רק לחשוב שבמשך שנים ארוכות אחד החששות הגדולים באמריקה היה ביצוע של פיגוע בעזרת מתקן גרעיני נייד בעיר גדולה, כאשר כל הזמן הזה היינו צריכים בעצם לדאוג ממאגר עצום אמוניום חנקתי המאוחסן בנמל כלשהו.
הסרטונים שהגיעו אתמול מביירות בירת לבנון עצרו את הנשימה, ובמבט ראשון בהחלט היה אפשר להתבלבל ולחשוב כי גל ההדף האדיר אכן הגיע מסוג של פיצוץ גרעיני. על פי הדיווחים, הגורם להתפוצצות היו יותר מ-2,700 טונות של אמוניום חנקתי, חומר כימי המשמש לרוב בייצור דשנים וחומרי נפץ, ואוכסן במחסנים בנמל העיר לאחר שהוחרם בשנת 2014. לשם השוואה, בפצצה עמה בוצע באביב 1995 הפיגוע בבניין הפדרלי באוקלהומה סיטי נעשה שימוש בשני טונות של החומר. עוד דווח כי הפיצוץ בביירות גרם לתיעוד רעש אדמה בגובה 3.5 ריכטר בידי מכונים סיסמולוגים. נכון להבוקר, נרשמו יותר ממאה מתים, יותר מ-4,000 פצועים וכ-30 אלף איש נותרו ללא קורת גג כאשר הפיצוץ קרע בניינים לגזרים כאילו היו אבני משחק לילדים. המראות שלאחר הפיצוץ נדמו כלקוחים מסרט אפוקליפטי.
לשם שינוי, נראה כי האסון האחרון בלבנון לא מקושר בהכרח לארגון החיזבאללה. נכון לכתיבת שורות אלה, מסתמן כי מקור הקטסטרופה הוא במנהלי הנמל שאמנם הבינו כי אחת הספינות שנשאו את המטען המקורי הייתה לא-בטיחותית, אך לא היו חכמים מספיק כדי להבין שאכסון כל החומר במקום אחד במשך שנים בתנאי חום הציב סכנה אחרת.
על פי הדיווחים האחרונים, ספינת המשא ‘רוסוס’ הייתה מתוכננת להעביר את מטען האמוניום מנמל בטומי בגיאורגיה ליעדו במוזמביק בסוף שנת 2013. אך במהלך המסע היא נתקלה בקשיים טכניים, ונכשלה במבחן בטיחות שנערך בביירות. מאוחר יותר הספינה הוחרמה לאחר שבעליה פשט את הרגל.
בשנת 2014, כאשר חברי צוותו מוחזקים למעשה כבני ערובה וכאשר האספקה על הספינה אוזלת, הקפטן בוריס פרוקשוב הזהיר מפני המטען המסוכן. “אנחנו נמצאים כאן מאז ה-3 באוקטובר 2013”, הוא סיפר לעיתונאי מאוקראינה. “המטען שאנחנו נושאים הוא אמוניום חנקתי, שהוא חומר נפיץ. פשוט נטשו אותנו כאן, חיים ללא משכורת על חבית חומר נפץ בעשרת החודשים האחרונים”. עיתון רוסי שדיווח על הפרשה בחר בכותרת שנראית היום מטרידה במיוחד: “צוות ה’רוסוס’ כלוא על סיפון פצצה צפה”. באוקטובר 2015, האמוניום הועבר למחסנים: “בשל הסיכון הגדול שבהשארת החומר על הספינה, רשויות הנמל פרקו את המטען במחסנים. הספינה והצוות נותרו בנמל והמתינו למכירתה או לפירוקה”.
ישנם לבנונים המאמינים כי ארצם מקוללת, וקשה שלא להסכים איתם. לאחר מלחמת העולם השנייה, ביירות זכתה לכינוי “פאריז של המזרח התיכון” – מעמד שהסתיים עם פרוץ מלחמת האזרחים בשנות ה-70 והטרור של שנות ה-80 שהגיע בעקבותיה. במשך שנים ארוכות, לבנון הייתה למעשה מדינת בת של סוריה. אי-שם בשנת 2004, הייתה לי הזדמנות להרגיז דיפלומט סורי בוושינגטון עם שאלות בנושא.
“אנחנו לא רואים בכך כיבוש”, הוא אמר. “הממשלה הריבונית בלבנון מוכרת בידי הקהילה העולמית. לבנונים רבים לא מרוצים מהנוכחות הסורית, אך ישנם גם רבים שמתעקשים שנישאר”.
כאשר שאלתי כיצד ניתן להשוות את “הכיבוש” האמריקני בעיראק לכיבוש הסורי בלבנון, הוא הגדיר את ההשוואה הזו “שערורייתית”. מן הסתם הוא צדק בהגדרה, רק לא באופן שהוא התכוון אליה. הוא אמר לי ללכת לשאול בשגרירות הלבנונית מה הם חושבים על כך, וסיפר על פגישות חיוביות בין הנשיא אסד לבין אזרחים בלבנון.
למרבה המזל, היו באותו ערב כמה לבנונים בקהל, והם אמרו באופן חד-משמעי (ואנונימי, למקרה שאחד הסורים יזהה אותם) שמולדתם אכן נכבשה בידי סוריה.
ביירות החלה לחוות תחייה כלכלית ותרבותית בראשית שנות ה-2000, ואז שוב חזרה לאחור שנות דור עם פרוץ המלחמה מול ישראל ב-2006. בהמשך, המצב לא השתפר ממש. כתבתנו קארין אג’אר ציינה בחודש יוני האחרון כי ההפגנות ברחבי לבנון “הצליחו לאחד את המוחים מכל הקבוצות החברתיות והדתיות נגד ארגון חיזבאללה המשמש כשליח איראן במדינה”. בסוף החודש שעבר, היא דיווחה על היפר-אינפלציה הרסנית והפסקות חשמל תכופות, שמקורן ברשלנות ממשלתית ושחיתות שפשתה בכל פינה.
לעם הלבנוני מגיע תמורה טובה הרבה יותר מאשר זו אותה הם מקבלים מהממשלה שלהם. כעת, כל הבעיות הנפוצות של ממשלה בכלל ובלבנון בפרט – חוסר תשומת לב, אדישות ורפיון יחד עם ויכוחים בשאלה למי האחריות לעברת מטען ענק של כימיקלים מסוכנים – חברו יחד והותירו את ביירות חרבה פעם נוספת.
בשבוע שעבר, ביירות טולטלה בידי פיצוץ אדיר, שככל הנראה נגרם בשל טיפול רשלני במאגרי אמוניום חנקתי שאוחסנו בנמל בעיר. בעוד רחובות העיר עדיין חסומים בחורבות ואלפים מחפשים את בני משפחתם, מדינות כמו טורקיה, איראן, קטאר, צרפת וישראל מיהרו להציע סיוע. אך הצל הכבד ביותר מעל לבנון היה ונותר עדיין זה של ארגון הטרור חיזבאללה, עם מלאי של 150 אלף טילים, רבים מהם מאופסנים באיזורים אזרחיים במדינה.
אמנם כרגע נראה כי חיזבאללה אינו האשם בשרפה שהובילה לפיצוץ ביום שלישי שעבר, אך בעבר נטען נגדו במספר מקרים כי אחסן מאגרים דומים של תחמושת וכימיקלים מסוכנים כמו אמוניום המשמש להרכבת חומרי נפץ. חיזבאללה סייע גם ביצירת המערכת הפוליטית המושחתת בלבנון, שחוסר האחריות הכללי שלה התבטא גם באחסנה רשלנית של חומרים מסוכנים במשך שנים.
כך למשל, על פי דו”ח חדש של ‘הקרן להגנת הדמוקרטיות’, חיזבאללה מרוויח מיליארדי דולרים מעסקאות שוק שחור ברחבי העולם, כסף שמולבן בלבנון ומאפשר לארגון לתפקד כמדינה בתוך מדינה – כולל צבא, טילים, חברות עסקיות ושירותים פיננסים וחברתיים.
אסון הפיצוץ בביירות חייב להביא עמו בחינה מחמירה יותר של התפקיד אותו מילא חיזבאללה בשחיקת מוסדות המדינה ויצירת ההזנחה שהובילה אליו. כדי להגן על עצמו, הארגון ינסה להגיב במהירות, ככל הנראה על ידי הסטת האשמה לגורם אחר והצגת עצמו כמי שנקרא לדגל ולסייע. והוא כבר עשה זאת בעבר. לאחר שפתח בהתקפה נגד ישראל ב-2006, חיזבאללה ניצל את ההרס שהמיטה המלחמה על לבנון כדי להתחזק ולהתעשר. הוא עשה את אותו הדבר עם מלחמת האזרחים שפרצה בסוריה ב-2011, בה השתמש כתירוץ לשלוח לוחמים לשדה קרב ולמעשה הציב את עצמו כמי שקובע את מדיניות החוץ של לבנון. התוצאות של תככי החיזבאללה ברורות: מתח מתמיד מול ישראל, ודרדור ביירות השופעת לשעבר דרך שורת כישלונות החל מהפסקות חשמל תכופות ועד מחסור בשירותים בסיסיים לאזרחים.
לבנון נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי חריף, וזקוקה לעשרות מיליארדי דולרים של סיוע על מנת להתאושש ממנו. בחיזבאללה כבר הציעו שהמדינה תפנה לסין לעזרה, כחלק מהיעד של החלפת ההשפעה האמריקנית בלבנון בהשפעה איראנית וסינית. כעת, הארגון עשוי למנף את ההרס כדי להעמיק את שליטתו במדינה תוך שימוש ברשת השירותים החברתיים והמתנדבים שלו.
מדינה בת ערובה
אז מה ניתן לעשות כדי להתחיל ולטפל בבעיות העצומות של לבנון שהגיעו לשיא באסון הפיצוץ, יחד עם הפחתת ההשפעה ההרסנית של חיזבאללה? ראשית, ארגון הטרור צריך להיות מבודד מן המערכת הפיננסית ומזרם התחמושת והנשק המגיע מאיראן. בשנים האחרונות, חיזבאללה שואף להצטייד בטילים מדויקים ולהקים לשם כך מפעלים יעודיים על אדמת לבנון.
חיזבאללה ממשיך ומאיים גם על התשתיות בישראל. בנאום משנת 2016, מנהיג הארגון חסן נסראללה אף איים לפגוע במאגרי האמוניה של ישראל ולגרום לפיצוץ דומה לזה שזעזע את ביירות. הצהרות מעין אלה לא מותירות ספק לגבי כוונות ההרס של ארגון הטרור כלפי ישראל והאיום שהוא עדיין מציב. מרכז המחקר ‘עלמא’ חשף רק בחודש שעבר 28 אתרי שיגור של חיזבאללה בסביבות ביירות. הפיצוץ האחרון מראה בבירור כי השימוש שעושה ארגון הטרור בשטחים אזרחיים כדי לאחסן נשק חייב להפסק.
Hizbullah Sec.-Gen. Hassan Nasrallah Threatens Israeli Ammonia Storage Facility – a Missile Strike on the Ammonia Tanks in Haifa Would have the Impact of a Nuclear Bomb (Archival) pic.twitter.com/PIUtwz0FsQ
למרות כל זאת, נראה כי מרבית המדינות שכעת מבקשות להושיט סיוע ללבנון יעשו זאת מבלי להציב תנאים כמו נטרול חיזבאללה. רוסיה, איראן וסין עשויות אפילו לשמוח לעבוד עם נסראללה, בעוד טורקיה, קטאר וצרפת ככל הנראה יעלימו עין ממעמדו של ארגון הטרור.
מנגד, סעודיה שהייתה בעבר תומכת גדולה בלבנון וסייעה לתווך בהסכמים שהביאו לסיום מלחמת האזרחים ב-1989, מתנגדת לשליטה של חיזבאללה במדינה. גם מדינות המפרץ האחרות כמו איחוד האמירויות מחזיקות בעמדה דומה. ארה”ב יכולה לסייע ללבנון, לפקח על הבניה מחדש, ולייעץ על יישום אמצעי פיקוח פיננסים ואחרים, תוך שהיא דוחקת את חיזבאללה כחלק מהתהליך.
בטווח הזמן המיידי לאחר האסון, מרבית הסיוע יתמקד באיתור נעדרים והימנעות מקריסה כלכלית או משבר בריאותי בעיצומה של מגפת הקורונה. לאחר שתקופה זו תחלוף, יש לוודא שכאשר האבק שוקע לא נמצא שוב את חיזבאללה חזק מאי-פעם, ואת רשת מחסני הנשק שלו נרחבת יותר בתוך הנוף האזרחי. אם חיזבאללה אכן יצליח שוב להרוויח מאסון העם הלבנוני, הדבר רק יאיץ את התרסקות הכלכלה במדינה, שתמשיך להיות בת ערובה למלחמה עתידית עם ישראל.
ד”ר סת’ פרנזמן הוא עיתונאי הפועל בירושלים, מנהל Middle East Center for Reporting וחבר ב-.Middle East Forum הטור התפרסם לראשונה באתר ’נשיונל רוויו‘.
מאז שעלו לשלטון במהפכה של שנת 1979, לאייתוללות באיראן יש סלוגן אחד בו הם גאים במיוחד: “לא מזרח ולא מערב”. המשטר בטהרן נהג תמיד להתפאר בעצמאותו ובאי-תלותו במעצמות ממזרח או ממערב, אך נראה כי כעת, עם ההסכם החשאי שנרקם בין איראן וסין, נראה כי בייג’ינג עומדת לקבל השפעה גדולה מאוד באיראן.
על פי דיווחים שונים, ההסכם בין המדינות מעניק לסין זכויות כלכליות נרחבות על המשאבים הטבעיים של איראן. מידע שהודלף חושף כי אחד התנאים בהסכם קובע השקעה סינית של כמעט 400 מיליארד דולר בתעשיות הנפט, הגז והפטרוכימיה באיראן. בתמורה, סין תזכה לעדיפות בהצעות ומכרזים על כל פרויקט חדש באיראן הקשור לענפים האלה. סין תקבל גם 12 אחוזי הנחה ודחייה בתשלומים של עד שנתיים, אותם תוכל לשלם במטבע לבחירתה. על פי ההערכות, סך כל ההנחות אותם תקבל סין יגיע לכמעט 32 אחוזים.
להסכם הסודי בין המדינות יש גם מרכיב צבאי במסגרתו סין תציב כ-5,000 אנשי צבא וביטחון על אדמת איראן. מדובר בוויתורים חסרי תקדים בתולדות איראן, וניצחון ברור לסינים. 400 המיליארדים יושקעו לתקופה של 25 שנים, כסף קטן יחסית עבור הכלכלה השנייה בגודלה בעולם. סין תזכה גם לסמכות כמעט מלאה על האיים השייכים לאיראן, תקבל גישה לנפט האיראני בהנחה משמעותית ותגדיל את השפעתה בכל ענפי התעשייה באיראן, כולל ענפי התקשורת, האנרגיה, הנמלים והרכבות והבנקים. צריך לזכור כמובן שסין היא גם יבואנית הנפט הגדולה בעולם.
מדובר בעסקה כל כך שנויה במחלוקת עד שאפילו חלק מהפוליטיקאים וכלי התקשורת הממשלתיים באיראן הביעו עליה ביקורת. כך למשל, כותרת בעיתון ‘ארמן מלי’ זעקה: “איראן אינה סרי לנקה”. כתבה בעיתון ‘חמדלי’ שאלה בכותרת “האם איראן תהפוך למושבה סינית?”, והזהירה:
החיוכים של הסינים והרוסים הרסניים עבור איראן בדיוק כמו הפרצוף הזועף של טראמפ. האמריקנים לפחות מבטאים בפתיחות את דעתם, אך הסינים והרוסים מקדמים את האינטרסים שלהם תחת אצטלה של מחמאות דיפלומטיות. סין, רוסיה, ארה”ב, אירופה וכל המדינות רודפות אחרי אינטרסים לאומיים ביחס לאיראן, וכל ניסיון לצייר את היחסים איתן כרומנטיים הוא חסר משמעות”
מחמוד אחמאדי ביגש, חבר פרלמנט איראני הנחשב לחבר במחנה השמרני, הזהיר בראיון טלוויזיוני מפני “העברת שליטה מלאה באיים האיראנים לסין” כחלק מההסכם. אפילו הנשיא לשעבר מחמוד אחמדינז’אד הצביע על הסכנות שבעסקה: “זו טעות להיכנס להסכם סודי עם מדינה זרה מבלי לשקול את רצון העם האיראני ואת האינטרסים של המדינה. העם לא יכיר בעסקה כזו”. הוא המשיך ופנה ישירות אל האייתוללות: “האם אתם בעלי המדינה שאתם מרשים לעצמכם להעמיד אותה כך למכירה פומבית? עשינו מהפכה כדי להפסיק את ההסתרה של דברים מהעם, וכדי שאף אחד לא יראה עוד בעצמו כבעל המדינה”.
תגובות הזעם למהלך הדהדו בכל רחבי איראן. חלק מהאיראנים ערכו השוואה בים ההסכם עם סין לבין החוזים הקולוניאליים המשפילים שנערכו בטרם המהפכה האסלאמית. כך למשל, בשנת 1872 שליט פרס נאסר א-דין שאה העניק לבנקאי הבריטי הברון יוליוס רויטר שליטה נרחבת על סלילת הכבישים במדינה, על מפעלים וכריית משאבים, רשת הטלגרף וענפים נוספים, בתמורה לחלק מן הרווחים לתקופה של עשרים שנה. הכניעה לרויטר הייתה כל כך גדולה עד שאפילו אימפריאליסטים ידועים כמו הלורד קרזון תיארו אותה כ”הענקת השליטה השלמה ביותר שנעשתה אי-פעם מצד מדינה כלשהי לאדם זר”.
בנאום שנשא בחודש פברואר השנה בכינוס הוועדה הכלכלית של האו”ם באתיופיה, מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו הזהיר את הקהל כי עליהם להיות “חשדנים כלפי הבטחות ריקות של משטרים טוטליטריים. הם רק מייצרים עוד שחיתות ותלות”. מן הסתם, האייתוללות השולטים באיראן לא שמעו לאזהרתו והם מוכרים את המדינה לסינים בדיוק כפי שעשו מדינות אחרות באפריקה. הסינים מצדם שמחים מאוד לעשות הסכמים עם רודנים, תוך שהם מתעלמים מהפרות זכויות אדם ובוזזים את ארצותיהם כדי לקדם את שאיפות ההגמוניה הגלובלית שלהם.
ד”ר מג’יד רפיזאדה הוא חוקר מדעי המדינה באוניברסיטת הרווארד, ונשיא ‘המועצה האמריקנית הבינלאומית למזרח התיכון’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
לפני כשבועיים, סודן הודיעה כי עצרה 122 שכירי חרב שהיו בדרכם ללוב. האירוע האחרון הזה עשוי להעיד על עניין גובר מצד ממשלת ההסכמה הלאומית בלוב (GNA), אשר בסיסה בטריפולי, לגייס לוחמים חדשים מרחבי אפריקה כדי לתמוך במיליציות המקומיות ובכוחות סוריים וטורקיים שכבר נמצאים במדינה ונלחמים נגד ‘הצבא הלאומי’ (LNA) המבוסס במזרח. הסודנים שנעצרו הכחישו כל מעורבות בסכסוך בלוב, אבל הם בבירור נעו לכיוון הזה, כולל מספר ילדים שהיו בשיירה.
מרבית הקבוצה הורכבה מאנשים צעירים. שרת החוץ של סודן אסמה עבדאללה אמרה כי ארצה אינה מעורבת בסכסוכים זרים, אך ההאשמות כי סודן (יחד עם מדינות אפריקניות אחרות) משמשת כבסיס לגיוס שכירי רחב נשמעות במשך שנים. כך למשל, מאות מאנשי מיליציות הג’נג’וויד שהיו פעילים בעבר בדרפור הצטרפו ככל הנראה לכוחות ה-LNA בלוב בראשות הגנרל חליפה חפתר.
שכירי חרב מסודן וצ’אד גויסו על ידי שני הצדדים בסכסוך, והצטרפו בכך לכוחות זרים אחרים הנמצאים בלוב, בעיקר רוסים וסורים. על פי דיווחים, גם איחוד האמירויות ניסה לגייס לוחמים סודנים כדי לתמוך בחפתר, והממשלה הסודנית בכללה, לאחר נפילת הנשיא לשעבר באשיר, נוטה יותר לכיוון הגוש המצרי-סעודי-אמירותי שתומך ב-LNA.
מנגד, כמה מהפעילים האסלאמיסטים שהיו מקורבים לבאשיר, כמו גם קבוצות של שכירי חרב מצ’אד, נודעו כמי שמצודדים ב-GNA וספגו ביקורת מצד חפתר שהאשים אותם בהסלמת הסכסוך. ישנן גם שמועות על כך שמנהיג הג’נג’וויד לשעבר חֶמֶדתי (מוחמד חמדאן דגלו) הסכים לשלוח 1,200 לוחמים סודנים לעזרת חפתר לאחר שאיחוד האמירויות איים לקצץ בסיוע שניתן לו, אך מרבית מההאשמות האלו מגיעות ממחנה ה-GNA.
אדישות בינלאומית
המציאות, כמעט כרגיל, עשויה להיות אף יותר מסובכת. פרשנים אירופים מגדירים את סודן כ”מדינה כושלת” בשל מספר סיבות: כסף שחור במסווה של סיוע הומניטרי ממדינות המפרץ תורם להתגברות השחיתות; חמדתי ה”אכזרי” וה”רודני” נראה כמי שעומד לרשת את הנהגת המדינה; כוחות המילציה המזוהים עמו בלתי-ניתנים לשליטה ומסוכסכים עם הצבא הסודני; הרפורמות הפוליטיות שהבטיחה הממשלה נראות רחוקות מאוד מלהתממש; המצב הכלכלי מאתגר מאוד והקהילה הבינלאומית לא הצליחה לסייע לסודן והותירה על כנן סנקציות מכבידות המקשות על הממשלה לפעול.
אותם פרשנים תולים את אשמת כישלון הדמוקרטיה בסודן בהתערבות המוגזמת מצד סעודיה ואיחוד האמירויות. יחד עם זאת, גם הכוחות הרפורמיסטים לכאורה שהיו אמורים לייצג דמוקרטיה וחירות, התרסקו והפכו להיות מזוהים עם קומוניסטים ואנשי שמאל קיצוני, אסלאמיסטים וקיצונים אחרים שנתמכים בידי קטאר וטורקיה.
קבוצות צעירים ללא שיוך אידיאולוגי, אנשי מקצוע ומה שנקרא “ועדות ההתנגדות” נתפסים כמתנגדים למדיניות נממשלה ומזוהים יותר עם הגוש השמאלי-אסלאמיסטי של האיחוד “הדמוקרטי”. המשמעות של כל זה היא שגם אם אותן קבוצות מקדמות מטרות שונות, הן מוכנות להתאחד כדי ללחוץ על הממשלה, אשר בהתחשב בשלל תנועות ההתנגדות במדינה ובמסורת האביב הערבי עשויה בסופו של דבר להתמוטט מול כוחות חזקים ומבוססים ממנה.
עבור הקהילה הבינלאומית, המסר הוא שסעודיה ואיחוד האמירויות הציבו בעדיפות גבוהה את הסכסוכים הגיאופוליטיים באפריקה ואת המאבק באסלאמיסטים ביבשת, בהם הם רואים איום ישיר על האינטרסים שלהם. עד כה, שום מדינה מערבית לא יזמה הגשת סיוע והגנה על פיתוח המוסדות האזרחיים החיוניים בסודן, שנותרו פגיעים להשפעת האסלאמיסטים וקיצוניים אחרים.
התוצאה היא שהחברה האזרחית בסודן נותרה לבדה וממשיכה להתפצל לשלל קבוצות שנאבקות על כוח והשפעה. אם אכן איחוד השמאל האסלאמיסטי ינצח בסופו של דבר, המשמעות תהיה חזרה לסודן של תקופת באשיר – דבר שאף אחד לא רוצה בו – או אפילו גרוע מכך.
שכירים זרים
בינתיים, המצב בסודן ממשיך להיות רחוק מיציב. תנועת ‘האחים המוסלמים’ שנראה כי איבדה מעט מכוחה ברחבי המזרח התיכון, עולה מחדש ומתחזקת מול חולשת הממשלה הסודנית. כוחות ‘האחים’ היו מעורבים במספר תקריות אלימות והתקפות טרור נגד בכירים בצבא ובממשלה בסודן ומצרים בחודשים ינואר ופברואר השנה.
לאחר אותן תקריות, רשויות המודיעין בסודן פרסמו דו”ח רשמי שפירט את הקשרים בין ‘האחים המוסלמים’ ל-GNA בלוב, לממשלת באשיר ולמדינות אחרות באפריקה. הדו”ח חשף כי לאחר נפילת באשיר, ה-GNA פנה לרדיקלים אסלאמיסטים וגייס אותם כדי להילחם בלוב. המסמך מציין עוד כי באותו הזמן של מתקפות הטרור בינואר, בטריפולי הגבירו את מאמצי הגיוס ואת מספר שכירי החרב.
שכירי החרב שמגיעים ללוב מצטרפים ל”קבוצות עבודה” של פעילים מסוריה וטורקיה, וחלקם גם מסופחים למיליציות מקומיות, בעיקר לקבוצה המורכבת מכוחותיו של אוסמה ג’ווילי. בזמן המתקפות, ג’ווילי היה מפקד הצבא במערב לוב שהצליח לאחד את קו ההגנה של טריפולי מהעיר זינתאן עד למיסראתה. כוחותיו כוללים קבוצות קיצוניות וטרוריסטים ידועים כמו עימאד אל-טרבולסי, קבוצות מיליציה מקומיות ו”מספר לא ידוע של שכירי חרב מסודן, צ’אד ניז’ר וסוריה”. על פי הדו”ח, מרבית שכירי החרב מגיעים מסודן ונתיבי התחבורה שלהם מסופקים על ידי טורקיה.
חיילים בצבא סודן | (Jason Patinkin (VOA
בשבועות שקדמו לפרסום הדו”ח, כנופיות אלה גייסו לפחות מאתיים שכירי חרב זרים לתקופה של שישה חודשים. כנופיה אחרת בשם ‘אל-פאג’ר’ המנהלת מבצעים עבור מועצת השורה בלוב מונהגת בידי שעאבן חאדיה, לו קשרים עם עבדל-ראוד קארה וקבוצת כוחות מיוחדים בטריפולי, והשתתפה בשילוב של מחבלי אל-קאעידה בשורות המיליציות.
הדו”ח ממשיך ומפרט על שורת בכירים ב-GNA ומפקדי מיליציות לשעבר שהיו מעורבים בגיוס שכירי חרב מסודן וניז’ר. חלק מאותם בכירים שימשו בעבר כמקשרים בין המיליציות בטריפולי לבין הסניף הסודני של אל-קאעידה ולמחבלים מורשעים אחרים. חלקם אחראים לחטיפות כמו זו של ראש ממשלת לוב ב-2014 ושישה עובדים בשגרירות המצרית אשר שוחררו לאחר מכן. חלקם חשודים גם כקשורים לביצוע פשעי מלחמה ומעשי טבח באזרחים בערים במערב לוב, כולל בבתי חולים.
החוליה החלשה
אחת המסקנות אותן ניתן להקיש מתוכן הדו”ח היא שתנועת ‘האחים המוסלמים’ החליטה להתמקד בחוליה החלשה של העולם הערבי – מדינות מסוכסכות באפריקה בהן קיימת חברה אזרחית קורסת ותשתית חברתית רעועה. ‘האחים’ מנסים לנצל סכסוכים מקומיים, מתחים גיאופוליטיים, שחיתות ממשלתית והעדר אמונה בהנהגה כדי להגביר את השפעתם על מיליציות ולנתב את מסלול הסכסוך לעתים נגד רצון הכוחות המקומיים.
טורקיה ושחקנים אחרים התומכים ב-GNA משתמשים באופן ישיר ברשת הפעילים האסלאמיסטים הגלובלית כדי להשתלט על סכסוכים מקומיים. מטרתם היא לנפץ כמה שיותר גבולות, לגרום לחוסר יציבות במדינות אפריקה ולסכסך בין קבוצות שאמורות לשמור על ממשל וכלכלה יציבה. המטרה הסופית היא חזרה לסוג של אימפריה עות’מאנית על פי קווי הגנה טורקיים, או הקמת ח’ליפות מחודשת על פי קווי ‘האחים המוסלמים’ וגרורותיהם, כולל אל-קאעידה ודאע”ש שקם לתחיה.
אמנם גם כוחות ה-LNA בלוב מסתמכים על מספר שכירי חרב זרים, אך לשכירי החרב המזוהים עם ה-GNA יש אג’נדה אידיאולוגית הנמתחת הרבה מעבר לסכסוך הנוכחי. ‘האחים המוסלמים’ פועלים באופן שיטתי כדי לחתור תחת הלגיטימיות של הממשלות בסודן ומצרים באמצעות ניסיונות פיגוע, התנקשויות והפצת תעמולה ומידע כוזב. לשם כך הם משתמשים בין השאר בתקשורת המערבית ובארגוני זכויות אדם כדי להציג את מעורבותם כ”פעילות דמוקרטית”, ומנצלים את הקואליציות החלשות בלוב כדי להשיג עוד השפעה לצד טורקיה וקטאר.
אלמלא השפעת ‘האחים המוסלמים’ תמחק כליל מן הסכסוך הזה ומסכסוכים אחרים, הקרבות בלוב עשויים להימשך עוד שנים ארוכות, גם בזכות הכיסים העמוקים של הספונסרים מקטאר.
עו”ד אירינה צוקרמן היא מומחית לזכויות אדם וביטחון לאומי, וכותבת בנושאי גיאופוליטיקה ומדיניות חוץ. המאמר התפרסם לראשונה במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘ מבית מרכז בגין סאדאת.
חוקרי מדעי המדינה מכנים אותם “דור ה-Z”. אלו צעירים טורקים שנולדו סביב מפנה המאה הנוכחית ומבחינה טכנית – אנשים שנולדו משנת 1995 ואילך. הם מעולם לא הכירו מנהיג אחר בטורקיה מלבד הנשיא הנוכחי רג’פ טאיפ ארדואן, שעלה לשלטון בשנת 2002.
יותר משבעה מיליון מאותם צעירים יצביעו בפעם הראשונה בחייהם בבחירות לנשיאות ולפרלמנט שייערכו ב-2023, ומספר מחקרים מן העת האחרונה מראים כי הם עשויים להציב אתגר להמשך שלטונו הבלתי-מעורער של ארדואן ואולי אף לקבוע את זהותו של נשיא טורקיה הבא. על פי עורך הסקרים מורט גזיצ’י, מצביעים צעירים מאופיינים בכך שהם “יותר ידידותיים לסביבה, אמפתיים, רגישים ומהורהרים” מאשר בני דורות קודמים. אלה אינן חדשות טובות עבור ארדואן, שהאידיאולוגיה שלו מבוססת על בדלנות, פלגנות וקיטוב.
בראשית חודש יוני, הנשיא ארדואן פרסם בחשבון היוטיוב שלו תיעוד מאירוע בו נפגש עם נערים ונערות, יום לפני בחינות הכניסה השנתיות לאוניברסיטה. צעירים רבים בטורקיה מיהרו להביע ביקורת זועמת על הסרטון ועל הנשיא, צעד אמיץ במדינה בה בתי הכלא מלאים במאות עיתונאים, אנשי אקדמיה ופוליטיקאים שהעזו להתנגד לאליטה השולטת. אלפי תגובות מקניטות וכועסות נרשמו לאורך השידור החי מהאירוע, והסרטון זכה לכמעט 300 אלף סימוני “לא אהבתי” מול 66 אלף גולשים בלבד שבחרו לסמן “אהבתי”.
מוחרם אינצ’ה, אחד מראשי האופוזיציה, כתב בחשבון הטוויטר שלו: “ילדים, בבקשה אל תסמנו כל כך הרבה תגובות “לא אהבתי”, או שהממשלה פשוט תסגור את האינטרנט לכולנו”. יתכן כי עוד מאות אלפים נמנעו מלסמן כך בשל חשש מרדיפה משפטית. בטורקיה, לא לאהוב את הנשיא היא עבירה דה-פקטו, אך נראה כי מרבית הצעירים כבר לא חוששים יותר, והם פשוט לא אוהבים את הפוליטיקה ואת הפוליטיקאים. זהו סוג חדש של פרופיל פוליטי שלא היה מוכר עד במדינה.
באותו הקשר, הסוקר גזיצ’י הוסיף: “הדור הזה יהיה גורם מכריע בבחירות 2023”. הפרשנים הפוליטיים כבר חוזים כי הבחירות הבאות צפויות להיות צמודות יותר מתמיד, ובמצב כזה יתכן מאוד שקבוצה של כמה מיליוני מצביעים יכולה להטות את הכף לטובת המנצח. צעירים טורקים צפויים להוות כ-12 אחוזים מכלל המצביעים ב-2023, וחלק מהסקרים גם מצאו כי לבני דור ה-Z ישנה גם השפעה על האופן בו הוריהם יצביעו.
קבוצה חשובה אחרת לתוצאות הבחירות המתקרבות תהיה “עקרות הבית” – נשים שמרניות מחוסרות עבודה המצביעות באופן מסורתי לארדואן ויהוו 18.5% מכלל המצביעים. ביחד עם הצעירים שתי קבוצות אלו יהוו שליש מכלל המצביעים, ועל פי גזיצ’י המחקרים מראים כי שתיהן “מתרחקות ממפלגת ‘הצדק והפיתוח’ (AKP) בראשות ארדואן”. נתון נוסף אותו מציין הסוקר הוא זה המראה כי בקבוצת הגיל של בני 18 עד 34, יותר משישים אחוזים סבורים כי המדיניות הכלכלית והחברתית של ה-AKP כושלת.
רג’פ גובן, חוקר המתמחה בניתוח מגמות וגישות בקרב צעירים, אומר כי מחקריו מצאו כי 42.6% מבני דור ה-Z “לא מתעניינים” בפוליטיקה. מתוך אלו שאמרו כי אינם מחזיקים בדעה פוליטית, 47.3% הסבירו זאת בכך ש”אינם אוהבים פוליטיקה”, בעוד 35.4% אמרו כי “אינם סומכים על פוליטיקאים”.
אז איזה סוג של מנהיג הצעירים היו רוצים לראות? הסקר של גובן מצא כי 35.7% מהצעירים בטורקיה רוצים מנהיג “סמכותני”; 45.4% מעדיפים מנהיג “לאומני”, ו-35.5% היו מצביעים למנהיג “כמאליסט”. הכמאליזם הפך לתורת המדינה החילונית של טורקיה לאחר מותו ב-1938 של מוסטפה כמאל אתאטורק, מייסד טורקיה המודרנית. האידיאולוגיה האסלאמיסטית של ארדואן נחשבת כמנוגדת לכמאליזם.
סקר אחר שנערך בשנה שעברה מצא כי צעירים טורקים נוטים להגדיר את עצמם כ”שמרנים דתיים” בשיעור נמוך בהרבה ביחס לאוכלוסייה הכללית. הם גם נוטים פחות לצום בצומות דתיים, להתפלל בקביעות או, במקרה של הנשים, לכסות את השיער.
כל המידע הזה צריך להדאיג מאוד את ארדואן, במיוחד בתקופה בה שיעור האבטלה בקרב צעירים (בני 24-15) עומד על יותר מ-24 אחוזים. על פי כלכלנים, שיעור זה צפוי לעלות עוד יותר במיתון שיגיע לאחר התפרצות הקורונה. ארודאן עצמו נהג להצהיר כי אחת ממטרותיו היא הצמחת דורות של טורקים “שמרנים ואדוקים בדת”. יהיה זה אפוא פיתול אירוני של הגורל אם דווקא בני דור ה-Z יהיו אלה שיביאו לקץ שלטונו ב-2023.
בוראק בקדיל הוא עיתונאי טורקי ועמית במכון Middle East Forum. הטור התפרסם במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘ מבית מרכז בגין סאדאת.
הפיצוץ שהתרחש בשבוע שעבר בנמל ביירות יוצר ציפיות גבוהות בקרב תושבי לבנון כי למרות האסון הנורא נוצר חלון הזדמנויות לשינוי במדינה והשתחררות מכבלי הממשלה המושחתת בראשות חסן דיאב וארגון חיזבאללה.
משלחות זרות וערביות יגיעו בימים הקרובים ללבנון כדי לדון בהגשת סיוע הומניטארי. המנהיג הזר הראשון שהגיע ללבנון היה נשיא צרפת עמנואל מקרון, שהבטיח הבטחות רבות ברוח של שינוי אך ספק רב אם יוכל לממש אותן. תושבי ביירות המיואשים נתלים במקרון כמו במשיח חדש. הוא התקווה היחידה שלהם לשינוי, הוא הבטיח להם לנסות ולבוא חשבון עם הפוליטיקאים המושחתים במדינה ולהביא להחלת הרפורמות הדרושות לחילוץ הכלכלה מן המשבר העמוק בו היא נתונה.
צרפת ניצבת בפני אתגר גדול. היא לקחה על עצמה את כינוס הוועידה לאיסוף כספי סיוע בעקבות האסון. על פי גורמים בלבנון, הכספים אמורים לעבור ישירות לתושבי ביירות או לארגוני סיוע ולא לממשלת לבנו. מחשש ששריה המושחתים ימעלו בכספים. נשיא צרפת מקרון אמר אמש כי הסיוע יגיע בהקדם לחברה האזרחית בלבנון באמצעות האו”ם ובהשתתפות קרן המטבע הבינלאומית ומוסדות בינלאומיים.
מקרון יצטרך למצוא דרכים יצירתיות לסייע ללבנון מבלי שצרפת תואשם בהתערבות בענייניה הפנימיים של המדינה. כבר עתה תוקפים תומכי חיזבאללה בלבנון את נשיא צרפת ומכנים אותו במילים “נפוליאון” או “מקרון בונפארט” וכ”מנהיג אירופי שרוצה להחזיר את האימפריאליזם והמנדט הצרפתי ללבנון”.
על פי דיווח בסוכנות הידיעות ‘רויטרס’, ב-8 באוגוסט שוחח מקרון בטלפון עם הנשיא טראמפ וניסה לשכנע אותו כי הטלת סנקציות על חיזבאללה ואיראן תשרת את מטרות טהרן ונסראללה ולא תסייע ללבנון. כזכור, ממשל טראמפ הגביר את הסנקציות על איראן וחיזבאללה מיד לאחר שפרש מהסכם הגרעין לפני כשנתיים. צרפת מובילה כעת מאמץ ליצור שינוי פוליטי בלבנון. הנשיא מקרון קורא להקמת ממשלת אחדות לאומית בהשתתפות כל הנציגים הפוליטיים, ומשם להתקדם לעריכת רפורמות כלכליות ופיננסיות ואולי גם לשינוי החוקה.
מצב נפיץ
נראה כי רעיונותיו של נשיא צרפת עלולים להתנפץ אל קרקע המציאות הפוליטית הקשה בלבנון. ממשלת לבנון בראשות חסן דיאב נתמכת על ידי ארגון חיזבאללה, וכפי שהדברים נראים כרגע אין לה שום כוונה להתקדם בכיוון שאליו רוצה להגיע נשיא צרפת. אחרי התפטרות שר החוץ נאסיף חתי בשבוע שעבר, שרת ההסברה מנאל עבד א-צמד ושר הסביבה דמיאנוס קטאר התפטרו אמש. על פי גורמים בלבנון, עוד ארבעה שרים בדרכם להתפטר מממשלת דיאב, דבר שיזעזע אותה עוד יותר ועשוי להביא להתפטרות הממשלה כולה.
בסוף השבוע שעבר התפטרו חמישה חברי פרלמנט בעקבות האסון בנמל ביירות. דיאב יוזם חקיקת חוק כדי להביא לבחירות מוקדמות לפרלמנט אך ללא שינוי בממשלה, מהלך שנתפס כניסיון להרוויח זמן בשלטון ולהסיט את הדיון הציבורי מהדרישה להקמת ועדת חקירה בינלאומית בנושא הפיצוץ בנמל. הפטריארך המארוני מאר בשארה אל-ראעי אמר ב-9 באוגוסט כי ממשלת לבנון צריכה להתפטר וכי יש להקדים את הבחירות לפרלמנט. הוא תיאר את הפיצוץ בנמל ביירות כפשע נגד האנושות שמחייב חקירה בינלאומית והענשת האחראים. “ההפגנות מעידות על קץ הסבלנות של העם הלבנוני”, הסביר.
המצב בלבנון נפיץ ביותר. השבוע אמורות להתפרסם תוצאות חקירת הפיצוץ, והציבור לא יקבל ניסיונות טיוח והטלת האחריות על דרגים זוטרים בממשל. פרסום החלטת בית הדין הבינלאומי בהאג בעניין ארבעה בכירי חיזבאללה המואשמים ברצח ראש ממשלת לבנון רפיק אלחרירי שנדחה מהשבוע שעבר ל-18 באוגוסט בגלל האסון, יביא כנראה אף הוא להחרפת המחלוקות הפוליטיות בלבנון והזעם כלפי חיזבאללה. ההערכה בלבנון היא שבית הדין הבינלאומי דחה את הפרסום כדי להשיג מקסימום התעניינות תקשורתית בהחלטה, שככל הנראה מרשיעה את הנאשמים יחד עם ביקורת נוקבת על ארגון חיזבאללה.
ארגון הטרור מצדו לא יסכים לשום שינוי במצב הפוליטי הקיים שעלול להחליש את מעמדו. כרגע חיזבאללה עסוק בהכלת הזעם העממי כלפיו, ורואה בכל הניסיונות והלחץ העממי להפלת הממשלה והקמת ועדת חקירה כקונספירציה אמריקנית-ישראלית-סעודית שמטרתה להחלישו ולהביא לפירוקו מהנשק הרב שברשותו, דבר שמבחינתו מהווה קו אדום.
המילה האחרונה
חסן נסראללה זחוח ובטוח בכוחו, ולא עושה חשבון נפש בעקבות האסון הנורא. הוא רוצה להמשיך ולשלוט בממשלת דיאב, וגם אם תתפטר כולה ידאג חיזבאללה בסיוע בני בריתו נשיא לבנון מישל עון ויו”ר הפרלמנט נביה ברי להקים ממשלה חדשה הנאמנה לו. בכל מקרה, התפטרות הממשלה תשאיר את חסן דיאב כראש ממשלה זמני למספר שבועות או חודשים עד להרכבת ממשלה חדשה, ושום ממשלה חדשה לא יכולה לקום ללא הסכמת חיזבאללה ואיראן.
פירוש הדברים הוא כי איראן היא זו שתקבע מה יקרה בלבנון ולא נשיא צרפת או הנשיא טראמפ. סביר להניח כי ההנהגה האיראנית לא תסכים כעת לשינוי במצב הפוליטי בלבנון, והיא ממתינה לתוצאות הבחירות לנשיאות בארה”ב בתקווה כי ג’ו ביידן יבחר והיא תשתחרר מעול הסנקציות האמריקניות והלחץ הכלכלי והמדיני עליה יפחת.
ארגון חיזבאללה הוא הכוח הצבאי החזק בלבנון, ממשלת לבנון הנוכחית נאמנה לו והיא השולטת בצבא לבנון ובכוחות המשטרה. במצב הזה קשה מאוד לתושבי לבנון המתנגדים לממשלה ולחיזבאללה להתקומם נגד השלטון. כוחות הביטחון הלבנונים נהגו באיפוק רב בהפגנות בסוף השבוע בביירות, והם בעלי ניסיון בפיזור הפגנות מאז שהן החלו בחודש אוקטובר שעבר. אם ההפגנות יחריפו עלול גם ארגון חיזבאללה להיכנס לתמונה ביחד עם תנועת ‘אמל’ השיעית, להוציא את הפעילים החמושים לרחובות ולפזר בכוח את המחאה, וזה כבר סיפור אחר לגמרי.
על פי גורמים אמריקנים, הנשיא טראמפ לא מתלהב מהרעיונות של נשיא צרפת לגבי שינוי המצב בלבנון. יש לו עמדה נחרצת כלפי איראן וחיזבאללה ואם ייבחר לתקופת כהונה נוספת הוא צפוי להגביר את הלחץ על איראן ושלוחותיה במזרח התיכון. משלחת אמריקנית בראשות דיוויד הייל אמור להגיע השבוע לביקור בביירות כדי לדון בסיוע ההומניטארי ללבנון ועל הפרק נמצאים גם נושאים אחרים: סימון הגבול הימי בין לבנון לישראל, הארכת מנדט כוחות יוניפי”ל בדרום לבנון, מאגרי הנשק של חיזבאללה וסגירת המעברים הבלתי-חוקיים בין לבנון לסוריה.
ההסכם החדש במסגרתו ישראל ואיחוד האמירויות הסכימו על נורמליזציה של היחסים ביניהן מסמל שינוי משמעותי ביחסים של ישראל עם מדינות ערב ובמזרח התיכון בכלל.
העסקה שתווכה בעזרת ממשל האמריקני תסייע לבסס את המורשת של שלושת המנהיגים השותפים בה: הנשיא טראמפ, ראש הממשלה נתניהו ונסיך הכתר מוחמד בין זאיד. כל אחת מהמדינות תרוויח משהו קצת אחר מההסכם: וושינגטון יכולה להתגאות בהסכם שלום מוצלח במזרח התיכון, משימה שממשל אובמה נכשל בה לחלוטין; באבו דאבי יכולים להגיד שהם עצרו את האיום של סיפוח ישראלי ביהודה ושומרון; ובירושלים יכולים להצביע על ציון דרך חשוב ביחסים עם העולם הערבי והמוסלמי.
הסכם השלום החדש מגיע בתוך הקשר אזורי של שינויים טקטוניים במזרח התיכון. בחודש מאי האחרון, יוון, מצרים, צרפת, קפריסין ואיחוד האמירויות ביקרו בחריפות את טורקיה על מדיניותה התוקפנית במזרח הים התיכון. בחודש שעבר, ישראל חתמה על חלק נוסף בהסכם צינור הגז EastMed יחד עם יוון וקפריסין. מצרים, בעלת ברית חשובה של איחוד האמירויות, חתמה לאחרונה עם הסכם גדול עם יוון בו הגדירו השתיים את הגבולות הימיים ביניהן. בנוסף, בחודש שעבר שתי חברות ישראליות חתמו על הסכם עם איחוד האמירויות לשיתוף פעולה במאבק נגד נגיף הקורונה. בחודשים האחרונים נרשמה גם תנועת טיסות גוברת בין ישראל לאמירויות, למרות שהשתיים לא הכריזו על יחסים רשמיים עד השבוע שעבר. התמונה שמצטיירת היא של שותפות קרובה יותר בין ישראל, מצרים, יוון, קפריסין והאמירויות.
ההסכם עם אבו דאבי הוא הצעד המשמעותי ביותר לקראת שלום שנעשה בעשורים מאז שנחתמו הסכמי אוסלו עם הפלסטינים בשנות ה-90. חשוב לזכור כי בעת הקמת ישראל ב-1948, שכנותיה הקרובות לא רק היו עוינות אלא ניסו לחסל את המדינה הצעירה באמצעות פלישה צבאית. בשנותיה הראשונות, ישראל יצרה יחסים בעיקר עם מדינות הנמצאות במעגל הרחב יותר של העולם המוסלמי, כמו איראן וטורקיה אך כיום המצב התהפך. מצרים חתמה על הסכם שלום עם ישראל ב-1979, וירדן הגיעה בעקבותיה ב-1994. בנוסף, ישראל יצרה קשרים בדרג נמוך גם עם מרוקו, תוניסיה ומדינות אחרות במפרץ הפרסי כמו עומאן, קטאר, בחריין והאמירויות. למרות המתיחות, ישראל וקטאר נמצאות בקשר רציף בעיקר בכל הקשור להסדרה ולהרגעה ברצועת עזה הנשלטת בידי חמאס.
בניגוד לעידנים קודמים בהם מדינות ערב היו היריבות העיקריות של ישראל, כיום יריבתה הגדולה ביותר היא איראן. בנוסף לבניית תכנית הגרעין ופיתוח טילים ארוכי-טווח, המשטר האיראני תומך בקבוצות שיעיות בעיראק, בחיזבאללה בלבנון, ברודנות הסורית ובחות’ים בתימן – כולם איומים על ישראל. החות’ים, שחרתו על דגלם את הסיסמה “מוות לישראל, ארורים היהודים”, נחלמים כעת מול סעודיה ולחמו גם מול כוחות של האמירויות. בהתחשב בתפקידה של איראן באזור, מערכת בריתות המקשרת בין ירושלים, אבו דאבי וריאד נמצאת בהחלט במסגרת האינטרסים המשותפים של כל הצדדים.
גם טורקיה עלתה בשנים האחרונות כיריבה עיקרית לישראל, למרות ששתי המדינות מקיימות יחסים דיפלומטיים מאז שנות ה-50. הנשיא ארדואן כבר ביקר בחריפות את ההסכם בין ישראל לאמירויות ואיים לקטוע את הקשרים עם המדינה מהמפרץ. מספר שעות לפני ההודעה על ההסכם, ראש הממשלה נתניהו אמר כי ישראל עומדת לצד יוון במתיחות האחרונה מול טורקיה.
עם התחזקות והתפתחות מערכת הבריתות החדשה, ישראל ואיחוד האמירויות ישלימו כל אחת את היתרונות של השנייה. שתי המדינות הן בין המובילות בשיעורי התמ”ג לנפש במזרח התיכון. ישראל היא מובילה עולמית בפיתוח טכנולוגיות צבאיות כמו מערכת ‘כיפת ברזל’, והאמירויות הן מוקד מסחר גלובלי. בעזרת יחסים פתוחים יותר, שתיהן יכולות להפוך ביחד למעצמות כלכליות אזוריות. כדי שכל זה יקרה, באמירויות יצטרכו להתגבר על הניסיונות להכשיל את ההסכם מצד איראן וטורקיה, ונתניהו יצטרך להרגיע את האגף הימני של תומכיו הדורש לראות את הבטחת הריבונות ממומשת במהרה.
ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות הוא רק ההתחלה של מערכת יחסים מתפתחת ושל קונצנזוס אסטרטגי חדש באזור. הוא נרקם תחת צילו של עליית האיום האיראני האזורי והסכם הגרעין, ובסיוע ותמיכה מצד ממשל טראמפ. שינוי פוליטי בבחירות הקרובות בארה”ב עשוי להשפיע על הברית החדשה הזו, והיא צפויה עוד לעמוד באתגרים ומתיחות מצד איראן, טורקיה וארגוני טרור כמו חמאס וחיזבאללה. נכון להיום, ההסכם בין ישראל לאמירויות נראה כעוד זרז למגמת ההתחממות ביחסים בין ישראל לשכנותיה לאחר עשורים של קיפאון מדיני במזרח התיכון, ובניית מערכת אסטרטגית חדשה בין ירושלים למדינות ערב.
ד”ר סת’ פרנזמן הוא עיתונאי הפועל בירושלים, מנהל Middle East Center for Reporting וחבר ב-Middle East Forum. הטור התפרסם לראשונה באתר ’נשיונל רוויו‘.
כצפוי, איראן הזדרזה לגנות את הסכם השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות. לאיראן, שהסוגיה הפלסטינית משמשת עבורה מכנה משותף יחידי עם האוכלוסייה הערבית במזרח התיכון, ההסכם מהווה הזדמנות לשוב ולצייר את עצמה כמייצגת האמיתית והיחידה של הפלסטינים, והיא מנסה עתה לדבר אל הרחוב הערבי מעל ראשי שליטיו “הבוגדים” במטרה לעורר הפגנות נגד מהלכי הנרמול עם ישראל. בהקשר זה שדרו כלי התקשורת האיראניים גינויים למהלך מצד כל קשת הארגונים הפלסטיניים ובכלל זאת החמאס והג’יהאד האסלאמי.
משרד החוץ האיראני גינה בחריפות רבה את הנורמליזציה בין ישראל לבין האמירויות ואף שגר איומים מרומזים אל עבר מנהיגי איחוד האמירויות. בהודעה שפורסמה מטעמו נכתב כי הרפובליקה האסלאמית של איראן רואה בניסיונה המביש של איחוד האמירויות לנרמל את יחסיה עם “המשטר הציוני המזויף, הלא חוקי והלא אנושי” צעד מסוכן ומזהירה מפני “כל ניסיון למעורבות ציונית במשוואות האזוריות של המפרץ הפרסי”.
איראן חוששת כי ההסכם בין איחוד האמירויות לישראל יאפשר לאחרונה דריסת רגל בחצר האחורית מעברו השני של המפרץ הערבי. סוכנות הידיעות ‘טסנים’ המזוהה עם משמרות המהפכה הגדירה את ההסכם “בושה” וצטטה בהרחבה דיווחים בתקשורת הישראלית על ביקור קרוב של ראש המוסד ומשלחות מומחים ישראליות באיחוד האמירויות לקראת חתימת הסכם השלום בבית הלבן. משרד החוץ האיראני ממשיך ומזהיר כי על איחוד האמירויות ומדינות המפרץ האחרות המשתפות עמה פעולה מוטלת עתה האחריות להשלכות הצפויות כתוצאה מנרמול היחסים עם ישראל:
ההיסטוריה תחשוף כיצד טעות אסטרטגית זו שבצע המשטר הציוני והסכין שנעצה איחוד האמירויות, לא רק בגבם של הפלסטינים אלא בגבו של כל העולם האסלאמי, לא תוביל אלא לחיזוקו ולביצורו של מחנה ההתנגדות…דמם השפוך של הפלסטינים במשך שבעה דורות של כיבוש ישראלי יתפוס במוקדם או במאוחר את אלה שבגדו בעניין הפלסטיני”
שופרות ההסברה של איראן, ובעיקר ערוץ הטלוויזיה ‘אלעאלם’ המשדר בשפה הערבית לקהל יעד במדינות ערב בניסיון להסיטם נגד מנהיגיהם, הגדיר אף הוא תחת הכותרת “איחוד האמירויות משתחווה לישראל” את מהלך נרמול היחסים “תקיעת סכין בגבם של המוסלמים לאחר שבעים שנות התנגדות”. בערוץ אף ציינו כי בנסיבות הנוכחיות, זוהי המתנה הגדולה ביותר של איחוד האמירויות לטראמפ “כדי למלא את סל קולות הבוחרים הריק שלו” וכן לראש הממשלה נתניהו הנתון בלחץ פנימי וחיצוני.
גם ב’אלעאלם’ שגרו איום מרומז לשכנה מעברו השני של המפרץ ואמרו כי “נראה כי מחמד בן זָאיִד אינו מכיר כלל בגבולות אדומים בכל הקשור לשמירה על כסאו. באופן טבעי נוח יותר לשבת על כיסא זה כשאתה זוכה לתמיכת ארה”ב וישראל”. ערוץ התעמולה האיראני העריך כי המדינות הבאות בתור לנרמל את היחסים עם ישראל הן ערב הסעודית ובחריין.
מתוך התקשורת באיראן
כאמור, איראן תנסה לרתום את נרמול היחסים בין ישראל לבין איחוד האמירויות כדי להציג את עצמה כמי שנותרה לבדה בהובלת מחנה ההתנגדות לישראל באזור. כלי ההסברה שלה יציגו את מנהיגי המדינות הערביות שתמכו במהלך כמו מצרים ואת מנהיגי מדינות המפרץ כבוגדים בעניין הפלסטיני. מכל מקום, נרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות, הביקורת נגד איראן ונגד חיזבאללה בלבנון מעמיקים את הבידוד האיראני בעולם הערבי ואת הקרע המתרחב בינה לבין שכנותיה הערביות ממערב.
כבעבר, איראן תנסה לגבות את ההסתה והתעמולה נגד מדינות ערב גם בניסיון לחזק את תשתית גורמי האופוזיציה והטרור השיעים במדינות המפרץ, בניסיון לערער את הביטחון והיציבות במדינות אלה ולטעון כי לנרמול היחסים עם ישראל עלול להיות מבחינתן מחיר כבד.
סא”ל (במיל’) מיכאל סגל הוא חוקר בכיר ומומחה לנושאים אסטרטגיים, ושירת בצה”ל בחטיבת המחקר של אמ”ן בתחומי איראן והפלסטינים. הטור התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
במשך החודשים האחרונים, הפלסטינים היו עסוקים מאוד בניסיון לשכנע את הקהילה הבינלאומית, כולל מדינות ערב, להתגייס ולמנוע מישראל את מהלך החלת הריבונות בחלקים מיהודה ושומרון ובקעת הירדן.
כעת, כאשר אחת מהמדינות האלו הצליחה להגיע להסכם שלום עם ישראל לפיו תכנית הריבונות תושעה, הפלסטינים פתחו בקמפיין השמצה חסר תקדים נגד איחוד האמירויות ונגד מנהיגו הנסיך מוחמד בן זאיד. במקום שיודו לאיחוד האמירויות על כך שהצליחו להשעות את התכנית הישראלית, הפלסטינים מוחים נגדו בגלל ההחלטה למסד את הקשרים עם ישראל: הם שורפים כרזות עם דמותו של הנסיך, מגדירים אותו כ”בוגד” ומאשימים אותו ב”תקיעת סכין בגב”.
הקמפיין נגד האמירויות מובל בידי הרשות הפלסטינית ונשיאה מחמוד עבאס, אותה רשות אשר בעצמה חתמה עם הסכם אוסלו מול ישראל ב-1993, מנהלת עם הישראלים שיחות שלום במשך כמעט עשרים שנה ועד לאחרונה קיימה קשרי תיאום ביטחוני נרחבים עמה. למרות כל זאת, הפת”ח בראשות עבאס מנהל כעת קמפיין הסתה נגד בן זאיד, כולל פרסום נרחב ברשתות החברתיות והפצת קריקטורות בהן מתואר הסכם השלום עם ישראל כבגידה.
בפת”ח התפארו במיוחד במחאה שנערכה במהלך תפילות יום השישי במסגד אל-אקצה, בה פלסטינים דרכו על תמונתו של הנסיך ושרפו את תמונתו של ראש מדינה ערבית באחד האתרים הקדושים ביותר לאסלאם. באותה הזדמנות הפלסטינים גם הזהירו את אזרחי האמירויות שלא להגיע לירושלים ובמיוחד לא להר הבית. רק לאחר התערבות של שוטרים ישראלים שהיו במתחם, הופסקה המחאה המבזה.
מסרים של אזהרה
בהצהרה המשותפת לארה”ב, ישראל ואיחוד האמירויות שהתפרסמה ב-13 באוגוסט נכתב כי על פי החזון של הנשיא טראמפ לשלום, “כל המוסלמים שיבואו בשלום מוזמנים לבקר ולהתפלל במסגד אל-אקצא ובאתרים הקדושים האחרים בירושלים הפתוחים לבני כל הדתות”.
הפלסטינים מצדם מקיימים מסורת ארוכה של איומים נגד כל ערבי המבקר בירושלים ובהר הבית בהזמנת ישראל. כך למשל, הבלוגר הסעודי מוחמד סעוד הותקף בידי פלסטינים כאשר ביקר במסגד בשנה שעברה והוברח אל מחוץ לעיר העתיקה תחת מטר כסאות פלסטיק ונאצות. איגוד העיתונאים הפלסטיני פרסם הודעת גינוי נחרצת לביקור של סעוד, והדגיש כי הוא “דוחה כל סוג של נורמליזציה עם האויב הציוני”.
בשנת 2017, הפלסטינים אסרו על משלחת מבחריין לבקר באל-אקצא, בטענה כי מטרת השליחים היא “למסד ולחזק את הקשרים עם ישראל”. כעת, אזרחי האמירויות המבקשים לבקר בירושלים ובמסגד הקדוש צפויים לזכות ליחס משפיל דומה מצד הפלסטינים, בדומה ליחס המאיים והמסית לו זוכים יהודים אשר מבקרים בהר הבית בשנים האחרונות.
בעצם העובדה שהוא מעודד ותומך בקמפיין ההסתה נגד האמירויות, מחמוד עבאס שולח מסר של אזהרה לכל מדינה ערבית או מוסלמית שתרצה לעשות שלום עם ישראל – הפלסטינים לא יאפשרו לכם לבקר באל-אקצא. בנאום מפורסם משנת 2015 אמר עבאס כי “היהודים מחללים את הר הבית ברגליהם המזוהמות”. יתכן כי כעת הוא יצטרך להוסיף לרשימה הזו גם ערבים אחרים.
פלסטינים רבים כבר הבהירו כי הם מתכוונים לגרש כל מבקר שיגיע לאתרים הקדושים מהאמירויות. “ראיתם מה עשינו למשתפי פעולה מסעודיה ואותו גורל מצפה גם לכם”, אמר סוחר בעיר העתיקה. אזהרות מעין אלה מראות כי הפלסטינים עדיין מאמינים בשליטתם הבלעדית בהר הבית, הזדמנות טובה למדינות ערב לדרוש את הפסקת השליטה הזו. בנוסף, ההתנהלות הזו מציגה באור מגוחך את ההאשמות הפלסטיניות לפיהן ישראל היא זו שמונעת מהם גישה לאתרים קדושים, בעוד הם עצמם עושים זאת כעת למוסלמים אחרים.
טעות לעולם חוזרת
קמפיין ההסתה שמובילים הפלסטינים נגד האמירויות צפוי להגביר עוד יותר את המתח בינם לבין מדינות ערב, ובמיוחד מדינות המפרץ הפרסי. מהלך זה גם יגביר את הבידוד הפלסטיני בעולם הערבי ויציב אותם על מסלול התנגשות עם מדינות משפיעות כמו בחריין ועומאן שקיבלו בברכה את הסכם הנורמליזציה בין האמירויות לישראל. כפי שהגדיר זאת בכיר הרש”פ והפת”ח עזאם אל-אחמד, התגובה החיובית מצד מדינות ערב להסכם “מחלישה את העמדה הפלסטינית ומהווה בגידה בפלסטין ובירושלים”.
בכך הפלסטינים חוזרים שוב על הטעות הגדולה שעשו בשנת 1990, אז התייצבו לצד סדאם חוסיין לאחר שהרודן העיראקי פלש לכוויית ופתח למעשה במלחמת המפרץ. מתוך כ-400 אלף הפלסטינים שחיו אז בכוויית, 360 אלף נאלצו לעבור לירדן. כעת, כאשר מנהיגי ערב רואים את תמונותיהם נשרפות בידי מפגינים, הם בוודאי מהרהרים בכפיות הטובה הפלסטינית לאחר כל התמיכה להם זכו מצד הערבים במשך עשורים.
בהכרזת המלחמה נגד האמירויות, ההנהגה הפלסטינית בחרה למקם את עצמה בצד אלו המבקשים את חיסול ישראל: איראן, חמאס, הג’יהאד האסלאמי וחיזבאללה. ראשי הרש”פ הדגימו שוב את נחישותם לפעול בעקביות נגד האינטרסים של בני עמם, שהיו יכולים להרוויח מהסכם השלום ולקבל עוד סיוע כלכלי ומשרות במדינות המפרץ. לאחר שאפשרות הריבונות הישראלית ירדה מהשולחן, לפחות לזמן הקרוב, הפלסטינים כעת ממקדים את מאמציהם בחנופה למחנה המובל בידי איראן, אותו מחנה המנסה לסכל כל יוזמת שלום בין הערבים למדינת ישראל.
חאלד אבו-טועמה הוא עיתונאי הפועל בירושלים. גרסה מלאה של הטור פורסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.
הסכם הנורמליזציה ההיסטורי בין ישראל לאיוד האמירויות שנחשף בשבוע שעבר בידי הנשיא דונלד טראמפ הוא אירוע מהפכני בתולדות המזרח התיכון בעת החדשה. מעבר לאפשרות שיציל את הממשלות הרעועות של טראמפ ונתניהו, לעסקה יש עוד שני מרכיבים מרכזיים. ראשית, היא מסמלת את קיצה של “המטרה הפלסטינית” ואחיזת החנק שהייתה לה על האפשרות לשלום במזרח התיכון; ושנית, היא כנראה מסמלת גם את תחילת הסוף של השאיפות האימפריאליסטיות האזוריות של טורקיה ואיראן.
יחד עם הכוח הצבאי העוצמתי ביותר באזור לצידם, באיחוד האמירויות יכולים כעת להגביר את הלחץ על החות’ים בתימן הנתמכים בידי איראן, וכמו כן לאיים על התוכניות הטורקיות בלוב. זו הסיבה מדוע איראן וטורקיה היו המדינות היחידות בעולם המוסלמי (ובקהילה הבינלאומית בכלל) שמיהרו לגנות את הסכם השלום.
במשך שנים, “תעשיית השלום” תוצרת האו”ם והאיחוד האירופי התעלמה מההתפתחויות האזוריות והמשיכה לדבוק בשקר לפיו רק יצירת מדינה פלסטינית בקווי 67′ תוכל להביא יציבות למזרח התיכון וקבלת זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית. השקר הזה לא קיים יותר, כעת כאשר איחוד האמירויות הצטרף למצרים ולירדן בהכרה בישראל וללא שום התייחסות לפלסטינים. מדינות אחרות כמו בחריין, עומאן, מרוקו וסודן כבר הודיעו כי הן שוקלות לחתום על הסכמים דומים בשבועות הקרובים.
לאור המאבק בארגוני טרור כמו דאע”ש ו’אל-קאעידה’, וכמו כן לאור התפרצות מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי שנלווה אליה, תהליך הנורמליזציה עם ישראל הוא צעד הגיוני עבור מדינה כמו איחוד האמירויות ועבור האזור כולו. אך הסיבה העיקרית להסכם השלום החדש היא הרצון להתמודד מול האיומים המשמעותיים שמציבות טורקיה ואיראן על המזרח התיכון.
הקרב על לוב
תימן, לוב, עיראק, סוריה ולבנון הפכו בשנים האחרונות למדינות כושלות ולמעשה הופחתו למעמד של מושבות תחת השליטים האמיתיים בטהרן ואנקרה, וקטאר משתפת פעולה עם שתיהן על חשבון שכנותיה הערביות. גם הפלסטינים מצדם עשו את הטעות של גינוי כלפי כל התקרבות בין ישראל למדינות ערב, יחד עם טיפוח יחסי ידידות עם טורקיה ואיראן. בפועל, הפלסטינים הם אלה שנטשו את אחיהם הערבים עבור השאיפות ההגמוניות של זרים טורקים ואיראנים, ולערבים פשוט נמאס. כעת הם מקדמים את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלהם עצמם, ללא קשר לרצונות הפלסטינים.
בתימן, איראן תומכת בתנועת המהפכה החות’ית שמשמיעה באופן תדיר איומים נגד ישראל ונגד יהודים. בדיוק כמו שחיזבאללה וחמאס יורים רקטות המכוונות לערים בישראל ומאיימים לפגוע גם בתל-אביב וחיפה, החות’ים משגרים טילים לעבר מטרות בסעודיה ובאמירויות ומאיימים לפגוע במרכזי הסחר העולמיים של אבו דאבי ודובאי.
לאור כל זאת, הצעד הטבעי והמתבקש ביותר הוא שישראל ומדינות ערב המתונות יראו עין בעין את האיומים המשותפים העומדים בפניהן. אחרי הכל, קטאר ואיראן מספקות שתיהן סיוע נדיב לחיזבאללה, ויחד עם טורקיה גם תומכות בחמאס בעזה. בלוב, טורקיה ושכירי החרב הסורים שלה מעורבים צבאית בניסיון לדכא את המרד החילוני של חליפה ח’פתר, הגנרל שעל פי הדיווחים נמצא בקשר עם ישראל ומזה זמן רב קורא לעזרת מדינות המפרץ במטרה לעקור מן השורש את ‘האחים המוסלמים’ במדינה.
כל זה מתרחש כאשר מצרים מאיימת לפלוש ללוב על מנת לעצור את ההתערבות הטורקית, העודה עסוקה גם בסכסוך מול אתיופיה סביב נהר הנילוס, בתאי הטרור הפועלים בסיני ונאבקת במשבר כלכלי. העובדה שהאו”ם מגבה דווקא את הצד הטורקי בלוב, יחד עם הסיוע הישראלי והאמירותי למלחמה בטרור בסיני, מלמדת כי מצרים ככל הנראה לא תשיג ניצחון בלוב ללא תשלום מחיר כבד. זו סיבה נוספת מדוע ההסכם בין ישראל לאמירויות חשוב כל כך לעתיד יחסי ישראל-ערב באזור.
אכזה איראנית
מנגד, איראן ושליחיה בלבנון חוו מספר אכזבות בשנים האחרונות. הסיוע שמועבר לחיזבאללה הולך ופוחת מאז 2018, אז הוטלו מחדש הסנקציות האמריקניות על איראן והכניסו אותה למשבר כלכלי עמוק. לבנון נמצאת במשבר חריף משלה, משולב במשבר הקורונה ובגל מחאה אשר ברובו משמיע קולות נגד איראן ונגד חיזבאללה. המשבר במדינה העמיק עוד יותר לאחר אסון הפיצוץ בביירות והחשדות לפיהן ארגון הטרור אחראי לו במידה מסוימת.
הכישלון האיראני בטיפול בקורונה ואי-השקט הפנימי, יחד עם התבוסות שספג חיזבאללה בשדה הקרב בסוריה, החלישו את הדחף האימפריאליסטי של האייתוללות. מנגד, ישראל הצליחה להגיע להסכם רגיעה זמני בעזה בעודה ממשיכה לפעול צבאית נגד ארגוני הטרור הנחלשים שם. גם חיסול קאסם סולימאני שהיה האסטרטג הצבאי הראשי של טהרן פגע בתוכנותיה האזוריות, יחד עם ההכרה העולמית הגוברת בחיזבאללה כארגון טרור והסנקציות הנלוות לכך. הפגנות בעיראק נגד המשטר האיראני ושליחיו הפכו למחזה נפוץ יותר.
נכון להיום, תימן נותרה התקווה המרכזית של איראן להמשך מסע הצלב האזורי שלה. אך חלק ממשמעות ההסכם בין ישראל לאמירויות היא שכעת טכנולוגיה וניסיון צבאי ומודיעני ישראלי עשוי לסייע לאחרונה בניסיון להדוף את המתקפה החות’ית. מהלך כזה יוביל עוד יותר לבידודו והשפלתו של משטר האייתוללות, ויחזק את המערכת הלאומית-חילונית במדינות המפרץ.
סדר חדש
גם טורקיה מודאגת מן ההתקרבות בין הישראלים לערבים, ובמיוחד לאיחוד האמירויות. באנקרה האשימו בעבר את ישראל בסיוע צבעי לצבא ח’פתר בלוב וכעת, עם יחסים פתוחים יותר בין ירושלים לאבו דאבי, יתכן כי נראה עליה בסיוע כזה לקואליציה בלוב הנלחמת נגד ‘האחים המוסלמים’ ושיבוש נוסף לתכנית הטורקית.
בשנים האחרונות, טורקיה הגבירה את הקריאות האסלאמיסיטיות נגד ישראל, בעודה מעניקה מקלט למחבלי חמאס על אדמתה. ההסתה המתגברת נגד ישראל יחד עם התוקפנות הטריטוריאלית נגד יוון וקפריסין הרחיקה את ירושלים מאנקרה וקירבה אותה למדינות מזרח התיכון ולמדינות ערב. לישראל גם אינטרסים כלכליים חשובים במזרח הים התיכון, בהם טורקיה מנסה לפגוע באמצעות הסכמים ימיים עם לוב. צרפת ומצרים הצטרפו גם הן לצד הישראלי בסכסוך הזה, לצד יוון וקפריסין.
התפתחויות אלה כבר מאיצות את הבידוד האזורי של טורקיה ובמקרה בו סיוע ישראלי משמעותי יגיע לח’פתר בלוב, טורקיה תתקשה מאוד לכפות את רצונה במדינה. גם קטאר נותרת מבודדת יחסית בשל קשריה לחיזבאללה, איראן וטורקיה. ההשקעה של איחוד האמירויות בצינור הגז הישראלי-מצרי-יווני מדגימה עוד יותר את הסדר האסטרטגי האזורי החדש ואת הבידוד הטורקי.
למרות מה שאומרים בשמאל הקיצוני, ברמאללה וב”תעשיית השלום”, ההסכם בין ישראל לאמירויות מעצב מחדש באופן יסודי את המזרח התיכון, ומגביר את הסיכויים לשלום אזורי כולל ולהכרה בישראל כמדינה יהודית. ירושלים ואבו דאבי יעבדו ביחד גם במאבק בקורונה, בעוד איראן, קטאר וטורקיה נדחקות לשוליים. ככל הנראה, ההסכם יעודד גם מדינות אחרות להכיר בישראל ולמסד את הקשרים עמה. התקווה היא שגם הפלסטינים יבינו בסופו של דבר כי הסרבנות ההיסטורית שלהם נכשלה, ובמקומה ישכילו לאמץ רצון אמיתי לשלום עם שכניהם היהודיים.
המאמר התפרסם לראשונה במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘ מבית מרכז בגין סאדאת.
התגובות הנחרצות מצד ערבים רבים לקמפיין ההסתה הפלסטיני נגד האמירויות לאחר ההחלטה למסד את הקשרים עם ישראל הוא סימן נוסף להתפכחות בעולם הערבי כלפי הסוגיה הפלסטינית. המסר הכללי אותו מעבירים הערבים לפלסטינים הוא: נמאס לנו מכם ומהסוגיה שלכם, ונמאס מכפיות הטובה והצביעות. לאחר עשורים בהם שפכנו מיליארדי דולרים לכספות שלכם, כעת יש לכם את החוצפה לשרוף את דגלינו ואת תמונות מנהיגנו, ולהטיח בנו נאצות?
כפי שהחוקר האמירתי ד”ר ואסים יוסף כתב בטוויטר: “אתם שורפים את דגל מדינתי ומצפים שאצדיע לכם. זה טיפשי”. בציוצים אחרים, יוסף התייחס להסכם עם ישראל וכתב: “כאשר אני רואה פלסטינים שורפים את דגל ארצי רק בגלל שעשתה שלום עם ישראל, אני רוצה להתנצל בפני כל הישראלים אם פגעתי בכם בעבר”.
מרבית התגובות הפגועות להתנהלות הפלסטינית הגיעו מאזרחי האמירויות וסעודיה, שכתבו ברשתות החברתיות על שאט הנפש אותו הם חשים מן המנהיגים הכושלים של הרש”פ והחמאס. שני השטאגים אנטי-פלסטיניים שהיו פופולריים במיוחד הם: “לעזאזל אתכם ועם המטרה שלכם” ו”פלסטין היא לא המטרה שלי“. פוסטים רבים אחרים הביעו זעם על ההסתה הפלסטינית כלפי מדינות ערב והנכונות שלהן לנרמל את היחסים עם ישראל.
באחד מחשבונות הטוויטר המיוחסים לאיחוד האמירויות נכתב: “סעודיה והאמירויות היו התומכות הגדולות ביותר של פלסטין… במשך 17 שנים סעודיה שילמה לפלסטינים 6 מיליארד דולר, והאמירויות עוד 2.5 מיליארד. אם זה ימשך כך עוד כמה שנים נגיע לעשרים מיליארד. הייתי מצפה שאם היינו משקיעים סכום כזה בישראל, כל האנשים שם היו מתאסלמים”. גולש אחר מאיחוד האמירויות ענה לדברים: “בזבנו על הפלסטינים סכום ששווה לתקציבים של חמש מדינות באפריקה, ובסוף הם מקללים אותנו ומאשימים אותנו בבגידה”.
שיעור היסטוריה
כמה פעילים פוליטיים ואנשי אקדמיה מסעודיה ומהאמירויות ניצלו את ההזדמנות והזכירו לעולם את ההתערבות הפלסטינית בענייניהן הפנימיים של מדינות ערב. כך למשל היה ב-1970, כאשר אש”ף נהג בירדן כבתוך מדינה משלהם, מתיחות שהגיע לשיא בחודש ספטמבר של אותה שנה עם ניסיון התנקשות במלך חוסיין, חטיפת מטוסים בידי אנשי ‘החזית העממית’ וסדרה של קרבות קשים בין הפלסטינים לצבא הירדני.
בקיץ 1971 כל הכוחות הפלסטינים גורשו מירדן ללבנון, שם שיחקו תפקיד מרכזי במלחמת אזרחים עקובה מדם שפרצה ב-1975 והובילה למותם של עשרות אלפי בני אדם. אך הבגידה הפלסטינית הגדולה מכל אותה הזכירו במפרץ בימים האחרונים היא התמיכה שהעניקו לסדאם חוסיין בפלישתו לכוויית ב-1990.
מנגד, כמה גולשים ממדינות המפרץ הביעו תודה לשוטרים הישראלים שעצרו את שריפת דגלי האמירויות בידי פלסטינים במהלך תפילות השישי בהר הבית. “אלף ברכות לדודינו [היהודים]”, כתב עדנאן אל-אמרי בתגובה לסרטון המתעד את האירוע. “בשם האלוהים, הם [השוטרים] מכובדים יותר מאשר חלק מ[הפלסטינים] חסרי הבית. זהו סרטון שצריך לשתף בכל הכוח”.
קמפיין הגינויים שמובילים הפלסטינים נגד האמירויות ונגד מדינות ערב אחרות התומכות בנורמליזציה עם ישראל הוביל ערבים רבים להעלות שוב גם את נושא השחיתות הכלכלית של הנהגת הרש”פ והחמאס. כמה מתושבי המפרץ ציינו כי הונם האישי של מנהיגי חמאס איסמעיל הנייה וחאלד משעל מסתכם ב”לפחות 9 מיליארד דולר”, בעוד אחרים טענו כי יו”ר הרש”פ מחמוד עבאס מחזיק בהון מוערך של 200 מיליון דולר.
בסקר דעת קהל פלסטיני שנערך בשנה שעברה, 80 אחוזים מהמשיבים ענו כי הם חשים נטושים בידי מדינות ערב. אם לשפוט על פי התגובות האחרונות של ערבים לקמפיין ההסתה הפלסטיני נגדם ונגד מדינותיהם המבקשות שלום עם ישראל, אפשר להניח שהמספר הזה יעלה עוד בחדות.
אם יש דבר שהפלסטינים הוכיחו בו הצטיינות זה ההרגל לעשות לעצמם אויבים חדשים, והפעם נראה כי הצליחו להרוויח ביושר את הזעם והמיאוס מצד מספר הולך וגדל של ערבים. בקצב הזה, הפלסטינים עשויים להתעורר יום אחד ולגלות שיש להם תמיכה גדולה יותר באירופה ובסין הרחוקות מאשר אצל השכנים הקרובים.
חאלד אבו-טועמה הוא עיתונאי הפועל בירושלים. גרסה מלאה של הטור פורסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.
מספר הגינויים הרבים בתקשורת האיראנית להסכם השלום המתגבש בין ישראל לבין איחוד האמירויות אינו מפתיע, אך הדבר הבולט לעין הוא המבוכה בקרב ההנהגה המתקשה להסתירה ובוחרת לצאת בגידופים ואיומים. כך למשל כינה יו”ר הפרלמנט את ההסכם כבזוי וכבגידה בערכים האנושיים והאסלאמיים בעוד שהנשיא רוחאני שיגר אזהרה למנהיגי איחוד האמירויות לבל יפתחו את שעריהם לישראל. (תגובה חריגה ומעניינת באה מצידו של חבר הפרלמנט לשעבר עלי מוטהרי שכתב בחשבון הטוויטר שלו: “מלבד בגידת שליטי איחוד האמירויות, האשמה הייתה אף בנו בכך שהפחדנו את הערבים ודחפנו אותם לזרועות ישראל“).
נראה שהתקרבותה של ישראל למפרץ הפרסי מעלה את רף הדאגה בטהרן ממספר סיבות, ובראש ובראשונה החשש שהיווצרותו של גוש מדינות הכולל את ישראל, נסיכויות המפרץ ומדינות נוספות (בתמיכת וושינגטון וריאד) תהווה גוש חוסם לחתירתה של איראן להגמוניה אזורית. ברור גם כי מערכת קשרים זו תניב פירות כלכליים, מסחריים, תרבותיים וביטחוניים שיחזקו את מדינות הגוש.
יתרה מכך, מקבלי ההחלטות בטהרן מודעים היטב להיחלשות מעמדה האזורי של איראן בעת האחרונה עקב האירועים בסוריה, לבנון ועיראק (כפרוץ המהומות בעיראק באוקטובר 2019 והריגתו של קאסם סולימאני בינואר 2020). המשבר העמוק הפוקד את לבנון ותליית קולר האשמה בחיזבאללה אינו מוסיף ליוקרתה של איראן. יתר על כן, סדרת המכות האוויריות שספגו הכוחות הנאמנים לאיראן בסוריה מקשים על המשטר המהפכני לממש את תוכניתו להפוך את המדינה לקו לחימה קדמי כנגד ישראל.
נדבך מרכזי נוסף שגורם לחוסר נוחות בקרב ההנהגה בטהרן נוגע לשיח הפנימי המתקיים בימים אלה בינה לבין הרובד האזרחי במדינה. היות וההנהגה האיראנית מתקשה לספק הסבר נאות למרקם הקשרים המתגבש בין ישראל לבין מדינות משמעותיות בעולם הערבי, קברניטיה מעדיפים לגנות מדינות אלה כבוגדות בערכים אסלאמיים ובמאבק הפלסטיני. נראה שהסוגיה הפלסטינית מהווה קרקע נוחה לתחרות תעמולתית בין איראן לבין טורקיה המנסות לנכס לעצמן את התמיכה בפלסטינים ככלי לקידום מעמדן בעולם המוסלמי.
עם זאת אזרחי איראן מבינים היטב שלא כך פני הדברים. המשכילים שבהם אינם קונים את מרכולתם של מנהיגיו המכנים את הנורמליזציה עם ישראל כבגידה, ואילו מרבית האוכלוסייה מבינה שהשקעת המשאבים בסוריה, עיראק, תימן, לבנון ועזה באה על חשבון רווחתה הכלכלית. השימוש הנפוץ בסיסמה: “לא עזה, לא לבנון, את חיי אקריב למען איראן” מבטא יותר מכל את מודעות הרחוב האיראני לנעשה סביבו.
מכאן עולה השאלה, האם הקו האפולוגטי שמוביל הממסד השלטוני תואם את אינטרס אזרחי איראן, או שמא תודעת היריב אותה מנסה המשטר לקדם מרגע עלייתו לשלטון אינה משרתת את טובת העם האיראני? חלק גדול מהאוכלוסייה מבין כעת כי המתווה השלטוני בהנהגת המנהיג העליון נועד בראש ובראשונה להבטיח את קידום ערכי המהפכה ושרידות המשטר האסלאמי.
בהקשר זה מהווה ההסכם בין ישראל לבין איחוד האמירויות מהלומה כואבת לממסד השלטוני מכיוון שהוא משגר מסר לאזרחי איראן שמדינות ערב אינן רואות בישראל יריב בר-השמדה אלא שותף פוטנציאלי לשגשוג ולביטחון. החברה האיראנית מבינה היטב כי מצרים, ירדן ואיחוד האמירויות הערביות אינן בוגדות וכי מדיניות החוץ של ממשלתם בחרה לחזק גורמים קיצוניים על חשבון רווחה ושגשוג פנימי. סביר להניח שאיראן לא אמרה את המילה האחרונה והיא תוסיף לאיים ולהרתיע מדינות נוספות במפרץ הפרסי לבל יבצעו מהלך דומה. בהתאם לדפוס פעולתה בעבר, לא מן הנמנע, שטהרן תרכז מאמץ בהטרדת מכליות נפט העוגנות בנמלי איחוד האמירויות.
מאז כינון הרפובליקה האסלאמית פועל המשטר ללא לאות לקידום האידאולוגיה המהפכנית שלו ברחבי העולם המוסלמי. זו אחת הסיבות להיווצרות מתחים ומאבקים עם מדינות המפרץ הפרסי ובהן ערב הסעודית, בחריין, איחוד האמירויות ועיראק (בתקופת שלטונו של סדאם חוסיין). יריבות זו הייתה בין הגורמים המרכזיים להקמתה של מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (GCC) ב-1981. המטרה הרשמית להקמת המועצה הייתה חיזוק וייצוב נסיכויות המפרץ באמצעות הידוק הקשרים הביטחוניים והכלכליים ביניהן, אולם ברור לכל שהיה זה החשש מאיראן המהפכנית שעמד בבסיס הקמתה.
על-פי המדווח בתקשורת, בחריין היא אחת המועמדות לקידום קשרים עם ישראל. גם במקרה זה משמשת החתרנות האיראנית על אדמת בחריין כזרז לקשרי משפחת אל-ח’ליפה עם ישראל, מה גם שהמבנה הדמוגרפי של הנסיכות (70% מאזרחי בחריין הם שיעים) שימש קרקע פורייה לקידום תפיסת העולם המהפכנית. כבר בדצמבר 1981 ביצעה ‘החזית האסלאמית לשחרור בחריין’ ניסיון כושל למוטט את השלטון המלוכני ולהביא לכינונו של משטר דתי הנתמך על-ידי טהרן, ובמהלך המהומות הנרחבות שהתרחשו בשנת 1996 חשפו שלטונות בחריין ניסיון נוסף להפלת המשטר והחלפתו במודל “שלטון חכם ההלכה” הקיים באיראן. מעבר לניסיונות חתרנות אלה מנסה טהרן להעצים את השפעתה בבחריין באמצעות “עוצמה רכה”, כתמיכה בארגוני אופוזיציה והכשרת ארגונים מיליטנטיים בנסיכות.
מראשית ימיו הפך המודל המהפכני האיראני לגורם מאיים ומערער את היציבות במזרח התיכון. לכן, על קובעי המדיניות בטהרן להביא בחשבון כי ככל שיגבר רף העוינות מצידם כן יגדל ויתרחב מעגל המדינות המתאגדות כנגדם. ההיסטוריה מלמדת כי בריתות והסכמים הנרקמים בין מדינות המאוימות על-ידי גורם שלישי אינם תופעה חדשה. כך היה לפני שישה עשורים בעת שאיראן (המלוכנית) חשה מאוימת מהתפשטות גלי הלאומיות הערבית בהנהגת ג’מאל עבדול נאצר, וכך אף היום. האמרה: “אויבו של אויבי הוא ידידי” תקפה אף בעת הנוכחית, חרף הניסיון להשליך את המודל הריאל-פוליטי הרחק אל עבר ההיסטוריה.
ברור כי האידאולוגיה המהפכנית האיראנית עושה שימוש נרחב בתיאור היריב והסכנות הנשקפות ממנו כתנאי הכרחי להצדקת דרכה וערכיה. ואולם שימור תודעת היריב אינו יכול להוות פתרון לתחלואיה הכלכליים, הבריאותיים והחברתיים של הרפובליקה האסלאמית של איראן.
ד”ר דורון יצחקוב הוא חוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן ומחברו של הספר ‘איראן-ישראל 1963-1948: קשרים בילטרליים בצל שותפות אינטרסים במרחב גאופוליטי משתנה’. המאמר התפרסם לראשונה במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘ מבית מרכז בגין סאדאת.
שבוע נוסף של מתיחות עבר על גבול הדרום, עם התגברות שיגורי בלוני התבערה וחזרת המראות של שטחי חקלאות ויער שרופים בעוטף עזה. בנוסף נורו כמה מטחי רקטות שאחת מהן פגעה בבית בשדרות, וחיל האוויר הגיב בתקיפות ברצועה. האם אנחנו עומדים שוב בפני סבב של הסלמה? על פי יוני בן מנחם, חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מדובר במהלך מתוכנן מראש של חמאס.
“אנחנו רואים בעזה הסלמה מתוכננת של יחיא סינוואר”, הוא אומר בשיחה עם ‘מידה’ ומסביר: “סינוואר הוא היום השליט הכל-יכול ברצועה אחרי שאיסמעיל הניה עבר לפני כמה חודשים לחיות בקטאר, והוא נוקט במדיניות של הליכה הסף – מצד אחד הוא לא רוצה עימות עם ישראל אבל מצד שני הוא מבין שכרגע זה הזמן הכי נוח לבחון את ישראל כדי לנסות לסחוט עוד ויתורים וכסף”.
מה השתנה מבחינת הנסיבות?
“עד לפני כמה שבועות החמאס ביחד עם פת”ח היו מרוכזים במשימה לטרפד את החלת הריבונות הישראלית ועשו הצגה של אחדות לאומית כביכול. ברגע שהנושא ירד מעל הפרק ועלה במקומו הנושא של ההסכם עם האמירויות, סינואר החליט שזה העיתוי המתאים. גם ההסדר עם קטאר לגבי כספי הסיוע עומד להסתיים בחודש הבא, ובחמאס כנראה העריכו עדיף להם לא לחכות לרגע האחרון”.
אז המטרה של חמאס בהסלמה היא בעיקר כספית?
“המטרה היא קודם לסחוט כסף הקלות והטבות הומניטריות. כרגע הקטארים מעבירים כל חודש סכום של 25 מיליון דולר לעזה באמצעות השליח מוחמד אל-עמאדי, והוא מחולק למשפחות נזקקות שכל אחת מקבלת מאה דולר. עכשיו סינוואר דורש להגדיל את הסכום הכולל ל-50 מיליון שיוחלק לעוד מאה אלף משפחות, כמובן במטרה להגדיל את ההשפעה שלו ברצועה. חוץ מזה יש עוד דרישות כמו הרחבת תחום הדיג או עוד אשרות כניסה לפועלים, יחד עם קידום פרויקטים בינלאומיים של תשתיות מים וחשמל”.
— אלי שלזינגר Eli Shlezinger (@EliShlezinger) June 28, 2019
מה יקרה בחודש הבא כשהכספים מקטאר אמורים להפסק?
“בינתיים ישראל הפעילה לחצים מול קטאר כדי שתגדיל את הסכום והצליחה מאחורי הקלעים להרגיע את השטח. על פי דיווח מאתמול בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’, אלוף פיקוד הדרום הרצי הלוי נסע לקטאר כדי לדון במצב, ואתמול בערב אל-עמאדי הגיע לישראל ונפגש עם בכירים במערכת הביטחון ובהמשך עם הנהגת חמאס בעזה. נראה שקטאר הסכימה עקרונית להגדיל את הסכום החודשי ל-40 מיליון, יחד עם פיתוח קווי חשמל חדשים, אבל כנראה שלחמאס זה לא מספיק כי בינתיים שיגורי בלוני התעברה ממשיכים”.
האם יש מוצא מן המעגל הזה של סבבי הסלמה ורגיעה?
“כרגע יש החלטה פוליטית של ראש הממשלה על מדיניות הכלה ברצועת עזה ומתן הדגש העיקרי על הזירה הצפונית. נתניהו מנזה להימנע מלשקוע בשתי חזיתות, והוא סבור שמבחינה אסטרטגית ההתבססות הצבאית של איראן בסוריה היא סכנה גדולה יותר לישראל. סינוואר מצדו יודע את זה היטב ולכן הוא מרשה לעצמו למתוח את גבולות ההסלמה וללכת על הסף”.
השאלה היא האם יש בכלל פתרון ארוך-טווח לעזה
“הפתרון היחיד שאני רואה לטווח ארוך הוא מבצע צבאי רחב בתוך הרצועה, בסגנון ‘חומת מגן’, שימשך כמה חודשים במטרה להשמיד את כל התשתיות הצבאיות של ארגוני הטרור. אבל מכיוון שאנחנו לא רוצים להישאר בשטח ולקחת אחריות על כל הפלסטינים שם, זה צריך להגיע יחד עם הסדר בינלאומי על פירוז ופיקוח גם אחרי שכוחות צה”ל יצאו. המצב שבו כרגע יש שקט רוב הזמן מאפשר לחמאס ולג’יהאד האסלאמי להתעצם, בדיוק כמו שקרה עם חיזבאללה אחרי מלחמת לבנון השנייה. אם לא נשמיד את התשתיות שלהם עכשיו למרות המחירים הכבדים, הם ימשיכו לגדול ובסופו של דבר מלחמה תהיה בלתי-נמנעת”.
התחממות בצפון
גם בגבול לבנון נרשמה אמש תקרית ביטחונית חריגה, כאשר חוליית מחבלים ביצעה ירי לעבר עמדת צה”ל באזור מנרה ובתגובה ביצע חיל האוויר תקיפה נרחבת יחסית בשטח לבנון. על המצב במדינה השכנה בצפון בן מנחם אומר כי “לבנון עצמה שקועה במשבר פוליטי עמוק מאוד“.
לדבריו, “בעקבות הפיצוץ בנמל ביירות הממשלה בראשות חסן דיאב התפטרה, וכעת יש מאבק גדול בשאלה מי ירכיב את הממשלה החדשה עם הרבה גורמים שבוחשים בקלחת. ארה”ב מנסה להביא לקמת ממשלה בלי נציגי חיזבאללה, ונשיא צרפת מקרון מנסה לשכנע אותה להתפשר עבור היציבות. הייתה גם יוזמה של יו”ר הפרלמנט נביה ברי למנות שוב את סעד אל-חרירי, אבל הוא הודיע שהוא לא מעוניין. יש דיונים כל הזמן ובינתיים המדינה קורסת”.
מאין אמור להגיע הסיוע בשיקום אחרי אסון הפיצוץ?
“על פי הערכות של בנקים בעולם, הסכום הדרוש לשיקום ביירות נע בין 5 ל-10 מיליארד דולר. אחרי שביקר בביירות, עמנואל מקרון יזם ועידה של מדינות שהיו אמורות לתרום כספים, אבל הצליח לגייס רק 300 מיליון. הרבה מדינות חוששות להעביר כספים שילכו ישר לממשלה המושחתת בלבנון, ולכן מנסים להקים מנגנון בינלאומי שידאג שהכסף יגיע באמת לסיוע הומניטרי”.
ואיפה נמצא חיזבאללה בכל התסבוכת הזו?
“לפי הדלפות של גורמי מודיעין מערביים שהתפרסמו לאחרונה, חיזבאללה הוא בעצם האחראי לפיצוץ שהתרחש במחסן בבעלותו ובו אוחסן האמוניום החנקתי שהגיע בין השאר גם מאיראן. למרות זאת, חיזבאללה הוא דווקא המרוויח מהמשבר בלבנון כי הוא עדיין הכוח הצבאי החזק במדינה ולא ניתן להקים ממשלה ללא הסכמתו. נסראללה זכה לאחרונה בעוד ניצחון קטן כשבית הדין הפלילי בהאג שדן ברצח רפיק אל-חרירי אמנם הרשיע את אחד מפעיליו, אבל זיכה שלושה אחרים וקבע שאין הוכחות שחיזבאללה או סוריה אחראיות להתנקשות. למעשה, חיזבאללה לא שילם שום מחיר על הפשעים שלו”.
“אנחנו לומדים פעם נוספת שחיזבאללה מנסה לשמור על המשוואה של דם תמורת דם, ועדיין מבקש לנקום את מות פעיל הארגון בהפצצה בסוריה המיוחסת לחיל האוויר הישראלי. נסראללה ניסה להחדיר חוליה מהר דב וכנראה גם את החוליה מהגולן ונכשל, ולהערכתי הוא ימשיך לנסות. יחד עם זאת ראינו אתמול גם תגובה חריגה של ישראל שמראה שוב את ההבדל בין הדרום לצפון – בעזה לא רוצים להסלים מול חמאס ובלבנון הולכים בקו נוקשה יותר מול חיזבאללה”.
יכול להיות שנראה גם הסלמה בצפון?
“כרגע חיזבאללה לא יכול להרשות לעצמו לקחת את לבנון במצבה הנוכחי למלחמה, והוא לא יעז לעשות את זה גם לאור האזהרות האחרונות של ישראל. אני מעריך שהוא לא יגרור למלחמה אבל ככל הנראה כן ינסה להמשיך לבחון את ישראל ולהוציא עוד פיגוע כדי לשמר את המשוואה”.
איך ההסכם עם האמירויות משנה את המצב מבחינת העימותים בגבולות?
“הוא דווקא מציב את ישראל בבעיה מבחינת יכולת התגובה שלה כי הוא מצמצם את מרחב הפעולה הצבאית. אנחנו יודעים שישראל עושה מאמצים גדולים להשלים במהירות את ההסכם ואולי לצרף מדינות נוספות כדי לסייע לטראמפ לפני הבחירות בארה”ב בנובמבר, ולכן נזהרת מאוד מלהיגרר להרפתקאות שיחבלו בהישג הגדול של הנורמליזציה עם מדינות ערב. במזרח התיכון יש הרבה הפתעות, ולפעמים מספיקה תקרית קטנה כדי להרוס מאמצים של שנים”.
ההצהרה המשותפת של איחוד האמירויות, ישראל וארה”ב הייתה קלה יותר משחשבנו. אך היו לא מעט שלבים עליהם דילגנו בדרך, ואפשר ללמוד על כך מקולות ההתנגדות ברשתות החברתיות שנדהמו מן החדשות. יש במזרח התיכון עדיין כאלה המתנגדים לאפשרות של שלום אבל עבורנו, כעת כאשר אנו מכירים בכך שהוא נוצר באמת, ההתנגדות מרגישה כלא יותר מצביטה קלה של נמלה. זו כנראה הפעם הראשונה בה שלום מתרחש ללא מלחמה – שלום בעבור שלום.
בתור אזרחית האמירויות אני מרגישה כעת בלתי-מנוצחת, מועצמת. אפשר עכשיו לנשום בחופשיות. יש לי חיים אחרים לגלות במקום המבנה הדתי והמסורתי המגביל שדיכא נשים שלא היו דתיות או מסורתיות, רק בעלות ראש פתוח וידידותיות. עשורים של חיים באמירויות עמדו בניגוד מוחלט לשש שנים של חיים בקליפורניה. שם טעמתי משהו זר – התחושה שאת יכולה ליהנות מהרגע – אך היא הייתה קצרה. כאשר שבתי הביתה, צעדתי שוב לתוך אווירה לוהטת ולחה של הלם תרבות. כעת, אנחנו מייבאים לכאן קצת מקליפורניה.
“מה ההבדל בין אדם יהודי לבין ישראלי”, שאלה אמי, אישה דתיה ומסורתית. “הראשונה היא דת והשנייה היא לאומיות”, אמרתי לה. בניסיון לגשר בין המוכר ללא-מוכר, הזכרתי לה חברה שהיא ערביה-ישראלית. היא הפנתה את ראשה והשיבה: “ובכן, נוכל להכיר אותם טוב יותר כשהם יתחילו להגיע לכאן”. כעת אשאל אותה אם היא תסכים גם לנסוע לישראל.
בת-דודתי התקשרה. “מזל טוב!”, היא אמרה. “את יודעת על מה, נכון? הטיול הבא: תל-אביב!”. אנחנו האמירתים אוהב מאוד תיירות, ובמיוחד את ההזדמנות להימלט מחום הקיץ. אני כבר יכולה לדמיין את האושר של נשים ערביות ליברליות בחופי תל-אביב, עם תיקי המעצבים שלהן, בגדי הים ומשקפי השמש. אני מצפה להיות אחת מהן.
בתור נשים הלכודות בדוֹגְמָה של המסורת, חצי בפנים וחצי בחוץ, הרפתקניות אך רדופות אשמה, כעת אנו חשות גאווה בבחירות שעשינו כדי ליצור לעצמנו נישה, נישה שהפכה למרכז החדש. אנחנו יכולות וסף סוף להיות עצמנו וליצור את החיים שרצינו באמת: לחיות בעולם שבחוץ, ולא במגבלות כלוב הזהב. כל התשוקות שאמרו לנו לדחות כמוזרות מתבררות כרחוקות מאוד מכך. כעת אנו חשות שותפות מלאות ביצירת חברה חדשה, החברה שלנו שאיננה בשוליים עוד. זהו חלום שהתגשם. אנחנו דומים לישראלים בדרכים רבות מאוד, אם כי צריך להיות אמיצים כדי לראות זאת. חברתי, שרה, אמרה כי היא גאה ששמה בעל הצליל היהודי עשוי לאפשר לה להשתלב טוב יותר כישראלית. זהו שינוי עמוק אך הוא רק ההתחלה.
לפני 15 שנים, כאשר עבדתי עבור נסיך הכתר של אבו דאבי, התפטרתי משום שלא הייתי מעוניינת לעבוד עבור גוף ממשלתי. עליכם להבין, מה שהנסיך עשה בהסכם עם ישראל דרש אומץ רב מאוד. ההצהרה על ההסכם בין האמירויות לישראל שונה מאוד למשל מזו על הסכם השלום עם ירדן לפני 26 שנים. באותה העת, משמעות השלום עם ישראל הייתה שחזור היציבות לזמן מה והשהיית המלחמה. מנגד, האמירויות עושות שלום עם ישראל כדי להעניק השראה לרפורמה פוליטית, דתית ותרבותית. אלו הם מנהיגים בעלי חזון, מדינאים אמיתיים. באיחוד האמירויות הבינו כי קבלה של ישראל ודחיית האידאולוגיה שדחתה את ישראל הן חלק חשוב מההתקדמות.
אני רואה את עצמי מתפללת בבית הכנסת שנבנה בימים אלה ב’בית המשפחה האברהמית’ באבו דאבי לצד כנסיות ומסגדים. פיסות הארכיטקטורה המודרנית היפהפיות האלו ישכנו אחת ליד השנייה באותו מתחם, כך שמוסלמים כמוני יוכלו להתפלל בכל השלוש. אני אציע בפתיחות את לבי ונשמתי עבור שורשי הידידות הזו.
במשך זמן כה רב שמענו את המנטרה לפיה “ישראל היא האויב”. היה זה קיבעון שאנשים לא היו מסוגלים להשתחרר ממנו, והם האמינו בו ללא כל צורך בהוכחה. האנשים האלה שותקים עכשיו. אנו זקוקים לשינוי הזה בעולם הערבי, שינוי שלקח לו המון זמן להגיע.
שרה אל-נואימי היא אשת עסקים המתגוררת באבו דאבי. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
לאחר חקירה שנמשכה מעל לעשור ועלותה הגיעה לסכום מדהים של מיליארד דולר, בית המשפט המיוחד לענייני לבנון שהוקם בחסות האו”ם במטרה לשפוט ארבעה פעילי חיזבאללה בחשד לרצח ראפיק חרירי ב-2005, פרסם לפני כשבועיים את פסק הדין.
בית הדין קבע כי סלים ג’מיל איעש בן ה-56, מפקד בכיר בחיזבאללה, אשם בכל הסעיפים של השתתפות בביצוע פיגוע התופת בביירות בו נהרגו 21 בני אדם נוספים. מנגד, נרשם בלבנון תסכול מסוים על כך שבית המשפט המיוחד לא הצליח להרשיע את שלושת הנאשמים הנוספים שנשפטו על חלקם ברצח, בין השאר בשל הסירוב האיראני והסורי לשתף פעולה עם החקירה.
כתוצאה מכך, התובעים לא הצליחו למצוא ראיה ממשית לכך שראשי חיזבאללה או בכירים סוריים היו שותפים ישירים בהתנקשות בחרירי, למרות שמרבית הלבנונים מאמינים שהיא בוצעה כפעולת תגמול בשל ניסיונו של ראש הממשלה הנרצח לשים קץ להתערבות ארגון הטרור בפוליטיקה. משמעות נוספת של חוסר שיתוף הפעולה הייתה שהמשפט התנהל למעשה ללא נוכחות הנאשמים, כך שקשה להאמין כי עיאש ירצה את עונשו אי פעם, אפילו שהורשע בביצוע אחד הפשעים ההרסניים ביותר בתולדות לבנון.
למרות כל זאת, עצם העובדה שמפקד בכיר בחיזבאללה נמצא אשם ברצח אחד הפוליטיקאים והדמוקרטים הבולטים שקמו בלבנון מעלה שאלות קשות על תפקידו העתידי של ארגון הטרור במדינה, כמו גם זה של תומכיו באיראן ובסוריה.
בהא חרירי | צילום מסך
זמן קצר לאחר פרסום פסק הדין, בהא חרירי, בנו הבכור של ראש הממשלה הנרצח, אמר לי כי התוצאה מסיום המשפט צריכה להיות סילוק מוחלט של חיזבאללה מהפוליטיקה הלבנונית. “לחיזבאללה אין מקום בעתיד של לבנון”, אמר חרירי, שפתח לאחרונה בקמפיין לכינון חוקה חדשה שמטרתה להביא לקץ החלוקה העדתית הוותיקה. בנוסף, הוא מתעקש כי אסור להעניק לכוחות זדוניים כמו איראן שליטה על גורל לבנון.
לדבריו, “חיזבאללה לא יכול לעשות דבר ללא אישור שליטיו הזרים, ולבנון החדשה חייבת להיות מדינה נייטרלית. הדרך היחידה שזה יקרה היא להוציא ממנה את חיזבאללה. במשך שנים היו להם הזדמנויות אך הם לא הצליחו עד כה לספק את הסחורה הם לא יצליחו בעתיד. אסור שאנשים עם דם על הידיים יחזיקו במשרה פוליטית בלבנון”.
כעת, האתגר העיקרי עבור חרירי ולבנונים מתונים אחרים הוא גיוס התנגדות אפקטיבית מול השליטה של חיזבאללה בלבנון. זהו צעד מורכב מאוד, בהתחשב בהשקעות האדירות שביצעה איראן בבניית תשתית הטרור של הארגון, במיוחד בדרום לבנון, שם הוא מציב איום מתמיד על ביטחון ישראל.
הקמפיין לסילוק סופי של חיזבאללה מן המערכת הפוליטית בלבנון בהחלט יקבל תמיכה משמעותית מן החומרים שנחשפו במהלך המשפט לגבי קשרי הארגון עם סוריה ואיראן. כך למשל נחשף כי איעש, מלבד היותו מפקד בכיר בחיזבאללה, הוא גם גיסו של עימאד מורנייה, אדריכל הטרור הנודע לשמצה שאחראי בין השאר על זוועות כמו הפיגועים בשגרירו האמריקנית בביירות ובמפקדת הנחתים בעיר בראשית שנות השמונים.
מורנייה, שלקח חלק נכבד בהקמת הזרוע הצבאית של חיזבאללה, היה אורח קבוע הן בטהרן שם עבד בצמוד לבכירי משמרות המהפכה כמו קאסם סולימאני, והן בדמשק שם התגורר עם משפחתו עד לחיסולו בהתקפה אווירית ב-2008. בנוסף, סלים ג’מיל איעש הוא קרוב משפחתו של מוסטפא באדר א-דין, בכיר נוסף בחיזבאללה שהיה בין הנאשמים המקוריים במשפט חרירי ונהרג בשנת 2016 בזמן שלחם לצד כוחות משטר אסד במלחמת האזרחים בסוריה.
אם כן, האדם שהורשע ברצח רפיק חרירי אינו פעיל חיזבאללה מן השורה אלא בכיר בדרגים הגבוהים ביותר, עובדה שעשויה לסייע לצד בלבנון הנאבק להיפטר אחת ולתמיד מן ההשפעה המזיקה של ארגון הטרור ושליטיו האיראנים
גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.
החלטת ישראל ומדינת האמירויות לכונן ביניהן יחסים נורמליים בשושבינות ארה”ב היא נקודת מפנה אסטרטגית והיסטורית ביחסי ישראל עם העולם הערבי ועם הפלסטינים. מרכיבי השינוי העיקריים הם:
לראשונה ייכון בין ישראל למדינה ערבית “שלום חם”, בו שני הצדדים רואים יתרון עבורם וצועדים לקראתו בגיבוי עממי ומתוך צפייה הדדית להפיק יתרונות מדעיים, כלכליים, תרבותיים ואסטרטגיים. מצרים, ירדן והפלסטינים כוננו עם ישראל יחסים קרים, שנועדו לחלץ ממנה יתרונות מעשיים ונרתעו מנורמליזציה עמה.
ישראל צועדת בזכות מהלך זה צעד עצום לקראת אחד מיעדיה האסטרטגיים ארוכי הטווח – השתלבות באזור. קשריה עם המחנה הפרגמטי אמנם ידועים מזה זמן, אך לראשונה היא מכוננת יחסים נורמליים עם מדינה בולטת, באופן המשקף את החיוניות שמרכיבי מחנה זה מייחסים לקשרים עמה.
התגובות החיוביות להסכם מצד רוב מרכיבי המחנה הפרגמטי מעידות כי אין מדובר במהלך שנוי במחלוקת מבחינתם. מהפך זה מתאפשר נוכח האיום שהפרגמטים חשים מצד הזרמים השונים של המחנה הרדיקלי – הן איראן וגרורותיה והן הקיצוניים הסונים, ובפרט גורמי ‘האחים המוסלמים’ ובראשם טורקיה של ארדואן. תחושתם שהרדיקלים סובלים כעת מחולשה רבה שמאפשרת פריצת דרך מול ישראל וההכרה שאי אפשר לבטוח בתמיכה האמריקנית עקב החשש לניצחון הדמוקרטים בבחירות, מחדדת את הצורך להישען על ישראל הנתפסת כמדינה בעלת עוצמה שמעיזה לפעול מול הקיצונים ולא תשנה את עמדתה בכל מקרה.
התמיכה של ממשל טראמפ, הן בדחיית החלת הריבונות הישראלית על חלקים מיו”ש בהתאם לתכנית השלום האמריקנית והן בהקשר של מכירת אמצעי לחימה מתקדמים לאמירויות, עודדה גם היא את פריצת הדרך, וזאת כדי לנצל את ההזדמנות כל עוד טראמפ הוא הנשיא וכדי להגביר את סיכוייו להיבחר מחדש.
נופצה “תקרת הזכוכית” המדומה שמנעה לכאורה נורמליזציה ביחסי ישראל עם מדינות ערב כל עוד לא תיכנע לדרישות הפלסטיניות, כפי שנוסחו בתכתיב הערבי לישראל המוכר יותר כ”תכנית השלום הערבית”. הסתבר שהטענה בדבר קיומה של תקרה זו הייתה איום חסר בסיס ששירת את הפלסטינים ואת מצדדי הוויתורים הישראליים.
על רקע זה קיימת אפשרות שהצלחת המהלך תשכנע מדינות נוספות במחנה הפרגמטי לכונן יחסים נורמליים מלאים או חלקיים עם ישראל עוד במהלך הכהונה הנוכחית של הנשיא טראמפ. הסכמה סעודית לטיסות ישירות בין ישראל לאמירויות מעל שטחה יכולה להיות דוגמה לנרמול חלקי של היחסים.
נקודת חולשה
גם בהקשר הפלסטיני חולל המהלך מהפך משמעותי ורב-ממדים, ולכן אין פלא שהפלסטינים זועמים נוכח ההתפתחות האחרונה, על אף שהיא הסירה לפחות לזמן רב את האיום המשמעותי יותר של החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וחלקים נוספים מאיו”ש. השינויים העיקריים בהקשר הפלסטיני הם:
נפגעה אנושות היכולת להפעיל על ישראל לחץ לחזור לקווי 67′ עם תיקונים כאלה ואחרים, ולהשלים עם הקמת מדינה פלסטינית שלא תכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי במסגרת הסכם שלום.
בעוד שלפני הצגת תכנית השלום האמריקנית שתי האפשרויות המרכזיות שעמדו על הפרק בהקשר הפלסטיני היו אימוץ פרדיגמת שתי המדינות בגרסתה הפלסטינית הזוכה לגיבוי מצד הדמוקרטים בארה”ב, אירופה והשמאל הישראלי, או המשך הסטטוס-קוו, הרי שההסכם עם האמירויות בהמשך לתוכנית השלום האמריקנית מותיר שתי אפשרויות אחרות – או המשך הסטטוס-קוו או מימוש תכנית השלום של טראמפ, כולל החלת הריבונות.
דובר משרד החוץ @LiorHaiat בהודעה מיוחדת היישר מהמסגד הגדול באבו דאבי, לסיכום ביקורה ההיסטורי של המשלחת הישראלית באיחוד האמירויות pic.twitter.com/H0F2yfm066
בשלב זה, העשוי להימשך זמן רב בעיקר אם הדמוקרטים יזכו בבחירות, יימשך הסטטוס קוו אך אפשרות החלת הריבונות נותרה כחלופה עתידית, ומעמדה עשוי להתחזק אם האמירויות ישנו את עמדתן וטראמפ יזכה בכהונה נוספת. הפלסטינים איבדו למעשה אחד ממנופי ההשפעה המרכזיים שלהם – היכולת למנוע נורמליזציה מוצהרת בין ישראל לבין מדינות ערב, שתוקפה הלך ונחלש בשנים האחרונות.
גם יכולת הווטו הפלסטינית האחרת – היכולת למנוע שינויים בשטח ללא הסכמתם נשחקה, אך לא פגה. כתוצאה מכך ניצבים הפלסטינים כיום מול ישראל בעמדת חולשה. עדיין נותרו בידיהם מספר כלים, דוגמת התמיכה של חוגים הולכים וגדלים במפלגה הדמוקרטית בארה”ב, התמיכה האירופית העיוורת, תמיכת המחנה הרדיקלי (איראן וגרורותיה, טורקיה וקטאר), היכולת להפעיל כוח ועצם נוכחותם בשטח, המחייבת את ישראל שאינה רוצה לשלוט עליהם ואת המערכת הבינלאומית לעסוק בעניינם. אך כאמור העיסוק בעניינם יתבצע מעתה מנקודת חולשה, לאחר שהובהר כי המחנה המוסלמי הפרגמטי שוב איננו רואה עצמו תלוי בפלסטינים כאשר הוא דואג לאינטרסים החיוניים שלו עצמו, מציב את העניין הפלסטיני בעדיפות נמוכה ונקעה נפשו מההנהגה הפלסטינית.
חשבון נפש
חומרת התפתחות זו מתחדדת נוכח המאמץ האדיר שהשקיע אבו מאזן בשנים האחרונות במניעתה, מתוך הכרה כי סיכויי התממשותה הולכים וגוברים. זהו הרקע לתסכול ולזעם העצום של הפלסטינים. אם מדינות נוספות תלכנה בדרכה של איחוד האמירויות יושלם אובדן הווטו הפלסטיני על הנורמליזציה לחלוטין. במצב עניינים זה עלול לגבור הלחץ על הפלסטינים לעשות חשבון נפש באשר לדרך בה בחרו עד כה ובאשר לדבקותם בנרטיב הבעייתי והשקרי אותו הם ממשיכים לאמץ, ולפיו אין עם יהודי ואין ליהודים היסטוריה של ריבונות בארץ ישראל.
הצורך לבצע חשבון נפש כזה יגבר אם ינצח טראמפ בבחירות הקרובות. הדבקות בנרטיב זה כבר עלתה לפלסטינים באובדן הסיוע האמריקאי ובסנקציות ישראליות ובינלאומיות. עד כה הגיבו הפלסטינים בהגברת הדבקות בנרטיב, למשל על ידי חיזוק המחויבות לשלם משכורות למחבלים, אימוץ מדיניות אנטי-נורמליזציה עם ישראל והפסקת הקשרים עם ישראל בתחום הביטחוני והאזרחי, כולל הימנעות מקבלת כספי המיסים שישראל אוספת עבורם.
סביר יותר שהם ימשיכו לפעול בדרך זו גם בעתיד, אך יש בכל זאת סיכוי שיישמעו בקרבם גם קולות אחרים. חשבון נפש עשוי להתפתח גם באשר לטיב ההנהגה המובילה את הפלסטינים בנתיב זה והישגיה. חשבון נפש זה יכול להוביל לכיוונים מנוגדים – הנהגה קיצונית יותר המצדדת במאבק אלים ללא התחכום המאפיין את אבו מאזן בהקשר זה, או הנהגה מתונה יותר.
ההיגיון החלופי לתפיסה הפלסטינית הנוכחית עשוי לנבוט דווקא מתוך ההסכם, באמצעות הצבת היעד של רווחה כלכלית ומשטר דמוקרטי כדחוף וחשוב יותר מאשר היעד של שחרור פלסטין כולה בשלבים. ארה”ב ואיחוד האמירויות עשויות להציג בפני הפלסטינים אפשרויות חדשות ולהצביע עליהן כאלטרנטיבה מפתה מול הכישלון הנוכחי. ספק רב אם בשלו התנאים לשינוי כזה, אבל יתכן שהם בשלים לעצם העלאת הרעיון ולפתיחה של דיון בנושא.
חיזוק המתונים
אחת המשמעויות המרכזיות של המהלך היא חיזוק המחנה הפרגמטי האזורי, נוכח ההצטרפות הגלויה של ישראל לשורותיו. אין ספק שזהו שינוי רצוי מאד מבחינת ישראל המעוניינת בשיפור יכולתו של מחנה זה לבלום את המחנות הרדיקליים העוינים אותו, והוא מצטרף למגמה הכללית של העצמת המחנה הפרגמטי בתקופת טראמפ, באמצעות הסנקציות על איראן ובעלות בריתה, האיום הגובר על המשטרים הנשענים על איראן באזור, הפעילות הישראלית נגד ההתבססות האיראנית בסוריה ועוד.
השאלה היא כיצד ימונף שינוי זה על ידי הפרגמטים ומהן המחויבויות שיידרשו מישראל. כבר כעת ברור שהפרגמטים ינסו למנף את הנורמליזציה כדי לקבל מארה”ב נשק מתקדם, ויצפו מישראל לא לגלות נחישות יתר למניעת העסקאות, על אף התנגדותה הבסיסית והמוכרת למכירת אמצעי לחימה העלולים לסכן את היתרון האיכותי הצבאי שלה.
סביר להניח שחלקם יצפו גם לסיוע ישראלי “רך”, למשל בנושאי מודיעין, ייעוץ וטכנולוגיה צבאית כדי לשפר את ביצועיהם בזירות העימות שלהם מול יריביהם הרדיקלים. אם יינתן סיוע כזה והוא יתגלה כמועיל ומשנה מגמה, תוכח ביתר שאת התועלת בחיבור עם ישראל. כל זאת מעבר ליתרונות שהפרגמטים יוכלו להפיק משיתוף פעולה אזרחי – מדעי, כלכלי, רפואי, תיירותי וכדומה.
אולם הזירה המרכזית בה יש לפרגמטים צפיות מישראל היא ההתמודדות עם איראן ובלימת החתירה האיראנית להגמוניה אזורית ולהצטיידות בנשק גרעיני. הפרגמטיות מצפות שישראל תשכנע את ארה”ב לדבוק בנכונות לפעול לריסונה של איראן ובמקביל תוסיף לפעול בכוחות עצמה כדי להבטיח השגת יעדים אלה. ישראל מוכנה לעשות זאת בלאו הכי, וכבר הוכיחה את חשיבותה בהקשר זה, אך הערך היחסי של פעילותה בעיני הפרגמטיות יגבר עוד יותר אם ביידן יזכה בבחירות.
להמשיך להתקדם
סוגיה מעניינת היא האם יתרונותיו האסטרטגיים של ההסכם, כפי שפורטו עד כה, מצדיקים את המחיר ששילמה ישראל לכאורה כדי להשיגו, קרי ההסכמה להשעות לפרק זמן ארוך את הכוונה להחיל ריבונות על חלקים מיו”ש ועל בקעת הירדן במסגרת הסכמת ראש הממשלה לתוכנית השלום האמריקנית.
ובכן, נראה שבעצם לא הייתה לישראל אפשרות לנקוט מדיניות כזו, משום שכבר מהמחצית השנייה של מאי, בעקבות ביקור מזכיר המדינה האמריקאי פומפאו בארץ, במהלכו למד בשיחותיו עם שר הביטחון גנץ ושר החוץ אשכנזי על הסתייגותם מצעד זה, ועל רקע התגובות השליליות לרעיון החלת הריבונות מצד גורמים ערביים ובינלאומיים, החליט הממשל האמריקני שלא לתמוך במימוש הרעיון מחשש שיפגע בישראל ובאינטרסים אמריקניים, כמו גם בסיכויי בחירתו מחדש של טראמפ.
כמובן שלא היה שום הגיון ושום אפשרות מבחינת ישראל לממש את החלת הריבונות ללא תמיכה אמריקנית ומשום כך המהלך נדחה ובפועל ירד מהפרק. כפי שכתבתי כבר אז, אחת הדרכים לשכנע את ישראל להניח לרעיון החלת הריבונות היה לקדם את הנורמליזציה, וכך הפך הוויתור על האופציה הלא-מעשית לתירוץ שאפשר לכל הצדדים לבצע מהלך חשוב ואף להציגו כהישג עבור הפלסטינים. במלים אחרות, ישראל זכתה בהישג אסטרטגי רב-חשיבות תמורת מחיר מדומה.
מימוש רעיון הריבונות היה יכול להיות הישג אסטרטגי גדול אף יותר, אך הוא היה כרוך במחירים לא פשוטים ובכל מקרה, כאמור, הוא לא היה ניתן למימוש. מדובר במצב של WIN WIN WIN משום שגם השותפות האחרות להסכם – האמירויות וארה”ב – זכו בהישגים חשובים ולא שילמו מחיר של ממש. בכל מקרה, האינטרס המשותף לכולן הוא שיפור סיכוייו של טראמפ להיבחר שוב לנשיא וחיזוק המחנה הפרגמטי באזור מול יריביו הרדיקליים, והוא שהביא להחלטה על ההסכם בעיתוי הנוכחי.
לסיכום, ההסכם הוא הישג רב חשיבות עבור ישראל, האמירויות, ארה”ב והמחנה הפרגמטי, והוא יוצר פוטנציאל להישגים נוספים במישור האזורי ובהקשר הפלסטיני. כדי לממש פוטנציאל זה צריך להמשיך את ההתקדמות בתהליך הנורמליזציה, תוך מחויבות והשקעה משמעותיים בהצלחת המהלך.
תת-אלוף (מיל‘) יוסי קופרווסר כיהן כמנכ”ל המשרד לעניינים אסטרטגיים ועמד בראש חטיבת המחקר של אמ”ן. כיום הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. המאמר התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
נוכח עסקת השלום שנרקמה בין ישראל ואיחוד האמירויות, ראוי לקחת בחשבון שתי עובדות יסוד:
*אינטרסים ולא סנטימנטים מכתיבים דרכי מדינות;
*הסכמים בין מדינות לא בהכרח מחזיקים לאורך הימים.
עתות של אמון הדדי משמשים לסירוגין עם מקרים של הפרה בוטה ביחסים בינלאומיים, ועל כך מעידה ההיסטוריה הפוליטית מאז ומתמיד.
הישגי האמירויות
המקרה כעת בין ישראל והאמירויות שונה כמעט בכל הפרמטרים ממצב העניינים עם מצרים וירדן. מדינת האמירויות לא גובלת בישראל, לא הטיפה להשמדתה, לא נגועה באנטישמיות ולא השתתפה במלחמות נגדה. בשולי הסכסוך, האמירויות משדרות ניחוח של סובלנות, פתיחות וקדמה. אין חרב מוטבעת על דגל הלאום שלה.
רבים המניעים של האמירויות במיסוד היחסים עם ישראל ולתת להם פומביות בולטת. המרכיב האסטרטגי נוגע למאבק משותף מול איראן השיעית ומגמת ההתפשטות והחתרנות שלה במפרץ הפרסי ומעבר לו. המרכיב הטכנולוגי -כלכלי מתייחס למערכות נשק, תקשורת, ענפי סייבר וחקלאות ובריאות, ובו תשמש ישראל מקור של ידע, ניסיון וחדשנות. שיקול דיפלומטי פועל כלפי ארה”ב ותפקידה כמתווכת וספקית מערכות נשק, עם המוכנות למכור מטוסי F-35. יתרון נוסף הוא בהפעלת לחץ על ישראל בנושא הפלסטיני (כמו השהיית סיפוח שטחי יו”ש). יש להניח שרשימת הישגי האיחוד הממשיים היא חלקית בלבד.
הישגי ישראל
עבור ישראל השלום עם האמירויות מעניק סוג של פורקן נפשי, שהמדינה היהודית איננה בזויה במרחב כפי שהיא במישור העממי ברוב העולם הערבי. ישראל תקצור פירות מסחריים, כלכליים ואסטרטגיים; אולי חיל האוויר הישראלי יוכל לצמצם דרך קבע את המרחק בינו לבין יעדי תקיפה מובחרים באיראן; אולי יונח קו צינור נפט לאשקלון או פסי רכבת מהאיחוד עד חיפה. האפשרויות רבות כאשר שיתוף הפעולה בין המדינות זוכה לאמון אמיתי.
לפי פרסומים שונים, האוכלוסייה הפלסטינית באיחוד מונה כמאה אלף איש ואולי הרבה יותר מכך. אפשר לעלות על הדעת תכנית בין ישראל והאיחוד לעידוד הגירה של פלסטינים שתקל על העומס המדיני והביטחוני הרובץ על ישראל מבית. פלסטינים יכולים לבוא במקום עובדי-חוץ במאות אלפים שהגיעו למשק האיחוד בעיקר מתת-יבשת הודו. גבולות פתוחים ומעבר חופשי של אנשים וסחורות הם מתכון של נורמליזציה, והיא-היא גולת הכותרת בתפיסת השלום בין ישראל והאיחוד.
סכנת השלום
בין ההכרזות של מנהיגי האמירויות בלטה בחשיבותה אמירה לפיה השלום יאפשר לאזרחיה לבקר בירושלים ולהתפלל במסגד אל-אקצא. הפן הדתי נועד לפאר את האתוס האסלאמי של האיחוד ולפצות את מבקריה בעולם המוסלמי שמתנגדים למהלך עם ישראל. נאמר בנוסף כי הודות לתפקיד האיחוד יוכלו מוסלמים מכל מדינה לזכות לכניסה לאל-קודס. ככל שזה יקרה ואם יקרה, תיירות דתית כזו תהיה ברכה לכלכלת ישראל, אבל עשרה מיליון מצרים ברחוב דיזינגוף בתל-אביב – כפי שאיימו בעבר הוגים מצרים – מסתובבים, קונים, אוכלים, ונופשים, ינצלו לרעה את ישראל – השונה, הקטנה והפגיעה.
יגידו שמדובר בשלום, מפגש בין עמים, מסחר ללא הגבלה, דו-קיום להפליא, חלום ריבוי-תרבויות במיטבו. אבל ישראל לא תוכל לעכל פלישה שמשמעותה “עוצמה רכה” של העולם הערבי-מוסלמי. על ישראל להשקיע מחשבה בתכנון ארוך-טווח לביצור וקיום המדינה, שאיננו תלוי במטוסי קרב וגייסות חי”ר בלבד.
הסופר המצרי מוחמד סַיד אחמד שרטט בשנות ה-70 של המאה הקודמת אסטרטגיה ערבית של “הטמעת הישות הציונית” במרחב הערבי-אוריינטלי. התסריט צפה שהשגת השלום לא תביא לקץ הסכסוך אלא לקיצה של ישראל, באמצעות חיבוק ערבי חם. ראו ערך “סכנת השלום” לתשומת לבנו.
מבחן האסלאם
הנורמליזציה שבפתח, עם האווירה הנוחה שמבצבצת בין קפלי תהליך ההתקרבות, מציבה מבחן עם חשיבות היסטורית עבור האמירויות. יש כאן מדינה לא רק מוסלמית (לפי זהות תושביה) אלא גם אסלאמית (לפי צביון תרבותה). רחוק ממנה הזן שהתפשט של אסלאם רדיקלי-קיצוני-טרוריסטי, עם מושגי היסוד כמו ג’יהאד[מלחמת קודש], דאר-אל-חרב [מלחמה נגד מדינות לא-מוסלמיות], ד’ימה [מעמד נחות של יהודים ונוצרים בהשוואה למוסלמים] ודעווה [הטפה להמרת דת לאסלאם].
צו הקוראן להשפלת היהודים ומלחמה בכופרים אינו מדריך פעולה באבו דאבי ודובאי. האם גם מילות הקוד הפלסטיני – נכבה, פלשתין הכבושה, הציונות כגזענות – גם הן לא תקיפות ואף זרות לשלטון האמירויות? אי-לכך מדינת המפרץ מכריזה על המחויבות שלה לזכויות הפלסטינים ולמדינה פלסטינית שצריכה לקום.
על פניו, נראה כי האמירויות בדרך לחולל תפנית מדינית ואידיאולוגית רחבת-היקף עם חתימה על שלום חם עם ישראל. סוג מתון ומסביר פנים של אסלאם מהמפרץ, בצד הקפדה על ענייני צניעות והוגנות מוסרית, עשוי להצביע על הכרעה היסטורית במאבק הפנים-אסלאמי בעת הזאת. האם אסלאם הוא דת של שלום, ולא דת מלחמה בניסוחם של האחים המוסלמים, המשטר באיראן, חיזבאללה, טאליבן, דאעש, אל-קאעידה, ובוקו חראם? האייתוללה ח’ומייני קבע שלהגדיר אסלאם כדת של שלום זהו עלבון בלתי נסלח.
עוד אפשר לתהות על שאלה ,האם האיחוד תקדם שלום של השלמה והכרה עם היהדות המונותיאיסטית, לא רק כדת לגיטימית אלא כדת שמתבשמת מראשוניות ועתיקות שקדמה לאסלאם והיוותה עבורו מקור השראה? האסלאם לובש אלגנטיות באמירויות, כנציג מהוקצע של דת שלאורך הדורות התהדרה במעשי כיבוש ואסלום; ועכשיו במהדורת האמירויות הדת משדרת נועם, חן, הכלה, סדר, פיתוח ויעילות.
ישראל לא באירופה
ישראל עומדת בצומת דרכים עתירת הזדמנויות וחששות. עליה לצעוד צעדי זהירות ולעמוד על ההשלכות של כל התפתחות. היא איננה מדינה זרה, מערבית או אירופאית, כי היא שייכת לאגן המזרח התיכון ולמזרח התיכון – ועוד יותר חשוב, למולדת המקראית, לשפתנו ודתנו הקדומות. היהודים שהם ישראלים לא זקוקים לכרטיס כניסה או לעבור מבחן קבלה במרחב. הופענו על הבמה ההיסטורית במזרח ולכאן שבנו בעת החדשה.
אנשי האמירויות עושים לטובתם, הם לא מחלקים חסדים חינם לישראל. הערבים יודעים מהו כבוד והחובה לשמור עליו, בפרט מול לא-מוסלמים. ישראל עלולה למצוא את עצמה בהמשך הדרך תחת מכבש לחצים, בפני ציפיות לא נוחות, או מול התראות מדיניות, עם אזהרה בל תעשה צעד כזה או אחר – בהתיישבות ביהודה ושומרון, בחיזוק אחיזתנו בירושלים, ובפעילות צבאית נגד פלסטינים.
מבחינתנו, התהליך הציוני המבורך והנמשך של ההיסטוריה היהודית המודרנית, שבלבו הקמת מדינת ישראל, נראה עתה מטפס מדרגה. מה שהתחיל בשנות ה-90 במגעים ופגישות עם כמה מדינות המפרץ – כמו עומאן ובחריין – מקבל עכשיו חותם מדיני גלוי ומרשים. כאשר מעצמות העולם וגם שכנים אזוריים מצדיעים לישראל ומעוניינים בקרבתה, דומה ותקומת ישראל הגיעה לתקופה הרת-גורל, לטוב ולא חלילה להפך. שנהיה ראויים לאתגר, ולמעמד על מנת לקדמו בפיכחון, בנדיבות לב, בעוצמה וענווה, בשלום ומתוך כבוד עצמי.
סיכום
אחרי שהעמדנו את ישראל בפני אתגר (דמוגרפי) מבהיל ואת האמירויות בפני אתגר (דתי) מטלטל, נניח שתסריטים מוקצנים אלה לא יתגשמו. היהודים לא יטבעו בים ערבי בביתם, והמוסלמים לא יכירו בתחושת הבכורה הדתית של היהודים. רצינו למשוך את הדמיון למחוזות רחוקים ולעורר בכך מחשבה מחוץ לתדרים השגרתיים והשחוקים. סביר שהמציאות לא תשיג את הדמיון, אך הדמיון יפרה מחשבה שעולה על גדרי המציאות.
ד”ר מרדכי ניסן לימד באוניברסיטה העברית והוא מחבר הספר ‘ישראל במזרח: מסע תרבותי ומדיני באסיה’ (2010).
בשבועות האחרונים, ראשי הרש”פ והחמאס מיקדו את תשומת הלב שלהם בעיקר בהסכם בין ישראל לאמירויות ובחשש מפני מדינות ערביות אחרות שמתקרבות לכינון יחסים רשמיים עם ישראל. אך בשונה ממנהיגיהם, נראה כי הפלסטינים שחיים בסוריה ועיראק לא מוטרדים במיוחד מן ההסכם בין ישראל לאמירויות. לאותם פלסטינים יש דאגות קיומיות דחופות הרבה יותר, כמו למשל מציאת מקום לישון או מים בטוחים לשתייה. הם מוטרדים מהבתים שנהרסו ואבדו ומגורל הילדים הנעדרים.
מאז פרוץ מלחמת האזרחים בשנת 2011, מספר הפלסטינים ההרוגים בסוריה עומד על 4,048 וזאת בנוסף לאלפי פצועים. עשרות אלפים אחרים נאלצו להימלט מבתיהם, חלקם לאזורים שונים בתוך סוריה וחלקם למדינות השכנות ולאירופה. בצפון סוריה, מאות משפחות של פליטים פלסטינים מוגדרות כמי שחיות ב”תנאים הומניטריים חמורים“. ארגון AGPS הפועל למען הפלסטינים בסוריה דיווח כי רבות מהמשפחות נטשו אפילו את האוהלים שניתנו להן בשל מחסור בשירותים בסיסיים. “בשיא החום של הקיץ היו לפעמים ימים שלמים ללא מים במחנה”, נכתב בדו”ח.
בנוסף, 1,797 פלסטינים נעצרו בידי הרשויות בסוריה ועוד 333 מוגדרים כנעדרים שגורלם לא ברור. על פי ארגון APGS, כוחות הביטחון הסוריים “ביצעו חטיפות ומעצרים, לפעמים בטענה שהחטוף הוא אדם מבוקש ולפעמים רק מתוך רצון לדרוש כופר מקרובי המשפחה”.
נעלמים בעיראק
גם עבור הפלסטינים החיים בעיראק השכנה, המצב לא נראה מזהיר. בשבוע שעבר, מספר משפחות פלסטיניות החיות במדינה פנו לראש הממשלה מוסטפה אל-כאזמי בבקשה לגלות את גורל בניהם הכלואים במשך שנים ללא שום מידע על מקום הימצאם או הסיבה למעצרם. “איננו יודעים דבר על גורל בנינו”, נכתב בפניית המשפחות. “ביקרנו במרכזי כליאה רבים ולא מצאנו שום סימן. אנחנו מבקשים שתראה את כאב האמהות, חלקן נפטרו מצער על בניהן, ותעזור לנו לגלות מה קרה להם”.
עוד טענו המשפחות כי ארגונים בינלאומיים הפועלים במדינה כמו ‘הצלב האדום’ והאו”ם סירבו לסייע להן בחיפוש אחר אהוביהם. מוחמד אבו-עומר, פלסטיני החי בעיראק, סיפר כי כמה מבני משפחתו נעדרים מאז שנעצרו בידי כוחות הביטחון בשנת 2005. “יומיים לאחר המעצר התבקשנו לשלם כופר של 50 אלף דולר. שילמנו חצי מהסכום והם הסכימו לשחרר רק אדם אחד. השני פשוט נעלם”.
העיתונאי הפלסטיני נביל אל-סחלי אומר כי 4,000 הפלסטינים שעדיין חיים בעיראק עומדים בפני “טרגדיה מתמשכת”. לדבריו, כמה מחקרים מצאו כי לפחות 20 אלף פלסטינים נמלטו מעיראק בשנים האחרונות בשל “מעשי טבח” נגדם מצד ארגונים קיצוניים שונים. עוד הסביר אל-סחלי כי סבלם צפוי לגדול בעקבות החוק העיראקי משנת 2018 השולל מפליטים פלסטינים את זכויותיהם.
במאמר שהתפרסם לאחרונה באתר The New Arab הממומן בידי קטאר, נכתב כי “לאור הפופולריות של הסוגיה הפלסטינית בעולם הערבי, מפתיע לגלות כי כמעט ואין דיווח על סבל הפליטים הפלסטינים בעיראק”. על פי הדיווח, ממשלות עיראק גזלו מפלסטינים רבים את מסמכי הזהות והדרכונים שלהם. “לאחר יותר מעשור וחצי של התעללות, הפלסטינים החיים בעיראק מזה עשרות שנים כעת מבקשים לעזוב את ביתם ולהימלט מהסבל היום-יומי”, נכתב במאמר. “לאחר שהוגדרו כנאמני הבעת’, “החביבים על סדאם” או פשוט “סונים”, הפליטים הפלסטינים הפכו למטרה של מיליציות שיעיות לאחר נפילת משטר חוסיין. בשנת 2003 לבדה, 344 משפחות גורשו בכוח מבתיהן בידי אנשי מיליציה”.
הטרגדיה האמיתית
בזמן שפלסטינים בעזה וביו”ש שרפו בהשראת מנהיגיהם את תמונות נסיך הכתר של האמירויות והאשימו אותו ב”תקיעת סכין בגב” בשל השלום עם ישראל, אולי כדאי שישימו לב לכך שסוריה ועיראק לא רק נועצות סכין בגב הפלסטינים אלא הורגות ופוצעות אותם, מגרשות אותם מבתיהם ומעלימה את בניהם.
בניגוד כמעט מוחלט למצב בסוריה ועיראק, איחוד האמירויות ומדינות אחרות במפרץ הפרסי פתחו בשנים האחרונות לרווחה את שעריהן עבור פלסטינים, סיפקו להם מקומות עבודה ותנאי חיים גבוהים. לכן ניתן לתמוה מדוע המנהיגים הפלסטינים משקיעים זמן כה רב דווקא בגינוי האמירויות ולא מדברים כלל על ההרג והרדיפה השיטתית שעוברים אחיהם במדינות ערביות אחרות. פעם נוספת מסתבר כי עבור ראשי הרש”פ וחמאס, הטרגדיה האמיתית היא כאשר ערבי אחר מביע רצון בשלום עם ישראל.
כל עוד ההנהגה הפלסטינית תמשיך במאמציה לחבל בהסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב ולא לדאוג באמת לפלסטינים הסובלים, אותן משפחות אומללות בסוריה ועיראק ימשיכו לחשוש לחייהן ולהיות יעד לרדיפה ורצח.
חאלד אבו-טועמה הוא עיתונאי הפועל בירושלים. גרסה מאלה של הטור פורסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.
בשבוע שעבר היינו עדים לצעד סמלי שהיה אולי הצעד הגדול ביותר בעשורים האחרונים לקראת שלום עולמי, כאשר הטיסה הישירה הראשונה אי פעם מישראל לאיחוד האמירויות חלפה מעל לסעודיה. אחרי מצרים ב-1979 וירדן ב-1994, האמירויות הפכו למדינה הערבית השלישית שמכוננת יחסי נורמליזציה עם ישראל תחת מה שכונה ‘הסכם אברהם’.
בחודש הבא, חתן פרס נובל לשלום לשנת 2020 יוכרז באוסלו. האם הוא ילך לאחד מאדריכלי הסכם אברהם, הישג אדיר בפני עצמו וגם התפתחות משמעותית בגאופוליטיקה האזורית שתקדם את השלום בעולם כולו? אנחנו יודעים את התשובה לשאלה הזו עוד לפני שהיא עלתה, וגם אם כבר חלף תאריך המועמדות לשנה הזו אני לא מצפה שזה יקרה בשנה הבאה.
יתכן מוחמד בן זאיד, נסיך הכתר של אבו דאבי, תפס את עיניהם של הבוחרים בוועדת הנובל, אך לרוע מזלו השותפים שלו בהסכם ההיסטורי הם הנשיא האמריקני דונלד טראמפ וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו – שתי דמויות מתועבות בקרב האנשים הנכונים וקהל השמאל שהם מבקשים להרשים. בהשוואה לאופן בו מנהיגים אלה נתפסים בקרב השמאל הקיצוני ששולט בשיח ה”שלום” העולמי, כל הישגיהם הדיפלומטיים לא משנים דבר.
זהות המנהיגים מאחורי ההסכם הבטיחה גם את קבלת הפנים הצוננת לה זכה השלום במרבית התקשורת האמריקנית והעולמית, זו הקרובה יותר לאיראן, טורקיה וקטאר מאשר לאלו שבאמת שואפים לשלום וזכויות אדם במזרח התיכון. “האנשים בזירה“, אם לשאול מושג מפי נשיא ארה”ב לשעבר טדי רוזוולט.
למרות כל זאת, מערכת היחסים המתפתחת בין ישראל לאמירויות חשובה לפחות כמו הסכם השלום בין ישראל למצרים שהוביל ובצדק לפרס נובל לשלום למנחם בגין ואנואר סאדאת. היא סוללת את הדרך לצעדים נוספים קדימה, עם אפשרויות לנורמליזציה דומה בין ישראל למדינות אחרות באזור כמו בחריין, עומאן, סודן מרוקו ואפילו סעודיה. באמירויות ודאי לא היו פועלים ללא ברכת הסעודים, וגם אם עדיין אינה מהדהדת בפומבי, הדעה בריאד ידועה. לפני מספר חודשים, במסגרת משלחת של ארגון Friends of Israel Initiative וביחד עם מומחי ביטחון לאומי מן העולם, שמעתי ממקור ראשון כיצד הסעודים פתוחים לאפשרות של התקרבות עתידית לישראל.
מאחורי החולות הגיאופוליטיים הנודדים במזרח התיכון נמצאים גם יתרונות כלכליים כאשר הזדמנויות למסחר וטכנולוגיה הופכות לממשיות יותר, ועבור מדינות המפרץ גם נחוצות יותר. במשמעות הרחבה יותר נמצא האיום העולה לאזור כולו מצד איראן, ובמידה פחותה יותר מצד טורקיה. מרבית המדינות הערביות רואות אינטרס משותף עם ישראל מול האייתוללות מטהרן והתוקפנות האימפריאלית שלהם בלבנון, סוריה, עיראק ותימן, ויחד עם השאיפה הגרעינית התמידית.
באופן בלתי-מודע, הנשיא לשעבר אובמה דווקא עזר לקרב בין ישראל לערבים בזכות מאמציו להעביר את ההגמוניה במזרח התיכון לידי איראן, ובמיוחד בעזרת הסכם הגרעין הפגום שפתח את הדלת עבור פצצה איראנית. בדרך לשם, אובמה גם שחרר סכומי כסף אדירים לטובת טהרן שעזרו לה להמשיך ולמממן את רשת שליחי הטרור ברחבי האזור. ככל הנראה, ועדת הנובל הייתה מעניקה לאובמה את פרס השלום על ההסכם ההרסני הזה, אם לא הייתה מזדרזת להעניק לו אותו כבר עם בחירתו לנשיא ב-2009, בצעד פוליטי מובהק שנועד בעיקר להשמיץ את הנשיא היוצא בוש מאשר לכבד את חתן הפרס.
הפרדוקס האסטרטגי
מעבר לתמריצים הכלכליים, הטכנולוגיים והביטחוניים הגלומים ביחסים המתפתחים במזרח התיכון, קרדיט גדול מגיע לאנשים שמאחורי הסכמי אברהם. תהליך שלום יעיל, במיוחד בהקשר של עוינות ארוכת-שנים, דורש חזון ובעיקר אומץ. אנחנו זוכרים היטב את סופם של שני מנהיגים אזוריים שסיכנו הכל עבור שלום וגם זכו בפרס נובל – סאדאת ויצחק רבין. מוחמד בן זאיד ונתניהו אמנם נמצאים בסיטואציות שונות מאלו של סאדאת ורבין, אך עדיין שניהם יודעים היטב שצעדים כאלה נושאים עמם סיכונים לא מבוטלים לארצם וגם להם באופן אישי.
ראש הממשלה נתניהו מקדם מזה שנים ארוכות אסטרטגיה נועזת שמטרתה להשיג יחסים קרובים יותר באזור. על פי הדיווחים, בין המאמצים החשאיים שהוא ומקורביו ניהלו היה ביקור באבו דאבי ב-2018 יחד עם ראש המוסד יוסי כהן, במהלכו נפגשו עם בן זאיד. אחד היסודות החשובים בהסכם היא ההסכמה של ישראל להקפיא את התכנית להחלת ריבונות של שטחים ביהודה ושומרון, אך אם תכנית הריבונות (בפני עצמה צעד אמיץ שסימל שינוי חשוב) לא הייתה עולה מלכתחילה, ככל הנראה שלא ניתן היה להגיע להסכם עם האמירויות. עבור נתניהו, גם הסכמה להקפאה דרשה אומץ ותשלום מחיר פוליטי משמעותי ברגע מכריע.
תכנית הריבונות נולדה בעצמה מתוך יוזמת השלום של הנשיא טראמפ המכונה ‘עסקת המאה’ ומנסה לעקוף את המחסומים בסכסוכים הארוכים במזרח התיכון. עשורים של “תהליך שלום” על פי התפיסות המקובלות לא הובילו לשום מקום. כבר בראשית העבודה על יוזמת טראמפ שוחחתי עם כמה ממתכנניה, והיה ברור שהם מקווים להשיג בדיוק את מה שמתרחש כעת.
הם ידעו שתוכניות השלום מן העבר נכשלו בעיקר בגלל שהעניקו להנהגה הפלסטינית זכות וטו מוחלטת לגבי כל התקדמות. לא חשוב מה אמרו באופן פומבי או בחדרי השיחות, בפועל לא הייתה למנהיגים הפלסטינים שום כוונה להגיע לפתרון שכולל מדינה יהודית ריבונית במזרח התיכון. הם דחו בכל פעם את ‘פתרון שתי המדינות’, כל עוד אחת מאותן מדינות הייתה אמורה להיות יהודית. לכן הם סרבו לכל פשרה ורק ניסו לשבש את התהליך בכל דרך. יוזמת טראמפ ראתה בחזונה ישראל קרובה יותר לעולם הערבי, בין השאר כדי לאלץ את הפלסטינים להסכמה עתידית. אין הבטחה לכך שהחזון הזה אכן יתגשם בטווח הארוך, אך בוודאי שיש לו סיכוי גבוה יותר מאשר חזרה שוב ושוב על אותו ניסיון כושל.
מן הסתם, קידום תוכנית כזו כולל סיכונים גדולים גם עבור ארה”ב והנשיא טראמפ, אך גם את הסיכוי לרווחים גדולים של שגשוג ושלום. מנהיגים אירופאים וגם רבים באמריקה קיבלו את ההסכם בקבלת פנים פושרת. הם פשוט לא מבינים את מה שטראמפ ואנשיו הבינו – הפרדוקס המובנה של אסטרטגיה בינלאומית. כפי שההיסטוריון אדוארד לוטוואק ניסח זאת בספרו ‘The Logic of War and Peace’:
ממלכת האסטרטגיה כולה נשלטת בידי היגיון פרדוקסלי משלה, העומד מנגד להיגיון הרגיל והלינארי לפיו אנו חיים בכל שאר התחומים”
מה שהאירופאים ומתנגדים אחרים לתוכנית טראמפ לא הצליחו להבין זה שההיגיון אליו הם מורגלים רק הוביל לסכסוך אינסופי; לרבים מהם פשוט לא היה את האומץ לקבל את הפרדוקס האסטרטגי יחד עם כל הסיכונים שבו.
כמובן שוועדת פרס נובל הפוליטית לא מבינה דבר מזה, וככל הנראה גם לא רוצה להבין. במשך שנים, קבלת ההחלטות שלה הייתה מבוססת לא על תרומה ממשית לשלום אלא על תפיסת עולם גלובליסטית ומוטה לשמאל. איזו סיבה אחרת הייתה להעניק את פרס השלום לאיחוד האירופי, כאשר חברי הוועדה יודעים בבירור כי השלום נשמר ביבשת מאז 1945 דווקא בגלל הנוכחות הצבאית של נאט”ו? איזו סיבה אחרת הייתה להעניק פרס לרב-מחבלים כמו ערפאת או לשקול ברצינות את המועמדות של מחרחרי מלחמה כמו הפוליטיקאי האירי ג’רי אדאמס או המהפכן הווייטנאמי לֵה דֶק טְהוֹ? הרשימה הזו נמשכת עוד ועוד.
למזלנו, המנהיגים האמיתיים בימינו מבינים היטב את החשיבות השולית של גופים כמו ועדת הנובל או האיחוד האירופי. עם כל חשיבותם העצמית ולמרבה הצער, שני ארגונים אלה פועלים בסופו של דבר נגד השלום, נגד זכויות אדם ונגד שגשוג.
קולונל ריצ’ארד קמפ היה מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן ושירת גם בעיראק, סעודיה, בבלקן ובצפון אירלנד. בעבר כיהן כראש צוות הטרור הבינלאומי בוועדת המודיעין המשולבת של בריטניה. המאמר פורסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
בעוד מעט יותר מחודש אמור להסתיים אמברגו הנשק על איראן במסגרת החלטה 2231 של מועצת הביטחון, ובכירי משרד ההגנה במדינה כבר מצהירים על כוונתם להתחיל ולייצא אמצעי לחימה. אם תחדש איראן את הייצוא, יהווה הדבר את אחד מהפירות הממשיים של הסכם הגרעין, לאחר שעד כה הסנקציות שהטילה ארה”ב מנעו ממנה ליהנות מהפירות הכלכליים נוכח כישלונה של אירופה לעמוד בהתחייבויותיה והלחץ האמריקני.
שר ההגנה אמיר חאתמי אמר כי עם הסרתן של הסנקציות שמורה לאיראן, כמו כל מדינה אחרת, הזכות לנוכחות ערה יותר בשוק אמצעי הלחימה במסגרת החוק והרגולציה הבינלאומית, והוסיף כי היא יכולה לייצא הרבה יותר מאשר בכוונתה לייבא. לדבריו, איראן מייצרת בעצמה כתשעים אחוזים מאמצעי הלחימה והציוד להם היא זקוקה, ולשאר עשרת האחוזים לא תהיה השפעה של ממש על כוח ההגנה שלה.
עוד אמר חאתמי כי איראן מתמקדת עתה בכמות, באיכות, במגוון ובדיוק הטילים שברשותה ובקרוב תפתח טילי שיוט למרחק אלף ק”מ. לדבריו, הישגיה של איראן בתחום הייצור העצמי הם “בעיקר בזכות הסנקציות שהוטלו עליה” והנחיות המנהיג על “תנופה” בייצור עצמי של מוצרים כחלק מהמאבק בהן. חאתמי הבהיר כי עם הסרת האמברגו לאיראן תהיה זכות חוקית לעשות עסקים “עם מדינות ידידותיות…יש לתעשיות ההגנה של איראן יכולות ייצור ויכולות טכניות שיכולות להיות מופנות לייצוא של סחורה ושל שרותים. עד כה ונוכח הסנקציות, תעשיות ההגנה ייצאו מוצרים שאינם מוגדרים כנשק, לאחר הסרתן נוכל לייצא גם נשק”.
חאתמי ציין כי לאחר כישלונה של ארה”ב להאריך את האמברגו במועצת הביטחון, היא ניסתה לכפות את מנגנון ה-snapback אך איראן ושאר השותפות להסכם הגרעין טוענות כי היא אינה יכולה לעשות כן שכן היא נטשה את הסכם הגרעין. גם הנשיא רוחאני הבהיר לאחרונה כי בכוונת איראן לחזור לשוק הבינלאומי של הסחר באמצעי לחימה.
“ייצוא במיליארדי דולרים”
בהקשר זה אמר ב-3 בספטמבר ראש התעשיות הימיות של משרד ההגנה אמיר רסתגא במהלך תערוכה בה הוצגו מערכות לחימה ימיות, כי איראן יכולה לייצר כמויות גדולות של ציוד צבאי ולמכור אותן למדינות זרות וכי בידה האפשרות לייצא אמצעי לחימה במיליארדי דולרים בשנה. הוא הוסיף כי ארגונו מתכנן צוללת חדשה שתקרא בעת’ת (“משימה”) לאור הניסיון שצבר בעבר בבניית צוללות, וכמו כן אמר כי התעשיות הימיות מפתחות גם רחפות ובקרוב תצוידנה משחתות איראניות במערכות שיגור אנכי (VLS) של טילי שיוט.
לאיראן תעשיה צבאית מפותחת מאד והיא מייצרת מגוון רחב של אמצעי לחימה אותם תנסה לשווק ללקוחותיה במזרח התיכון ואף לשותפות לדרך בדרום אמריקה, דוגמת ונצואלה. שורשי תעשיית הנשק באיראן והישגיה בתחומים רבים הם תולדה של סנקציות בהם הייתה נתונה עוד בימי מלחמת איראן-עיראק, שהשפיעו הן על רצונה להגיע ליכולת ייצור עצמי והן על התפתחות הדוקטרינה הצבאית – הרתעה, הגנה ומניעת התקפה נגדה – המכתיבה במידה רבה את בניית הכוח הצבא.
על כן ההרתעה האיראנית מבוססת במידה רבה על לחימה אסימטרית (ביבשה, בים ובאוויר) וכן על גורמי ומדינות חסות הפזורים במזרח התיכון (עיראק, תימן, סוריה, לבנון), ובהם רואה איראן מעין קו הגנה ראשון על בטחונה הלאומי. גורמים אלה זוכים לאספקת סדירה של אמצעי לחימה ואימון בעיקר באמצעות ‘כוח קודס’ של משמרות המהפכה.
מעבר לזאת, אזורים כמו תימן למשל מהווים למעשה את שדה הניסויים הגדול ביותר של איראן לבחינת מערכות הלחימה מתוצרתה – בעיקר הרקטות, הטילים והטילים, סירות הנפץ המהירות, המל”טים התוקפים ומערכות נוספות אותן מנסה איראן בלבנון – בעיקר טילים מדויקים ורקטות המהוות רכיב מכריע בלוחמה האסימטרית. במדינות תומכות באמריקה הלטינית – בחצר האחורית של ארה”ב – דוגמת ונצואלה רואה איראן הזדמנות להתמודד עם ארה”ב, כמו במקרה מכליות הדלק, ולנסות להגיע מולה לאיזון באמצעות מכירת אמצעי לחימה וציוד.
סל הייצוא האיראני
לקראת פקיעת האמברגו, ערכה סוכנות הידיעות ‘מהר’ בראשית חודש יולי רשימת מכולת של ציוד ואמצעי לחימה אותם תוכל לייצא איראן למגוון רחב של לקוחות:
– טילים: “איראן ידועה כאחת היצרניות הגדולות של טילים, טילי שיוט, טילים בליסטיים, טילים מונחים מדויקים” היכולים לסייע למדינות אחרות ולמשוך קונים. “המוצרים כבר הוכיחו את יעילותם במלחמה נגד המדינה האסלאמית (דאעש)…ואך פגעו בבסיס חיל האוויר האמריקני עין אלאסד בעיראק”.
– ציוד ימי: לאיראן מגוון רחב של פלטפורמות ימיות, ספינות, צוללות משחתות, סירות מהירות וכן מגוון רחב של אמצעי לחימה – נגד צוללות, נגד מטוסים, נגד ספינות ועוד. כל אלה יכולים לייצר רווחים לתעשיות ההגנה.
– מל”טים: בתחום זה נטען כי איראן יכולה להוות מתחרה ראויה בזירה הבינלאומית ומהווה את “הגורם המוביל באזור בייצור ובהפעלה של מל”טים”. עובדה זו יכולה למשוך קונים רבים הזקוקים להם למטרות מחקר ומדע. הוזכרו מל”טים מסוג ‘שאהד’, ‘קראר’ ו’אבאביל’.
– מערכות הגנה אווירית: בזכות הסנקציות הצליחה איראן לבנות מערכות הגנה אווירית מתוצרת מקומית והשיגה התקדמות רבה בתחום כאשר לארה”ב ולרוסיה אין יותר יתרון או מונופול בו. המערכות האיראניות הצליחו להפיל את המל”ט האמריקני המתקדם, ויכולות להתאים למדינות רבות באזור. בין המערכות שהוזכרו Bavar-373 Sayad, Khordad – כולן מערכות אותן ניתן לשווק גם במסגרת תערוכות נשק בינלאומיות.
– מערכות לחימת קרקע: מאמצעי לחימה ועד רכבים, טנקים ונגמ”שים מתוצרת התעשייה הצבאית של איראן. מוזכר הטנק ‘קראר’ המושווה ל-T-90 הרוסי שעמד במוקד הלחימה בדאעש וכן נגמ”ש ה’טופאן’. כל זאת לצד רובי צלפים שיכולים להיות כלולים ב”סל הייצוא האיראני”.
הגנה בסוריה, נוכחות בוונצואלה
למרות שרק בעוד שלוש שנים יוסרו הסנקציות על איראן בתחום הטילים הבליסטיים מתוקף החלטת מועצת הביטחון, היא יכולה בינתיים לנסות ולמכור מערכות הגנה אווירית, טילים ורקטות אחרות שהיא מייצרת עבור סוריה. בראשית חודש יולי חתמו שר ההגנה הסורי עלי עבדאללה איוב והרמטכ”ל האיראני מחמד חסין באקרי על “הסכם צבאי מקיף” לחזוק שיתוף הפעולה בין הצבאות של שתי המדינות כדי “לעמוד בפני הלחץ האמריקני”.
הרמטכ”ל האיראני הדגיש כי שיתוף הפעולה הצבאי בין שתי המדינות “יחזק את מערכות ההגנה האווירית בסוריה”. לאיראן אינטרס אסטרטגי לנסות ולשפר את המערכות בסוריה, נוכח התקיפות החוזרות ונשנות מצד ישראל נגד יעדים של משמרות המהפכה ומיליציות שיעיות, ומחבלות במאמץ ההתבססות האיראנית ובניסיונה להעביר לחיזבאללה ציוד לפרויקט דיוק הטילים. לא ברור כיצד תוכל סוריה לשלם על המערכות אולם נראה כי איראן תנסה לנצל את פקיעת האמברגו כדי להעבירן לסוריה נוכח האינטרסים שלה עצמה.
טיל איראני מסוג ‘בוואר’ | Tasnim News Agency
לאחרונה פתחה חברת ETKA הקשורה לצבא האיראני מספר חנויות מכולת בוונצואלה. שר ההגנה האיראני חאתמי אמר כי מדובר במהלך המשקף את היחסים בין המדינות והן את שיתוף הפעולה הכלכלי עם הסקטור הפרטי בוונצואלה. ל-ETKA יכולות ייצור ושיווק טובות גם במדינות נוספות, ושיתוף הפעולה יכול להתרחב במסגרת תוכנית “תנופת הייצור” של המנהיג ח’אמנאי. בראש ETKA עומד עבא רצ’אא’י שמונה על ידי שר ההגנה חאתמי. במסגרת הסיוע בדלק שהעבירה איראן לוונצואלה הגיעו באמצעות חברת Mahan מומחים לזיקוק ומומחים צבאיים, חלקם עם קשרים למשמרות המהפכה. הספינה Golsan שהובילה את המצרכים נמצאת בבעלות חברתMosakhar Darya Shipping הנתונה לסנקציות אמריקניות.
לאחרונה הוטענה האנייה באבקת אלומיניום (Alumina) המשמשת בתעשיית הטילים והיא עושה כנראה את דרכה לאיראן. יצוין כי ארה”ב הטילה סנקציות על תעשיית המתכת באיראן בשל הקשר לתוכניות הטילים הבליסטיים. כלי התקשורת בוונצואלה טוענים כי המשלוח באנייה הוא של מנגו. נכון ל-8 ספטמבר הספינה עוגנת בפורט סעיד במצרים.
לא כל המכשולים הוסרו
יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי הסרת אמברגו הנשק על איראן מתוקף החלטה 2231 אין פרושו שהיא יכולה להתחיל לייצא או לייבא נשק כרצונה.
איראן עדין נתונה תחת משטרי סנקציות נוספים המונעים ממנה למכור, וממדינות מסוימות לקנות או למכור לה אמצעי לחימה. על איראן עדיין מוטל אמברגו נשק של האיחוד האירופי, וסנקציות אמריקניות על מערכת הבנקאות באופן המקשה לבצע עסקאות נשק לגיטימות. ממעל מרחף גם איום הסנקציות השניוניות נגד חברות סיניות, רוסיות או אחרות שינסו למכור נשק לאיראן.
כמו כן קיימות החלטות אחרות של מועצת הביטחון המכוונות ללקוחות פוטנציאלים דוגמת לבנון (החלטה 1701) ותימן (החלטה 2261) ואוסרות על מכירת והעברת נשק אליהן. יודגש עם זאת כי איראן לא מכבדת החלטות אלה וממשיכה בהעברת אמצעי לחימה, אימון וכספים לחיזבאללה בלבנון ולמורדים החות’ים בתימן, בעיקר בתחום הטילים והרקטות, לצד אספקה שוטפת של נשק קל, סירות מהירות ואמצעי הגנה אווירית.
טנק איראני מסוג ‘קראר’ | Tasnim News
גם אם תתחיל איראן לקנות מערכות נשק מרוסיה ומסין, לא נראה שיחול שינוי בדוקטרינה הצבאית שלה המתבססת על הרתעת האויב ומניעה ממנו לפלוש לתחומה, והיא תמשיך להתבסס בעיקר על לוחמה א-סימטרית נוכח יתרונן של ישראל, ארה”ב ומדינות המפרץ בעיקר בכוח אווירי עדיף.
נראה כי איראן תעדיף להתמקד ברכש לחיזוק מערכות ההגנה האווירית בעיקר מרוסיה, לצד מערכות ההגנה שלה עצמה. איראן אולי תנצל את ההזדמנות לבצע הנדסה הפוכה ותתחיל לייצר בעצמה, כפי שעשתה בעבר עם טילים סיניים מסוגים שונים, מערכות נ”ט, רובי צלפים אוסטרים ועוד. אחד התחומים בהם השיגה איראן התקדמות משמעותית בשנים האחרונות הוא תחום המל”טים לאיסוף ותקיפה ונראה כי היא תנסה לקדם מכירה לגיטימית שלהם ללקוחות שונים.
מל”טים איראניים כבר פעילים היום בתימן, לבנון, עיראק וסוריה וכמובן בשמי המפרץ הפרסי. איראן הנמצאת בתחרות מול טורקיה ואיחוד האמירויות המפעילות מל”טים משלהן בסוריה, בלוב ובתימן, ותנסה לשווק מערכות מתוצרתה למגוון הלקוחות המוגבל. תחום נוסף הוא סירות מהירות המהוות נדבך מרכזי בלוחמה הימית האיראנית, חלקן כבר פועלות באזור הים האדום ומשמשות את החות’ים במלחמה נגד הקואליציה הערבית בהובלת סעודיה, לצד סירות נפץ הנשלטות מרחוק.
ייצוא תמורת הסכם הגרעין?
ארה”ב תמשיך ככל הנראה במאמציה בערוצים שונים לנסות ולמנוע ייצא וייבוא נשק על ידי איראן. איראן מצדה תנסה להעמיד את פקיעת האמברגו כמבחן נוסף לרצינות החתומות על הסכם הגרעין לממש את ההטבות הגלומות בו עבורה.
עד כה נכשלו מדינות אירופה לספק את הסחורה הכלכלית מבחינתה. פקיעת האמברגו מספקת לאיראן הישג ראשון של ממש מהסכם הגרעין, אך הדרך להפוך את קץ האמברגו למזומנים לגיטימיים עדיין ארוכה.
הנשיא חסן רוחאני יכול להציג את פקיעת האמברגו כהישג מול המחנה השמרני בארצו, אך בסופו של דבר אם לא תוכל איראן לייצא או לייבא נוכח חששן של מדינות מסנקציות לא ירשם לטובת טהרן שום הישג, ויכולת התמרון של רוחאני מול השמרנים בנוגע ליישום הסכם הגרעין עשויה להצטמצם.
בכל מקרה, רשימת המדינות אליהן יכולה איראן לייצא את מרכולתה הצבאית מצומצמת ולחלקן (תימן, לבנון, חיזבאללה) היא מעבירה ממילא אמצעי לחימה תוך הפרת החלטות מועצת הביטחון. איראן תנסה להפעיל לחץ על מדינות החברות במועצת הביטחון ולחדד בפניהן את הדילמה” מה מסוכן יותר? להעניק לה לגיטימציה לייצא אמצעים וציוד לחימה למדינות בעייתיות דוגמת או להסתכן בשחיקה נוספת של הסכם הגרעין?
סא”ל (במיל’) מיכאל סגל הוא חוקר בכיר ומומחה לנושאים אסטרטגיים, ושירת בצה”ל בחטיבת המחקר של אמ”ן בתחומי איראן והפלסטינים. המאמר התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
