השבוע בישר לנו “ידיעות אחרונות” שג’ייסון גרינבלט, שליחו המיוחד של הנשיא טראמפ למזרח התיכון, אמר שלאמריקנים יש כוונה לחבר בחזרה את רצועת עזה עם הרשות הפלסטינית. אם הוא אכן אמר זאת, הרי שיש בכך גילוי מרכיב חשוב בתכנית השלום האמריקנית, אשר הממשל מכין אותה כבר יותר משנה.
מי שהכליל את חיבור עזה ליו”ש בתכנית השלום, כנראה התרשם מאוד מדברי כל הדוברים הפלסטינים. שכן כולם – הן אלו של הרש”פ והן אלו של חמאס – מדברים יומם ולילה על החובה לאחד מחדש את “שני חלקי המולדת”, שישראל משתוקקת לראות אותם נפרדים זה מזה ועוינים זה לזה. גם סקרי דעת הקהל הנערכים ברש”פ מראים באופן ברור שהרחוב הערבי, הן בעזה והן ביו”ש, תומך באיחוד מחדש שנקטע כאשר חמאס השתלט על עזה ביוני 2007.
האמריקנים ראו ושמעו את הקונצנזוס הפלסטיני בעניין זה והבינו שזה מה שהפלסטינים ברחוב ובהנהגה רוצים. לכן הרעיון הזה נכנס לתכנית כדי לגרום לפלסטינים לקבל אותה, אחרי שכולם – אש”ף, חמאס, חזיתות וארגונים – הודיעו פה אחד שהם דוחים אותה על הסף. גרינבלט גם אמר ש”נתניהו ייאלץ לקבל החלטות לא קלות”, וכוונתו היא שישראל תיאלץ לקבל את חידוש החיבור בין עזה ויו”ש.
משמעות הדיבור
אז אם כל הפלסטינים רוצים באיחוד והאמריקנים מסכימים איתם, היכן הבעיה? למה הפלסטינים לא מסכימים לפחות על הפרט הזה בתכנית השלום האמריקנית? התשובה קשורה לפרט חשוב מאוד בתרבות המזרח התיכון, השונה לחלוטין בתרבות המערב, והוא משמעויות הדיבור.
תרבות המערב מקבלת את מה שפלוני אומר כלשונו. למשל, אם אני אומר שאני מסכים עם דברי בן שיחי, משמעות הדבר היא ששמעתי את דבריו, שקלתי אותם ואני מצטרף לדעתו. המערב נותן אמון בדובר ומקבל את דבריו מכיוון שבמערב יש לאדם את החופש לומר את שעל ליבו ללא חשש. לכן התפיסה היא שאם אדם אומר משהו אז זה מה שהוא חושב ומרגיש.
במזרח התיכון, לעומת זאת, לכל דבר שנאמר יש שלושה רבדים: הרובד העליון והגלוי שהוא תוכן הדברים, הרובד האמצעי שהוא מה הדובר מתכוון לומר, והרובד התחתון שהוא מה שהדובר מסתיר בדבריו. השומע מאזין לדברים, אך עם זאת מנסה לחדור אל הרבדים הנחבאים, אל הכוונה האמתית של הדובר ואל מה שהוא מסתיר.
לכן כאשר פוליטיקאי פלסטיני כלשהו, מאש”ף או מחמאס, מכריז כי “עלינו לחבר מחדש את עזה והגדה”, הוא למעשה מתכוון לומר: “הבנתי שזה מה שהרחוב רוצה, ואני אומר את מה שהרחוב רוצה לשמוע”. בכך הוא גם הוא מסתיר את הידיעה הברורה שהדבר לא יקרה, ואת כוונתו להטיל על הצד השני את האחריות על המשך הפילוג.
לא שוכחים ולא סולחים
האיחוד בין יו”ש ועזה לא יכול לקרות מכיוון שמדובר בשני אזורים שונים לחלוטין בתרבותם, בלשונם, בהנהגתם ובאורח החשיבה שלהם. הלשון הערבית של עזה היא דיאלקט בדואי הגזור מהערבית המדוברת של סעודיה, ואילו לשונם של הערבים יושבי יו”ש היא הלהג הפלסטיני הקשור ללשון המדוברת בסוריה. הלשון איננה רק גורם טכני של תקשורת אלא גם מבטאת תרבות: בעזה רווחת התרבות הבדואית, בעוד שתרבות הערבים ביו”ש היא תרבות של פלאחים ויושבי עיר.
ההנהגה בעזה היא ארגון חמאס, ארגון בעל אופי דתי המשקף את אופי האוכלוסייה. מנגד, אש”ף השולט ברשות הוא ארגון לאומי בעל אג’נדה חילונית המבטא את אופי האוכלוסייה הערבית של יו”ש, למעט אזור מהר חברון שתושביו מסורתיים למדיי.
לכן הפילוג בין עזה ויו”ש איננו רק פוליטי אלא נובע מהבדלי תרבות תהומיים בין שתי אוכלוסיות נפרדות, שמעולם לא חיו יחדיו למעט התקופה הקצרה בין הקמת הרש”פ בשנת 1994 והפילוג בשנת 2007. 14 שנים שגם בהן לא הייתה התמזגות תרבותית בין שני האזורים.
משמעותי יותר הוא הדם הרע הזורם בין שני הארגונים השולטים, אש”ף וחמאס: הביטויים שבהם משתמשים הצדדים זה נגד זה הם הגרועים ביותר הנמצאים בלשון הפוליטית הערבית: “בוגדים”, “משת”פים של ישראל”, “משמאר הגפול” (=”משמר הגבול” של ישראל), “מושחתים”, “מוצצי דם” ועוד ביטויים רבים ורעים מאלה.
מרכיב הכעס והזעם ההדדי משחק גם הוא תפקיד חשוב: אנשי חמאס זוכרים היטב את העינויים הנוראים אותם עברו במרתפי החקירות של ארגוני הביטחון של הרשות. אנשי אש”ף מצידם זוכרים היטב איך בשנת 2007 חמאס הוציא להורג את פעילי ארגוני הביטחון הפלסטינים בעזה מול עיני משפחותיהם. במזרח התיכון לא שוכחים ולא סולחים, אלא ממתינים לשעת הכושר לבצע נקמת דם שתשיב לנפגע את כבודו שחולל.
פייק פיוס
מאז שהוקמה תנועת חמאס בשלהי 1987, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, היא מאתגרת את מנהיגות אש”ף ואת ההכרה שקיבל הארגון בעולם הערבי ובזירה הבינלאומית כארגון היחיד המייצג את “העם הפלסטיני”.
ישראל תמכה בתפיסה שאש”ף הוא האלטרנטיבה הרצויה, שכן במשך תקופה ארוכה סברו מנהיגי ישראל – פרס, ביילין, ורבין שנגרר אחריהם – כי אש”ף, למרות שאינו ארגון ציוני, הוא התשובה לחמאס. אם רק נשליט אותו על הפלסטינים הוא יהפוך לארגון שלום “ויטפל בחמאס בלי בג”ץ ובלי בצלם”.
העולם התרשם מאוד מעמדת ההנהגה הישראלית ואימץ גם הוא את ההנחה הזו, שראשי חמאס מתנגדים לה לחלוטין שכן הם טוענים שאש”ף איבד את דרכו כשחתם על הסכם אוסלו המעניק לישראל “תעודת ביטוח”. על פי גישת חמאס, מדינת ישראל חייבת להימחק מעל פני אדמת פלסטין הקדושה למוסלמים בלבד.
מחמוד עבאס כמעט נרצח בניסיון התנקשות בחייו כאשר ביקר בעזה בפעם הראשונה אחרי שעלה לכס היו”ר. הכדור הקטלני חלף בסמוך אליו והרג אחד משומרי ראשו. לפני מספר חודשים הוא שלח לעזה את ראש ממשלתו ראמי חמדאללה ואת ראש ארגוני הביטחון של הרש”פ, מאג’ד פרג’. כמה מאות מטרים אחרי שעברו את מחסום ארז לתוך רצועת עזה, התפוצץ מטען צד ליד שיירתם וכפסע היה בינם ובין המוות.
בשל מחלוקות, הבדלים וסכסוכים אלה, אני אומר כבר יותר מ-11 שנים, מאז שחמאס השתלטו על עזה, שהגירושין בין עזה ויו”ש הם גירושין נצחיים. אין שום סיכוי לגשר עליהם באמת, למרות מאות הפעמים שבהן ישבו נציגי הצדדים כדי לסיים את הפילוג ולמרות מאות המסמכים המשותפים שנחתמו. יתכן שבעתיד יהיה “הסכם פיוס” כלשהוא נוסף, אבל פיוס אמיתי לא יהיה, שכן הצדדים עברו כבר מזמן את נקודת האל-חזור.
הסיבה לכשלון
עכשיו רק נותר לברר מה גרם לג’ייסון גרינבלט להכריז על החיבור בין עזה ויו”ש כחלק מ”תכנית המאה” של הממשל האמריקני. נראה שהוא חושב שיש לכך סיכוי מכיוון שזה מה שכולם אומרים. גרינבלט– כמו רוב האמריקנים – מאמין שמה שהם אומרים זה מה שהם מתכוונים.
האמריקני לא מאמין שבמזרח התיכון אדם יכול לומר דבר אחד ולהתכוון לדבר הפוך לחלוטין. האמריקני לא מסוגל לרדת לעומק הרבדים ולהבחין בכוונות הנסתרות. ייתכן שזו הסיבה העמוקה לכישלון כל התכניות האמריקניות, והישראליות, לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני, האמריקני והישראלי חושבים כמו אדם מערבי, ואילו הפלסטיני ואחיו הערביים חושבים כמו בני המזרח התיכון.
כל עוד לא נבין את תרבות המזרח לעומקה על כל רבדיה אז אולי נמשיך לייצר תכניות שלום, אך שלום אמיתי לא יהיה.
לחצו כאן לכל הטורים של ד”ר מרדכי קידר
The post כישלון ידוע מראש: ארה”ב ממשיכה לא להבין את התרבות הערבית appeared first on מידה.