חמישים ואחת שנים עברו מאז מלחמת ששת הימים. חמישים ואחת שנים שבהן ישראל התקדמה בכל ההיבטים: בכלכלה, בטכנולוגיה, בחברה ובעיקר במצב הגיאו-פוליטי שלה. שתי מדינות ערביות הגובלות עם ישראל – מצרים וירדן – חתמו איתה על הסכם שלום, ומספר מדינות ערביות מקיימות עם ישראל קשרים מאחורי הקלעים. ישראל חברת כבוד “בארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי” (OECD), וההכנסה הלאומית לנפש בישראל מתקרבת ל- 40,000 דולר לשנה.
האם נפתרו כל בעיותיה של ישראל? לא ולא. ישראל נאלצה להילחם על קיומה גם אחרי מלחמת 1967: בשנים של מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור ב-73, ובמלחמות לבנון הראשונה והשנייה. גם בין המלחמות קיים איום הטרור המתמיד, ולאחרונה יש לישראל בעיה גדולה ושמה איראן. כל אלה הן בעיות שניתן להתמודד איתן.
העולם הערבי לעומת זאת, עדיין לא התאושש ממפלת ששת הימים, בעיקר בגלל התרבות הערבית המתקשה להתמודד עם כישלון ועם הבושה המתלווה אליו. ההודאה בכישלון מחייבת לחפש את סיבת הכישלון ואת האחראי לכישלון, ומטילה חובה לפעול כדי למנוע את הישנות התבוסה.
עצם העיסוק בתבוסה הוא בעייתי, כי מטבע הדברים מי שאחראי לה הוא השליט, ובעולם הערבי של 1967 אסור לאזרחים למתוח ביקורת על השליט – גמאל עבד אל-נאצר במצרים, המלך חוסיין בירדן וסלאח ג’דיד וחאפז אל-אסד בסוריה.
שיחת טלפון מפתיעה
ישראל פתחה את המלחמה במכה אווירית שהשמידה על הקרקע את חילות האוויר של מצרים, ירדן וסוריה, ופגעה גם בחילות האוויר של לבנון ועיראק. נשיא מצרים נאצר והמלך הירדני לא יכלו לשאת את הבושה ובשיחת טלפון שקיימו החליטו לפרסם ידיעה שחיל האוויר האמריקני הוא אשר תקף את בסיסי האוויר שלהן והשמיד את מטוסיהם. המודיעין הישראלי קלט את השיחה, ואחרי שתחנות הרדיו המצריות והירדניות דיווחו על “ההתקפה האמריקנית”, שודרה השיחה בקול ישראל.
שידור השיחה הציג את שני הדיקטטורים במערומי שקרנותם, ונאצר נפגע כל כך קשה עד שחש שהוא חייב להתפטר. המונים פרצו לרחובות בהפגנות שאורגנו על ידי השלטון, והוא “נכנע לדרישת ההמון” וחזר בו מהתפטרותו. אחרי שלוש שנים הוא נפטר משברון לבב, ככל הנראה בגלל הביזיון שנגרם לו בתבוסת ששת הימים ובגלל הבושה שישראל גרמה לו בשידור שיחתו עם המלך חוסיין.
הקלטת השיחה בין נאצר לחוסיין:
גם בסוריה גרמה המלחמה בושה גדולה לנשיא סלאח ג’דיד ולשר הביטחון ששימש גם כמפקד חיל האוויר, חאפז אל-אסד. הם נחשבו כאחראים לתבוסה בגלל העובדה ששנה קודם למלחמה, כשהשתלטו על סוריה ב-1966, הם סילקו מהצבא כמחצית מקציני הצבא בחשד שהם אינם נאמנים לשלטון. קצינים רבים גם הוצאו אז להורג, וצבא סוריה תיפקד במלחמה באופן גרוע לחלוטין כתוצאה מכך. הכישלון היה אחד התירוצים של אסד לסלק את ג’דיד מהנשיאות בנובמבר 1970.
במקרה הסורי, ישראל גרמה לג’דיד ולאסד בושה גדולה באופן שבו היא כבשה את העיר קונייטרה, בירת מחוז הגולן, ב-10 ביוני. ישראל זייפה מהדורת חדשות בתדר של הרדיו הרשמי הסורי, והקריין שהיה חייל ישראלי ממוצא סורי הכריז על נפילת קונייטרה עוד לפני שהקרב על העיר הזו החל. החיילים הסורים שהגנו על העיר שמעו בחדשות על נפילתה ונסו ללא קרב.
הבושה שנגרמה לאסד בגלל כיבוש הגולן בכלל ובגלל האופן שקונייטרה נפלה בידי ישראל בפרט, גרמה לו למועקה נפשית עמוקה שחזרה על עצמה בכל שנה ב-10 ביוני. במהלך כמעט 30 שנות שלטון, אסד לא הצליח להחזיר לסוריה את הגולן ולהשיב לעצמו את הכבוד. כאשר היה זקן, חולה וחלש, ליבו בגד בו והוא מת, ב-10 ביוני 2000.
שקיעת הלאומיות
תבוסת ששת הימים הביאה גם לירידה בפופולריות של אידיאולוגיית הלאומיות הערבית שגמאל עבד אל-נאצר היה המוביל הראשי שלה, והייתה עבורו כלי להשתלט על מדינות ערביות אחרות כדי ליצור “אחדות ערבית”.
מלבד סוריה שהצטרפה למצרים תחת שם “הרפובליקה הערבית המאוחדת” למשך שלוש שנים בין 1958 ו-1961, כל שליטי ערב האחרים הבינו שסיסמת “האחדות הלאומית הערבית” הייתה רק תירוץ של נאצר להשתלט על מדינותיהם, ולכן סירבו.
ירידת קרנה של הלאומיות הערבית גרמה לעליית האידיאולוגיה הפרטנית, זו הרואה בכל מדינה ערבית כמי שחייבת להישאר נפרדת ועצמאית. מצד שני, התהליך גרם לרבים לחפש את הסיבה לכישלון דווקא במסר הדתי.
אימאמים ודרשנים טענו באותם ימים ששתי האידיאולוגיות שהנחו את הערבים – הלאומיות הערבית במצרים והבעת’ הסוציאליסטי בסוריה – הן במהותן אידיאולוגיות מנוגדות לדת, שכן הן מציבות במרכז ההוויה את הלאום ואת החברה, ובכך הן דוחקות את אללה לשוליים. התבוסה במלחמה, על פי דרשני המסגדים, הייתה עונש שאללה הטיל על המדינות הללו בגלל שעזבו אותו והפנו לו עורף.
גישה דתית זו לתבוסת ששת הימים אפיינה את דרשני “האחים המוסלמים” אשר ניסו בכל כוחם להשתלט על מצרים וסוריה. בגלל עליית הפופולאריות של “האחים” במצרים, נאצר וממשיכו אנואר סאדאת רדפו עד מוות את מנהיגי התנועה. בסוריה הם התארגנו בשקט ופרצו במרד גלוי בשנת 1976, אסד נלחם בהם מלחמת חורמה וחיסל את המרד בטבח בעיר חמאת בפברואר 1982.
עליית האסלאם הפוליטי כאלטרנטיבה לאידיאולוגיות החילוניות המודרניסטיות במהלך חמישים השנים האחרונות, נחשבת גם היא כתגובה לתבוסת ששת הימים ולפשיטת הרגל של רעיונות החילון. גם הטרור האסלאמי שהעולם כולו סובל ממנו כיום, יכול בהחלט להיחשב כתגובה מאוחרת וכתוצאה לא ישירה של מלחמת ששת הימים.
ישראל כינתה את המלחמה “מלחמת ששת הימים” כדי להדגיש את העובדה שתוך שישה ימים בלבד היא הצליחה להביס שלוש מדינות ערביות. בשיח התקשורתי הערבי נהוג לקרוא למלחמה זו “מלחמת יוני 1967” כדי ליצור רושם כאילו שהמלחמה ארכה חודש שלם, ויש אפילו המתאמצים לקרוא לה “מלחמת 67” כאילו שנמשכה שנה שלמה.
בתקשורת הסורית המלחמה איננה מכונה “מלחמה” אלא “תוקפנות”, שכן מלחמה היא אירוע בין שתי מדינות, ואילו תוקפנות היא מעשה חד צדדי של מדינה אחת, ואילו האחרת כלל לא מפעילה את כוחותיה. הצגת המלחמה כ”תוקפנות” משדרת את המסר המשתמע ש”לא נכשלנו כי כלל לא נלחמנו”.
הרעיון הפלסטיני מתפוגג
עד מלחמת ששת הימים שלטה ירדן בשטחי יהודה ושומרון, והחניקה כל ניסיון של תושבי האזור לפתח תחושה לאומית “פלסטינית” נפרדת מממלכת ירדן. שחרור השטחים הללו מהכיבוש הירדני שחרר גם את התושבים הערבים מעולו של המודיעין הירדני, וישראל אפשרה להם לדבר, לכתוב ולפרסם את רעיון הלאומיות הפלסטינית ללא בעיה, כל עוד לא פעלו באופן אקטיבי נגדה.
לכן באופן פרדוקסאלי, מלחמת ששת הימים אפשרה לערביי יהודה, שומרון ועזה להמציא את רעיון “העם הפלסטיני” ולפתחו לממדים שהוא תפס כיום, המאפשרים לדובריו אפילו לשכנע את נבחרת הכדורגל של ארגנטינה להימנע מלבוא לירושלים ולערוך משחק ידידותי נגד נבחרת ישראל.
אלא שגם רעיון “הלאומיות הפלסטינית” מתפוגג לעינינו, כשהארגון העיקרי המקדם רעיון זה, אש”ף, הוא ארגון שחתם על שלום עם ישראל בספטמבר 1993 ואפילו משתף פעולה עם ארגוני הביטחון שלה כדי להחניק את ארגוני ההתנגדות האחרים. תנועת חמאס ריסקה את הרעיון הלאומי הפלסטיני במרידה בעזה ביוני 2007, וכך התברר שרעיון זה לא היה חזק יותר מרעיון הלאומיות הערבית שנפל חלל במלחמת ששת הימים.
כך, תפוסים בהזיות, מתרוצצים ערבים רבים בין אידיאולוגיות מודרניסטיות שיובאו מאירופה וקרסו בששה ימים, למרות שהדבר היחיד המסוגל לנהל מדינה ערבית הוא מצב השבטיות, המצב היחיד שנוצר על ידי תרבות המזרח התיכון, תרבות המדבר והשבט. אמירויות המפרץ הן המדינות הערביות המצליחות היחידות, רק בגלל העובדה שכל כל אחת מהן מבוססת על שבט אחד דומיננטי.
הגיע הזמן שהעולם הערבי יתעורר מההזיות, ובסיוע המערב ורוסיה ימוטט את המדינות הכושלות והמלאכותיות שהוקמו באזור על ידי הקולוניאליסטים. על חורבותיהן – הפיזיות והאידיאולוגית – יוכלו הערבים להקים אמירויות מצליחות ומשגשגות בשליטת המשפחות המקומיות, דוגמת אמירויות המפרץ.
The post שישה ימים, 51 שנים: העולם הערבי עדיין לא התאושש מ-1967 appeared first on מידה.