. במשך חודשים, נעשה בוושינגטון מאמץ דו-מפלגתי לשכנע את ממשל טראמפ להטיל סנקציות על טורקיה, ובמיוחד לאור החלטתה לרכוש את מערכת ההגנה האווירית S400  מתוצרת רוסית. אירועי השבוע האחרון יגיברו ככל הנראה את הלחץ מצד הקונגרס נגד משטר ארדואן.

בינתיים, בעוד הכורדים בסוריה מנסים בכל כוחם להדוף את המתקפה האכזרית של הכוחות הטורקיים, הכורדים בעיראק נמצאים גם הם בקו האש, זו של הכוחות האיראניים. המשטר בטהרן ממשיך לנסות להגדיל את השפעתו באזור דרך שליחיו כמו החיזבאללה בלבנון, החות’ים בתימן ומיליציות שיעיות בעיראק, והכורדים עימם שוחחתי בצפון-מזרח עיראק חוששים מכך שהם עשויים להיות הבאים בתור על הכוונת.

לפני כשנה, כוחות משמרות המהפכה שיגרו שבעה טילים לשטח כורדיסטן, במה שבטהרן הגדירו כהתקפה על בסיס של מורדים איראנים-כורדים. לפחות 11 בני אדם נהרגו בהתקפה, שהתרחשה מרחק קצר מעמדות הפשמרגה בהן ביקרתי. כיום, הנסיגה האמריקנית מסוריה יחד עם חוסר התגובה מצד המערב כלפי התוקפנות האיראנית והטורקית באזור, הותירו את הכורדים בעיראק ובני-ברית אחרים של ארה”ב בעולם חשופים יותר מתמיד לכוונות ההתפשטות של טהרן ואנקרה. בהתחשב בהיסטוריה הכואבת של הכורדים, כולל רצח העם אותו סבלו מידי סדאם חוסיין והאיומים העומדים בפניהם כיום, אין פלא שרבים מהם מביטים לעתיד בדאגה רבה.

“אנחנו עזרנו להביס את דאעש”, אומר לי קצין בכיר בפשמרגה, “רק כדי לראות כיצד איראן והמליציות השיעיות שלה מתחזקות. הם פשוט ממלאים את החלל שנוצר”. כעת נראה שהכוחות האסלמאיסטים של טורקיה מצטרפים לכוחות האיראניים במילוי החלל הזה, וכל זה מתרחש בהסכמה בשתיקה של ארה”ב.

הטור פורסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.

רכשו עכשיו מנוי ל’מידה’ ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת ‘השילוח’ לשנה מתנה!

The post טורקיה ואיראן ממלאות את החלל שנוצר בסוריה ועיראק appeared first on מידה.

האם לבנון שוב עומדת בפני משבר עמוק וכיצד גל המחאה ההמונית שפרץ שם בשבועות האחרונים עשוי להשפיע על האזור? ד”ר ז’ק נריה, חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומומחה לענייני לבנון, מספר בשיחה עם ‘מידה’ על ההתפתחויות האחרונות אצל שכנתנו מצפון. לדבריו, גל האביב הערבי לא פסח על לבנון, כאשר למעשה מ-2011 ועד היום היו שישה גלי מחאה גדולים, כולם על בסיס חברתי ופוליטי. “כך למשל היו ההפגנות הקשות של גמלאי הצבא שכעסו על קיצוץ הפנסיות, והיו גם הפגנות ממושכות של המורים על רמת השכר. לפני כארבע שנים ראינו הפגנות ענק נגד בעיות התברואה בביירות כאשר הררי זבל הציפו את הרחובות”

הוא מסביר כי גם המחאה הנוכחית צמחה בעקבות שורת רפורמות שממשלת לבנון התכוונה להעביר על מנת לקבל סיוע בינלאומי בסך 11 מיליארד דולר, והן כללו למשל העלאת מחיר החשמל ומס ערך מוסף: “הקש ששבר את גב הגמל הייתה החלטתו של שר התקשורת להטיל מס בסך עשרים סנט ליום על כל מי שמשתמש באפליקציית הווטסאפ בטלפון הנייד. יש כאן מצב אבסורדי בו המפגינים מוחים למעשה נגד הצעדים שבאו לתקן את המצב הכלכלי הקשה”.

לדברי ד”ר נריה, כלכלת לבנון נמצאת במצב חמור ביותר וזקוקה באופן מיידי לסיוע זר על מנד לשרוד. “מבחינה כלכלית המדינה נמצאת על סף תהום”, הוא אומר ומוסיף: “מי שמחזיק כיום את הכלכלה הלבנונית הם הלבנונים שנמצאים מחוץ למדינה ומעבירים כספים למשפחות שלהם. בעשורים האחרונים יותר ממיליון איש עזבו את לבנון והתיישבו במדינות המפרץ ובמדינות ערביות אחרות. מנגד, היום נמצאים בלבנון כשני מיליון פליטים ממלחמת האזרחים בסוריה שמכבידים עוד יותר על הכלכלה המקומיות. הסורים לא רוצים לקבל אותם בחזרה, ולבנון לא מצליחה לקלוט אותם. יכול להיות שייווצר מצב שלאנשים לא תהיה ברירה ונראה עוד גלי הגירה החוצה מלבנון”.

מה מייחד את המחאה הזו מכל קודמותיה?

“נראה שהפעם בניגוד לפעמים קודמות ההפגנות מקיפות כל שכבות האוכלוסייה ונערכות בערים בכל רחבי המדינה. חידוש נוסף הוא שהמחאה מכוונת כלפי ראשי כל העדות במדינה, והיא מופנית גם כלפי ארגונים כמו חיזבאללה ו’אמל’ וכמובן נגד העומדים בראשם”.

מה הן בעצם הדרישות של המוחים?

“המחאה מתמקדת בעיקר בדרישה לשינוי שיטת המשטר בלבנון, שינוי שהם מקווים שיוביל לתחילה של תהליך ריפוי. המפגינים מדברים הרבה על השחיתות בקרב שרים בממשלה ובכירים אחרים, כאשר כל מי שיש לו גישה לכספים ציבוריים מצליח להתעשר על חשבון העם. לכן הדרישה היא להחליף את הממשלה הזו המבוססת על חלוקה עדתית, ולמנות במקומה ממשלת טכנוקרטים. הבעיה היא שאף אחד מראשי העדות לא יסכים כמובן לוותר על הנכסים הפוליטיים והכספיים שלו, לכן קשה לי לראות פתרון מהותי למשבר בעתיד הקרוב”.

קרקע בוערת

בעקבות התפשטות המחאה והעלייה בעוצמתה, הממשלה הציגה תכנית לקיצוץ במשכורות במגזר הציבורי ועוד קיצוצים בתקציב, אך לפי נריה אלה נראים כרגע כמו יעדים קשים מאוד להשגה. “אחת ההצעות למשל היא להפוך את תחנות כוח הפועלות על מזוט לתחנות של גז טבעי, אבל אני בספק גדול אם דבר כזה אפשרי בכלל בנסיבות הקיימות במדינה”. לדבריו, נציגי המפגינים מסרבים לקבל את תוכניות הממשלה והוא משער כי אם המחאה תמשך בהיקפה הנוכחי “יתכן כי נראה דגם דומה למחאה באלג’יריה שנמשכה חודשים ארוכים והביאה להעמדה למשפט של חשודים רבים בשחיתות, התפטרות הממשלה ומעבר למשטר חירום”.

כיצד ארגון החיזבאללה מתמודד עם המצב?

“אם באמת נגיע בסופו של דבר למצב של קיום בחירות חדשות בלבנון, הרי שזה מצב שבו החיזבאללה יהיה מאוד מעורב. בארגון עבדו קשה מאוד כדי להקים את הממשלה הנוכחית והוא למעשה שולט בה ובמדינה כולה. לכן חסן נסראללה יצא בתקיפות נגד כל הקריאות להתפטרות הממשלה. בשבוע האחרון ראינו שהוא קיבל כנראה גם כמה עצות מאיראן בעניין, כאשר שלח את פעילי הארגון עם הוראה להכות מפגינים בניסיון לשבור את המחאה. בסופו של דבר, אף צבא או ארגון לא יכול לעמוד מול גל עצום של מיליוני מפגינים ברחובות, וצריך לזכור שיש גם הרבה מאנשי חיזבאללה ותומכיו שסובלים בעצמם מהמצב הכלכלי”.

מדוע מדינה קטנה יחסית כמו לבנון סובלת משנים ארוכות של חוסר יציבות?

“אם נביט מבחינה היסטורית נראה שעד שנת 1920 השטח המנהלי שהוכר כלבנון היה בעצם אזור מצומצם יחסית של ההר יחד עם חלק מביירות, שבו חייו כמעט אך ורק נוצרים. באותה שנה הצרפתים החליטו להרחיב את גבולות המדינה והוסיפו לה שטחים בצפון ובדרום ששינו לחלוטין את המאזן הדמוגרפי. כיום הקבוצה העדתית הגדולה ביותר במדינה הם השיעים ואחריהם הסונים, אך צורת המשטר עדיין מנציחה את העליונות הנוצרית שכבר לא קיימת בפועל. הפרלמנט תמיד מחולק לפי בסיס עדתי שמעניק רוב גדול יותר לנוצרים מאשר חלקם באוכלוסייה, והאפליה הזו בייצוג היא למעשה המקור לכל הצרות של לבנון”.

מה הן התגובות בעולם הערבי למצב בלבנון?

“רבים בעולם הערבי מסתכלים על לבנון בצער רב. הם עוד זוכרים את ימי הזוהר והשגשוג של המדינה לפני פרוץ מלחמת האזרחים בשנות השבעים, ובמקום זאת רואים היום מדינה כושלת מבחינה פוליטית וכלכלית שנשלטת למעשה על ידי ארגון טרור. מי שבמיוחד לא שבעי רצון מהמצב הם משקיעים ערביים שהשקיעו כסף רב בבנקים בלבנון, ואם המחאה תמשך ותחריף היא עלולה להביא למשיכת הכספים האלה, מה שרק יעמיק את המשבר”.

כיצד המצב הנוכחי משפיע על ישראל?

“לישראל אין יותר מדי מה לעשות לגבי המצב בלבנון. נכווינו בעבר מהתערבות בבוץ הלבנוני, וגם האירועים שמתרחשים שם כרגע הם מעבר לשליטה שלנו ולכן מה שנשאר זה להמתין להתפתחויות. לפחות מהבחינה הצבאית, אני סבור שכל עוד הלבנונים מתעסקים בעצמם יש להם פחות זמן להתעסק בישראל. למעשה, אחת הטענות העיקריות נגד חיזבאללה הייתה שהוא משתמש בכספי ציבור כדי למממן את המלחמה בישראל, לכן אני חושב שכל עוד הקרקע בוערת בלבנון עצמה אז לא נראה הסלמה ביטחונית בגבול הצפון”.

רכשו עכשיו מנוי ל’מידה’ ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת ‘השילוח’ לשנה מתנה!

The post “קשה מאוד לראות פתרון למשבר בלבנון בעתיד הקרוב” appeared first on מידה.

במוצאי השבת האחרונה, כוחות אמריקנים פשטו על מקום המסתור של מנהיג דאעש באזור אידליב שבסוריה, במבצע בו השתתפו לפי הדיווחים גם מטוסי קרב, מסוקים ומל”טים, ובסיומו דווח כי אבו בכר אל-בגדאדי נהרג. מרכז המעקב הסורי לזכויות אדם דיווח על תשעה הרוגים נוספים בתקיפה  על הבית בו הסתתר באזור העיירה ברישה.

חיסולו של אבו בכר אל-בגדאדי הוא הישג מודיעיני ומבצעי מרשים של הנשיא טראמפ, דווקא בתקופה בה הוא עומד בפני תהליך הדחה נתון תחת לביקורת קשה מבית ומחוץ על מדיניותו במזרח התיכון והחלטתו לפנות את חיילי ארה”ב מצפון-מזרח סוריה. ביקורת נוספת הייתה על כך שכתוצאה מהמבצע הצבאי הטורקי בסוריה, נמלטו מאות מחבלים של דאעש מבתי הכלא של הכורדים.

אבו בכר אל-בגדאדי הקים את ארגון ‘המדינה האסלאמית’ בשנת 2014, ובשיא כוחו שלט בכשליש משטחן של עיראק וסוריה. במשך השנים היו הערכות ודיווחים של שונים על מקום מסתורו ועל פי גורמי ביטחון בעיראק, בגדאדי נחשף לאחר שניסה להבריח את משפחתו  לטורקיה, ובנוסף מסרו גורמים ערביים כי הפעילות הצבאית הטורקית והלחץ של צבא סוריה גרמו בעקיפין לטעויות שעשה והביאו לאיתורו.

עדיין מוקדם להעריך את ההשלכות של חיסולו של אלבגדאדי על פעילות שלוחת הארגון הפועלת בצפון סיני, בעיראק וגם על הטרור האסלאמי במדינות אירופה ובמדינות נוספות, הדבר יתברר רק בעוד כמה חודשים. חיסולו של אוסאמה בן לאדן בפקיסטן בשנת 2011 היווה מכה גדולה לארגון אל-קאעידה והוא התקשה להתאושש ממנה. באחרונה דווח גם כי בנו חמזה שהיה מיועד לרשת אותו חוסל על ידי צבא ארה”ב, ובינתיים מנהיג את הארגון איימן א-זוואהירי שהיה סגנו של בן לאדן. החיסולים הממוקדים של מנהיגי הטרור הם חשובים ואין ספק שחיסולו של אל-בגדאדי הוא צעד מבורך, אולם אין זה סופו של הטרור האסלאמי הקיצוני, מכיוון שמדובר במפלצת רבת ראשים וצפוי כי בקרוב יצמח לה ראש חדש.

הקרב על הירושה

ההערכה בסוריה ובעיראק היא כי יורשו של אל-בגדאדי כמנהיג דאעש יהיה אבו עומר(עבדאללה) קרדאש, הידוע בכינוי “אלמודמר” (المدمر). ב-7 באוגוסט 2019 דיווחה סוכנות הידיעות של דאעש ‘אמאק’ כי אל-בגדאדי בחר בעבדאללה קארדאש כיורשו, החלטה שהגיעה לאחר שורה של ניסיונות חיסול ודאגה ממצב בריאותו המדרדר.

חשוב לסייג כי דבר המינוי אמנם פורסם ברבים, אך לא ידוע מה תהיה תגובת בכירים אחרים בדאעש הרואים עצמם ראויים להנהיג את הארגון ולהמשיך את תורתו של אל-בגדאדי. חשוב לציין כי אל-בגדאדי היה בין האחרונים לשרוד את המצור הגדול של כוחות הכורדים על הערים בהם שלטה המדינה האסלאמית, במהלכו חוסלו מנהיגים רבים של הארגון.

עבדאללה קארדאש נולד בתל אפאר, באזור הסוני בצפון-מערב עיראק. הוא סיים את לימודיו במכללה במוסול בהתמחות במדעי האסלאם ושימש כקצין בצבאו של סדאם חוסיין. החל משנת 2016 הוא כיהן כעוזרו הקרוב ביותר של אל-בגדאדי לאחר שיד ימינו הקודם, אבו עלא אל-אפראי, חוסל. הכינוי לו זכה בארגון הוא “הפרופסור” וכן “המשמיד” משום שדגל במדיניות חסרת פשרות בכל הקשור לנאמנות לארגון. מספר מומחים טענו כי הוא הצליח לזכות לכבוד בקרב הלוחמים ונודע בחיסול המתנגדים לאל-בגאדי.

לשניים היסטוריה ארוכה יחדיו. שניהם ישבו בכלא בבצרה לאחר שנלכדו על ידי צבא ארה”ב בשל הקשרים לאל-קאעידה בשנת 2013. קארדאש שירת כקצין דת וכשופט שריעה באל-קעידה לפני שנשבע אמונים לדאעש. מומחים מעריכים כי ההודעה על קארדאש כיורש, לקחה בחשבון את הנאמנות שלו לארגון והאדיקות שלו לדת ולכן הוא צפוי לקבל תמיכה רחבה בקרב הלוחמים. משפחת קארדאש הינה משפחה ידועה בשמה ובהשתייכותה אל משפחת הנביא.

ערוץ ‘אלמיאדין ‘המזוהה עם חיזבאללה דיווח ממקורותיו הביטחוניים שמות של שני מועמדים אחרים לרשת את אל-בגדאדי: אבו עבד אלרחמן אלג’זראווי ואבו עות’מאן אלפרנסי. פרשנים מציינים כי ישנם מועמדים נוספים בשדרת הפיקוד שעדיין בין החיים וביניהם אמיר מוחמד סייד עבדאל ראמאן אל מאוולה, סאמי ג’סמי מוחמד אל ג’ובארי ומוטאז נאום עבד נייאף אל ג’וברי, האחרון צויין כמבוקש על ידי ארה”ב.

יוני בן מנחם הוא מזרחן ומשמש כחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. הטור התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.

רכשו עכשיו מנוי ל’מידה’ ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת ‘השילוח’ לשנה מתנה!

The post חיסול אל-בגדאדי הוא צעד חשוב, המלחמה נגד דאעש עוד ארוכה appeared first on מידה.

במוצאי שבת לפני כשבועיים’ ארגון ‘יוזמת הירושלמים’ היה שותף בהפגנה בירושלים לתמיכה בכורדים ובנוצרים בצפון-מזרח סוריה. כדי להבין את המצב פניתי למטין רהאווי, שאחראי על ענייני החוץ של האיחוד הסיריאני-אירופי שמקדם את ענייני הנוצרים של המזרח התיכון במערב, ונמצא בקשר שוטף עם גורמים נוצרים רשמיים בסוריה. בשיחה עם ‘מידה’ שנערכה הודות לחבר בכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF), רהאווי מספר על שיתוף הפעולה בין הכורדים לבין הנוצרים בצפון סוריה. “הקבוצות האתניות והדתיות השונות חיו זו לצד זו לא רק בסוריה אלא בכל המזרח התיכון. היו מתיחויות בגלל אירועים היסטוריים, אבל מאז שהחלה המלחמה בסוריה בשנת 2011 קבוצות ומפלגות ניסו למצוא פרטנרים כדי להגן על האנשים והקהילות שלהם ועל זכויותיהם”, הוא אומר.

לדבריו, המיעוטים הנוצריים בסוריה כמו הסיריאנים, הארמים, האשורים, הכלידיים והארמנים, יחד עם כורדים וקבוצות ערביות שונות אחרות החלו לערוך הסכמים פוליטיים וצבאיים. “הקמנו את המועצה הסורית הדמוקרטית (SDC) ואת הכוחות הדמוקרטיים הסורים (SDF), שהגנו על כחמישה מיליון בני אדם בשנים האחרונות. שיתוף הפעולה מבוסס על חוזה חברתי שמבטיח לכל העדות, הדתות והתרבויות זכויות פוליטיות שוות מההיבט הצבאי”.

האויב העיקרי היה אז דאעש, אך גם קבוצות ג’יהאדיסטיות אחרות וכוחות צבא אזוריים, כלומר טורקיה. “למרות שאנחנו עסוקים במלחמה היחסים בין הקבוצות היו טובים, כשכל אחת מטפלת בנושאים ייחודיים לה ובדרכה. לנו הסיריאנים (נוצרים) תמיד היה ברור שאנחנו צריכים לדאוג לאינטרסים שלנו אבל תוך שיתוף פעולה, ואנחנו מאמינים שגם האחרים צריכים להיות מסוגלים לעשות את אותו הדבר”, הוא מסביר ומספר על החיים בצפון סוריה: “יש כ-120 אלף נוצרים שחיים באזור, ושייכים לזרמים שונים. מרביתם גרים באזורי אל הסאקה, אל קמישלי ואל מליכייה”.

לפני כשבועיים, עם נסיגת האמריקנים ופלישת הצבא הטורקי למובלעת הכורדית בצפון-מזרח סוריה, גם חלק מקהילות הנוצרים מצאו את עצמן תחת מתקפה. “קמישלי, עיין עיסה, תל-אביאד, דיר-אזור, אל-מליקייה ועוד כמה ערים הותקפו על ידי הטורקים או קבוצות הג’יהאדיסטים שקשורות אליהם. הם תוקפים בקרבות רחוב ומול אלו אנו מוכנים ומגיבים, אבל אין לנו מה לעשות מול תקיפות מהאוויר. מאז שארה”ב נסוגה יש לנו רק נשק קל ולעומתנו ארדואן משתמש בארסנל הנשק המלא של נאט”ו נגדנו: כלי טיס, טנקים וכלי נשק כבדים אחרים. מה שהוא עשה באפרין בעבר הוא רוצה לעשות עכשיו בצפון-מזרח סוריה. למרבה המזל הקהילה הבינלאומית הגיבה אחרת הפעם, מה שגרם לו להאט את ההתקפה. כרגע התקיפות הטורקיות הן בקנה מידה מצומצם למדי”.

כמה נוצרים נפגעו עד כה?

“קשה למצוא בתוך המלחמה מידע מאושר. יש הרבה פצועים וגם כמה הרוגים נוצריים, אבל הנזק אצלנו מוגבל יחסית למה שהכורדים ספגו. מרבית הנפגעים הם לוחמים שלחמו נגד ג’יהאדיסטים טורקיים, ויש גם אזרחים שנהרגו ונפגעו מארטילריה והפצצות מהאוויר וגם מנשק קל”.

מה המצב בכנסיות ובבתי הספר?

“בתי הספר נסגרו ואין לימודים. כמובן שהכנסיות ספגו נזק, אך לא במידה רבה יותר ממקומות תפילה ומבנים אחרים, להוציא מקרה אחד, באל-מליכייה של פגיעה מכוונת בכנסייה. היו גם מקרים של ירי לעבר אזרחים שהפגינו בשלום. היו בתי חולים שהותקפו בכוונה, כדי להכביד על האזרחים ולפגוע בהם”.

כיצד הנוצרים לוקחים חלק בכוחות הלוחמים נגד המיליציה הטורקית?

“יש לנו יחידות נוצריות עצמאיות של המועצה הצבאית אשורית-סיריאנית ואנחנו נלחמים לצד יחידות ה- YPG ו-YPJ של הכורדים. יש את פדרציית הנשים שלנו, Beth Naharin, שהשתתפה גם במלחמה נגד דאעש ומאיישת מחסומים, וכל הכוחות נלחמים תחת פיקוד ה-SDF. היו לנו בעבר הרחוק סכסוכים עם הכורדים אבל אנחנו מחפשים את העתיד ועומדים יחד כיום”.

אכזבה מהעולם

במהלך השיחה רהאווי מספר גם על עימותי העבר באזור למוד הקרבות, כמו למשל בלחימה מול דאעש בשנים 2015 ו-2016. “במהלך פעולות עמק חבור, כאשר כפרים נוצריים היו תחת מתקפה של דאעש, קיבלנו סיוע מכוחות הקואליציה ומארה”ב כמובן. קיבלנו קצת עזרה גם מהכורדים, אבל אנחנו הובלנו את הקרב וניצחנו”. לדבריו, מבחינה הומניטרית המצב כיום משתפר ביחס לשנות מלחמת האזרחים שהחלה ב-2011, אך עדיין קיים מחסור גדול במזון ומצרכי רפואה שמוביל גם לעזיבה. “רבים ברחו כבר לפני תקופה, אך רוב האנשים באזורנו הרגישו בטוחים עד להתקפתה של ארדואן. אזרחים החלו לעבור לפנים הארץ, לכפרים ומקומות רחוקים יותר מהגבול הטורקי. הכבישים מסוכנים לתנועה בגלל כוחות הצבא, אז משתמשים בדרכים אחרות וקשות. הם הפכו לפליטים פנימיים בארצם, וצריך לזכור גם את אלה שנשארו ולא עזבו את הארץ גם בנסיבות קשות כפי שהמלחמה יוצרת כיום”.

האם יש סיוע הומניטרי?

“כמעט ואין לנו סיוע מהסוכנויות העולמיות הגדולות כמו האו”ם והצלב האדום שנעצרות בדמשק והסיוע שלהם לא מגיע לפה. העזרה שאנחנו מקבלים היא מארגונים הומניטריים אזרחיים במערב, במיוחד מהקהילות הנוצריות שלנו. מידע לא-מאומת שקיבלתי ממש לאחרונה מצביע על כך שכל הסיוע ההומניטרי יהיה חייב לעבור מעתה דרך דמשק”.

מה הציפיות שלכם מהעולם?

“אנו מאוכזבים כי העולם לא עשה הרבה עד עכשיו. היינו מצפים שכל הכוחות הדמוקרטיים, בין אם פוליטיים ובין אם צבאיים, יתייצבו מול ארדואן ויגיבו בכוח כדי להפסיק את הפלישה ולעזור לנו ליצור דיאלוג ופתרון. אנו מקווים גם שהעולם ינקוט בעוד סנקציות כלכליות. יש לנו כעת הסכם עם סוריה, לפיו הצבא הסורי הולך להגן על הגבול ואנו נעזור להם כדי למנוע את רצח העם של “צבא מוחמד” כפי שהצהיר ארדואן. לא הייתה לנו ברירה – להישחט או לחתום על ההסכם”.

מה אתה חושב שמדינת ישראל יכולה לעשות?

“ישראל לא צריכה לעשות יותר ממדינות אחרות. אנחנו צריכים שכולם יעזרו לנו ליצור שלום ודיאלוג, וישראל צריכה לעשות ככל יכולתה בשיתוף פעולה עם אחרים. החברה הישראלית המגוונת יכולה להוות מודל עתידי טוב עבור סוריה, ואנחנו יודעים שלנוצרים כאן, בעיקר לסיריאנים (ארמים), יש ערכים ושורשים משותפים עם העם היהודי. העצה שלי לישראלים וליהודים היא להגן על הגבולות של המדינה שלכם. אנחנו חיים במזרח התיכון הג’יהאדיסטי ואסור לזלזל גם בארדואן, עליכם להיזהר ממנו”.

להשמיע קול

מקורה של הקהילה הנוצרית-סריאנית מטורקיה, עיראק, סוריה ולבנון, וכיום כ-700 אלף מחבריה חיים בקהילות מדינות אירופה השונות. רהאווי מספר כי נדודי הסריאנים החלו בעקבות הסכסוך בין טורקיה ליוון על קפריסין בשנות השבעים. “כנוצרים סבלנו משנאה ואיומים מכיוון שהיוונים נוצרים, אך כמובן שישנם גורמים עמוקים יותר המגיעים מאותו מקור. כנוצרים נרדפנו בטורקיה ורצח העם בשנת 1915 קטל כ-600 אלף מאנשינו ויצר טראומה גדולה שעדיין נוכחת בחיי היומיום”.

מה הייתם מצפים מהנוצרים בישראל בכלל והסיריאנים-ארמים בישראל בפרט לעשות כדי לעזור?

“הנוצרים בישראל צריכים להשמיע את קולם עבורנו ונגד ארדואן ודאעש. עליהם למחות ולהתפלל. ראינו את ההפגנה בירושלים ואת התפילה בכנסיית הקבר שאורגנו על ידי ‘יוזמת הירושלמים’ ואנחנו מודים להם מכל הלב. הסיריאנים-הארמיים צריכים לזכור שגם הם צאצאים של ניצולי רצח העם ואני מצפה מהם להגן זה על זה ולתמוך באחיותיהם ואחיהם בסוריה”.

מה הציפיות שלכם ממנהיגי הכנסיות השונות בעולם?

“אני מצפה מכל המנהיגים הדתיים, הפוליטיים או הקהילתיים שידברו. עלינו לשמוע את הקול שלהם ואת התמיכה שלהם. אם הם מרגישים שהם בצד הנכון, עליהם להרים את קולם. אנו מצפים מכל הנוצרים ברחבי העולם להתפלל להפסקת המלחמה בסוריה, ללא קשר אם היא מכוונת לנוצרים או למוסלמים, נגד כורדים או נגד ערבים. חשוב שראשי הכנסיות יבינו ויזכרו שהכנסיות לא ישרדו ללא נוצרים במזרח התיכון”.

לסיכום רהאווי מנסה להציע מבט אופטימי לעתיד, למרות ההווה העגום בצפון סוריה. “הלחימה נגד טורקיה היא לא דבר של מה בכך, כשאנחנו נלחמים בטורקיה אנו נלחמים בנאט”ו, מדובר בכוח ענק שיש לו את הציוד והחימוש של נאט”ו. אבל אנחנו לא מרגישים שאיבדנו את הכל, ודברים עדיין יכולים להשתנות. רוסיה מעורבת וצריך לראות את הצעדים של פוטין, ובכל מקרה בשיחות הבאות עם המשטר הסורי נצטרך לדון בסוגיות פוליטיות ובזכויות אדם. ה-SDF חייבים להיות נוכחים בשיחות לעתידה של סוריה”.

רכשו עכשיו מנוי ל’מידה’ ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת ‘השילוח’ לשנה מתנה!

The post “העולם לא עושה מספיק לעצור את הפלישה הטורקית בצפון סוריה” appeared first on מידה.

מול חוסר שביעות רצון הולך וגובר מצד הציבור, מנהיגי הרשות הפלסטינית והחמאס חידשו את הרדיפה נגד עיתונאים ביהודה ושומרון ובעזה כאשר כוחות הביטחון של שני הארגונים עצרו בשבועות האחרונים מספר כתבים ואנשי תקשורת. גל המעצרים חלק ממאמץ מתמשך מצד הרש”פ והחמאס להרתעת עיתונאים מלדווח על דברים שעשויים להציג את ההנהגות באור שלילי ולהשתיק כל ביקורת, מילה שהפכה להיות מילה גסה בחברה הפלסטינית.

אחד הגורמים העיקריים לרדיפה המחודשת הוא הפחד, הן של הרש”פ והן של חמאס, מכך שגל המחאות נגד שחיתות השוטף את לבנון, עיראק, מצרים ומדינות ערביות אחרות יתפשט גם לשטחי הרשות ועזה. ברצועה, כוחות הביטחון של חמאס עצרו עשרות פעילים מקומיים שקראו לציבור להפגין במחאה נגד המשבר הכלכלי המתמשך. בין אלו שנלקחו למעצר היו העיתונאים האני אל-אגחה ובאסם מוחייסן, שנעצרו לאחר שפרסמו הערות ביקורתיות נגד חמאס ברשתות החברתיות.

סיבה נוספת למעצרו של מוחייסן הייתה ככל הנראה זיהויו  עם תנועת הפת”ח היריבה, לאחר שב-19 השנים האחרונות הוא עבד כמפיק בתחנת הרדיו ‘קול פלסטין’. אחד מבני משפחתו שהעדיף לא להזדהות, אמר כי מוחייסן עבר עינויים בבית הכלא של חמאס. בכל הנוגע לעצור השני, האני אל-אגחה, בחמאס טוענים כי הוא “העביר מידע הפוגע בביטחון הציבור”, וגם במקרה הזה ככל הנראה המעצר נעשה בגלל קשריו של העיתונאי לרש”פ. בנוסף, מקורות ברצועת עזה סיפרו כי מספר פעילים ברשתות החברתיות נעצרו לאחר שקראו למחות נגד כישלון החמאס בשיפור תנאי החיים ברצועה, ועוד עשרות אחרים זומנו לחקירה.

“איום ביטחוני”

מוקדם יותר בשבוע שבעבר, כוחות הביטחון של חמאס עצרו את אחד מאנשיהם, חוסיין קאטוש, לאחר שהעלה סרטון בפייסבוק ובו התלונן על המצב הכלכלי הקשה ברצועת עזה. קצין היבטחון סיפר בסרטון כי אין לו כסף כדי לשלם על הנסיעה לעבודה, והוסיף: “הדבר הכי קשה זה שאתה משרת המדינה שלך ולא יכול לנסוע אפילו לעבודה. זה המצב ברצועה”.

בחמאס הצדיקו את מעצרו קאטוש בכך שהאשימו אותו ב”הדלפה של פרטים ביטחוניים”. לא ברור כיצד תלונה על סוגיה כלכלית קשורה לעניינים ביטחוניים, אך בעיני חמאס נראה כי כל פלסטיני שמעז להשמיע קול על המצב ברצועה הוא בוגד או מהווה “איום ביטחוני”.

הצעדים האחרונים של חמאס מכוונים כדי למנוע את החזרה של הפגנות כמו אלו שפרצו ברצועת עזה בחודש מרץ האחרון, אז פעילים ברשתות ארגנו מחאה נגד יוקר המחייה, האבטלה הגואה והעלאת מיסים. ההפגנות נמשכו כמה ימים בלבד לפני שדוכאו באכזריות בידי אנשי חמאס.

ללחוץ על חמאס

במובן הזה, גם הרשות הפלסטינית הוכיחה בשנים האחרונות מאזן מטריד מאוד בהתקפה על חירויות הפרט, במיוחד בכל הקשור לחופש הביטוי בתקשורת. ובדומה לחמאס, גם לרש”פ יש סיבה טובה לחשוש מבכך שההפגנות נגד שחיתות יגיעו גם לאזורי יהודה ושומרון, וזו כנראה הסיבה בגינה היא מנסה להשתיק את מבקריה ולהטיל אימה על עיתונאים.

בימים האחרונים, הרש”פ עצרה שני עיתונאים, מחמוד אבו אל-חסן ורדוואן קאטאנני, אשר על פי מקורות שונים מוחזקים במעצר בשל “סיבות ביטחוניות”. עד לרגע זה לא ידוע מה הן ההאשמות נגדם. מתחילת השנה הנוכחית, כוחות הביטחון של הרש”פ עצרו או זימנו לחקירה מספר אנשי תקשורת, וזאת למרות הבטחה מפי ראש הממשלה מוחמד אשתייה להפסיק את כל ההפרות של חופש הביטוי והחופש העיתונאי.

לפני כשבועיים, ארגון העיתונאים הפלסטיני הנשלט ברובו על ידי נאמנים לפת”ח קרא לשחרורם של אנשי התקשורת המוחזקים בידי החמאס והפת”ח. הארגון קרא גם לגופי זכויות אדם בינלאומיים וארגוני עיתונאים בעולם להפעיל לחץ על חמאס כדי שיפסיק את צעדי הדיכוי נגד עיתונאים ופעילים פוליטיים ברצועת עזה.

האביב בדרך

הפרשן הפוליטי האני אל-מאסרי סבור כי גל המחאות נגד שחיתות שסוחף את העולם הערבי יגיע לבסוף לשטחי הרשות הפלסטינית ולעזה. “האביב הערבי יגיע לכאן במוקדם או במאוחר”, טען. לדברי אל-מאסרי:

האליטה הפלסטינית השולטת היא ברובה כושלת, מושחתת ורודנית, למעט כמה בודדים. אלה החושבים שפלסטין ומנהיגיה, כולל הנשיא, חסינים מפני תסריט של אביב ערבי מפני שהם תחת כיבוש – טועים בגדול”

על פי הדיווחים מהשבועות האחרונים, החמאס והרשות הפלסטינית נמצאים במרוץ צמוד על התואר של מי מדכא יותר את חופש הביטוי ומרסק את התקשורת החופשית. עיתונאים פלסטיניים שמנסים לחשוף את שחיתות ההנהגה מוגדרים כפושעים ועומדים בפני השלכות פליליות. ביקורת היא דבר מבורך, אם היא מופנית כמובן כלפי האויב בישראל. מעבר לכך, אנשי התקשורת הפלסטינים צריכים לשמור את הביקורת לעצמם או לקחת את הסיכון של מעצר בידי החמאס או הרש”פ, או אף יותר מכך.

חאלד אבו-טועמה הוא עיתונאי הפועל בירושלים. הטור פורסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.

רכשו עכשיו מנוי ל’מידה’ ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת ‘השילוח’ לשנה מתנה!

The post סותמים פיות: חמאס והרש”פ נגד חופש הביטוי והתקשורת העצמאית appeared first on מידה.

במהלך השבועות האחרונים, התקשורת הממשלתית בטהרן תהתה כיצד להתמודד עם החדשות על מחאות המוניות בלבנון ובעיראק. בשלב הראשון, הקו הרשמי טען כי ההפגנות משקפות זעם על המצב הכלכלי הקשה ועל השירותים הציבוריים הפגומים, קו שהדהד את הנרטיב התקשורתי שליווה את המחאות באיראן עצמה בשנה שבעברה. הרי לא ניתן לעלות על הדעת כי “העם”, זה שתמיד מנסה להפריע, לא מצליח להעריך את כל נפלאות השלטון, ובוודאי שלא למרוד נגדו. אך המחאות נמשכו. בשלב השני, הן החלו להצטייר בתקשורת באיראן כאות לכך שהמשטרים בעיראק ולבנון נכשלו בתגובתם לתלונות העם. השלב השלישי היה כבר תיאור ההפגנות כמזימה זדונית של “אויבי האסלאם”, כולל החשודים הרגילים שהם הציונים, “סוכניו של השטן האמריקני הגדול”.

וכך, התקשורת בטהרן ייעצה לביירות ובגדד כיצד למחוץ את המחאה “בכל האמצעים הנחוצים”. אחד מפרשני התעמולה באיראן אף היע לראש ממשלת עיראק עאדל עבד אל-מהדי לחסל את מנהיגי המחאה שנפגשו במסעדה. העיתון ‘קאיהן’, המשקף לרוב את עמדתו של המנהיג העליון ח’אמנאי,  החל לקרוא ל”פעולה נחרצת” נגד המפגינים בלבנון, כמה ימים לפני שפעילי חיזבאללה ו’אמל’ יצאו לרחובות ביירות ותקפו את המוחים. כל מי שעוקב אחרי התקשורת בטהרן יכול לזהות סימנים של פאניקה, כאלה המזכירים את המהפכות המקומיות שטלטלו את האימפריה הסובייטית ושלוחותיה במזרח אירופה.

במשך שנים, איראן ניסתה לשווק את אסטרטגיית ההתפשטות שלה במזרח התיכון כהצלחה גדולה לא רק עבור המהפכה האסלאמית, אלא גם עבור הלאומיות האיראנית. בראיון שהתפרסם לאחר מותו, בכיר משמרות המהפכה חוסיין חמדאני התגאה בכך “שהציל” את בשאר אסד מתבוסה, כאשר שליט סוריה ומקורביו כבר היו עם מזוודות ארוזות ומוכנות לבריחה. חמדאני גם הוסיף אז כי זו הייתה הפעם הראשונה מאז המאה השביעית לספירה בה צבא איראני הגיע לחופי הים התיכון.

הנרטיב הזה זכה לשימוש נרחב גם בכל הקשור להתערבות של טהרן בתימן. התקשורת סיפרה שוב ושוב לאזרחי איראן כיצד האימפריה הסאסאנית תחת המלך ח’וסרו הראשון כבשה את תימן כדי לגרש משם את האתיופים. בהתאמה, כיום האיראנים עושים את אותו הדבר כאשר הם שולחים נשק ויועצים למורדים החות’ים כדי להדוף את הפולש הערבי. בנוגע לעיראק, הרי שלאיראן יש את הזכות לא רק להתערב בנעשה במדינה, אלא גם את החובה לכאורה להגן על השיעים החיים בה ומהווים חלק מ”המשפחה הגדולה”. ומה עם לבנון? גם שם, התפקיד המוביל שלקחה לעצמה איראן בענייני המדינה הוא כביכול המשך טבעי ליחסים שהחלו כבר במאה ה-16, אז יובאו אנשי דת שיעים רבים מלבנון לפרס, כדי לעזור בהמרת השיעים תחת שלטון האימפריה הספווית.

הצגה סוריאליסטית

האסטרטגיה החומייניסטית של התפשטות אכן זכתה להצלחה ראשונית כאשר איראן הרחיבה את השפעתה במזרח התיכון במחיר מינימלי של דם. אפילו המשאבים שהושקעו כדי לבנות את הפסודו-אימפריה הזו לא היו רבים יחסית. בארבעת העשורים האחרונים, ההשקעה האיראנית המוערכת בלבנון, סוריה, עיראק ותימן עומדת על כ-40 מיליארד דולר. בעיתון  ‘קאיהן’ השוו את הסכום הזה לשמונה טריליון הדולרים שממשל טראמפ השקיע במזרח התיכון, “בלי שום תמורה ממשית”.

אך בבניית האימפריה הזו, האייתוללות עשו טעות קשה: הם מנעו מכל רשות מקומית אמיתית לעלות, כולל צבאות לאומיים שהיו יכולים להשתלט על המצב באופן עצמאי. כך עשו הבריטים למשל בהודו, כאשר טיפחו שליטים מקומיים שנהנו מלגיטימיות בשטחם, בעוד הביטחון בתת-היבשת הופקד בידיו של צבא שהורכב ברובו מילידים ובני מיעוטים. בניגוד להצלחה היחסית של הבריטים בהודו, המדיניות האיראנית במזרח התיכון הובילה לכך שמדינות כמו לבנון או תימן הפסיקו למעשה לתפקד ונשלטות כיום בידי מיליציות וארגוני טרור, אך האסטרטגיה הצבאית הכללית מוכתבת ומבוצעת מטהרן. במקרה של ההתקפה האחרונה על מתקני הנפט הסעודיים, אפילו החות’ים עצמם הופתעו לשמוע בתקשורת הזרה על תפקידם כביכול במבצע, בציטוטים מפי גורמים איראניים.

בשנת 2017, סגנו של מפקד ‘כוח קודס’ קאסם סולימני סיפר לקצינים שהשתתפו בסמינר של משמרות המהפכה כי השפעה אמיתית במדינות המזרח התיכון מצריכה שהכוח יהיה בידי “כוחות התנגדות הקשורים למהפכה שלנו”. סולימני עצמו חיזק את הטענה הזו עוד יותר, כאשר הבהיר בראיון כי הוא לא מכיר בקיומה של מדינה או דבר המזכיר מדינה בלבנון. זוהי כמובן חזרה של הניסוי שנערך באיראן עצמה, שם מוסדות המדינה הרשמיים כולל הנשיא והממשלה משמשים רק ככיסוי לשלטון אנשי הדת המחזיקים בידם את הכוח האמיתי. גם רוסיה הסובייטית נהגה להקים משטרים מדומים במדינות הלווין שלה, ואלו החלו להתפרק כאשר הבובות סירבו להשתתף במשחק ועברו להתנגדות פעילה.

המשברים הנוכחיים במדינות המזרח התיכון עוד צפויים להתפתח, יתכן שבאותו הכיוון כמו במקרים דומים בעבר. בדיוק כמו ברית המועצות, נראה שגם איראן תנסה לעצור את מהלך ההיסטוריה בכוח, וגם היא תיכשל בדיוק כמו הסובייטים מול הגרורות שלהם. יחד עם זאת, תוצאה חיובית עבור איראן עשויה להיות כאשר אותם מוסדות כוח מדומים במדינות הכושלות יחליטו לפנות הבמה, ולתת לשחקנים האמיתיים שהם שליחיה של טהרן לצאת מאחורי הקלעים ולקבל על עצמם אחריות וסמכות.

החות’ים בתימן, חיזבאללה בלבנון, כת המקורבים לאסד בסוריה והמיליציות השיעיות בעיראק – כולם בובות בהצגה סוריאליסטית אותה מנהלים המפעילים בטהרן. הם בתורם מתחבאים מאחורי בובות נוספות, המשחקות את תפקידי הנשיאים או ראשי הממשלות הדמיוניות באותן מדינות. לפני יותר מאלף שנים, המלומד הפרסי ניזאם אל-מולכ כתב כי מה שנראה חוקי אינו בהכרח לגיטימי, והחזקה במשרה אך ללא הכוח שלה היא הסוג הגרוע ביותר של רודנות.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.

רכשו עכשיו מנוי ל’מידה’ ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת ‘השילוח’ לשנה מתנה!

The post תיאטרון הבובות של איראן במזה”ת מגיע למערכה המכרעת appeared first on מידה.

בכמה ערים מרכזיות באיראן פרצו במהלך סוף השבוע מהומות נרחבות, בעקבות החלטת הממשלה להגביל את רכישת הדלק ולהעלות את מחירו. המהומות, שכללו חסימת צירי תנועה מרכזיים, תקיפת תחנות משטרה ותחנות דלק, פרצו במחוז ח’וזסטאן וכרמאן אך התפשטו במהרה גם לבירה טהרן ולערים ומחוזות נוספים, ובמהלכן נשמעו קריאות בגנות המשטר ומדיניותו הכלכלית הקלוקלת. במהלך ההפגנות דווח על הרוג אחד ועשרות עצורים.

משתמשי הרשתות החברתיות העלו עשרות סרטונים המתעדים נהגים החוסמים את רחובות טהרן ואת הצירים המובילים אליה, בזמן ששופר המשטר ‘כיהאן’ טען כי פקקי התנועה הארוכים נוצרו בגלל השלג. , כדי לפגוע בתאום בין המפגינים בערים שונות ובעקבות המהומות, הוגבלה הגישה לרשת האינטרנט ובמקומה הופעלה “רשת המידע הלאומית” שעל הקמתה שקדו בשנים האחרונות. החסימה עצמה זכתה לתגובות נרחבות ברשתות החברתיות באיראן ומחוצה לה.

בכיר במועצה העליונה לביטחון הלאומי של איראן אישר כי הגישה לאינטרנט נחסמה לפי החלטה של המועצה, חברות בינלאומיות העוסקות בניטור הרשת מאשרות כי הגישה ברוב המדינה נחסמה, ואתרי החדשות קיבלו הוראה לא לדווח על המהומות. לפי דיווח אחר, האינטרנט נחסם בעקבות תיעוד של הרג מפגינים ופרסומים שונים על הרב ופציעה של מפגינים נוספים. חלק מתיעוד הירי פורסם בסרטונים ברשתות החברתיות.

נשיא איראן חסן רוחאני הגדיר את העלאת המחירים ככזו שנועדה לשרת את ה”אינטרס הציבורי” ותסייע לשכבות החלשות. על ההחלטה להעלות את מחירי הנפט הוסכם במהלך פגישה בין הנשיא רוחאני, ראש הרשות המחוקקת עלי לריג’אני וראש הרשות השופטת אבראהים ראא’סי. בעקבות ההחלטה, חברת הנפט האיראנית (NIOPDC) הודיעה כי נהגים יהיו יכולים לרכוש 60 ליטר במחיר של 15,000 ריאל (24 סנט) לליטר, עלייה של 50 אחוזים מהמחיר הקודם. לאחר שסיימו מכסה זו המחיר ישולש ויעמוד על 72 סנט.

במהלך פגישה עם סטודנטים בסמינרים דתיים, המנהיג העליון עלי ח’אמנאי הביע תמיכה בהחלטה וקרא לאזרחים להיות “ערניים” ולהתרחק ממוקדי המחאה ומ”אלה המנסים להסית ולהרוס”. הוא הוסיף כי “אינו מומחה בנושא וכי למומחים שונים דעות שונות..אמרתי בעבר שאם ראשי שלוש הרשויות יסכימו על משהו אגבה אותם. הם קבלו החלטה כזו על בסיס מקצועי ויש ליישמה”. לדברי ח’אמנאי, “בוודאי יש כאלה המודאגים מההחלטה וסבורים כי היא פועלת נגדם, אך ההרס וההצתות לא נגרמו על ידי אנשים אלה על ידי פושעים וחוליגנים…גורמים אנטי-מהפכניים ואויבי איראן ניסו תמיד לעודד פעולות של הרס וחוסר יציבות. הם פועלים כך גם עכשיו ומסכנים את המדינה. כך לא פועלים אנשים האוהבים את המדינה”. המנהיג העליון קרא לאחראים על יישום ההחלטה לפעול ככל יכולתם למזער את הנזקים העלולים להיגרם, בעיקר בכל הקשור לעליית מחירים, ולאפשר לכוחות הביטחון לבצע את תפקידים .

שר הנפט האיראני ביג’אן נמדאר אמר כי הסרתן החלקית של הסובסידיות מעל מחירי הנפט תחסוך כ-7.3 מיליארד דולר שיפנו לסיוע לאוכלוסיות החלשות. הוא הוסיף כי עדין לא ברור איך העלאת המחירים והתקנות החדשות ישפיעו על דפוסי הצריכה של האיראנים.

שלג כבד

התקשורת האיראנית הממלכתית ניסתה להמעיט מחשיבות המהומות שפרצו בעקבות העלאות המחירים, והגדירה את הסרטונים שהופצו ברשתות החברתיות “פייק ניוז”. יחד עם זאת, ערוץ הטלוויזיה האיראני הממלכתי (IRTV1) שידר מספר דיווחים מהמהומות ברחבי המדינה, תוך שהוא מאשים “גורמים אופורטוניסטים” ומחוללי מהומות המנצלים את המצב ל”וונדליזם, פגיעה ברכוש ציבורי ויצירת מתיחות”. סוכנות הידיעות “תסנים” המזוהה עם משמרות המהפכה, דיווחה כי “הכל שקט” במחוזות השונים.

התובע הכללי של איראן, מחמד ג’עפר מנתט’רי, קרא למשטרה ולרשות השופטת לדכא ביד קשה את “אלה פוגעים ברכוש ומפרים את הסדר הציבורי”. גם הוא האשים את “התקשורת העויינת” בהסתת העם האיראני נגד המשטר, וקרא לאזרחים להרחיק עצמם מ”גורמים פורעי חוק המנסים להביע את עוינותם למשטר האסלאמי באמצעות חסימת כבישים ופגיעה במקומות ציבוריים”.

מספר אנשי דת בכירים ובהם האייתוללה לטפאללה צפי-גלפיגאני, קרא לבית הנבחרים לבטל את ההחלטה על העלאת המחירים והגדיר אותה כ”מצערת ומדאיגה” לאור המצב הכלכלי ותנאי המחייה הקשים. איש דת בכיר אחר, מחמד עלי אלוי-גורגאני, אמר בניגוד לדברי הנשיא רוחאני כי ההחלטה הינה “נגד האינטרסים של העם האיראני” וקרא לממשלה לבטלה. למרות זאת, הצעה לביטול העלאת המחירים הוסרה לבסוף מסדר היום במג’לס, והגנרל עלי שמח’אני, מזכ”ל המועצה לביטחון הלאומי של המדינה השתתף בדיון חסוי על מנת להסביר לחברי הפרלמנט מדוע יש להעלות את המחירים. בד בבד, ‘המועצה האיראנית לקביעת האינטרס’ שדנה ומכריעה בנושאי מדיניות הודיעה כי כלל לא הייתה מעורבת בהחלטה להעלות את מחיר הנפט.

בינתיים כוחות הביטחון הרחיבו את המעצרים ברחבי איראן, ומאות צעירים נעצרו ביומיים האחרונים בהפגנות שהתקיימו ב-65 ערים וב-23 מחוזות. אתמול התחדשו המהומות ביותר מ-50 ערים, ודובר כוחות הביטחון אמר כי הכוחות “לא מתבדחים עם אף אחד” ואיים כי יפגע קשות בכל הגורמים אשר התפרעו, לדבריו, במקומות הציבוריים. בטהרן, שיראז ואספהאן הושבתו הסעות הילדים לבתי הספר ועקב כך הושבתו גם הלימודים. לטענת משרד החינוך, ההחלטה על ביטול הלימודים היא בעקבות השלג הכבד שירד.

מצוקה כלכלית

ההחלטה להעלות את מחירי הדלק אינה פופולארית ובאה בעיתוי בעייתי בו ממשיכים אזרחי איראן לסבול מתוצאות הסנקציות האמריקניות על כלכלת המדינה. בתמיכתו של ח’אמנאי בהחלטה לאחר שני ימי מהומות, יש משום איתות כי המשטר נחוש לדכא את ההפגנות ביד קשה, כפי שעשה בעבר. בהודעתו כבר הנחה ח’אמנאי לכוחות הביטחון לעשות כן, לאחר שציין כי המפגינים הם “אופורטוניסטים” שאינם רוצים בטובת המשטר ופועלים נגדו. מדובר בהפגנות הנרחבות ביותר מזה שנתיים ושוב במוקדן עומדת המצוקה הכלכלית המחריפה ללא כל אופק של שיפור הנראה לעין, לאור המשך הסנקציות והמשבר בשיחות הגרעין והידלדלות ההכנסות מנפט המעצימות את הגירעון בתקציב.

כבעבר, במהלך ההפגנות נשמעות קריאות בגנות המשך ההשקעות של המשטר מחוץ לאיראן (בתימן, בסוריה, בלבנון, בעיראק וב”פלסטין”) על חשבונו של העם האיראני, אך ספק אם יהיה בהן די לחולל שינוי של ממש. עם זאת, קריאות אלה ממשיכות ללוות את מרבית המחאות ואינן יורדות מסדר היום. זאת ועוד, המחאה העממית בעיראק ובלבנון נגד המעורבות האיראנית מעניקה משנה תוקף לטענות הנשמעות בתוך איראן.

המשטר באיראן נמצא במצוקה מבית ומחוץ ומנסה לתמרן בין צעדי הצמצום המתחייבים לבין עוצמת המחאה והתרחבותה. הגינוי של אנשי הדת הבכירים להחלטה מציב קושי נוסף בפני צמרת המשטר ובעיקר בפני ח’אמנאי שמעמדו הדתי אינו בכיר כל כך. יחד עם המחאות נגד איראן בסוריה ובלבנון נראה כי מצבו של המשטר בעייתי והוא נדרש לתמרון בזהירות בסבך אילוצים שונים.

כך או אחרת, נראה כי משטר האייתוללות ידכא כבעבר ביד קשה את המחאה כדי לשמור על שרידותו. אך במחאה זו כמו בקודמותיה טמונים כבר זרעי המחאה הבאה נגד המשטר, שנראה כי הוא מתקשה יותר ויותר לשמור על יציבות ולקדם את יעדיו המהפכניים.

סא”ל (במיל.) מיכאל סגל הוא חוקר בכיר ומומחה לנושאים אסטרטגיים, ושירת בצה”ל בחטיבת המחקר של אמ”ן בתחומי איראן והפלסטינים. הטור התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.

רכשו עכשיו מנוי ל’מידה’ ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת ‘השילוח’ לשנה מתנה!

The post חבית חומר נפץ: המשבר הכלכלי שוב מלהיט את המהומות באיראן appeared first on מידה.

מאות פעילי זכויות אדם ומשתתפים במחאה נגד המשטר באיראן שנעצרו בשבועות האחרונים נמצאים בסכנת עינויים ואף עונשי מוות. על פי ארגון Iran Human Rights (IHR), “העצורים מוחזקים באתרים חשאיים, ומשפחותיהם אינן יודעות היכן הם”, ובנוסף הרשויות הטילו “איפול מוחלט שמקשה מאוד על זרימת המידע”. עוד דיווחו בארגון כי מרבית העצורים “אינן יכולים להתקשר למשפחותיהם, שאינן יודעות אפילו אם הם בין החיים”. מנהל הארגון מחמוד אמירי-מוקדם אמר כי “כיום, העם באיראן זקוק לתשומת הלב של הקהילה הבינלאומית יותר מתמיד”.

על פי ארגון ‘אמנסטי אינטרנשיונל’, התקשורת באיראן מנסה להמעיט מכמות ההרוגים בהפגנות, אשר על פי דיווחים שונים הגיעה כבר למאתיים. באמנסטי אומרים כי גורמים שונים בממשל, כולל המנהיג העליון, הנשיא וראש מערכת המשפט, ניסו ליצור דמוניזציה למפגינים, והזהירו כי כוחות הביטחון יגיבו באלימות. כך למשל, ב-16 בנובמבר שר הפנים של איראן אמר כי “הרשויות לא יגלו עוד סבלנות ושליטה עצמית כלפי המפגינים, למרות הדיווחים הרבים על קורבנות בקרב המוחים”.

ב-17 בנובמבר, המנהיג העליון עלי ח’אמנאי תיאר את המפגינים כ”רשעים” שמוסתים לאלימות בידי קבוצות חתרניות ואויביה הזרים של איראן. הוא הורה לכוחות הביטחון ל”בצע את תפקידם” ולשים קץ למחאה, ולמעשה נתן אור ירוק להמשך האלימות האכזרית. באמנסטי הוסיפו ואמרו כי “גופי המשפט והביטחון שלחו הודעות טקסט מאיימות שהזהירו אנשים שלא להגיע ל’אספות בלתי-חוקיות’ או שמא יעמדו בפני משפט”.

This is not a battlefield, this is one of the streets of Iranian cities.These are not soldiers, it is the IRGC terrorists who are shooting deadly at innocent Iranian people.
PLEASE be the voice of the Iranian people! #iranprotest #Iranprotets pic.twitter.com/NjAziw5THg

— بوف کر (@deafowl) November 22, 2019

במאמר שהתפרסם בעיתון ‘קייהן’ ביום שני שעבר, אחד מיועציו של ח’אמנאי כתב כי “חלק מבכירי מערכת המשפט בטוחים כי הוצאה להורג בתלייה ממתינה עבור מנהיגי ההפגנות”. נציגו של ח’אמנאי במשמרות המהפכה דרש מבית המשפט לנקוט בקשיחות מול המפגינים, ורמז כי יש להפעיל במידת הצורך את עונש המוות הקבוע בחוק. במחוז פארס, התובע הראשי איים על המפגינים באופן דומה, ובבירת המחוז שיראז “לפחות 200 בני אדם נשלחו לאגף הבידוד בכלא, ארבעה מהם פצועים ולפחות אחד מהם עם פצעי ירי”. על פי ארגון IHR, שמו של הפצוע הוא סייד רזא טהרי, והוא “סובל מכאבים רבים ונמצא בסכנת זיהום בכלא”.

עוד דיווחו ב’אמנסטי’ כי ב-16 בנובמבר, כמה שעות בלבד לאחר שהחלו ההפגנות, הרשויות באיראן חסמו כמעט לחלוטין את רשת האינטרנט, במטרה למנוע מאזרחי המדינה תקשורת עם העולם החיצון, ולמנוע הפצה של תמונות וסרטונים המתעדים את אלימות כוחות הביטחון. על פי ארגון ‘NetBlocks’ העוקב אחר תעבורת הרשת העולמית, הגישה לאינטרנט באיראן צנחה לארבעה אחוזים בלבד מן הרמה הרגילה מאז שהחלו ההפגנות, ובחברת ‘אורקל’ תיארו את ההשבתה כ”גדולה ביותר שנראתה אי פעם באיראן”. גם רשתות הטלפון הושבתו כמעט לחלוטין, למרת שחלק מהמשתמשים הצליחו להשיג גישה לאינטרנט דרך רשתות פרטיות ואמצעים אחרים, ומחמוד אמירי-מוקדם מ-IHR הביע חשש כי ההשבתה מרמזת על כך שהרשויות “מתכננות להשתמש באלימות רבה יותר נגד המחאה”.

המוות והטרגדיה

ב-21 בנובמבר, נשיא ארה”ב דונלד טראמפ צייץ:

איראן הפכה להיות כה לא יציבה שהמשטר חוסם את מערכת האינטרנט כדי שהעם לא יוכל לדבר על האלימות הקשה שמתרחשת במדינה…הם רוצים אפס שקיפות, וחושבים שהעולם לא יגלה על המוות והטרגדיות שהמשטר האיראני מחולל”

באותו היום, מזכיר המדינה מייק פומפאו צייץ בקשה לעם האיראני “לשלוח סרטונים, תמונות ומידע המעד את אלימות המשטר נגד המפגינים. ארה”ב תחשוף את מה שמתרחש ותעניש את האחראים”. למחרת הודיע פומפאו כי ארה”ב מטילה סנקציות על שר התקשורת האיראני מוחמד ג’ארומי בשל חלקו בחסימת האינטרנט. “נדרוש מבכירי המשטר לקחת אחריות על הדיכוי האלים של העם האיראני”, הוסיף. נראה כי לאזהרות האמריקניות הייתה השפעה, כאשר ב-23 בנובמבר אישרו ב’NetBlocks’ כי הקישור לאינטרנט שוחזר בחלק מהספקים באיראן, ומאפשר לגולשים להתחבר לרשתות אלחוטיות. רמת הקישור עלתה ל-64 אחוזים לאחר שהייתה כמעט אפסית במשך כמה ימים, אך גלישה בטלפונים ניידים עדיין אינה זמינה.

מנגד, התגובה האירופאית למצב הייתה הרבה יותר מצומצמת, וכנראה אינה נתפסת בקרב המשטר האיראני כסיבה לדאגה. כך למשל, בהודעת האיחוד האירופי מה-21 בנובמבר נכתב כי “ההפגנות בכמה ערים איראניות, על פי דיווחים, הובילו לאובדן חיים ופציעות רבות”, והודגש כי באיחוד סבורים כי “האתגרים הסוציו-אקונומיים צריכים להיפתר דרך דיאלוג כולל ולא דרך אלימות”. כדי לעזור באמת לעם האיראני הנתון לחסדיו של משטר רודני, שאר העולם צריך ללכת בעקבות העמדה הקשוחה של הנשיא טראמפ. ניסיונות הפיוס האירופאים והשפה הדיפלומטית המנומסת אינם תורמים לריכוך משטר האייתוללות, אלא רק מחזקים ומעודדים אותו להמשך האלימות נגד בני עמו.

אוזאי בולוט היא עיתונאית שנולדה וגדלה בטורקיה ומתגוררת כיום בוושינגטון. גרסה מלאה של הטור פורסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.

The post איראן שוב מתעללת באזרחיה, והעולם שוב שותק appeared first on מידה.

במאמר שפרסמתי לפני 14 שנים, טבעתי את המונח “ערך המטרד של טורקיה” כדי להסביר מה הופך את המדינה הזו לנכס עבור האיחוד האירופי אליו ביקשה להצטרף, ולאתגר את התפיסה המערבית לגבי הכניסה האפשרית של תרבות לא-אירופית מובהקת לתוך המועדון האירופי. באותה העת, התקשורת המערבית, כמו גם המחקרים באקדמיה, דגלה ברובה ב”אמרו כן לחברות טורקית”, תוך שהיא רוקדת סביב קלישאות נאיביות על “החשיבות האסטרטגית של טורקיה”, “הגשר בין מזרח למערב” ו”הרפורמות הדמוקרטיות של האסלאמיסטים”. וכך כתבתי במאמר שהתפרסם בעיתון ‘הורייט’ בחודש יוני 2005:

אם חזונה של טורקיה להצטרפות לאיחוד יכשל והיא תחוש זנוחה לאנחות, הרגש הלאומני העולה באנקרה יכול להפוך לאיום בלתי-צפוי, מדינה כושלת ומסוכנת בחצר האחורית של האיחוד. תהליך ההצטרפות לאיחוד יכול לארוך בין 10 ל-15 שנים, תקופה שבה הדינמיקה של היום תשתנה ללא ספק לכיוונים אחרים. למרות זאת, אם שופטים על פי הפרמטרים של ימינו, ניתן בהחלט לחזות ‘דרך שלישית’ כאלטרנטיבה ל’כן’ (הצטרפות לאיחוד) ו’לא’ (טורקיה חסרת יציבות על סף דלתו של האיחוד). הדרך השלישית יכולה להיות חיבור משמעותי של טורקיה לאיחוד דרך הסכם שיתוף פעולה כלשהו…

יתכן כי ענייני ביטחון ואנרגיה ושאר הנושאים הרגילים לא יספיקו עבור חברות מלאה. לא הרבה יאהבו זאת, אבל יכול להיות שהיתרון הגדול לאירופה מחברות טורקית באיחוד יהיה “ערך המטרד”. בתור התחלה, האידיאולוגים של האיחוד ינסו לנחש, למשל, עד כמה לטורקיה פגועה, עוינת ולאומנית יהיה אכפת מהברחת האנשים לתוך שטח האיחוד דרך שטחה; או עד כמה תגלה סבלנות לגבי הברחות סמים, שיזריקו מיליארדי דולרים לכלכלה המחתרתית”

14 שנים לאחר מכן, טורקיה מאתגרת את המערב עם ערך המטרד שלה, ומאיימת יותר מאי-פעם. צבא טורקיה ערך תרגילי אוויר ויבשה עם צבאות סין וסוריה; היא בחרה בחברה סינית לבנות את תשתית ההגנה האווירית וההגנה מפני טילים, ולאחר שהחלטה זו בוטלה רכשה לבסוף את מערכת ה-S-400 הרוסית עבור אותה מטרה. כאשר היא הורחקה בתגובה מהתאגיד האמריקני שבונה את הדור הבא של מטוסי הקרב F-35, באנקרה הגיבו ואמרו כי “נפנה לרוסיה עבור צרכי הקרב שלנו ומערכות נשק אסטרטגיות אחרות.

משחק בני הערובה

אך זה לא הכל. בתקופה בה צפון עיראק תפסה את מרבית הכותרות ולא צפון סוריה, דיפלומטים טורקים איימו בשקט כי “יהפכו את החיים לגיהינום” עבור כל כוח מערבי שיוצב בשטח הכורדי. איומים אלו הגיעו לאחר שחיילים אמריקנים בצפון עיראק עצרו 11 לוחמי קומנדו טורקים שהיו קשורים למזימה להתנקש במושל הנבחר של מחוז קירקוק, ובכוונה לערער את היציבות באור וליצור את הצורך להתערבות טורקית. היה זה מחזה נדיר בו חיילי נאט”ו עוצרים חיילי נאט”ו אחרים.

כיום, צפון סוריה מככבת בכותרות, וטורקיה שוב מאיימת על היציבות באזור כאשר מנהיגי העולם ממזרח עד מערב מאוחדים בגינוי הפלישה הצבאית לשטח הכורדי בסוריה. לאחר לחץ, הנשיא טראמפ הכריז על סנקציות נגד חברי ממשל טורקים וקבע תעריפי יבוא גבוהים יותר על פלדה ואלומיניום מטורקיה. בתוך כך, ארדואן ובכירים בסביבתו איימו במפורש על אירופה כי יפתחו את השערים וישלחו מיליוני פליטים לתוך האיחוד.

וישנו גם העניין של מאגרי הגז בים התיכון, משחק שבו טורקיה שואפת להשתתף בכל מחיר. בראשית החודש שעבר, מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו הזהיר את טורקיה שלא לערוך קידוח “לא-חוקי” ו”בלתי מקובל” סמוך לחוף הקפריסאי. “הבהרנו כי כל פעולה במים בינלאומיים צריכה לעמוד בחוקים…נמשיך לקדם פעילות דיפלומטית כי להבטיח שתערך באופן חוקי”, אמר וסיכם: “אף מדינה לא תחזיק את אירופה כבת ערובה”. אך נראה כי כבר מאוחר מדי, וטורקיה למדה את הרווחים האסטרטגים שמגיעים ממשחק בני הערובה כבר לפני שנים, כאשר מנהיגים במערב עוד שיבחו את הכוונות הדמוקרטיות של ארדואן.

האופציה הגרעינית

וכך טורקיה ממשיכה במדיניות ההטרדה שלה, ומאיימת “לבעוט את החיילים האמריקנים” משני הבסיסים הגדולים של צבא ארה”ב שנמצאים בשטחה. בסיס חיל האוויר באינג’ירליק חשוב במיוחד מכיוון שמוחזקים בו ראשי נפץ גרעיניים תחת אמנה מיוחדת בין המדינות, ובבסיס במלטאיה מוצבים אמצעי התרעה מוקדמת הקשורים בין השאר למערכות ההגנה האזוריות מפני טילים, חלקן שומרות גם על ישראל.

וישנה גם האופציה הגרעינית. בשנת 2008 ארדואן אמר כי “מדינות שמתנגדות לאיראן גרעינית לא צריכות להחזיק בעצמן נשק כזה”, וב-2010 הוסיף כי ישראל היא “האיום העיקרי” על השלום במזרח התיכון. בחודש ספטמבר השנה אמר כי הוא “אינו מקבל” את האמירה לפיה טורקיה אינה יכולה להחזיק נשק גרעיני, למרות שמדינתו חתומה על שתי אמנות בינלאומיות האוסרות על שימוש בגרעין לכל מטרה.

בכל הקשור להתנהלות מול טורקיה, מדינות המערב משלמות את המחיר על תמימותם של מנהיגי העבר ואת תקוותם המגוחכת ל”אסלאם פוליטי מתון” שישמש דוגמה למדינות מוסלמיות אחרות. המשחק נגמר: כעת זה הזמן להעריך מחדש את הנזק שנגרם מתפיסות כאלה, למען ההווה ולמען העתיד.

בוראק בקדיל הוא עיתונאי טורקי ועמית במכון Middle East Forum. הטור התפרסם במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘ מבית מרכז בגין סאדאת.

The post מוקש טורקי: אירופה צועדת לתוך המלכודת של ארדואן appeared first on מידה.

תא”ל ד”ר שמעון שפירא הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. במהלך שירותו הצבאי כיהן בתפקיד ראש ענף איראן בחטיבת המחקר של אמ”ן וכמזכיר הצבאי של רה”מ בנימין נתניהו.
ד”ר ז’ק נריה היה יועצו המדיני של ראש הממשלה יצחק רבין, וקודם לכן שירת כקצין בכיר בחיל המודיעין וכנספח צה”ל בצרפת, בבלגיה ובלוקסמבורג. כיום הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.

מאמר זה התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

***

כאשר איראן הגיעה לראשונה לעזרתו של משטרו המתפורר של בשאר אל-אסד בסוריה, מטרתה העיקרית הייתה לעצור ולהכיל את המורדים הסורים ואת כוחות דאעש שכמעט הביסו את הצבא הסורי ושלטו על יותר מ-60 אחוז משטחה של סוריה. עם הצטרפותה הפעילה של רוסיה, שהחלה בספטמבר 2015, המשטר הסורי הצליח לא רק להכיל את פעילות המורדים, אלא גם השתלט מחדש על שטחים גדולים של המדינה, פרט למחוזות הצפון-מזרחיים שנמצאו תחת שליטה כורדית, וכן באזור מובלעת אדליב המוחזקת על ידי מורדים הנתמכים על ידי טורקיה ומורדים של ארגונים אסלאמיסטיים דוגמת אל-קאעידה, ג’בהת א-נוסרה ודאעש. למרות ההישגים הרבים של הכוחות הנאמנים למשטר, מצב העניינים עדיין בעייתי ואסד עדיין נלחם על הישרדותו, מצב המחייב פעילות צבאית מתמשכת וסיוען של איראן ורוסיה לצורך ייצוב משטרו. אך בניגוד לרוסיה שרואה במעורבותה הצבאית בסוריה כפעילות המכוונת למטרות צבאיות, פוליטיות וכלכליות, איראן רואה את מלחמת האזרחים בסוריה כהזדמנות להשתלט על המדינה.

מעורבותה הצבאית של איראן בסוריה החלה בסביבות חודש אפריל 2013 כאשר מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה הגיע לביקור סודי בטהרן, שם נפגש עם בכירים במשטר ובראשם המנהיג העליון עלי חא’מנאי ומפקד ‘כוח קודס’ של משמרות המהפכה קאסם סולימאני, שאחראי בין השאר על מדיניות איראן בלבנון ובסוריה. מעורבותו של סולימאני במפגש עם נסראללה הייתה משמעותית, שכן הוא היה ונשאר בחוד הפעילות הצבאית האיראנית הענפה ברחבי המזרח התיכון.

במפגש, ההנהגה האיראנית הוצגה תוכנית מבצעית הכוללת שלושה יסודות מרכזיים:

1. הקמת צבא עממי עדתי המורכב משיעים ועלאווים, בתמיכת כוחות מאיראן, עיראק, חיזבאללה ומשלחת סימבולית מאזור המפרץ הפרסי.
2. צבא עממי זה אמור להגיע לסדר כוח של כ-150 אלף לוחמים.
3. ייבוא כוחות שיעים מאיראן ועיראק על מנת שישתלבו בתוך צבא סוריה של אסד.

סולימאני עצמו ביקר בסוריה בסוף פברואר 2013 על מנת להכין את הקרקע. האיראנים הביעו את רצונם להפוך את סוריה לבסיס מדיניות הפצת השיעה במזרח התיכון, ובכל הקשור לג’יהאד והמאבק האסלאמי בישראל בפרט. מטרת הכללת חיזבאללה במאבק המזויין בסוריה נועדה, בראש ובראשונה, לשרת את האסטרטגיה האיראנית, אשר הציבה לעצמה יעדים חדשים שונים מהסיוע הצבאי למשטר הסורי.

מהֵדִי טאַאֵב, ראש מכון המחקר של המנהיג העליון חא’מאני, חווה את דעתו למרכזיותה של סוריה באסטרטגיה האיראנית באותה תקופה. הוא ציין כי סוריה היא המחוז ה-35 של איראן, שחשיבותה האסטרטגית גדולה יותר עבור איראן מאשר ח’וזיסטאן (מחוז שרובו ערבי בתוך איראן): “דרך שימור סוריה אנו נוכל לקבל בחזרה את ח’וזיסטאן, אבל אם נאבד את סוריה, לא נוכל לשמור אפילו על טהרן”. בהצהרה זו טאַאֵב יצר משוואה בין סוריה למחוז הנמצא תחת ריבונות איראנית מוחלטת והבהיר למעשה כי איראן כי לא תוותר על סוריה.

במאי 2014, שנה לאחר הצהרתו של טאַאֵב, נודע כי מוחמד אֵסקַנדאַרי, מפקד בכיר במשמרות המהפכה, אימן 42 חטיבות ו-138 גדודים למלחמה בסוריה. חוסיין חמדאני, בכיר נוסף במשמרות המהפכה אמר כי איראן “הקימה חיזבאללה שני בסוריה” (הדומה לחיזבאללה בלבנון). קאסם סולימאני, מפקד כוח ‘אל קודס’ , מונה לאחראי על יישום התוכנית, תוך גיוס מתנדבים ולוחמים מעיראק, תימן, בחריין, אפגניסטן ואיראן (בנפרד מהכוחות האיראנים הפועלים באזור בצורה שוטפת בפעילות מבצעית).

בהתאם לכך, איראן שלחה לקרב את כוחות הפרוקסי שלה (חיזבאללה הלבנוני, ארגונים עיראקים, אפגאנים ופקיסטניים) במקביל לקצינים השייכים לכוח ‘אל קודס’ תחת פיקודו של קאסם סולימאני. הכוחות הפרו-איראניים השתתפו ברוב הקרבות נגד המורדים, בעוד שחלקם נפרסו (ועדיין פרוסים) כחילות מצב במתקנים רגישים ואתרים קדושים מסביב ובתוך דמשק.

היעדים המיידיים של איראן היו:

1. לעזור למשטרו השיעי-עלאווי של בשאר אל-אסד נגד גלי המורדים הסונים-ג’יהאדיסטים שמומנו, חומשו וכוונו על ידי ערב הסעודית וטורקיה. עם השגת התייצבות המשטר, פנתה איראן להקמתו של “הסהר השיעי”, חגורה גאוגרפית שמשתרעת מלבנון ועד איראן.
2. לנצל את המצב הייחודי בשטח אשר אפשר לאיראן ליצור חזית נגד ישראל (אויבה הראשי) המתחילה מדרום לבנון עד דרום הגולן הסורי, בזמן שהיא ממשיכה לבנות את האמצעים של חיזבאללה לאורך הגבול בין ישראל ללבנון.
3. לקיחת תפקיד מרכזי בבנייתה מחדש של סוריה, תוך השגת נכסים אסטרטגיים במדינה. דוגמת קבלת בלעדיות בניהול הנמל הימי של לטקיה, אשר מהווה דלת לים התיכון ואלטרנטיבה ימית לנתיבי השייט באזור המפרץ הפרסי.

שמונה שנים לאחר תחילת מלחמת האזרחים, מתפתח יעד איראני אסטרטגי נוסף בסוריה. יחד עם המשך ההתבססות וההתבצרות הצבאית כנגד ישראל בלבנון ובסוריה, והנוכחות המתמשכת של הכוחות הפרו-איראניים הפרוסים בעיקר באתרים בדמשק מתקיימת השתלטות זוחלת איראנית על סוריה, ההופכת אותה בדומה לעיראק וללבנון למדינה תחת שליטה שיעית.

במקביל, איראן המשיכה במאמציה ליצר חזית נוספת נגד ישראל באזור הגולן למקרה ויתקיים עימות צבאי בין ישראל לאיראן, ישראל לחיזבאללה או בין ארה”ב לאיראן. סוריה נכללת לתוך ההגדרה האיראנית של חגורת העומק האסטרטגי הצפוני שלה, המתחיל בלבנון ונגמר באפגניסטן, ופועלת לצד החגורה הדרומית שלה הכוללת את תימן. על כך תעיד הצהרתו של בכיר משמרות המהפכה, מג’יד מאזאחי, שאמר: “אם ניסוג מתמיכתנו בקווי החזית שלנו (סוריה ולבנון), האויב יגיע לגבולותינו”. אמירה זו חוזקה על ידי המפקד לשעבר של משמרות המהפכה, סייד יַחִיַא רחים-סַפֵווי, שהצהיר: “גבולנו ההגנתי הוא בדרום לבנון נגד ישראל. עומק ההגנה האסטרטגית שלנו הגיע לחופי הים התיכון מעל ישראל. המערבים חוששים מהתפשטות ההשפעה של איראן מהמפרץ הפרסי עד לים התיכון”.

פריסה של כוחות פרו-איראניים

שמונה שנים לאחר תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, הנוכחות האיראנית במדינה מתחלקת כך:

שטח מחוז דיר אל-זור:

לפי פרסומי מקורות מודיעין, כוחות פרו-איראניים השתלטו על העיירה המדברית אל-בוכמאל והפכו אותה לאזור המפקדה שלהם בעוד יחידות של חיזבאללה, מיליציית אל-נוג’באא העיראקית, משמרות המהפכה, מיליציית הזיינביון הפקיסטנית ומיליציית פטימיון האפגאנית נפרסו באזור. בנוסף, חיזבאללה ניצל את העומק הגיאוגרפי של סוריה והעביר את מפעלי הטילים והכט”בים שלו לאזור צפון מזרח סוריה, הרחק מהגבול עם ישראל. המפעלים הם אותם מפעלים המתמחים בהרכבת טילים ארוכי טווח היכולים לשאת ראשי קרב כבדים ומונחים.

איזור סוידא-דרעא (דרום סוריה הפונה לישראל וירדן):

ביולי 2018 פורסם כי איראן פרסה טילים באזור סוידא, הרחק מעבר לקו החיץ המפורז אותו הבטיחה רוסיה לישראל. בהתאם לאותם דיווחים, איראן פרסה טילים שבעבר היו בבסיס T4 באזור ה-לגַ’ה (אזור סלעי-געשי הנמצא צפונים לסוידא) ולשני בסיסים נוספים באזור: בסיס האוויר הדו-מסלולי תְ’לְאַ (הנמצא בפרווריה הצפוניים של סוידא) וכַלְכַאלַה (הנמצאת צפונית לסוידא על הכביש המהיר המוביל לדמשק), תוך הריסת שמונה כפרים מקומיים כדי לפנות מקום לכוחות. דיווחים נוספים מוסרים שכוחות חיזבאללה התמקמו בבניין נטוש בבסיס האוויר תְ’לְאַ, ומשתמשים בו כדי לפקח על הכניסה של שיירות מיוחדות, שמובילות ככל הנראה טילים איראניים. דיווחים נוספים נרשמו גם בנוגע לבסיס האוויר כַַלְכַאלַה.

לאחרונה נתקבלו דיווחים שאיראן בחרה בבסיס האוויר אל-נאסיריה, הממוקם כ-10 קילומטרים מצפון-מזרח לעיירה ג’יִרוד השוכנת על גבול סוריה לבנון וכ-60 קילומטר מצפון-מזרח לדמשק, כתחליף לשדה התעופה בינלאומי של דמשק ובסיס האוויר הצבאי אל-מַאזהֵ על מנת לאחסן את מצבורי הטילים שלה. שני האתרים הללו הופצצו מספר פעמים בעבר על ידי תקיפות ישראליות. איראן מבקשת גם לבנות מפעלים חדשים באזור בין העיירות קטייִפַה ואל-נאסיריה (דרומית וצפונית לג’יִרוד) לייצור, הרכבה, תחזוקה והצבת הטילים. לפי דיווחים ממקורות מודיעין, בסיס האוויר אל-נאסיריה החד-מסלולי שימש כמרכז לשיגור טילים: בבסיס 21 ממגרות טילים מבטון ועוד 4 ממגרות טילים רגילות, מחסני נשק תת-קרקעיים ושני גדודי טילי סקאדים, שאחד מהם (גדוד 578) זכה לפרסום אחרי ששוגרו ממנו מספר טילי סקאד נגד מורדים סורים.

לחדירתה של איראן לתוך החלק הדרומי של סוריה ישנה השפעה ניכרת על כוחות הצבא הסורי הסדירים, על המיליציות הפרו-משטריות המקומיות ועל סיעות ומפלגות פוליטיות דוגמת המפלגה הסורית הלאומית (אל-חזב אל-קַאומי אל-סַורִי) ו’כוחות של המגן של המולדת’ (קֻואט דירע אל-וטן). דיביזית השריון מספר 4 הסורית (הפרוסה באזור דרעא) וחטיבת המודיעין של חיל האוויר הסורי הידועה לשמצה משתפות פעולה בצורה הדוקה עם איראן. הדיביזיה הרביעית מתואמת עם איראן ומקבלת סיוע לוגיסטי וכלכלי ממשמרות המהפכה, ומנהלת משימות אבטחה ובט”ש דרך משרד המוצב במטה הגיוס שלה.

אין ספק שהמרכיב הפעיל ביותר בחוג ההשפעה האיראני הוא חיזבאללה הלבנוני, אשר אחראי על גיוס סורים צעירים לשורותיו. מאז 2018, חיזבאללה גייס כ-3500 צעירים באזור דרעא, ודרך בעלי ברית מקומיים הצליח לקיים נוכחות כמעט בכל הכפרים והערים של המחוז (כוללים את: תל אל-חארה, סאַסאַא, פַרקַא, סויִדאַ, חֻוש חַמַד, אַיוּב אל-לגַ’ה, מסִיקַה, אל-מַלִיחַה, אל-גַ’רבִיעַה, אל-חַרַק, אל-מוּסייפראַ וג’סם). במחוז סוידא, בעל הברית המרכזית של חיזבאללה הוא סגן מפקד לשעבר של גדודי אל-עאַמרִי (הפועלים באזור דרעא), אשר ערוך ביחד עם לוחמיו הבדואים באזור ה-לַג’ה ולאורך הגבול הסורי לבנוני. לוחמי חיזבאללה הם חלק מהכוחות הצבאיים הפרוסים באזור דרעא. פריסתם בשטח מסתמכת בעיקר על כוחות סורים צבאיים סדירים, דוגמת גדוד 102, הדיביזיה התשיעית, החטיבה החמש-עשרה של הכוחות המיוחדים וגדוד 89 ללוחמה כימית (הפרוסה בג’באַב). משימתו של חיזבאללה מוגדרת בצורה ברורה: מעקב אחר כל פעילות ישראלית (וירדנית) באזור, הגנה על אתרים רגישים של משמרות המהפכה (דוגמת אתר המכ”ם בתל מִקדאַד המאויש באנשי משמרות המהפכה), הפצת והטמנת מטענים מאולתרים לאורך כבישי וצירי הגישה המרכזיים באזור ואיסוף מודיעין.

יחידות חיזבאללה הממוקמות בדרום סוריה נמצאות תחת הפיקוד הישיר של מוסטפא מורנייה, בנו של עמאד מורנייה (ראש הזרוע הצבאית של חיזבאללה שחוסל ב-2008) ואחיו של ג’יהאד מורנייה שחוסל ברמת הגולן בזמן שסייר בעמדות של חיזבאללה בקונייטרה. אולם נראה שבפועל מי שנטל את הפיקוד על היחידות הללו הוא מוּנִיר עלי נעים שאַיתוֹ הידוע בכינויו חַאג’ האשֵם, איש חיזבאללה ותיק. שאַיתוֹ היה מעורב במלחמת האזרחים בסוריה עוד מראשית מעורבותו של חיזבאללה בקרב ב-אלקוּסייר ב-2013. הוא נולד בלבנון אך מתגורר בדמשק ושימש כסגן ראש היחידה המבצעית לפלסטין בשנת 2000, ולאחר מלחמת לבנון השנייה מונה לתפקיד סגן מפקד יחידת העלית “בדר”. לפי דיווחי מודיעין, מפקד חיזבאללה אבו חוסיין שאַגֵ’ד (המכונה אל-חַאג’ שאַגֵ’ד) הוא האחראי על “תיק הגולן”, המתואם בין הנהגת חיזבאללה בביירות על פי הנחיות המגיעות מטהרן.

חיזבאללה באזור קונייטרה

כתוצאה מהנחיות שנשלחו לחיזבאללה מפטרונה בטהרן מאז נכבשו מחדש השטחים שהיו בשליטת מורדים בדרום סוריה ב-2018, כוחות של איראן ושלוחותיה הסתננו והתבצרו באזור תוך ניסיון להתפרס סמוך ככל הניתן לגבול עם ירדן וישראל. היעד המרכזי הוא אזור קונייטרה, עיירת הגבול ברמת הגולן הממוקם על הכביש הראשי לדמשק ומהוה את ציר הכניסה המרכזי לגולן הישראלי.

הדחף האיראני לבסס נוכחות באזור הפונה לישראל נתקל בהתנגדות חזקה מצידה ולפי דיווחים שונים במספר מקרים שונים, פעלה ישראל למניעת כל נוכחות של שלוחות איראניות בגבול. ישראל הייתה ככל הנראה מאחורי המתקפה שחיסלה מספר מפקדים איראניים השייכים למשמרות המהפכה שפטרלו באזור ב-2015, כמו גם למתקפות שחיסלו את סמיר קונטאר (2015), ג’יהאד מורנייה (2015) ומשהוּר זאַיִדאַן (2019). אך למרות המתקפות החוזרות ונשנות המיוחסות לישראל, חיזבאללה לא נרתע. לוחמי הארגון הצליחו להתפרס באזורים הגובלים בישראל, ופועלים לאיסוף מודיעין, שליחת סיורים, ופיקוח על פעילויות צה”ל וצבא ירדן.

חיזבאללה הצליח להקים ארבעה בסיסי אימונים קבועים, אשר משמשים בנוסף לאחסון אמל”ח וכבסיס טילים לטווחים קצרים ובינוניים, שלושה מהם נמצאים בדרעא והרביעי באזור קונייטרה: חַקל קַרִים אל שִימאַלִי, הוקם בתחילת 2019 בלב ליבה של ה-לגַ’ה בצפון מזרח דרעא בקרבה לכפר הנושא שם דומה; בסיס אַייב הוקם בספטמבר 2018 בסמוך לכפר באזור הפריסה של הדיביזיות הסוריות החמישית והתשיעית. הבסיס נבנה אחרי שמספר כפרים באזור “רוקנו” מתושביהם בתואנה שהם סיפקו לדאעש מחסה; הבסיס של גדוד 52 הסורי ליד אל חַרַק (מזרחית לדרעא) המשמש גם כבסיס לחיזבאללה אחרי נסיגת לוחמיו מעיירות הגבול הסורי-לבנוני ב-זבדאַניִ ;הבסיס הרביעי, אל ח’דר, נחנך בצורה גלויה ורשמית באוקטובר 2018. הבסיס, הידוע כ”יחידת הגולן”, ממוקם לפי הדיווחים באזור של אחת מהפלוגות של הדיביזיה הסורית התשיעית הפרוסה בין ח’דר וחרפאַ הצפונית לקונייטרה. לפי דיווחים, הבסיס הזה משמש בעיקר לאיסוף מודיעין וכמוצב ציתות. על הבסיס מגנה יחידה הנקראת “חטיבת הניצים של קונייטרה” (לַיואַ סוּקוּר קוּנִייטרַה) אשר משמשת כקישור לוגיסטי למקדש השיעי, סייִדַה זַיינב באיזור דמשק, לאזור אַרנאַ ואזור הר החרמון (גַ’בְל אַלשֵיח’) מערבית לדמשק.

חשוב להדגיש כי נוכחות חיזבאללה איננה מוגבלת רק לארבעת הבסיסים האלו. חיזבאללה מפקד על חמש מיליציות שיעיות באזור הגולן, בכל אחת מהן כמה אלפי לוחמים, והוא עסוק בהכנה של אופציה צבאית נגד ישראל. הפריסה הזו באזור הגולן אל מול ישראל נותנת לאיראן (ולחיזבאללה) יכולת לפתוח בחזית שנייה מולה, וזו הסיבה העומדת מאחורי הרצון להשתלט ולחדור לכל מרחב אפשרי על ידי חיזבאללה – מאזור משולש הגבולות שבין ישראל, ירדן וסוריה בדרום, עד אזור הגבול הצפוני של ישראל בואכה הר החרמון. החדירה של חיזבאללה לאזור הצליחה בצורה משמעותית, כך שניתן לראות בכמעט כל כפר ועיירה באזור את לוחמי הארגון.

חיזבאללה בוחן כל העת את תגובותיה של ישראל לפעילותו. מעודד מחוסר התגובה היחסי מכיוון ישראל ורוסיה, חיזבאללה התקדם אל עבר אזור הגבול בקונייטרה, בזמן שכל אותה עת הוא צובר יותר כוחות ונוכחות בשטח. במקרה חסר תקדים ביוני 2019, נראו עמדות חדשות המאוישות על ידי לוחמים לבנוניים של חיזבאללה, הפרוסים בקרבת קווי הגבול עם ישראל בתֵלֵת אַלדריאַת ובֵתלֵת אל מַהִיר בקרבה לשני הכפרים הקטנים של רַפִיד ואל אִישַה, השוכנים כ-200 מטר ממחסום של UNDOF ושולטים על צירי הכניסה המרכזיים לגולן הישראלי, דרך קונייטרה ומשם לכביש הראשי אל דמשק.

פעולותיו המגוונות של חיזבאללה

פעולותיו של חיזבאללה משתרעות על מגוון תחומים: מהכנת הקרקע, דרך בניית תוכניות תפעוליות למלחמה אפשרית נגד ישראל ועד אגירת נשקים וטילים לשימוש עתידי ביום פקודה. חיזבאללה רכש טילים לטווח בינוני, חלקם נישאים על גבי משאיות, טילי נ”ט, יכולת כטבמ”ים, וטילי נ”מ ונגד ים.

חיזבאללה סיפק חיילים לשמור על אתרים אסטרטגיים ומתקנים רגישים בסוריה, כמו מוצב לאיסוף מודיעין בתל אל-חַרַה הנמצא כ-20 קילומטר מהגבול עם ישראל וצופה על דרעא, קונייטרה, ועל הכביש המהיר מדרעא לדמשק. מוצב זה הופצץ מספר ככל הנראה על ידי ישראל. האתר נבנה במקור כמרכז מודיעין ומעקב ושימש לפעילות משותפת של המודיעין הסורי ומשרד ההגנה הרוסי, ופעל במתכונת זו עד שנפל לידי מורדים סורים ב-2013. תל אל-חַרַה שימש כאזור הפריסה של חטיבה 121 הממוכנת הסורית השייכת לדיביזיה השביעית. בנובמבר 2018 איראן פרסה במדרונות המזרחיים של תל אל-חַרַה תחנת מכ”מ וחנכה בו גם מתקן ציתות המאויש על ידי חיילים השייכים למשמרות המהפכה.

אחד מסדרי העדיפויות החשובים ביותר עבור חיזבאללה הוא גיוס מתנדבים מהאוכלוסייה המקומית לשורותיו (באזור ה-לגַ’ה רוב המגויסים הם בעיקר משבטים בדואים המבקשים להשתכר בסכום של 250 דולר אמריקאי בחודש, זאת בנוסף לתוספת הכספית שהם מקבלים עבור ביצוע מבצע צבאי מוצלח). קורסים להכשרה צבאית מתקיימים ארבע פעמים בשנה ונמשכים בין מספר ימים למספר שבועות. לדוגמה: קורס טילי הנ”ט (20 ימים), קורס החי”ר (15 ימים), הנדסה (20 ימים). יחידת ההתנקשות המיוחדת, ה”זאיר”, מעבירה הכשרה בת 40 יום. חלק מהקורסים נלמדים בשטח בסוריה, וחלקם נלמדים במתקני אימונים של חיזבאללה בלבנון. מטרת הקורסים היא להנחיל במגויסים את בסיסי האידיאולוגיה השיעית של חיזבאללה ושל פטרונו מאיראן. בנוסף, מטרתם היא להנחיל בלוחמים ידע בתפעול סוגים שונים של נשקים (הכוללים ירי טילים), בניית כוחות לחימה חדשים (המאויש בעיקר על ידי שכירי חרב שיעים), יחידות והתנקשות ויחידות מיוחדות אחרות.

ההדרכה נמצאת תחת פיקוחו של חַסַן מַנסוּר אל-רוּאִידאַן, פעיל חיזבאללה ואזרח סורי מהכפר אל-מַסִיקַא באזור ה-לגַ’ה. תהליך הגיוס הוא כדלקמן: מגויסים חדשים מאזור ה-לגַ’ה- דרעא – סוידא מכונסים לקבוצות, נשלחים לחלקה המזרחי של סוריה שם הם פוגשים את גאִית’ מַאלִיק, לבנוני שתפקידו לבצע רישום שמות כל המתגייסים. ברגע שתהליך הרישום מסתיים, המתגייסים נשלחים לכפר אַיבּ שבו לחיזבאללה נוכחות קבועה. בכפר, קבוצות המתגייסים מחולקות ליחידות של שישה אנשים, כאשר כל קבוצה נמצאת תחת ההנהגה של מדריך מחיזבאללה, ומוצגת למפקד המחנה, חבר חיזבאללה לבנוני הידוע בכינוי אַבוּ ויהאַד.

חיזבאללה מנהל פעילויות לאיסוף מודיעין, הכוללת איסוף מידע והאזנה לצד הישראלי של הגבול, ניהול פטרולים על הצירים המרכזיים ברמת הגולן, ובניית תשתיות שמטרתן עצירה או האטה של כל חדירה ישראלית לשטח העומק של סוריה. חיזבאללה מכין אפשרות זאת כהכנה למערכה עתידית אפשרית מול כוחות ישראלים וכהקדמה לניסיון שלו לבסס בסוריה חזית שניה כלפי ישראל, בנוסף לזו הקיימת בדרום בלבנון.

ניגוד עניינים עם רוסיה, חיסולים ממוקדים הדדיים, ותחרות כלכלית

האפשרות להסלמה צבאית בין ישראל לכוחות פרו-איראניים והסכנה האפשרית שזו תציב להמשך יציבותו של משטר אסד, גרמה למוסקבה לנסות ולתווך בין ישראל לאיראן. ההבנות אליהן הגיעו הרוסים הן כי איראן תגביל את פריסת כוחותיה ושלוחותיה עד אזור של 100 ק”מ מהגבול עם ישראל (בפועל, הנסיגה תוכננה לטווח של 80 ק”מ), ובמקביל רוסיה תפרוס מחסומים במיקומים ספציפיים שיהוו חיץ בין כוחות ישראל לכוחות הפרו-איראניים.

אולם בשל הניסיונות הבלתי פוסקים של איראן וחיזבאללה להסתנן ולקבוע עובדות בשטח, התפתח בפועל מצב ייחודי. מחסומים של חיזבאללה וכוחות פרו-איראניים אחרים, המתואמים עם הדיוויזיה הרביעית של המשטר הסורי הפרוסה בגזרה, הוצבו בסמוך למחסומים הרוסים, ופטרולים של כוחות פרו-איראניים מפטרלים על אותם צירים שבהם מפטרלים כוחות רוסים. כתוצאה מכך נוצר חיכוך בין הכוחות הרוסים לכוחות הפרו-איראניים מפעם לפעם באזור, דבר היוצר לחץ בין מוסקבה וטהרן.

בגלל החיכוך, מנהיגים מקומיים הנתמכים על ידי הרוסים ומנהיגים מקומיים הנתמכים על ידי כוחות פרו-איראניים, מוצאים עצמם נלחמים האחד נגד השני ומנהלים מלחמת חיסולים הדדית. דבר זה החריף את המתיחות בין הכוחות הרוסים הפרוסים בשטח, חלק מהגיס הרוסי החמישי הפרוס בסוריה, והמיליציות הפרו-איראניות בגיבוי חטיבת מודיעין חיל האוויר הסורי ודיביזיית השריון הסורי הרביעית (הכוללת בתוכה כוחות של משמרות המהפכה האיראנית) הפרוסים באזור.

המחסומים הפכו לנושא המחלוקת המרכזי בין מיליציות מקומיות בחסות רוסיה לבין הכוחות הפרו-איראניים. המיליציות פרו-איראניות, שלרוב אנשיהן לבושים במדים של הצבא בסורי ופועלים תחת הדגל הסורי, פועלות להציב מחסומים משל עצמן ולאיישם על ידי כוחות חיזבאללה ומשמרות המהפכה בקרבת אזור משולש הגבולות בין סוריה-ישראל-וירדן (הידוע כאזור אגן הירמוך). כוחות מחיל ההנדסה הרוסי השייכים לגיס החמישי, ביחד עם יחידות של המשטרה הצבאית הרוסית האחראית על תפעול המחסומים הרוסים, ניהלו מאבק, חלקו מזויין, כנגד הכוחות הפרו-איראניים כדי להוציאם מהאזור ולהדוף אותם בחזרה לאזור משטחי הלבה הגעשיים של ה-לגַ’ה, מצפון מזרח לדרעא. בין מהלכים אלו ראוי לציין את הקמתה של מיליציה מקומית חמושה על ידי רוסיה אשר למפקדה מונה עַימַאִד אַבוּ זַרִיק, לשעבר מפקד כוח ג’יש אל-תַ’וּרַא (צבא המהפכה), במטרה ליצור כוח הגנה על עיירות הגבול הסמוכות לגבול הירדני. הרוסים הורו לאבו זַרִיק להסיר את כל התמונות של בשאר אל-אסד ושל אביו חאפז אל-אסד מהמחסום של מעבר הגבול בנַסִיב (הפונה לירדן) כדי למנוע מכוחות המיליציות פרו-איראניות באזור להשתכן בו.

תחרות כלכלית חסרת מעצורים

המתח בין איראן לרוסיה לא מסתכם בתחרות בין המיליציות ההדדיות שלהם. התחרות האמיתית בין טהרן למוסקבה הוא המרוץ על שיקום סוריה והשגת הדיבידנדים והטבות כלכליות לאחר המלחמה, במטרה לנצל עד תום את האפשרויות שייווצרו בתהליכי הבנייה מחדש והשיקום שסוריה לכאורה תעבור בעתיד הקרוב. יחיא רַחִים סַפווי, יועץ צבאי למנהיג העליון של איראן ולשעבר מפקד במשמרות המהפכה, אמר שאיראן שואפת לחזק את יחסיה הכלכליים עם עיראק, סוריה ולבנון, במקביל לחיזוק שיתוף הפעולה הצבאי והפוליטי. היהלום שבכתר של הציר השיעי המרובע יהיה בניית מסילת רכבת מאיראן דרך עיראק שתגיע עד לים התיכון דרך סוריה. תוצר זה יחזק את הקשרים הכלכליים בין המדינות, וייתן להן את העומק האסטרטגי אליו איראן חותרת. בנוסף, מנסה איראן לפתח תיירות דתית שיעית על מנת להוביל המוני מאמינים לאתרים השיעים הקדושים בעיראק ובסורי.

חוֹסיין סֵלחיאַרזי, סגן יו”ר לשכת המסחר והתעשייה של איראן, הכריז באוגוסט 2017 על הרצון לקדם תוכניות לפיתוח ולשיקום של סוריה בעזרת חברות איראניות, ופנה לממשל הסורי כדי לקדם הסכמי סחר חופשי בין שני המדינות ולסייע בתהליך השיקום. שר החשמל של סוריה מוּחמד זוּהיר קרבוּטלי שביקר בטהרן בספטמבר 2017, חתם על הסכמים ליבוא של חמש תחנות כוח מאיראן במטרה לשקם את שוק החשמל והאנרגיה בסוריה. על הפרק נמצאים חוזים נוספים בין המדינות המגיעים ליותר מחצי מיליארד יורו.

במקביל לצעדים הללו חברות משותפות מוונצואלה, מסוריה ואיראן הודיעו על הכוונה להקים בית זיקוק ליד חוֹמס שבסוריה. בהודעה נאמר כי מטרת המפעל לייצר 70,000 חביות נפט ביום, ובשלב השני, קצב היצור יגדל ל-140 אלף חביות נפט ביום. איראן גם הצהירה כי תשקם שני בתי זיקוק נוספים בסוריה, כחלק מהכוונה לעשות שימוש בנפט הגולמי של סוריה במקרה הצורך. בינואר 2019 איראן וסוריה חתמו על תשעה הסכמים לבנייה מחדש של מסילות הרכבת שנפגעו במלחמה, והסכמים נוספים כולל הסכם למלחמה בהלבנת הון, חינוך תרבות ו”לחימה בטרור”. על מנת להוסיף לעלבון כלפי רוסיה, ניתנו לאיראן זכויות בלעדיות על ניהול הנמל הימי בלטקיה, דבר המאפשר לה בפעם הראשונה דריסת רגל בים התיכון, ועוד בקרבה לבסיסים הימיים הרוסיים בלטקיה ובטרטוס.

בנוסף, סוריה אמורה להחכיר לאיראן כ-5,000 דונם של אדמה לחקלאות ולגידול בעלי חיים נוסף לעוד 1,000 דונם במטרה להקים מסופים לנפט וגז. הסכמים אלה מגיעים אחרי סבב קודם של הסכמי בלעדיות שניתנו על ידי משטר אסד לאיראן, הכללו השקעות במאגרי הפוספטים בחלקה המזרחי של סוריה ליד העיר ההיסטורית של תַדמוֹר, שם סוברים הסוקרים הסוריים כי ישנו מאגר הפוספטים הגדול בעולם. רוסיה הביעה תרעומת על כך שסוריה העניקה לאיראן יתרונות כלכליים חסרי תקדים, וכתוצאה מכך מוסקבה קיבלה גם היא זכויות להשקיע ולנצל חלק ממצבורי הפוספטים בסוריה. מוסקבה התערבה שנית כאשר המשטר הסורי עמד לתת לקונסורציום שנתמך על ידי משמרות המהפכה זכויות להפעלה של שירותי טלפונים סלולריים בסוריה לצד חברות סוריות דוגמת סִיריאטֵל ו-MTN.

אין ספק שמבין כל ההסכמים שנחתמו בין סוריה לאיראן, ההסכם על הנמל הימי בלטקיה נושא עמו את ההשלכות החמורות ביותר לאזור. במידה וההסכם יכנס לתוקף, הדבר ייצור הלכה למעשה ציר צבאי וכלכלי מרכזי שישרת באופן בלעדי את האינטרסים של איראן.

הפעילויות החברתיות של איראן

לטהרן יש שאיפות ארוכות טווח בסוריה, והיא השקיעה משאבים רבים בהפיכתה למדינה שיעית. התהליך התחיל עוד בתקופתו של חאפז אל-אסד, כאשר איראן הקימה רשת ענפה של מוסדות חינוך, תרבות ודת ברחבי סוריה. תהליך זה התעצם תחת שלטונו של בשאר, במטרה לקדם את השיעיזציה של כל האזורים במדינה, והמשטר אפשר למיסיונרים איראנים לפעול בחופשיות ולחזק את האמונה השיעית בדמשק ובערים אחרות ליד החוף העלאווי, בנוסף לכפרים ועיירות קטנים. מחקר שדה של האיחוד האירופי במחצית הראשונה של 2006 מצא שאחוז ההמרות הדתיות הכי גדול לאסלאם השיעי התרחש באזורים עם רוב עלאווי. בשני חלקי סוריה, האורבניים והחקלאיים, סונים ואחרים הממירים את דתם לאסלאם השיעי מקבלים יתרונות, וטיפול מועדף בחלוקת כסף סיוע של איראן. ראשי השבטים באזור א-רַקַה הוזמנו על ידי השגריר האיראני בדמשק לבקר באיראן בחינם, והאיראנים חילקו כספים לעניים ונתנו מענקים ללא צורך בהחזר לשוכרים.

ההשקעה האיראנית בא-רַקַה לדוגמא היא משמעותית ביותר: בניית בנייני ציבור מהודרים, מסגדים, מרכזי חוסייניה (מרכזים מיוחדים עבור המתפללים השיעים המשמשים כמקום לטקסים, חגיגות, התאספויות ולדרשות דתיות ופוליטיות). לאחרונה נחשף כי אזורים עליהם השתלטו מורדים סונים “נוקו” מסימנים שיעים איראנים. החל מ- 2009 הוקמו ושופצו יותר מ-500 מרכזי חוסינייה בסוריה על ידי איראן. בדמשק לבדה, איראן השקיעה סכומי עתק כדי להשיג שליטה על המקומות הקדושים לשיעה, כולל את קבר סַיידַה זַיינב, המקדש של סַיידַה רוּקאַיאַה ואת המקדש של סַיידַה סוקַיינַה. המקומות הקדושים הללו מושכים אליהם תיירות איראנית שהולכת וגוברת. אם בשנת 1978 נספרו 27 אלף מבקרים , ב- 2003 כבר נספרו קרוב ל-200 אלף מבקרים שיעים.

איראן גם מנהלת מרכז תרבותי בדמשק אותו היא מחשיבה לאחד מהמרכזים המוצלחים והגדולים שלה . מרכז זה מפרסם עבודות ומאמרים בערבית, עורך אירועים תרבותיים פעמיים בשבוע, ומנהל סמינרים וכנסים שמטרתם היא הגדלת ההשפעה התרבותית של איראן במדינה. המרכז התרבותי האיראני אחראי גם על כל הפצת ולימוד השפה הפרסית באוניברסיטאות הסוריות, וכולל מורים לפרסית.

הגוון האתני של סוריה בחלקה הדרומי של המדינה מהווה אתגר לניסיונותיה של איראן לחדור לאזור ולבסס את השפעתה שם. כדי להתגבר על מכשול זה, איראן מממנת את ההקמה של “מרכז מחקר” כביכול, בראשו עומד מפקד המורדים לשעבר חוּסַם פנֵיצַ’ר, אדם בעל מוניטין מפוקפק באזור. מטרתו המרכזית של מרכז המחקר היא לאסוף מידע על מיקומם של גורמי אופוזיציה באזור ועל פעילותם, וכל מידע אחר שיוכל להיות שימושי בשעת הצורך (דוגמת מספרי הטלפון שלהם, מקום מגורים, עץ משפחתי והשתייכותם החברתית). כל המידע הנאסף מועבר ומתואם עם קצינים השייכים לקבוצה הנקראת אל-קַאוואַת אל-רַדִיפַה (כוח רדיפה), המהווה כחלק מהדיוויזיה הרביעית הסורית. לאחר מכן המידע עובר סינון ומשמש לפעולות נגד לוחמי האופוזיציה.

הפעילות המרשימה ביותר היא הפעילות החברתית שיוזמת איראן שמטרתה הרחבת קהל היעד של תומכיה בסוריה דרך הפצת האידיאולוגיה השיעית. איראן פועלת נחרצות להקמה של ארגונים ללא מטרות רווח לשיקום מרכזי חוסינייה, עזרה לנזקקים וקידום תדמיתה של איראן בקרב שיח’ים שיעים נערצים במחוזות דרעא וקונייטרה. שליח מיוחד שנשלח על ידי על חא’מנאי ביקר בדרעא בתחילת 2019, נפגש עם נציגי משטר אסד ועם נציגי הקהילה המקומית, ודן עימם בדרכים לסיוע לאוכלוסייה המקומית. הנציג הציע מתן שירותים ישירים או דרך השירותים המוניציפליים של דרעא, דוגמת אירגון שיעורי דת בשביל ילדים בדַאֵל ואל-חרַק. הארגונים ללא מטרות רווח המשפיעים ביותר באזור דרעא הם הארגונים אל-זַהרַה ואל-בוּסטַן. המשרד המרכזי של אל-בוסטן הוא בכפר ח’אַן אַרנַבֵה שברמת הגולן הסורית הפונה כלפי ישראל. הארגון מתואם בצורה הדוקה עם חטיבת הגולן (פַאַוג’ אל ג’וֹלאַן) ועם מיליציות של מפלגת הבעת’. תיאום זה מוגבל לא רק לדרום סוריה, אלה לכל שטחי המדינה תחת הנמצאים תחת שליטת המשטר. לפי דיווחים, איראן אפילו יזמה הקמה של מפלגה פוליטית בשם “מפלגת העם”)חַיזב אל-שַעבּ), בראשה עומד עבד אל-עזיז טרַאד אל-מילחם הידוע בתמיכתו באיראן. המפלגה פתחה משרדים בקונייטרה וגיסה לשורותיה כ-450 חברים.

איראן הקימה 38 ארגונים ללא מטרות רווח ועמותות בכל רחבי סוריה, המשמשים כאמצעי להפצת ההשפעה איראנית באזורים שנחשבים לחיוניים. הארגונים האלו נמצאים בחַלֵבּ, חוֹמס, דמשק, דרעא, דִיר אל-זוֹר, לטקיה, חַמַה וקונייטרה ומשרתים את מדיניות איראן להתבססות בסוריה לטווח ארוך. הם משמשים תחליף למוסדות הרווחה הכושלים של המדינה הסורית ומעניקים סיוע לאוכלוסייה המקומית בתחומי המזון, הרפואה, והאנרגיה. דרך חברות קש שהוקמו, הם משתתפים בתהליך לשיקום הכלכלה ההרוסה מתוך מטרה להשיג את הדיבידנדים הכלכליים הטמונים בעניין. חלק מארגונים אילו מתבססים על משתפי פעולה מקומיים בעוד אחרים, דוגמת העמותה אל-זַהַרַה הפועלת בעיירה הקטנה של אל-יאַדודַה, מקושרים ישירות לשליח האישי של המנהיג העליון של ח’אמנאי בסוריה.

ארגוני “צדקה” אילו פועלים במגוון רחב של תחומים. הארגון ללא מטרות רווח הלבנוני ג’יהאד אל-בנאא (הג’יהאד הבונה) הוא שלוחה של חיזבאללה הלבנוני, והיה לו חלק מרכזי בתהליך הבנייה מחדש של מוסדות החינוך בעיירה השיעית נאַבַאל במחוז חַלבּ. הארגון גם בנה מוסדות רפואה חדשים באותה עיירה, בעוד שבדִיר אל-זוֹר הוא סיפק אוכל למשק בעלי החיים והצאן במחצית ממחיר השוק.

טיהור אתני

מבין פעולותיה של איראן בסוריה, ובייחוד באזור הגולן הגובל עם ישראל וירדן, הפעולה המטרידה ביותר היא תהליך הטיהור האתני אותו מנהלת איראן בעזרת חיזבאללה. במהלך אירוני, באזור הנקרא “משולש המוות” (מוֹת’אלַת’ אל-מַוּת) כפר קטן הנקרא קַרִית דִיר מַקר, צפונית לדמשק, הפך לאתר המרכזי בו מתגוררות משפחות חיזבאללה בסוריה, אחרי שתושביו המקומיים גורשו על ידי הארגון. בנוסף, לפי מקורות אחדים, חיזבאללה החל בתהליך קניית קרקעות חקלאיות ונדל”ן רחב היקף בקרבת הגבול הירדני-סורי, תוך שימוש באנשי קש ועל מנת לספק למיליציות של הארגון מקום מגורים עתידי. בתחום זה, חיזבאללה משתף פעולה עם מקומי ששמו “אבו קַסֵם”, ממשפחת גַ’עפַרִי מאזור סוידא.

תהליך זה לא מוגבל רק לדרום סוריה. המשטר הסורי עצמו משתף פעולה בצורה ישירה עם מאמצה של איראן לטיהור אתני, דרך מדיניות נוקשה של בדיקה וסינון של פליטים סורים שהגישו בקשה לחזור לבתיהם. תהליך הסינון כה נוקשה, עד שהדבר יצר מתחים ועימותים בין המשטר לרוסים, שהחלו גם הם לתווך בעניין סדר חזרת הפליטים לבתיהם. עקב התנגדות של חיזבאללה, רק כמה אלפי פליטים סורים (מתוך יותר ממיליון וחצי פליטים סורים בלבנון) יוכלו לחזור לבתיהם. לתושבים סונים של ערים כבושות בהן התחוללו קרבות עקובים מדם בין המשטר לבין המורדים, דוגמת התושבים של העיירה אל-קוּסייר, נבצר מלחזור לבתיהם. מאותם עקורים החיים באזור חוֹמס וצפון דמשק נמנע לחזור לאל-קוּסייר, ובמקום הוצע להם לעבור לערים אחרות דוגמת חוֹמס. יותר מ-60% מהשטח האורבני באל-קוּסייר נהרס במהלך הקרבות, ומה שנשאר ניתן לחברי מיליציית המשטר הידוע לשמצה ה-“שאבִיחַה”. חיזבאללה מוכר את כל האדמות החקלאיות השייכות לאל-קוּסייר ולפי דיווחים מסוימים, פועל לחטוב את כל העצים בעיר וסביבותיה כדי למכור אותם להסקה. לאחרונה חיזבאללה החל בתהליך של בניית ביצורים חדשים מסביב לעיר, בעיקר באזור בסיס האוויר אל-דַבאַע. למרות זאת, למשפחות נוצריות שחלקן חברו אל מיליציות ה”שבִיחַה” ולחמו לצד יחידות חיזבאללה נגד המורדים, ניתנה האפשרות לחזור לאל-קוּסייר.

סיכום

חרף כל מאמציה של ישראל להכיל, למנוע להוציא את איראן ואת הכוחות הנאמנים לה מחוץ לסוריה והרחק מקו החזית, איראן ושלוחותיה ביחד עם הנהגת חיזבאללה הצליחו להתבסס ולהתבצר באזור הגבול, מצב זה יוצר מציאות בגבול הסורי-ישראלי שאין להתכחש לה. לפי ההסכם עם רוסיה, השלוחות האיראניות צריכות להיות במרחק של 80 ק”מ לפחות מהגבול הישראלי, אך בפועל הן נמצאות ממש בפתח הגולן, גם אם בהסתר ובתצורות צנועות אחרות. במידה ואיראן תמשיך בפעולותיה ללא התערבות רוסית או ישראלית, תהליך השתלטותה על האזור יתעצם, והסיכון כלפי ישראל יגדל ויעצים בהתאם. יתר על כן, ממשיך להתפתח מצב יוצא דופן בסוריה, בו המשטר מראה כניעה מוחלטת לניסיונות איראן להפוך את סוריה ל”איראנית” דרך השימוש בנוכחות צבאית, השפעה כלכלית ופעילויות חברתיות ודתיות. העובדה שליותר מחמישה מיליון פליטים סורים לא ניתנה הזכות לחזור לבתיהם, מהווה חלק מן המטרה הסופית של איראן – ליצור סוריה חדשה. מדינה בה פעם היה המיעוט העלוואי רק 15 אחוזים מן האוכלוסייה וכעת מספרו יהיה גדול יותר, בעיקר בערים מרכזיות, ויסייע לשמר את שלטון אסד.

בעוד המדינה שסועה ומחולקת ממחוז אדליב בצפון מערב המוחזק על ידי טורקיה והעובר תהליך של “טורקיפוקאציה”, וממחוזותיה הצפון-מזרחיים המוחזקים עדיין על ידי הכורדים, לבשאר אל-אסד אין אפשרות אחרת פרט להסתמכות מוחלטת על בעלי בריתו ומושיעיו: רוסיה ואיראן. שתי המדינות דורשות בתמורה את ליטרת הבשר שלהן בהשתלטות על המדינה מבחינה כלכלית ומדינית, ולמשטרו החלש והלא-יציב של בשאר אין אפשרות אחרת אלא להסתמך על כידוניהן. המחיר שעל אסד לשלם הוא ברור ותוצאותיו מתקבלות בגלל שהן נושאות עימן תגמול חיוני – ויתור על חלקים מסוריה תמורת הכרה במשטרו ותומכיו בשלטון העלאווי.

דבר זה מהווה שינוי מהותי במרקם האתני של המזרח התיכון. זאת ועוד, תוכניותיו של משטר האייתוללות באיראן ליצור חגורה שיעית המתחילה בלבנון, ועוברת דרך סוריה, עיראק ותימן, הן בעלות השלכות קשות ומרחיקות לכת על ערב הסעודית, בחריין ועל המזרח התיכון כולו.

The post הכיבוש השקט: כך השתלטה איראן על סוריה לחלוטין appeared first on מידה.

ליילה חיידרי היא מסוג האנשים שצריך לעשות עליהם סרט, ולמזלנו מישהו אכן עשה זאת. למעשה שני אנשים, גוליסטן ואליזבת מירזאי, שיצרו בשנה שעברה את הסרט התיעודי ‘Laila at the Bridge’, כותרת שעשויה להזכיר לכם את ‘הוראטיוס בגשר’, אותו קצין רומאי שהדף כמעט לבדו צבא פולש. גם ליילה חיידרי הפגינה אומץ רב ולרוב עמדה לבדה, אך כותרת הסרט מכוונת לדבר אחר – לגשר בקאבול בירת אפגניסטן, אשר תחתיו מתאספים מכורים לסמים, בדרך כלל כדי למות. ליילה מנסה לעזור להם.

בקושי בת 40, היא כבר חוותה חיים מלאי אירועים משמעותיים. אספר לכם מעט עליהם. פגשתי את ליילה ב’פורום אוסלו לחירות’ הנערך בנורבגיה. מן הסתם היא אישה קשוחה ועניינית, אך גם בעלת צד רך. היא נולדה במחנה פליטים בעיר קואטה בפקיסטן ב-1978, בת למשפחה אפגנית, וכאשר הייתה בת שנתיים הם הוכרחו לעבור לאיראן. שפת הם האם שלה היא דארי, ניב המשלב אפגנית ופרסית. כאשר הייתה בת 12, ליילה חותנה עם איש דת אפגני בן 30, וילדה לו את הילד הראשון בגיל 13. אחר כך הגיעו שניים אחרים. באיראן ישנם מעל לשלושה מיליון פליטים אפגניים, ואני שואל את ליילה לאיזה יחס הם זוכים שם. “יחס רע מאוד”, היא אומרת. מצד הממשלה או מצד האנשים, אני שואל. “משניהם, אבל מהממשלה יותר”.

ילדים אפגניים באיראן חייבים ללכת לבתי ספר נפרדים, הנחשבים לנחותים מול בתי הספר האיראנים הרגילים. כאשר איראני מבצע פשע נגד אפגני, הפושע מובא לדין לעתים רחוקות ביותר. האפגנים מועסקים במשרות מסוכנות, וכאשר הם נפגעים רבים מהם פונים לסמים כדי להקל על הכאב. חלקם מגורשים לאפגניסטן, שם הם מתמכרים ומגיעים לבסוף אל מתחת לגשר. ליילה חיידרי עמדה באומץ למען הזכויות של אחיה הפליטים האפגנים באיראן, ועל כך נכלאה בגיל 21 על ידי הרשויות. האם הרגשת כאישה ללא מדינה, אני שואל. “כן. הייתי כמו אישה שאף אחד לא תומך בה, אף אחד”.

בעלה הרשה לה לקחת שיעורי דת, אך התשוקה האמיתית שלה הייתה הקולנוע. היא ראתה בסרטים את האמצעי הטוב ביותר להשמיע את קולם של האנשים ללא קול, והצליחה להירשם לבית ספר לקולנוע. בסופו של דבר, ליילה השיגה גם גירושין מבעלה ועל פי החוק האסלאמי שמרה את הילדים. כיום הם חיים בגרמניה ושומרים איתה על קשר. בשנת 2009 ליילה עברה לחיות באפגניסטן, אך האם היא חשה שם בבית? “לא. ארצי כבושה על ידי קיצוניים וטרוריסטים שנלחמים אחד בשני והפכו אותה לשדה קרב”. אני שואל לגבי המאמץ המלחמתי האמריקני באפגניסטן. “הוא נכשל”, היא עונה במהירות וביובש.

מלחמה אינסופית

תחת אותו הגשר המכונה “הגשר השרוף”, באחד המקומות האומללים ביותר בעולם, ליילה מצאה גם את אחיה חאכים, שהיה מכור להרואין. הוא לא היה האיש שהיא הכירה העבר, אך ליילה לקחה על עצמה את המשימה להחזיר אותו לאיתנו וכיום הוא סטודנט לאדריכלות. לאחר שהצילה את אחיה, ליילה ידעה שאי-אפשר לעצור שם ויש עוד הרבה אחרים לעזור להם. אפגניסטן היא אחת המדינות בעלות שיעור המכורים לסמים הגבוה בעולם, והיא נחשבת לבירת האופיום הגלובלית. תוסיפו לכך את המלחמות הבלתי נגמרות, ותקבלו שלל סיבות והזדמנויות להתדרדר לסמים.

בעזרת חסכונות צנועים וכמה חברים, ליילה החליטה לפתוח מרכז לגמילה מסמים שנקרא “מחנה אמא”, על שם הכינוי שהדביקו לה המכורים בהם טיפלה, למרות שהייתה צעירה בהרבה מחלקם. לעתים היא קוראת להם “הילדים שלי”, ויש לה הרבה מאוד כאלה. נכון להיום, ליילה טיפלה ביותר מ-5,000 בני אדם, וחלק מהמשתקמים מסייעים כיום לאלה שעדיין מכורים. כמה מהם אף פתחו מרכזי גמילה משלהם. אני שואל את ליילה האם היא אי-פעם השתמשה בסמים. “לא, אבל אני מעשנת סיגריות ב-17 השנים האחרונות”. והאם את דתייה? היא מנידה בראשה בתנועת שלילה קצרה. אך חיידרי לא הסתפקה בכך. היא פתחה גם בית קפה משלה בקאבול, הראשון במדינה בבעלות אישה, וקראה לו “הכתר של בגום”, מלכה אפגנית מן המאה ה-15. חלק מהמשתקמים מסמים עובדים שם, והמקום משמש להם אי יציב בדרך חזרה לחיים נקיים. בית הקפה הפך למקום מפגש חברתי ידוע בקאבול, וגברים ונשים מבלים בו ביחד, מראה נדיר. הרווחים מוקדשים כולם להמשך תחזוקת מרכז הגמילה.

חיידרי זכתה לשבחים רבים על מאמציה, אך רכשה לעצמה גם לא מעט אויבים. סוחרי הסמים שונאים אותה כי רעה לעסקים, וקיצונים דתיים שונאים אותה כי בית הקפה שלה לא עומד בדרישות הדת המחמירות. באחד הלילות, שני סוחרי סמים נכנסו לחדר השינה שלה והחלו לחנוק אותה. היא הצליחה לשלוח יד לרובה שלצד המיטה, ירתה לתקרה והבריחה אותם. “בית הקפה הוא הנשק הכי טוב שלי”, היא אומרת. “הוא נתן לי עצמאות כלכלית, חופש וביטחון עצמי. הוא עוזר לי לעזור לאחרים ולהילחם על הערכים שלי”. אישה ללא מקור הכנסה היא כלום באפגניסטן, היא מספרת. היא לא יכולה לעזוב את הבית ואף אחד לא מתייחס אליה ברצינות.

כדי שאבין עד כמה המצב קשה עבור נשים וילדות באפגניסטן, ליילה מספרת לי על מצב נפוץ בו כאשר ישנו סכסוך דמים בין שתי משפחות, במקום להסגיר את הרוצח המשפחה פשוט נותנת את אחת הילדות הצעירות למשפחת הנרצח בתור פיצוי וללא התערבות רשויות החוק. הילדה נאלצת להתחתן עם אחד מבני המשפחה החדשה, וזוכה ליחס משפיל כל חייה. במקרה אחר וידוע מאוד, ילדה בשם שאקילה נאנסה ונרצחה על ידי חבר פרלמנט, אך הוא לא הואשם מעולם ושומר הראש שלו נשא בעונש במקומו. גם נשים מתמכרות לסמים, ועל חיידרי זה הרבה יותר קשה עבורן מאשר גברים, בין השאר בשל הניצול המיני הן עוברות מצד הסוחרים. ליילה עושה את המיטב לעזור גם להן, ובשנת 2013 פתחה מרכז גמילה מיוחד לנשים ולילדיהן.

חיידרי מזהירה כי המצב עלול להיות אף גרוע יותר עבור נשים וילדות, במקרה בו הטאליבן יחזור לשלטון. שלטון הארגון הסתיים לפני 18 שנים, אך כעת הוא מתחזק מחדש ומאיים לשוב. אם זה אכן יקרה, היא אומרת, זה יהיה הסוף שלה ושל כל אישה עצמאית אחרת בעלת תפקיד ציבורי. כמעט כל אדם באפגניסטן נושא עמו צלקות מהמלחמה, מנטליות או פיזיות, או שתיהן. חיידרי אומרת שהיא רוצה לעזור לרפא אנשים גם בעיצומה של המלחמה, וגם במצב בהם לא ידוע מה יקרה מחר. “להפחית את טביעת הרגל של המלחמה”, לדבריה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשבת ולחכות שהמלחמה פשוט תסתיים, היא אומרת. “גם כי הצרכים הם דחופים וגם כי אף לא יודע מתי ואם בכלל היא תסתיים”.

אני שואל מה הופך אותה לשונה מאחרים, מה נותן לה את הכוח ואת האומץ – האם היא נולדה כך או שהפכה להיות כזו בשל חוויות החיים? היא עוצרת ומתחילה לבכות. “הלידה במחנה הפליטים, הכלא באיראן וכל שאר הדברים, הם הפכו אותי למי שאני היום”. היא ממשיכה: “כשאת אישה אפגנית, כל החיים שלך הם מאבק ואת צריכה להילחם על הזכויות הכי בסיסיות. הזכות לחינוך, הזכות להצביע ואפילו הזכות לצאת מהבית. זה לא קל, אבל אם את מתגברת על כל הקשיים האלה, את רוצה גם לעזור לאחרים, בכל דרך שניתן”.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה בכתב העת ‘נשיונל רוויו‘.

The post האמא של אפגניסטן: ראיון מיוחד עם ליילה חיידרי appeared first on מידה.

המהומות הפוקדות את עיראק מזה מספר שבועות גורמות לאי-נוחות רבה בקרב קובעי מדיניות בטהרן שכן עיראקים רבים (ובכללם שיעים) תולים את האשמה במצבם בהתערבותה המסיבית של הרפובליקה האסלאמית בענייניה הפנימיים של מדינתם. יתר על כן, יש הגורסים כי אמצעי דיכוי ההפגנות שנקטו המיליציות הכפופות להכוונה איראנית הם הגורם העיקרי למניין הנפגעים הרב בקרב המפגינים.

התסיסה החברתית בעיראק שהוציאה את האזרחים לרחובות בהיקף כה נרחב נובעת ממצוקות חברתיות, כלכליות ותעסוקתיות שאינן מקבלות מענה מממשלתי הולם ונתפסות כתוצאה ישירה של שחיתותו ואי-תפקודו של הממסד השלטוני העיראקי הנתון להשפעה איראנית. אין תִמה אפוא שמרבית קריאות המפגינים כוונו נגד המעורבות האיראנית במדינה, והזעם הופנה נגד הנציגויות האיראניות בבגדאד, בכרבלא ובבצרה. ברשתות החברתיות אף הושק קמפיין תחת הסיסמא “תן לזה להירקב” (#خليها_تخيس), הקורא לעיראקים להחרים מוצרי יבוא מאיראן.

תגובת המשטר האיראני לא בוששה לבוא וכללה האשמות כי “יד חיצונית” מכוונת ומלבה את המהומות. במקביל נקט הממסד הביטחוני העיראקי בצעדים זהים לאלו שנקטה טהרן לדיכוי המהומות ב-2009 ו-2018 (כמו גם מהומות הדלק האחרונות), ובכללם סגירת רשתות חברתיות, חסימת הגלישה באינטרנט ושיגור מסיבי של כוחות ביטחון לדיכוי ההפגנות.

מבחינת המשטר בטהרן, אובדן ההשפעה בעיראק מהווה פגיעה באינטרס הלאומי האיראני המבוסס על יצירת מרחב אסטרטגי במדינות שכנות. בכירי הרפובליקה האסלאמית מבליטים תדירות את האיום הנשקף (לכאורה) לאיראן מיריבותיה כצידוק לצורך ביצירת “עומק אסטרטגי במטרה להגן על הריבונות”, וזאת במאמץ להשיג תמיכה מבית בפעולות הממסד הביטחוני מחוץ לגבולות איראן, המיועדות לקדם את מעמדה של טהרן כהגמון אזורי והמהוות נטל כלכלי כבד על האזרחים.

במבט לאחור דומה כי שאיפת הרפובליקה האסלאמית להגמוניה אזורית לא השתנתה מעת כינונה בשנת 1979. השינוי העיקרי מצא ביטויו בחידוד מושגים ושינוי הטרמינולוגיה להצדקת יעדי מדיניות החוץ מ”הפצת עקרונות המהפכה” ל”קידום ציר ההתנגדות”, ובהמשך ל”הרחבת העומק האסטרטגי” נגד אויבי איראן. אמנם קיים שוני מסוים במטרות המשנה של ההגדרות השונות, אך מטרת העל היא אחת ובלתי משתנה: ייצוב מעמדה של איראן כהגמון.

ההיסטוריה מלמדת כי קיימים מספר משתנים הכרחיים המאפשרים לרפובליקה האסלאמית ליישם את שאיפותיה ההגמוניות ברחבי המזרח התיכון:

– אוכלוסייה מקומית הניתנת להשפעה מסיבות דתיות, חברתיות, אתניות וכלכליות.

– יצירת תמיכה אוהדת לפעולותיה באמצעות עוצמה רכה (Soft Power), כמו הקמת מרכזי תפילה ותרבות, תמיכה כלכלית בשכבות העניות באמצעות קרנות צדקה, בניית תשתית לסיוע רפואי, הקמת בתי ספר ועוד.

– תשתית פורה להקמת כוחות מיליטנטיים המופעלים כמנגנון פרוקסי על ידי משמרות המהפכה.

– תשתית כלכלית ראויה ונתיב לוגיסטי פתוח המאפשרים תמיכה בכוחות הנאמנים לטהרן.

– ביסוס יכולת לוחמה א-סימטרית המבוצעת, במרבית המקרים, ע”י טשטוש טביעות אצבעותיה של איראן.

– היעדר מנהיגות מקומית היכולה לקרוא תיגר על ההתערבות האיראנית.

– חוסר התערבות של גורם בינלאומי בעל השפעה.

– יצירת מצג שווא של משא ומתן למניעת התערבות מצד הקהילייה הבינלאומית.

– יצירת אווירה אוהדת באיראן לפעילות ההגמונית והיעדר מחאה אפקטיבית המסוגלת לערער את אושיות המשטר.

הואיל והמשטר האיראני עוקב באופן מתמיד אחר תגובות הנגד לפעולותיו, הרי שהיעדר תגובה מרתיעה עתידה לדרבנו לצעדים נוספים ביישום מדיניותו. זאת ועוד, המציאות שהרפובליקה האסלאמית כפתה על עצמה מרגע כינונה, כמו גם הסנקציות הבינלאומיות ותחושת הבידוד שליוו אותה במהלך מלחמת איראן-עיראק, הובילו את מקבלי ההחלטות בטהרן לפתח דוקטרינה ייחודית לשם קידום מעמדה. מאידך גיסא יצרו ההתפתחויות האזוריות מאז פלישת כוחות הקואליציה לעיראק (2003), וביתר שאת לאחר התמוטטות משטרים אוטוקרטיים בעקבות אירועי “האביב הערבי”, הזדמנות פז מבחינת איראן לקידום “העומק האסטרטגי” שלה.

הואיל ועיראק מהווה נכס אסטרטגי ראשון במעלה עבור איראן על ידי הפיכתה למדינת חסות להקמת בסיסים וליצירת מסדרון מגשר לסוריה וללבנון, הרי שהתערערות המצב הפנימי בה משבשת את מהלכי המשטר בטהרן ומשליכה על דפוסי פעולתו. לא זו בלבד שאזרחי עיראק רואים באיראן את האחראית המרכזית לדיכוי המהומות, אלא שהיא נתפסת כגורם שלילי שאינו מסוגל להגן על הקהילה השיעית המהווה את הרוב המכריע של אוכלוסיית עיראק.

לעת עתה לא נראה כי טהרן תמתן את דפוסי פעולתה חרף הלחץ המופעל עליה. נכון לשלב זה, קריאותיהם של שחקנים מרכזיים בזירה העיראקית, כאייתוללה עלי סיסתאני ומוקתדא אל-צדר, אינם מצליחים לצנן את חמתם של אזרחי עיראק הסובלים זה מכבר מאוזלת ידה של ממשלתם ומהתערבותה הבוטה של איראן בענייניהם הפנימיים.

ד”ר דורון יצחקוב הוא חוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן ומחברו של הספר ‘איראן-ישראל 1963-1948: קשרים בילטרליים בצל שותפות אינטרסים במרחב גאופוליטי משתנה’. המאמר התפרסם לראשונה במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘ מבית מרכז בגין סאדאת.

The post המחאה ההמונית בבגדד מדליקה נורות אזהרה בטהרן appeared first on מידה.

בעקבות הצהרת הנשיא רוחאני ב-5 בנובמבר על חידוש העשרת אורניום במתקן ההעשרה התת-קרקעי פורדו דווחה סבא”א כי באותו יום אכן הועבר לפורדו מיכל של כ-2 טונות גז UF6 (תרכובת אורניום הקסא-פלואוריד) שחובר לשתי קסקדות של צנטריפוגות (כל קסקדה מכילה 174 צנטריפוגות) – כהכנה לחידוש ההעשרה. ארבעה ימים לאחר מכן אישר דובר הארגון האיראני לאנרגיה אטומית כי חודשה העשרת האורניום בפורדו, אם כי בשלב זה לשיעור 4.5% (דרגת העשרה המתאימה לייצור דלק גרעיני עבור כורים להפקת חשמל). בעת חידוש הפעילות נכחו במקום פקחי סבא”א במסגרת תפקידם לפקח על מימוש הסכם הגרעין מיולי 2015.

במקביל השתתף (ב-4 בנובמבר) נשיא הארגון האיראני לאנרגיה אטומית עלי אכבר סאלחי במעמד התקנתה והפעלתה של קסקדה חדשה המכילה 30 צנטריפוגות מתקדמות מדגם IR6 במפעל ההעשרה נתאנז (בנוסף ל-30 הצנטריפוגות מדגם זה שהותקנו בשנה האחרונה), וזאת למרות שאיראן לא הייתה אמורה להתקין קסקדה מעין זו בשלוש או ארבע השנים הקרובות. יצוין כי כושר ההעשרה של צנטריפוגת IR6 הואSWU  10 (Separative Work Unit) לעומת SWU  1.2 של צנטריפוגות הדור הראשון (IR1) המהוות את הרוב המכריע של הצנטריפוגות שהותקנו לפני חתימת הסכם הגרעין: 15,420 יחידות בנתאנז, ו-2,710 יחידות בפורדו.

סאלחי גילה כי כיום מופעלות בנתאנז באופן ניסיוני 3 צנטריפוגות מדגם IR8, המוערכות כבעלות כושר העשרה של כ-   20 SWU, וכי איראן בוחנת אב-טיפוס של צנטריפוגה מדגם IR9 שמהירותה גדולה פי 50 מזו של IR1. לדבריו, במהלך החודשיים האחרונים עלה כושר העשרת האורניום של איראן מ-6,000 SWU ו-450 גרם אורניום ליום ל-8,660 SWU ו-5 ק”ג אורניום ליום.

למרות שדרגת העשרת האורניום הנוכחית לשיעור הנמוך מעט מ-5% רחוקה מאד מהשיעור הנדרש לייצור ליבת נשק גרעיני (מעל ל-90%), סאלחי הבהיר כי “אמנם כעת יש ברשותנו כמות מספקת של אורניום מועשר ל-20% [דרגת העשרה המתאימה לדלק גרעיני של כורי מחקר והעלולה לשמש כמקפצה להעשרה ל-90%], אך במידת הצורך יש ביכולתנו להעשיר יותר”. דובר ארגון הגרעין האיראני הוסיף ואמר כי הגברת שיעור ההעשרה מתבצעת “בהתבסס על צרכינו שלנו וההוראות שניתנו [וכי] ביכולתנו לייצר 5%, 20%, 60% או כל אחוז אחר של אורניום מועשר [דרגת העשרה ל-60% הינה המקפצה האחרונה לקראת העשרה לאיכות נשק גרעיני]”.

היות וההעשרה הנדרשת של אורניום טבעי (המכיל אורניום-235, האיזוטופ הבקיע של האורניום, בשיעור של כ-0.7%) לכמות של כ-20 ק”ג אורניום המועשר לשיעור של לפחות 90% היא כ-5,000 SWU, הרי שפוטנציאלית נמצאת איראן כשנה מהשגת אורניום מועשר כחומר בקיע לפצצה גרעינית ראשונה.

זו ההפרה האיראנית הרביעית של הסכם הגרעין בחודשים האחרונים. ההפרה הראשונה התרחשה ב-1 ביולי כאשר טהרן חצתה את הכמות המקסימלית של 300 ק”ג UF6 מועשר לשיעור 3.67% המותרת על פי ההסכם. ההפרה השנייה ארעה ב-7 ביולי עם העלאת דרגת העשרת האורניום ל-4.5% ואילו ההפרה השלישית הייתה ב-7 בספטמבר עם הפעלת צנטריפוגות מתקדמות בעלות כושר העשרה רב יותר. ולמרות שפקידים איראניים הציגו הפרות אלה כמיועדות לשכנע את האיחוד האירופי לנטרל את העיצומים שהטילה ארה”ב, הרי שהתגובות בעולם – בעיקר להפרה האחרונה של חידוש העשרת האורניום בפורדו – היו ביקורתיות למדי, אף מצד מדינות שהתנגדו לנסיגה האמריקנית מהסכם הגרעין. כך למשל התריע נשיא צרפת עמנואל מקרון במהלך ביקור בבייג’ינג כי “איראן החליטה לראשונה באופן מפורש ובוטה לנטוש את הסכם הגרעין, ויש בכך סימן לשינוי עמוק”. לאבחנתו של מקרון הצטרפו בריטניה וגרמניה שהגדירו את ההתנהלות האיראנית כ”מדאיגה ביותר”, ואילו פדריקה מוגריני, “שרת החוץ” של האיחוד האירופי ותומכת נלהבת של ההסכם טענה בעקבות הצהרת רוחאני כי “שימור הסכם הגרעין נעשה קשה יותר ויותר”.

אף יחסיה של טהרן עם סבא”א התערערו לאחרונה, הן בשל ביטול ייפוי הכוח של פקחית סבא”א בטיעוני שווא והן בשל תפקודו (לפי שעה) של המנכ”ל-בפועל  קורנל פרוטה המצטייר כביקורתי יותר כלפי ההתנהלות האיראנית מקודמו יוקיה אמאנו. ואכן, ב-7 בנובמבר התקיימה ישיבה מיוחדת של מועצת נגידי סבא”א בה נדונו לא רק הצהרתו האחרונה של הנשיא רוחאני אלא אף הפרות איראניות אחרות של הסכם הגרעין ובכללן היעדר שיתוף פעולה מלא בבדיקת החומר הרדיואקטיבי שפקחי סבא”א איתרו במחסן בפרבר טורקוזאבאד שבטהרן. כידוע דבר קיומו של המחסן נחשף ע”י ראש הממשלה נתניהו בנאומו בעצרת האו”ם ב-27 בספטמבר ב-2018, בו טען כי הרשויות האיראניות הוציאו מהמחסן בעבר 15 ק”ג חומר רדיואקטיבי ו”פיזרו אותו סביב טהרן במאמץ להסתיר את הראיות”.

עפ”י דו”ח סבא”א האחרון מה-11 בנובמבר 2019, הפקחים “גילו חלקיקי אורניום טבעי (בלתי מועשר) ממקור אנתרופוגני [מעשה ידי אדם] באתר באיראן שלא הוצהר עליו עד כה בפני סבא”א”. ניתן לשער אפוא כי 15 הק”ג אליהם התייחס נתניהו הוו ליבת דמה של פצצה גרעינית למטרת ביצוע “ניסוי קר” להדמיית פיצוץ גרעיני. לפי תרחיש זה, יציקת ליבת האורניום הטבעי בוצעה באחד ממתקני אתר פארצ’ין שבו התנהלו בעבר ניסויי פיתוח הנשק הגרעיני של איראן.

בעקבות הצהרתו האחרונה של רוחאני העריך מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו כי ייתכן ואיראן נערכת לפרוץ קדימה בשנת 2020 לפיתוח נשק גרעיני. בדומה העריך דו”ח משותף של שני מכוני מחקר מובילים בוושינגטון שפורסם כשבוע לאחר הצהרת רוחאני את זמן הפריצה האפשרי בין שמונה לעשרה חודשים.

The post איראן מחדשת העשרת אורניום לייצור נשק גרעיני appeared first on מידה.

בנאום שנשא לאחרונה בטהרן, טען מוחמד גולפייגאני, ראש המטה של מנהיג איראן עלי ח’אמנאי, כי הבוס שלו הגיע לעמדה ממנה הוא לא רק מוביל את העולם המוסלמי אלא גם את העולם כולו, כולל הכופרים שנמצאים בנסיגה. מבקריו של האייתוללה יתייחסו לכך כמובן כהגזמה פראית, סוג של חנופה המקובלת בתרבויות המזרח התיכון, אך מה אם גולפייגאני באמת מאמין במה שהוא אומר?

זו אפשרות שלא ניתן להתייחס אליה בביטול, במיוחד כאשר פזמוני ההתחנפות מבודדים את ח’אמנאי מהמציאות הקשה של חיי היום-יום. הוגי דעות המקורבים לשלטון טוענים כי ח’אמנאי הוא הפילוסוף הגדול ביותר מאז אריסטו, או כדי לא להרגיז את המוסלמים – מאז אבן סינא. כתבי חצר איראנים מהללים אותו כמשורר הפרסי הגדול ביותר מאז סעדי או חאפז, למרות שספק אם שמעו אי-פעם אחד משיריו. המנהיג העליון אמור להיות מושלם בכל דבר שהוא עושה: הוא חיבר ספרי בישול וכתב על שלל נושאים החל מהסודות לנישואין מוצלחים והשאיפה להשמיד את ישראל, דרך רפורמות במדעי הרוח ועתיד התרבות האסלאמית, ועד לארגון מחדש של הסדר העולמי, למרות שהוא עצמו עוזב רק לעתים נדירות את טהרן.

ההיסטוריה העולמית מלאה בדוגמאות של שליטים אשר בעודם חיים כאסירים בתאם חלמו לשלוט ביקום. גם ההיסטוריה הפרסית עצמה מספקת אינספור דוגמאות לשירים המתארים שליטים של מחוז נידח כגדולים לא פחות מכורש או אלכסנדר. במרבית המקרים, המנהיג המבודד מהמציאות נופל לבסוף קורבן לאטימות פוליטית וניכור כללי מן החיים. חסר יכולת לקיים קשר נורמלי עם החברה ומתנזר מנסיעות וממגש עם אנשים, הוא הולך ומאבד בהדרגה את האבחנה בין העולם האמיתי לבין זה הדמיוני המתווך לו בידי אנשי הפמליה.

מג’יד דאבמי המנוח, מי שהנחה אותי בצעדיי הראשונים כעיתונאי, נהג לכנות מנהיגים כאלה כ”קיסרים של שטיח התפילה” – שליטים שכוחם האמיתי הסתיים בקצהו של הבד הזעיר, אפילו אם היה זה שטיח רקום במשי וזהב. חצי מאה לאחר כן, ובהתחשב בעידן האינפלציה שאנו חיים בו, אני מציע להרחיב את המטאפורה הזו מעט ולתת לאותם שליטים ממלכה גדולה יותר, נניח בגודל קילומטר מרובע, דימוי קרוב יותר למציאות ממה שניתן לחשוב.

קיסרים בביתם

היכן הח’ליפים של בית עבאס בילו את רוב חייהם בטרם נרצחו בידי שומרי ראשם המונגוליים, כאשר בגדד הייתה מרכז העולם? בקילומטר רבוע אחד שכיום נחצה לרוחבו על ידי שדרת אבו-נוואס בלב העיר. מכיוון שדברים אינם משתנים כפי שאנו חושבים או מקווים, גם האליטה השולטת בעיראק כיום מוגבלת ל”איזור הירוק” שנמצא מטחווי אבן משם. סאידו באבא, שליט מחוז סוואט הפקיסטני במאה ה-19 שהכריז מלחמת ג’יהאד על הראג’ הבריטי, חי רוב חייו במערה המוקפת גנים, בשטח שאינו עולה על קילומטר מרובע.

בתקופות קרובות יותר, היו יוזף סטאלין שגם בשיא כוחו בקושי יצא מגבולות הקרמלין, ואדולף היטלר שחי בשטח מצומצם מאוד בברלין או בבית הנופש הבווארי למרגלות האלפים. רפאל טרוחיו, הרודן ששלט ברפובליקה הדומיניקנית בשנות החמישים, התגורר בארמון שהפך לסוג של כלא, והתפרסם כאשר החליט לבנות בסמוך אליו מגדלור שהשתמש בחצי מתפוקת החשמל של המדינה. למרבה צערו, עד אשר הושלמה הבניה טרוחיו כבר איבד את ראייתו, ובילה את שנותיו האחרונות בדמיונות על האור שהצעצוע שלו הטיל על הים הקריבי. בצד השני של האי, הדיקטטור של האיטי פרנסואה דובליה (“פאפא דוק”) עזב את ביתו רק פעם אחת, כדי לקבור את כלבו האהוב בפארק המרכזי של פורט-או-פרנס.

במהלך שנותיי כעיתונאי, פגשתי מספר קיסרי קילומטר מרובע כאלה, שליטים שבדומה לאמרה הצרפתית עשו רעש הרבה יותר מגודלם האמיתי. מועמר קדאפי בילה את רוב זמנו בתוך כלוב בטריפולי, והייתי המום לשמוע שלא מצא במשך שנים את הזמן או האומץ לבקר למשל בבנגאזי, העיר השנייה בגודלה במדינה. בסודן, ראיינתי את הדיקטטור ג’עפר נומיירי בתוך ממלכתו הקטנה. כאשר המתנתי להיכנס לחדרו, אחד הווילונות עלה לפתע באש וגרם לשומרי הראש לברוח החוצה בפאניקה. בכל פעם שפגשתי את הרודן העיראקי סדאם חוסיין בטרם החלטתו לפלוש לאיראן, היה זה באותו קילומטר מרובע בלב בגדד. שליטים אחרים כמו הגנרל הסומלי מוחמד סיאד בארה אפילו לא זכו לשטח של קילומטר. פגישתנו נערכה בבסיס צבאי במוגדישו בשעה שלוש לפנות בוקר, כיוון שהוא חשש שאם יעזוב את הבסיס וייסע לארמונו החיילים יארגנו הפיכה נגדו. בקונגו זכיתי לחוויה הסוריאליסטית של ארוחת ערב עם השליט דניס ססו-נגוסו בבירה ברזוויל, שהפכה לעיי חורבות בעקבות ארבעה חודשים של מלחמת אזרחים אכזרית. הנשיא הציע שאטייל בעיר ואתרשם מיופייה, אינו מודע כלל לכך שלא נותר ממנה הרבה.

בשנות השמונים, פגשתי את רוברט מוגאבה בהארארה בירת זימבבואה, שם הביע בפני תקווה כי יוכל לעזוב את העיר ולבקר בבולוואיו שלא נכנעה לחלוטין למרותו. ככל הידוע לי, הוא מעולם לא עשה זאת. אני בספק גם אם מישהו מהשליטים הסובייטים האחרונים, כולל ליאוניד ברז’נייב אותו פגשתי, עזב לעתים קרובות את הקילומטר המרובע שלהם במוסקבה. לברז’נייב היו ארמונות בכל ערי הבירה של הרפובליקות הסובייטיות, אך כפי שסיפרו לי אנשים הוא מעולם לא ביקר בהם. הממלכה של יורשו יורי אנדרופוב הייתה קטנה אף יותר, בגודל של מיטתו שבה שכב מחובר למכונת הדיאליזה.

אסיר בארמון

בימינו, בשאר אסד בסוריה מוגבל לקילומטר הרבוע שלו סמוך לדמשק, בעוד שאר המדינה נקרעת כבר שנים במלחמה בין שלל כוחות מקומיים וזרים. הגנרל האיראני קאסם סולימאני, מפקד ‘כוח קודס’ של משמרות המהפכה ואשף יחסי ציבור, טוען כי הוא מנע מאסד לברוח בהוראת עלי ח’אמנאי, אבל בפועל אסד הוא אסיר בארמונו לא פחות ממנהיג איראן או ממנהיגי הח’ותים המסתתרים בבתיהם ברובע העותמאני של צנעא בירת תימן.

בכתביו האוטוביוגרפיים, עלי ח’אמנאי מקדיש פרקים רבים לעונג שבביקור האתרים השיעים הקדושים בעיראק. כיום, הוא לעולם לא יעז לדרוך במדינה השכנה המתפוררת, שחווה התקוממות עממית נגד האידיאולוגיה אותה הוא מוביל ומייצג. אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק. המנהיג העליון של איראן מפחד אפילו לבקר בעיר הקדושה משהד בארצו שלו, ומבלה את רוב זמנו מסוגר באולם התפילה שהקים, סמוך לביתו שהוחרם מתושבים בזמן המהפכה.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.

The post בדידותו של הרודן: עלי ח’אמנאי רואה את הסוף? appeared first on מידה.

ד”ר מרדכי ניסן היה מרצה בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, וחיבר ספרים ומאמרים רבים על נושאי התמחותו המגוונים. מאמר זה הופיע בגיליון מס’ 1 של כתב העת ‘חוסן לאומי, פוליטיקה וחברה’ בהוצאת אוניברסיטת אריאל, ואנו מודים למערכת על הרשות לפרסמו.

***

מורכבות הזוגיות בין ירדן לפלסטינאים

לאורך כמאה שנה מחפש השחקן הירדני תפקיד וזהות על בימת ההיסטוריה. הוא מתלבט לעיתים אם להעניק יותר או פחות חירויות לתושביו, וכן אם להשתלב במרחב עם כוחות ערביים רדיקליים או לשתף פעולה עם כוחות שמרניים. בד בבד הוא מקיים יחסי ביטחון חשאיים עם ישראל מצד אחד, ומצד שני מתנכר לה באופן גלוי בזירות בין־לאומיות. נכדו של עבדאללה, המלך חוסיין, גילה אומנות פוליטית מרשימה כשבספטמבר 1970מינה למשל ראש ממשלה פלסטיני כדי להוביל את הדיכוי הצבאי של התקוממות אש”ף, או כשחתם על הסכם שלום עם ישראל בעקבות הסכמי אוסלו ב-1993. בנו, עבדאללה השני, ירש אותו ללא משבר כלשהו, והוא ממשיך לנווט את הממלכה ללא זעזועים הרסניים מול התפתחויות מקרוב שאינן מטיבות עם מכלול האינטרסים של המדינה. ללא תחושת מולדת שורשית, ללא גבולות טבעיים, ללא צביון לאומי חד וברור, וגם לאור המחסור במשאבים חומריים – נשארת שאלת הלגיטימיות של ירדן כעננה שאינה מתפזרת. נבואות שחורות משנות הארבעים והלאה של המאה הקודמת חזו שהממלכה עומדת ליפול כל רגע, אבל המציאות במזרח התיכון מפתיעה שוב ושוב, כפי שקורה לעיתים מזומנות.

גם לפלסטינאים לא היה כלל סיפר (נרטיב) היסטורי אמין. ועדת אונסקו”פ של האו”ם – באותם ימים הוא היה גורם בין־לאומי לא משוחד – המליצה ב־1947 על חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, אך לא מצאה עם שיכלה לזהותו כ”עם פלסטיני” מיוחד, ובתקופה זו נתכנו גם יהודים וגם ערבים “פלסטינאים” (UNSCOP, 1947). כך למשל הנציג המוסלמי של הודו שהשתתף בדיוני הוועדה מיקם את פלסטין בדרום סוריה. פרופסור ברנרד לואיס המנוח כתב ב־1975 ש”פלסטין היא זיכרון היסטורי כשביב אידיאולוגי […] ויכולה לשקוע באבדון שממנו היא לא תיוושע” (Lewis, 1975). העבר שלהם אינו מזהיר אפוא, ועתידם לוט בערפל.

כיוון שלא התגלה רצון פלסטיני לאומי ומלוכד בארץ ישראל המערבית, לא במלחמה הישראלית־ערבית ב־1948 ובוודאי שלא לפניה, החלה נהירה המונית של פלסטינאים שיצאו מארץ ישראל בימים גועשים של חרדה ועימות. מלבד היהודים, תושבי הארץ באותם ימים היו ערבים, ערבים לכאורה, וערבים ממוצאים שונים – מצרי, סורי, מרוקאי, בוסני, כורדי ואחרים, ללא זהות משותפת ומאחדת או אופק פוליטי מוסכם. כל אלו שכונו “פלסטינאים” ניהלו מסע טרור נגד היהודים מבלי שיבנו מסד לחזון עתידי. היו קולות שקראו לפליטי תש”ח להתיישב בסוריה ובעיראק (Peters, 1984) אולם עבר הירדן ההאשמי היה סמוך ונגיש כחלק זמין משטח המנדט המקורי, והוא הוביל למחשבה שייתכן ששם ימצאו מרגוע למפלה הקשה ומזור לתלישותם ולבריחתם של הפלסטינאים.

לעיתים בחרה שושלת בית האשם לעטר את משמעות קיומה בנטילת משימת ייצוג הציבור הפלסטיני וההגנה עליו. ירדן חיפשה עם, והעם הפלסטיני – שגם קיומו הוא מציאות מדומיינת כאמור – היה מזומן להעניק תוכן וטעם לקיום הממלכה. עבדאללה הסבא, וכן הנכד חוסיין, השמיעו לאחר כיבוש הגדה המערבית ב־1948 את סיסמת החיבור והמיזוג בין “ירדן” ל”פלסטין”. סיפוח שטחי ההר המרכזי בארץ ישראל – “יהודה ושומרון” לפי שמות המקרא, או “הגדה המערבית” בעגה הערבית – ב־1950 בלם ניצני לאומיות פלסטינית והעמיד את הממלכה במקום רפובליקה פלסטינית, שלא נולדה מעולם. בפרקי זמן שהיו נוחים מבחינתם המשיכו הירדנים להכיל את פלסטין ולחנוק את לידתה, ולמשל העניקו אזרחות לכלל הפליטים והתושבים הפלסטינאים (כ־300,000) בממלכה ב־1949, להבדיל ממדינות ערב אחרות, שהתנכרו להם. אלא שהבעייתיות של הצמד ירדן־פלסטין התגלתה במלוא עוצמתה כשפלסטיני התנקש במלך עבדאללה ב־1951 בירושלים.

בצמתים היסטוריים מסוימים החליטה ירדן להשתחרר, או למצער להתרחק, מן המטרד הפלסטיני, ולהיכנס לטריטוריה המזרחית מן הנהר כליבה של הממלכה, אם לא כשטחה היחיד – דהיינו, עבר הירדן קודם לכול (Transjordan First), מסר הטומן בחובו גם את הזנחת הפלסטינאים. כך למשל הכריז המלך חוסיין ב־1988 על התנתקות ירדן מנוכחות סמלית או אחרת ביהודה ושומרון, והשמיט מידיו כל יומרה לייצג את הפלסטינאים כפטרון מדיני.

עם זאת, מתן גט לפלסטינאים בגדה המערבית לא היה יכול באמת לשחרר את ההאשמים מן הסבך הפלסטיני בביתם פנימה בגדה המזרחית, משום שבמשך עשרות שנים רבות השתקעו פלסטינאים רבים מאוד בעמאן, בזרקא ובג’רש, לאחר שעזבו את רמאללה, יריחו ושכם. לצידם גרו בדואים, צ’רקסים וצ’צ’נים, דרוזים ונוצרים, שלא באמת הצליחו לאורך כמה דורות להתגבש לגרעין קולקטיבי לאומי ניכר ומאוחד בירדן. למעשה, כל ההוויה הפוליטית במדינה התרכזה סביב בית המלוכה כמוקד של אתוס המדינה – טקסי המלך, מדי המלך, פעולות המלך ותמונות המלך פיארו את המרחב הציבורי.

בהמשך המאמר נסקור את תהליך ההשתלבות הפלסטינית בירדן כתופעה היסטורית בעלת חשיבות פוליטית מובהקת. בירדן, למרות קשיים ומגבלות מסוימים, יכלו הפלסטינאים להרגיש שייכים ושיש להם בית, שכן נדידתם מזרחה לא הייתה אלא הגירה פנימית בלבד.

ערבים ביהודה ושומרון ונדידתם מזרחה

פלסטינאים מן הצד המערבי של נהר הירדן התחילו להתיישב בצד המזרחי שלו אף לפני בואו של אמיר עבדאללה ב־1920. משפחות מחברון היגרו לעיר קראק, ותושבי שכם השתקעו בעיר א־סלט. כשהוקמה האדמיניסטרציה של עבר הירדן עברו פלסטינאים לעמאן כדי לשרת את הישות החדשה ולספק כוח עבודה טכני שהיה חסר לה. לימים היו פלסטינאים שאף עמדו בראשות הממשלה: תאופיק עבד אל־הודא מעכו, איברהים האשמי משכם, וסמיר אל־ריפעאי מצפת, שבנו זייד שימש אף הוא כראש ממשלת ירדן בסוף שנות השמונים. הנדידה מזרחה של פלסטינאים הלמה לתחזית של פקיד בכיר בתקופת המנדט הבריטי, אלק קירקברייד, ולפיה השטח ממזרח לירדן ישמש חבל ארץ להתיישבות של ערביי פלסטין כשתמומש הצהרת בלפור ויוקם הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל המערבית (Kirkbride, 1956).

חזיון מנוסת הערבים בתש”ח הסתכם בתוספת אוכלוסין של כ־200 אלף תושבים באזורי יהודה ושומרון (“הגדה המערבית”) ןשל כ־100 אלף בעבר הירדן (“הגדה המזרחית”) על סמך החלטת שלטון ירדנית נעשו הפליטים אזרחים ב־1949, וב־1954 אושר החוק והורחב. חלק מן הפליטים השתקעו במחנות שהוקמו בתמיכת סוכנות הסעד של האו”ם לפליטים פלסטינאים – המכונה אונר”א (UNRWA) – בשני צידי הירדן. השלטון הירדני ביהודה ושומרון בשנים 1948–1967 חשש מן האוכלוסייה הפלסטינית הגדולה, המנוכרת והעוינת. הממלכה לא עסקה בפיתוח ובתיעוש, לא קידמה את ההשכלה, דיכאה רגש פלסטיני בדלני, וגרמה לכך שיותר מ־200 אלף פליטים עזבו והיגרו לערי מרכז הממלכה. חלק מאלו שעזבו את הגדה המשיכו בדרכם עד למפרץ הפרסי, לאירופה ולצפון אמריקה, מרכזה ודרומה (ניסן, 1987).

בימי מלחמת ששת הימים ביוני 1967 ובחודשי הקיץ שלאחריה, כרבע מיליון תושבי יהודה ושומרון פלסטינאים חצו את הנהר, ועזיבתם נמשכה עוד עשרות שנים לאחר מכן. לפי בלאל דאהר (2016), אין להתפלא שיציאתם של ערבים מיהודה ושומרון – כ־400,000 פלסטינאים היגרו משנות השבעים עד לתחילת המאה ה־21 – הפכה מזמן לשגרתית ומתמדת, ולפי הערכת הדמוגרף יעקב פייטלסון (Faitelson, 2009), בכל שנה מהגרים כ־10,000 פליטים, אם לא הרבה יותר מכך. ב־ 2017 ניתנה לעובדה זו תזכורת מאירת עיניים, כשפורסם ששמונה מתוך תשעה מבעלי הקרקע של הכפר עמונה ליד עפרה חיים בירדן, לאחר חמישים שנה מאז שבני המשפחה שהו בשטחי הגדה (גבור, 2017).

הסיבות לעזיבת הפליטים מגוונות ויש להן השפעה רבה על שיקולי התושבים כלפי עתידם. לדוגמה, גם האפשרות להתקדם בחיים ולשפר את רמתם, ולא רק חיי העוני של החברה הפלסטינית, הוכחה כתמריץ לנדידה. כמו כן, פיתוח תחומי ההשכלה והלימודים המקצועיים, כפי שפותחו בימי השליטה הישראלית, אמור לעודד ולהעצים את ההגירה, שכן אנשי הייטק, מהנדסים ורוקחים ייהנו מן האפשרות להשיג אשרת כניסה למדינות במערב. סאמר ליבדה (Libdeh, 2010) עיתונאי ממשפחה ירדנית, סבר ששכבת הצעירים הפלסטינאים יהיו תמיד מוכנים לחפש הזדמנויות כלכליות בחו”ל שאינן קיימות באותה מידה ובאותו היקף ביהודה ושומרון. גם תושבי כפרים דלי משאבים טבעיים וכלכליים, שאין להם מרכיב אסלאמי משמעותי בחייהם, יהיו מוכנים לשקול הגירה בכל עת.

תמונת ההגירה מורכבת ומפתיעה להפליא, ויעדי ההגירה רבים וחובקי עולם. נוצרים מבית לחם ומסביבתה עוזבים, כפי שמוסלמים מאזור רמאללה שאוחזים בשקיקה בחלום האמריקאי עוזבים לאמריקה. במחקר שנערך באוניברסיטת ביר זית ב־2007 נמצא שכ־%40 מן הנשאלים הפלסטינאים בו היו מוכנים להגר, ובסקר מ־2015 נמצא ש־%73 (!) מן הצעירים הערבים ביהודה ושומרון מוכנים להגר, לפחות באופן זמני (רוטנברג, 2016). המאמץ להשיג ויזה למדינה מערבית נראה כמשוכה שניתן לעבור אותה, בין השאר בעזרת קשרי משפחה בחו”ל. עם זאת, יש להדגיש שקל יותר לעשות “הגירה פנימית” לירדן, השוכנת מעבר לנהר וקרובה למדי. אלפי פלסטינאים בבקעת הירדן מעוניינים לעבור לירדן בעקבות קשיי פרנסה, ושם לא יסבלו כלל מייסורי הסתגלות תרבותית, לשונית ודתית.

לעומת הסכם אוסלו ב־1993 והסכם קהיר בעקבותיו ב־1994, שהפיחו תקווה שפלסטינאים ישובו מחו”ל הביתה, פרוץ האינתיפאדה השנייה ב־2000 דיכא את הרוח והאיץ הגירה מוגברת של פלסטינאים. הרשות הפלסטינית המסואבת סתמה פיות, ניתבה כסף לכיסי הקרובים לרשות והשאירה את רוב האוכלוסייה בלי מעוף לשיפור כללי. באסם עיד, ראש קבוצת הניטור לזכויות אדם פלסטיניות, תואר כמי שאינו צופה שום עתיד לתושבי הגדה המערבית (Shavit & Bana, 2001). ההתנגדות הפלסטינית בשטח לשליטה הישראלית היא ספורדית, ללא תכלית, וללא גיוס המוני או סיוע בין־לאומי.

בנוגע לרצועת עזה, באתר האלקטרוני של אונר”א מוצג שחיים בה 1.3 מיליון פליטים לצד התושבים הוותיקים, וששיעור האבטלה בה הוא כ־%40 מכוח העבודה (UNRWA, 2017). לפיכך, לא מפתיעים ממצאי סקר משנת 2016 שלפיהם 45% מתושבי הרצועה היו מוכנים להגר אם הייתה ניתנה להם הזדמנות לכך (PCPSR, 2016). גם ידיעה נוספת, שלא דווחה בהבלטה בכלי התקשורת, אינה מפתיעה: כמעט 100,000 פלסטינאים עזבו את רצועת עזה דרך מעבר רפיח בשנת 2018 (לוי, 2019).

לסיכום חלק זה, ברור שמתן אפשרות לפליטים להגיע לאזור שבו בני עמם גרים מקל על הגירתם המאולצת. שתי דוגמאות בין־לאומיות מן השנים 1947–1948 ממחישות היטב את התופעה: בריחתם של ההינדים משטח שהפך לפקיסטן אל הודו ההינדית, ובריחתם של מוסלמים מהודו לפקיסטן המוסלמית. לדוגמאות אלו אפשר לצרף גם דוגמה מקומית מן המזרח התיכון: בריחתם של מוסלמים משטחי מדינת ישראל היהודית למרחבים שבשליטת מדינות מוסלמיות, למשל ירדן, סוריה ומצרים. אין ספק שבריחת יהודים מארצות מוסלמיות־ערביות לישראל התרחשה במתכונת לאומית זהה.

הפלסטינאים בירדן

תחנת היציאה לפלסטינאים מיהודה ושומרון איננה נמל התעופה בן־גוריון או נמל חיפה, הסגורים בפניהם, אלא גשר המלך חוסיין (אלנבי,) המוביל לרבת עמון. מכאן עברו ערבים מירושלים לפני 1948 ופליטים פלסטינאים ב־1948, וערבים ממשיכים ללכת בנתיב זה מאז. בירדן חיים כ־6 מיליון איש, ולצידם עוד כ־3 מיליון זרים בגבולותיה: כמיליון פליטי חרב מסוריה הגיעו אליה בשבע השנים האחרונות – אף שאסור לפליטים פלסטינאים להיכנס למדינה – וכמה מאות אלפים הגיעו אליה בשנות התשעים מעיראק, ועוד זרים רבים שנחשבים עובדים ארעיים. מכווית חזרו לירדן יותר ממאתיים אלף פלסטינאים במהלך מלחמת המפרץ בשנת 1991. האומדנים על החלק הפלסטיני באוכלוסייה הירדנית (ללא הזרים) נעים מ־60% ל־80%. רבת עמון, שבה חיים כארבעה מיליון תושבים, היא ללא ספק העיר הפלסטינית הגדולה בירדן, ואף בעולם. לפי מִפקד אונר”א, באוכלוסייה הפלסטינית בירדן יש כשני מיליון פליטים, וחלקם שוכנים בעשרת המחנות במדינה. מעמדם של פליטי עזה שהגיעו לירדן בעקבות המלחמה ב־ 1967 הוא בכי רע, ואין הם מקבלים רישיונות עבודה או הזדמנות לרכוש השכלה (UNRWA, 2017).

למרות מסכת תלאות רצופה, לאורך השנים טיפסו הפלסטינאים מעלה בזירה הפוליטית, הכלכלית והתקשורתית, וכן בשאר ענפי החברה והתעסוקה של האליטות בירדן. יוצאי הגדה המערבית התכבדו כאמור במשרות רמות כראשי ממשלה, וגם מונו לתפקידי שרים וחברי פרלמנט. כמה מבני המשפחות טוקן, נבולסי ומג’אלי היו דמויות פלסטינאיות־ירדניות בולטות בשדה הפוליטי, והם הגיעו לירדן משכם, מצפת, מעכו, מחברון ומערים אחרות בארץ ישראל המערבית, השתקעו בירדן, וכמה מהם אף עשו חיל. גם משפחת רימאווי, שמוצאה מבית רימה שמצפון לרמאללה, הייתה ידועה בציבור, וכן שר החוץ הירדני נאסר ג’ודה, יליד עמאן שאביו מרמאללה, ויו”ר הבית העליון של בית המחוקקים, טאהר אל־מצרי, בן למשפחה מיוחסת משכם. עם זאת, בצמרת הממלכה – בצבא ובמערכות הביטחון והמודיעין – הודרו הפלסטינאים במידה ניכרת, לעומת אישים צ’רקסים, דרוזים ובדואים שתפסו בנאמנות תפקידי מפתח בשמירה על המלך, המשטר והמדינה. באסם אוודאללה, ממוצא פלסטיני, שימש כראש החצר המלוכנית בעבר. למותר לציין שרנייה, אשתו של המלך עבדאללה השני, היא ממוצא פלסטיני, ושחברת הפרלמנט דימה תהבוב, נציגת החזית האסלאמית הפעילה מטעם תנועת “האחים המוסלמים,” היא ילידת חברון.

במשך כמה דורות עברו הפלסטינאים תהליך הטמעה בירדן, הוסיפו ממד “ירדני” לזהותם, והשתלבו והתערו בחברה הירדנית. אין כל הבדל ניכר בין ירדני שמשפחתו חיה כמה דורות בעבר הירדן המזרחי, ובין פלסטינאי ש”התיירדן” כבן המקום, ואפילו אצל שבטי הבדואים אפשר לשמוע על נישואים עם פלסטינאים. במפגש עם ראש ממשלת הרשות הפלסטינית ב־2015 אמר ראש הממשלה עבדאללה אנסור שיש קשרי אחווה בין פלסטינאים וירדנים. הוא טען כי הם אינם שני עמים אלא מוצר אנושי שמורכב משניהם, ורק שמות המשפחה יחשפו את המוצא ההיסטורי־גיאוגרפי של הפלסטינאים מן הצד המערבי של הנהר.

לכן, יש רגליים לדעה שהפלסטינאים והירדנים הם אכן עם אחד, שיש לו ניב משותף בשפה הערבית ושדתו היא דת האסלאם לפי האסכולה הסונית. מייסד השלטון, המלך עבדאללה, הכריז ב־1950 שהפלסטינאים והירדנים הם עם אחד, והסכים על כך גם בכיר אש”ף, פרוק קדומי, ואף לא אחר מאשר יאסר ערפאת עצמו. נכדו של עבדאללה, המלך חוסיין, קבע נחרצות ב־1981 את המשפט “ירדן היא פלסטין” (נדבה, 1981), קביעה שבנו, המלך עבדאללה השני, יירתע בימינו מלהכריז עליה, בשל מטרתו לדחוק את המדינה הפלסטינית מערבה, על חשבון מדינת ישראל. בינתיים פלסטינאים בירדן סובלים מהתנכלויות מסוימות מטעם המשטר, ונשללה אזרחותם של כמה אלפים מהם (Magid, 2015). אף על פי כן, ירדן נחשבת בית לאומי לפלסטינאים, וכאמור גם לאלו שנולדו בצד המערבי של הנהר.

לאור האמור לעיל ניתן להבין את החשש הכבד התמידי שמקנן בחצר הממלכה. אפשר לטעון שפרט לבני השושלת,שמקורה מאזור ההיג’אז בחצי האי ערב (ממלכת ערב הסעודית בימינו,) כל נתיני ירדן הם למעשה פלסטינאים מצד אחד של הנהר או מצידו השני. אם תקום מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון יתגלה כוח אירדנטי שיתפשט בכיוון מזרח אל האוכלוסייה הפלסטינית הצמודה לגבול. אבל לפני שתרחיש אימים זה יכה בה, עדיף שירדן עצמה תשנה את צביונה הרשמי ותהפוך למדינה פלסטינית בשמה ובייעודה.

כסף, זהות והעתיד

ממלכת ירדן הייתה מאז הקמתה ב־1946 בת עינו של המערב וזכתה לסיוע חיצוני נדיב ורציף לאורך השנים. אף שירדן לא הצליחה להתגבר על בעיות יסוד שלה, הכלכלה שלה חלשה והחוב החיצוני שלה גדול (Libdeh, 2010), יש לה ענפי מסחר, למשל בנקאות ותיירות, שכן מצליחים. עם זאת, למדינה אין נפט, ולעיתים אספקת המים בה מגיעה לערים רק פעם בשבוע (Pipes, 2017).

חזון של מדינה פלסטינית בירדן קורץ מבין החרכים, ולאורו ישמשו מקורות סיוע והשקעה בין־לאומיים לבניית המדינה הפלסטינית. גם סוכנות אונר”א תבוטל, לאחר שנות תמיכה רבות, בעקיפין ובמישרין, בטרור פלסטיני ובהנצחת בעיית הפליטים. כך יתאפשר להשתמש בתקציב שנתי בסך כמיליארד דולר, שכיום ממומן על ידי 62 מדינות (Bedein, 2015); מאתר האינטרנט של אונר”א עולה שתקציבה ב־2016 היה 100מיליון דולר ביהודה ושומרון ו־120מיליון דולר בירדן, וכן שארצות הברית תרמה לסוכנות 5.6 מיליארד דולר בסך הכול בשנים UNRWA, 2017) 2016–195). לפי חזון זה גם לאו”ם, בניגוד למעלליו הבלתי מועילים עד כה, יהיה תפקיד מרכזי בגיבוש חברה פלסטינית בריאה ומודרנית במדינה הפלסטינית שתקום ממזרח לנהר הירדן.

מהלכי ממשל טראמפ בינואר 2018 הפיחו רוח גבית בתרחיש שהוצג כאן, שכן הממשל קבע שבמקום להקצות לאונר”א 360 מיליון דולר, תקבל הסוכנות רק 60 מיליון. הקיצוץ האמריקאי בתקציב הסוכנות שיקף את תגובתה של ארצות הברית למה שמכונה “ביצוע כושל” של סוכנות הפליטים הפלסטינאים. בעתיד הדרך עשויה להיפתח למסלול פעולה אחר.

כמו כן, הסיוע החיצוני רב־השנים שהשתלשל לקופת הרשות הפלסטינית – כ־5 מיליארד דולר מאז  1994 – יעבור לאור החזון שהוצג לעיל לידי המדינה הפלסטינית בירדן ויוסב לפיתוח עמאן ובנותיה. ארצות הברית החליטה ב־2016 להעביר בשנה שלאחריה סיוע בילטרלי לפלסטינאים בשווי 327 מיליון דולר (Zanotti, 2016). כשהוחלט בכנס הבין־לאומי בפריז ב־2007 לתרום 7 מיליארד דולר לפיתוח הרשות הפלסטינית, לא הובן כהלכה שחלק ממיליארדים אלו ישמשו לניפוח מנגנוני הביטחון האכזריים, ויינתנו כמענק למשפחות מחבלים פלסטינאים שרצחו ישראלים. עם הפסקת פעילות הרשות ומימונה יועבר כסף רב להנאת האוכלוסייה הפלסטינית, שלצד נטישת עברהּ האומלל תחל גם לבנות את עתידה הטוב. לאור החלטת וושינגטון באוגוסט השנה לקצץ יותר מ־ 200מיליון דולר מפרויקטים פלסטיניים כלכליים וחברתיים בגדה המערבית וברצועת עזה, וגם להקפיא את חשבונות הבנק של בכירי הרשות הפלסטינית, הסיכוי לשינוי כולל כזה נראה מציאותי יותר מאי פעם.

מן האמור לעיל עולה שמודל המדינה הפלסטינית ביהודה ושומרון נכשל, ושירדן מסוגלת לשמש מקום מתאים להכלת מורכבות מצבם של הפלסטינאים ושאיפותיהם הלאומיות. לכן, כל הסיוע שהפלסטינאים קיבלו בעבר יכול לעבור לירדן, והיא זו שתייצג באופן נאמן יותר את הפלסטינאים ואת עתידם.

הסיוע השנתי שניתן למלך ירדן ולקופת המשטר בעמאן הוא כמיליארד וחצי דולר, וכדאי להבליט גם את הנתון הזה: ארצות הברית העניקה כ־10 מיליארד דולר לירדן בשנים 1996–2016 (CIA, 2016). והנה, יעדי ארצות הברית בפתרון הסכסוך בין ישראל לירדן מולאו רק באופן חלקי: אומנם שתי המדינות חתמו על הסכם שלום, אך אין לו ביטוי ציבורי, ולמעשה הוא נשאר “שלום” קר, שלום “רק על הנייר”. חמור מכך: “הבעיה הפלסטינית” נותרה בלתי פתורה כיוון שהממלכה ההאשמית נשארה מחוץ לניסיונות לפתור את הסכסוך בין ישראל לירדן, כאשר לאמיתו של דבר – היא עצמה יכולה להיות הפתרון! לפי המתווה של הפתרון שמוצג כאן, המימון הבין־לאומי ישמש זרז כלכלי חיובי למדינה הפלסטינית החדשה שתקום בעמאן, וכאמור ללא צורך באונר”א, ברשות הפלסטינית, ואולי גם בירדן ההאשמית.

סיכום

אם תקום מדינה פלסטינית בארץ מואב, עמון וגלעד, על כל סמליה ומשמעויותיה, היא תשדר סוג של כוח משיכה לערביי יהודה ושומרון, ותחל ביתר שאת גלי נדידה מוגברים מזרחה למחוזות מוכרים שבהם בני משפחותיהם מתגוררים עשרות שנים רבות. הודות לסיוע בין־לאומי וערבי אזורי רב־היקף ונדיב, יוקמו ערים חדשות, השממה תופרח, ובאופן כללי תורגש תכונה תוססת של בנייה ותקווה. כך יוכלו הפלסטינאים להרים את ראשם למעלה, כי תיפול בחלקם האפשרות לאחוז במושכות המדינה, והפעילות הפלסטינית תפסיק להתמקד בטרור. במקום לברוח מפלסטין, יבואו הפלסטינאים אליה בהמוניהם.

במצב הנוכחי של מערכת היחסים בין הפלסטינאים להאשמים, הפערים בין שני הצדדים לא נסגרו, ונראה שהם גם לא ייסגרו בזמן הקרוב. ריב מר וחזיתי מציב אותם בעימות ללא פתרון שישביע את שני הצדדים. משנת 1988 יכולים פלסטינאים ביהודה ושומרון לקבל רק דרכונים זמניים, שכן האינטרס ההאשמי הוא להקטין את מספרם הרשמי באוכלוסיית הממלכה (Gabbay, 2014). אף שכאמור ירדן קולטת מאות אלפי עקורים מסוריה מאז פרוץ המלחמה שם, משנת 2012 היא מסרבת לקבל פליטים פלסטינאים משם. הפלסטינאים נדחים לא משום שהם זרים בירדן, אלא דווקא משום שיש להם זיקה אמיצה ביותר עימה. הממלכה חוששת מן הקרוב אליה יותר משהיא חוששת מן הזר והרחוק ממנה: מבחינתה, האיום הפלסטיני לא נחלש לאורך הדורות, אלא לבש צורות שונות של השתקעות, מעורבות והשתלבות, ובשלב הסופי של מערכת היחסים המורכבת הזאת – הפלסטינאים אף עשויים להשתלט על הממלכה.

דיו רב נשפך על שאלת הלאומיות הפלסטינית ועל דרכי התגבשותה וראייתה כהמצאה מלאכותית וכתעמולה בלבד. אכן ייתכן שמדובר בנפל לאומי שלא הגיע למיסוד מדיני. בחלק המערבי של הירדן התקשתה הלאומיות להיות כוח יעיל ומוצלח, ותעיד על כך העובדה שעדיין אין מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון, למרות שנים רבות מאוד של תוכניות, שאיפות, מאמצים ומאבקים, תמיכה בין־לאומית והילת מלחמת שחרור. משהו עקר ורקוב מונע את הצלחת המהלך, מלבד המחסומים שישראל מציבה על דרכם של הפלסטינאים. בחלק המזרחי של נהר הירדן גדלה האוכלוסייה הפלסטינית, השתתפה בעניינים פוליטיים ולאומיים, תפקדה במדינה באופן סביר, ואף נעשתה רובה של אוכלוסייתה. לפי כל קנה מידה של דמוקרטיה ושל שלטון הרוב, או לפי העיקרון של “הגדרה עצמית” בשלב הבשלה לאומית אידיאולוגית כזה או אחר, היה על השושלת ההאשמית וגורמים בין־לאומיים להתיר את הסבך ולהשלים באופן פוליטי עם המצב הדמוגרפי־קהילתי הנתון.

רעיון המדינה הערבית־פלסטינית ממזרח לנהר זכה להתדיינות דיפלומטית כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה בנוגע לשאלת ארץ ישראל והמריבה בין יהודים לערבים. באותם דיונים לא נעלמה אז העובדה המקראית, וגם לא עומעמו כלל המאוויים העגמומיים שרחשו בתנועה הציונית, ולפיהם שטחי עבר הירדן שייכים לעם ישראל (Grief, 2008). והנה, בימינו המעשה המדיני יכול להכניס מדינאות נבונה ואחראית לסוגיה המסובכת כל כך והמדממת זמן רב. מן המציאות ומן ההיסטוריה, למרכיביהן הדמוגרפיים והפוליטיים, כדאי להפיק את לקחי העתיד.

הפתרון של שתי מדינות לסכסוך הישראלי־פלסטיני המר והממושך יזכה כך, אולי, למימוש סולידי וסופי. במקום שמדינה פלסטינית ביהודה ושומרון תתקע ברקנים וקוצים בגלגלי השלום, מיקומה בעבר הירדן יסלול את הדרך להשלמה ולשלום בין ישראל לפלסטין. הנהר יהיה גבול של פיוס, וישמש למעבר סחורות ותיירים משני הכיוונים. הנה מתכון למדינה יהודית־ישראלית ומדינה ערבית־פלסטינית זו לצד זו, לא דחוסות לשטח צר עם מריבה מתמדת על אדמה וגבולות. הנוסח הגואל, הפשוט וההגיוני יישען על מסד של יציבות גיאו־אסטרטגית. כך תוכל גם הקהילה הבין־לאומית להירגע ולהתבסם מן הרעיון שסוף סוף ישיגו הפלסטינאים עצמאות לאומית.

ייתכן גם תסריט אחר: ירדן אכן תקלוט עוד ועוד פלסטינאים, אך במקום שהם ימירו את הממלכה לרפובליקה פלסטינית, הם ייהפכו לאזרחי הממלכה ההאשמית. יש מה לתקן ולשפר ביחסי הממלכה כלפי הציבור הפלסטיני החשוב, ובכוח הממסד ההאשמי לסכל את שינוי המשטר או הפלתו, ובכך לשמור על מדינה לא “טבעית” ולא “לאומית” אך נחושה דיה לעמוד מול מהפך פלסטיני מבפנים. ימים יגידו, שנים תאמרנה.

The post מדינה ללא לאום: ירדן והשאלה הפלסטינית appeared first on מידה.

ב- 4 בנובמבר צוין באיראן יום השנה הארבעים להשתלטות על שגרירות ארה”ב בטהראן הפריצה לשגרירות נחרטה בזיכרון ההיסטורי באירוע משני למהפכה האסלאמית ב-1979, אולם במבט לאחור ניתן לומר כי משבר בני הערובה היה אירוע מכונן, אשר יצר כמה מדפוסי ההתנהגות של המשטר האיראני המתקיימים עד היום ושינה את מסלול המהפכה האסלאמית. יותר מכל, ההשתלטות על השגרירות ולקיחת עובדיה כבני ערובה יצרה איבה עמוקה בין איראן למערב בכלל ולארה”ב בפרט, ואילולא התרחשה ייתכן שיחסים אלו היו נראים אחרת.

סוף מעשה במחשבה תחילה

נזכיר את רצף האירועים. קבוצת סטודנטים מכמה אוניברסיטאות באיראן התארגנה למה שכונה אחר כך ״הדבקים בקו האימאם״, כלומר: הסטודנטים הנאמנים ביותר למשנתו של האייתוללה ח’ומייני, מנהיג המהפכה. מנהיג הקבוצה איבראהים אשגארזאדה תכנן להשתלט על השגרירות ולהחזיק בדיפלומטים אמריקנים לא יותר מכמה ימים, כדי להביע את התנגדות העם האיראני למדיניות של ארה”ב. חברי הקבוצה הסטודנטים בחרו שלא ליידע את ח’ומייני על תכניתם, והעמידו אותו בפני עובדה מוגמרת בתקווה שיתמוך בהם בדיעבד. התכנון עבד, וח’ומייני אכן תמך בפעולה אף על פי שלא היה בסוד העניינים.

אז כיצד הצליחו כמה סטודנטים להשתלט על מתחם מבוצר ומוגן? פשוט מאוד, הם הסתייעו בהמונים המשולהבים שהצטרפו אליהם, וחיילי המארינס ששמרו על השגרירות הבינו שירי חי רק יחמיר את המצב. הצטרפות ההמון שינתה את ביצוע התכנית ועקב כך אולי שינתה גם את ההיסטוריה. התכנון המקורי היה כאמור להחזיק בשגרירות באופן זמני, בניסיון לאלץ את ארה”ב להסגיר לאיראן את השאה הנמלט מחמד רזא פ׳הלוי. מנגד, ח’ומייני והמקורבים אליו ניסו להראות שלאיראן האסלאמית אין שנאה עיוורת לארה”ב, אך היא תובעת לנקוט מספר צעדים על מנת להחזיר את אמון העם האיראני באמריקה. הצרה הייתה שליוזמה הזאת לא היה שום סיכוי. ח’ומייני ואחרים לא רק תבעו את הסגרת השאה אלא דרשו גם שהוא יישפט באיראן ויוצא להורג,. מחמד רזא פ׳הלוי היה כבר היה חולה בסרטן כאשר נמלט במטוסו הפרטי לארה”ב, ובכל מקרה ארה”ב לא הייתה מסכימה להסגיר אותו בשום תנאי.

כפי שקורה לעתים במצבים כאלה, לאספסוף יש דינמיקה משלו והוא למעשה הכתיב את קצב האירועים. התוקפים אמנם הדגישו שהם מכבדים את הדיפלומטים האמריקניים והבטיחו שלא יאונה להם כל רע, אך המציאות הייתה שונה. כמה מהחטופים הצליחו להימלט ולהסתתר בביתו של שגריר קנדה, וה-CIA חילץ אותם במבצע חשאי שהונצח בסרט ‘ארגו’. הנשיא קרטר הורה על מבצע חילוץ שאר החטופים בשגרירות, שיצא לדרך ב-24 באפריל 1980. שמונה מסוקים המריאו מסיפונה של נושאת המטוסים ‘נימיץ’ במפרץ הפרסי, אך הדברים החלו להשתבש במהרה. אחד המסוקים התרסק במדבר האיראני ועוד שניים יצאו מכלל פעולה, והמבצע הכושל הגדיל את יוקרתו של ח’ומייני שייחס אותו להתערבות אלוהית לטובת איראן. 52 בני הערובה שוחררו לבסוף ב-20 בינואר 1981 בתום משא ומתן מתיש ובתיווכה של ממשלת אלג׳יריה.

העדר קו מנחה אחיד

הדינמיקה הפוליטית שהתפתחה באיראן בעקבות משבר בני הערובה מעניינת במיוחד, היות והיא מסבירה הרבה מההתנהגות של המשטר האיראני היום. האייתוללה ח’ומייני החליט שלא להתנגד לדרישת ההמונים להחזיק ב״מאורת המרגלים״ (לאנה-י ג׳אסוסי), כפי שכונתה שגרירות ארה”ב, ועד היום לא ברור מה גרם לו להכריע לטובת המשך המשבר. קרוב לוודאי שהוא לא רצה להעמיד את מנהיגותו במבחן, גם כאשר התחוור לו שההתנהלות הנבונה נמצאת בסתירה עם דרישות ההמונים. ויתכן שיש הסבר נוסף. ח’ומייני תמיד גילה אינטואיציה פוליטית חדה, והיה מודע היטב לכל התהפוכות באיראן במשך שנות גלותו. מ-1978 הוא שהה בצרפת שם הקים את ‘מועצת מהפכה’, שחבריה דיווחו לו בפרטי פרטים על הנעשה במולדת.

דפוס הפעולה של ההנהגה האיראנית בניהול משבר בני הערובה היה מלא סתירות, מאחר שההנהגה עצמה הייתה כזו. ח’ומייני היה מנהיג בפועל ונהג להכריע במחלוקות אך לא היה דיקטטור, בתוך המשטר שקם זה עתה על חורבות המונרכיה היו גישות שונות כלפי ארה”ב. מחמד מוסאווי ח׳אויניהא היה ״המנהיג הרוחני״ של חבורת הסטודנטים שהשתלטה על השגרירות, והמשבר שימש לו כסולם לקידום פוליטי. אישיות בכירה אחרת שזכתה לעלייה מהירה במסדרונות השלטון היה בהזאד נבוי, שגם הוא נחשב בזמן המהפכה לאחד המנהיגים הרדיקלים ולמעשה ניהל את המשא ומתן עם ארה”ב מטעם איראן. בהמשך היה למייסד מיניסטריון המודיעין, ובמרוצת הזמן שינה לחלוטין כיוון פוליטי והפך לאחד מהרפורמיסטיםה מובילים.

ברם בקרב ההנהגה האיראנית החדשה היו גם מתונים כגון הנשיא אבולחסן בני סאדר וראש הממשלה מהדי בזרגאן. שניהם היו אינטלקטואלים שלמדו בחו״ל, ובני סאדר אפילו ביקר בישראל בשנות השישים. אמנם הם היו מוסלמים מאמינים אך ראו באסלאם כמורשת תרבותית ואבן יסוד בזהות האיראנית, ולא כממלכת שריעה בהשראתו של ח’ומייני. שני האישים היו מתונים גם ביחס למערב. בזרגאן ניסה ככל יכולתו לתווך בין איראן לארה”ב, אבל כל מאמציו ירדו לטמיון ופגעו בו עצמו. במהרה הוא נאלץ להתפטר, ובהמשך גם בני צאדר נמלט מאיראן לצרפת. מתינותו הייתה לצנינים בעיני הרדיקלים תומכי ח’ומייני, בעוד מנהיג המהפכה הישיש סילק משורות ההנהגה כל מי שגילה נטיות דמוקרטיות וליברליות, ובעיקר נטיות אנטי-דתיות.

בין מתונים לליברלים

הפיכתה של איראן לשלטון של אנשי דת היא תוצאה נוספת של המהפכה, שהתעצמה בעקבות משבר בני הערובה. ערב המהפכה היו באיראן כמה זרמים שונים שדגלו באסלאם, ולכל זרם הייתה פרשנות משלו לדת. השתלטות אנשי הדת בהובלת ח’ומייני על המדינה לא הייתה מובנת מאליה, ובוודאי שלא הייתה התוצאה הפוליטית האפשרית היחידה של המהפכה. כיצד אפוא קרה שאיראן הפכה לא רק למשטר דתי אלא למשטר המונהג על ידי אנשי דת? דווקא בנקודה זו מתגלה דמיון מפתיע בין המהפכה האיראנית למהפכה הרוסית. שלא הייתה בולשביקית בתחילתה וניזונה על ידי כמה כוחות וגורמים רבים שהיו מאוחדים בהתנגדותם לשלטון הצארי. הבולשביקים לא היו הכוח החזק ביותר, אך בהחלט היו הכוח המאורגן והממושמע ביותר. תמונה דומה התקיימה גם באיראן כאשר מגוון זרמים פוליטיים משמאל וימין מאסו בשלטון השאה, אולם רק אנשי הדת ידעו בדיוק מה הם רוצים.

אבל גם קביעה זו אינה פשוטה כפי שזה נראה ממבט ראשון. האם לא טבעי שאנשי דת ירצו שלטון של אנשי דת? מסתבר שלא. ח’ומייני היה האייתוללה הגדול היחיד שתמך במהפכה והיה למנהיגה, אך שאר בכירי הדת לא היו חסידיו ובאופן מסורתי נמנעו מהתערבות ישירה בפוליטיקה. ח’ומייני היה הראשון שקבע שאין אסלאם בלי פוליטיקה ובלי מדינה, ואנשי דת שתפסו את השלטון באיראן לא היו אייתוללות זקנים ומפורסמים אלא רדיקלים צעירים שאמנם למדו בסמינרים דתיים אבל הכירו גם אידיאולוגיות ומדעים מודרניים.

הנציג המובהק של הקבוצה הזאת מחמד חוסייני בהשתי, שהיה יד ימינו של ח’ומייני. בניגוד לח’ומייני עצמו ובניגוד ליתר המנהיגים הדתיים, בהשתי שהה חמש שנים בגרמניה שם ניהל את המרכז האסלאמי בהמבורג, והיה איש משכיל, פתוח ופרגמטי, עוף מוזר ביותר על רקע אנשי הדת הצעירים שהקיפו את ח’ומייני. בהשתי היה ונשאר יד ימינו של ח’ומייני, עיצב את החוקה האסלאמית הראשונה של איראן ב-1979 והפתיחות והפרגמטיות לא הפריעו לו לנהל מאבק נגד מתונים וליברלים מטעם ח’ומייני. הוא גם השתתף בניהול המגעים לשחרור בני הערובה ונפגש יותר מפעם עם נציגים אמריקנים. בראיון לשבועון הגרמני ‘Stern’ הסביר בהשתי את עמדתה של איראן לגבי המשבר, והאשים את ארה”ב בהפרת החוק הבינלאומי. למעט נימוס מופגן כלפי המראיין הגרמני דבריו לא היו שונים כהוא זה מאלה של הרדיקלים הקיצונים ביותר, והוא הצדיק לחלוטין את חטיפת בני הערובה.

תוצאות הרות אסון

בעקבות המשבר, היחסים בין ארה”ב לאיראן נותקו באופן סופי ומוחלט, והסלידה מארה”ב בגלל מה שנתפס כאהדה לשאה השנוא התחלפה במשטמה קשה ובלתי-מתפשרת, וח’ומייני הפך ממנהיג מחושב ופרגמטי לאידיאולוג נוקשה ופנאטי. ב-22 בספטמבר 1980 פרצה מלחמת איראן-עיראק העקובה מדם, כאשר סדאם חוסיין סבר כי שכנתו חלשה בעקבות חילופי המשטר.

מסיבות מובנות, ארה”ב בחרה בתחילה לסייע לסדאם, ואיראן נקלעה למצב של בידוד בינלאומי. תוך כדי המלחמה התפתחה גם ״מלחמת מיכליות״ כאשר חיל הים האיראני ניסה לפגוע במיכליות נפט זרות, והעוינות בין ארה”ב לאיראן לא נותרה רק מילולית. ב-3 ביולי 1988 ספינת קרב אמריקנית שיגרה בטעות טיל לעבר מטוס הנוסעים האיראני. כל 290 הנוסעים נהרגו, כולל 66 ילדים. הנשיא ג’ורג’ בוש סירב להתנצל, וכמובן שבאיראן איש לא האמין שלא מדובר בזדון.

ההנהגה האיראנית הבקיעה גול עצמי גם בגלל בורותה בהליכות העולם וגם בגלל העדר גמישות. איש בקרבה לא חשב שכאשר מפרים בריש גלי את הכללים הבינלאומיים האלמנטריים ביותר כמו חסינותם של דיפלומטים, אז מאבדים באופן מיידי את תמיכת העולם המתורבת. גם אנשים כמו בהשתי, שללא ספק הבינו את חומרת המצב, העדיפו שלא להתעמת עם ח’ומייני ולא לנסות לפתור את הבעיה. אפשר להניח שסטודנטים צעירים לא הביאו בחשבון שתכניתם להשתלט על השגריריות מהווה פגיעה חמורה בחוק הבינלאומי ועלולה להיות מאוד מסוכנת. שיקולים פנימיים ואחרים, כגון תחרות אידיאולוגית בתוך ההנהגה האיראנית, גברו על שיקול של נזק ותועלת ביחסים עם ארה”ב. גם כיום, לא נראה שדפוסי ההתנהגות של המשטר האיראני השתנו הרבה מאז, אם כי אין ספק שהמשטר עבר שינויים. בסופו של דבר, משבר בני הערובה מוכיח שבמקרים מסוימים איראן עלולה לקבל החלטות לא נכונות מתוך בורות וקוצר רואי, גם אם היא עצמה תיפגע מאותן החלטות.

The post 40 שנה ממשבר בני הערובה בטהרן, ההנהגה האיראנית לא למדה את הלקח appeared first on מידה.