הסיוט הנאצי של יהודי לוב

היום לפני 70 שנה, ב-2 בנובמבר 1945, הסתער המון ערבי מוסת על יהודי לוב וביצע בהם שפטים איומים ● הפרעות התחוללו בחסות קצינים אנגלים, לאחר שצפון אפריקה נכבשה על-ידי הצבא הבריטי מידי הצבא הגרמני ● את מה שהנאצים לא הספיקו לעולל ליהודים במחנות ריכוז שהקימו בלב המדבר, ניסו להשלים הערבים

הגרמנים לא הספיקו לבצע את כל זממם; יהודים לובים שניצלו מברגן-בלזן. באדיבות יד ושם

כמו בשאר מדינות האסלאם, גם בלוב קיימו היהודים חיים תרבותיים עשירים, ואף השתלבו במסחר ובהנהגה המקומית. הקהילות היהודיות בלוב התרכזו בשלושה מוקדים עיקריים: 22,000 יהודים גרו במחוז טריפוליטניה המזרחי, הגובל בטוניסיה ובעיקר בעיר טריפולי; 3,600 יהודים גרו במחוז קרינאיקה המערבי, הגובל במצרים ובעיקר בעיר בנגזי; ו-7,000 יהודים גרו בכפרים במחוז פזאן שבלב המדבר הלובי. האחרונים התקיימו בתנאים פרימיטיביים וחלקם אף התגורר במערות חצובות בסלע.

בקיץ 1911, שנים ספורות לפני מלחמת העולם הראשונה, השתלטה איטליה על לוב. שמונה שנים מאוחר יותר, לאחר "חלוקת השלל" של המעצמות המנצחות במלחמת העולם, במסגרת הסכמי ורסאי, חשו האיטלקים מרמור קשה על קיפוחם בהסכמים. בניטו מוסוליני ניצל את האווירה הקשה, והשתלט עם מפלגתו הפאשיסטית על רומא מתוך הבטחה נחושה לחדש את תפארת האימפריה הרומית. לוב, ובהמשך גם סומליה ואתיופיה, היו מעתה לחלק מן האימפריה שאותה התכוון מוסוליני לכונן.

בתחילה הפאשיזם האיטלקי לא בישר רע ליהודים שתחת חסותו. מוסוליני מינה לכהונת מושל לוב את איטלו באלבו, טייס וגיבור מלחמה, והלה ראה ביהודים גורם חשוב לפיתוח הכלכלה וסיפק להם הגנה מול רדיפות המוסלמים. למעט חיכוך קשה עם ההנהגה היהודית בעקבות דרישתו לפתוח את החנויות שבעה ימים בשבוע, כולל בשבת, ניהל באלבו יחסים טובים עם היהודים.

אולם, בראשית שנות השלושים החלו להתקדר השמיים מעל יהודי גרמניה ואיטליה. הקשרים בין אדולף היטלר, שהיה למנהיג גרמניה הנאצית, חאג' אמין אל-חוסייני, מנהיג ערביי ארץ ישראל, ובניטו מוסוליני, הדוצ'ה של איטליה – הלכו והתהדקו, והסכנה החלה להתברר. האיטלקים סייעו לערבים במרד הערבי שפרץ באפריל 1936, וחצי שנה מאוחר יותר הוכרז על כינון ציר גרמניה-איטליה. ועדיין, למרות הקשרים שרקם עם הגורמים האנטישמיים המוצהרים, שב מוסוליני והצהיר בשלב זה שלארצו אין כל בעיה עם היהודים. במרץ 1937 אף ביקר מוסוליני ברובע היהודי בטריפולי. הוא הבטיח בחגיגיות לכבד את מסורות היהודים ומנהגיהם, והתחייב לבטל את גזירות השבת.

אמירות אלו התבררו כקצרות מועד. במרץ 1938 הונהגו באיטליה, ובכלל זה בלוב, חוקי גזע. ותחת חסות הממשלה קמה "ועדה מדעית" – La difesa della razza (ההגנה על הגזע) – אשר הגדירה אבחנה בין שלושה גזעים אנושיים: הגזע האיטלקי הנעלה, הגזע האפריקני הנחות, והגזע היהודי השפל מכולם. אך לאיטליה, מוקד הנצרות העולמי, התעוררה בעיה עם מסקנות הוועדה. באוגוסט 1938 התפרסם בבטאון המדעי של הוועדה הסבר לסתירה שנתגלעה בין התיאוריה על שפלות היהודים, ובין היותם מחולליה של הנצרות הקדושה. הפתרון היה פשוט: "היהודים של המאה ה-20 אינם יותר הצאצאים הישירים של העם ממנו בא הנוצרי הראשון. העם היהודי של היום אינו קשור גזעית לעם שהיה בעבר. היהודים אינם נמנים עם הגזע האיטלקי ועל כן יש להפלותם לרעה."

המצב מדרדר במהירות

ההנחיות נגזרו עד מהרה למעשים. עד סוף שנת 1938 גורשו הילדים היהודים מבתי הספר הממלכתיים, ורוכזו במוסדות נבדלים. יהודים הושפלו ופוטרו ממשרות ציבוריות. בינואר 1939 סופחה לוב באופן מלא לאיטליה תחת התואר "החוף הרביעי", וב-10 ביוני 1940 הצטרף הפאשיזם האיטלקי לקרבות מלחמת העולם השניה לצד גרמניה הנאצית. בלוב התפרסו 220,000 חיילים איטלקים, ואליהם צורפו 80,000 מוסלמים. איטלו באלבו, שנודע בהסתייגותו מן הנאצים, נהרג בתאונת מטוס מסתורית, ומותו הגביר את העוינות המופגנת כלפי היהודים. הללו הואשמו בפומבי בהרס כלכלת לוב.

לא רק באירופה; מחנה הריכוז גאד'ו במדבריות לוב. באדיבות ויקימדיה

במהלך ספטמבר 1940 הפגיזו האיטלקים את תל-אביב, והבריטים הפגיזו מצדם את בנגזי וטריפולי. עיקר ההפגזות היה על מוקדי התשתית הגדולים, תחנת הכוח והנמל, שבין שניהם שכן ה"חארה" – (הרובע היהודי) של טריפולי. ההפגזות גרמו לפגיעות קשות. 60 יהודים נהרגו, רבים נפצעו, ונזק עצום נגרם לרכוש. מאות יהודים נמלטו לכפרים המרוחקים וחיו תקופה ארוכה כפליטים, ובהעדרם בזזו הערבים את רכושם. היהודים שהחליטו להישאר בערים סבלו מרדיפות השלטונות האיטלקיים ומהתנכלויות של שכניהם הערבים.

ב-1940 נראה היה שחל מפנה: הצבא הבריטי כבש את לוב והכוח האיטלקי הובס. האוכלוסיה הערבית הנכבשת קיבלה את הבריטים בקרירות, ואילו היהודים הביעו שמחה מופגנת, לא מעט בשל המפגש עם לוחמים יהודים-אנגלים שלחמו בחיל החפרים וביחידות התובלה הבריטיות.

אך הסיפור לא תם כאן. הכישלון המוחץ של האיטלקים הביא להקמת הקורפוס האפריקני הגרמני בפיקודו של ארווין רומל. באביב 1941 נסוג הצבא הבריטי מקירינאיקה לכיוון ארץ ישראל, וכוחותיו של רומל פלשו בסערה ללוב. עשרות יהודים ניצלו את ההזדמנות, חברו לנהגים היהודים והוברחו כנוסעים סמויים לארץ. אולם, בתווך שבין הנסיגה הבריטית ובין השתלטות רומל על לוב, שילמו הקהילות היהודיות מחיר כבד על שמחתם למראה החיילים האנגלים. הערבים ניצלו את היעדר השלטון ופרעו בשכניהם היהודים, חנויות ובתים של יהודים נבזזו, ועשרות נרצחו או הושלכו לבתי הכלא. היהודים הואשמו בבגידה וברמיסת הכבוד האיטלקי, ושלושה מהם נידונו למוות והוצאו להורג ביוני 1942.

כניסת הקורפוס האפריקני הביאה להשלטה מחודשת ונחרצת יותר של חוקי הגזע בלוב, ועם הגעת הידיעות על גורלם המר של היהודים בארצות הכיבוש הנאצי, הדבר גרם לבהלה בקרב יהודי לוב. זרם הפליטים מערי לוב אל הכפרים גבר, והללו סבלו מחרפת רעב, מחלות ומגפות. השלטונות מצדם, הגלו מאות יהודים למחנות הסגר שם הם נכלאו בתנאים איומים. מאות יהודים – בעיקר אלו בעלי האזרחות האירופאית – הוגלו לאיטליה, שם הם נאלצו להתמודד עם הכפור העז כאשר הם מצוידים בבגדי המדבר הקלים שלבשו כאשר גורשו. בהמשך המלחמה הועברו הגולים למחנות אינסברוק-רייכנאו באוסטריה, ולמחנות ההשמדה ברגן-בלזן ואושוויץ.

מסילות אל ההשמדה

ב-20 בינואר 1942 התקיימה ועידת ונזה הידועה לשמצה, לשם ארגון הלוגיסטיקה המורכבת של יישום "הפתרון הסופי". ממחקריהם של ד"ר עירית אברמסקי-בליי ויעקב חג'ג'-לילוף, עולה שבדו"ח הסודי והמדויק למדי שיצא בתום הוועידה – אשר פירט את מנין היהודים בכל אחת מארצות הכיבוש – נכללה השמדת יהודי לוב עם יהודי איטליה, והשמדת יהודי טוניס עם יהודי צרפת.

במהלך החודשים הבאים נכבשה לוב בשנית בידי הבריטים ושוב נכבשה מחדש על-ידי הכוחות הגרמניים, שכעת התחילו במבצע לדילול יהדות לוב באמצעות הגליית אלפים למחנות הכפיה צ'יוויטלה דל טורונט, ארצו, באניו א-ריפולי ובאזאנו שבאיטליה. בשלב הבא הוגלו יהודים מקרינאיקה למחנות הריכוז בוקבוק וסידי אל-עזיז שהוקמו בלב המדבר, ושם הם ביצעו עבודות כפיה מפרכות. אחת המשימות בהן עסקו הייתה סלילת הרכבת הטראנס-סהרית, שאת תכליתה ניתן רק לשער.

לפי אברמסקי-בליי וחג'ג'-לילוף נשלחו 2,600 יהודים לובים למחנה הריכוז ג'אדו, כחלק מתכנית להשתמש בו כתחנת ביניים לקראת העברה למחנות ההשמדה באירופה. במחנה ג'אדו מתו 562 יהודים ממחלות ומרעב או נרצחו בעינויים. מנין כלל נרצחי לוב בשואה עומד על 712 נפש. (2.5% מכלל האוכלוסיה).

כבש את לוב מידי הבריטים; הגנרל רומל במדבר הערבי. באדיבות ויקימדיה

הניצחון הבריטי בקרב אל-עלמיין השלישי, בספטמבר 1942, הביא לנסיגת הצבא הנאצי ולכיבוש מחודש, חמישי תוך שנתיים, של לוב. במהלך נסיגה זו, בחודש ינואר 1943, פנה המופתי חאג' אמין אל-חוסייני לשלטונות גרמניה ואיטליה ודרש להגלות מלוב, תוך כדי הנסיגה, את כל היהודים. תכנית זו לא התממשה בשל חיפזון המהלך, אך הגרמנים המובסים הגבירו בזמן נסיגתם את הפגיעה ביהודים.

לאחר הנסיגה הגרמנית מצפון אפריקה, ובשעה שבאירופה עדיין השתוללו הקרבות וההשמדה,החלו בלוב בשיקום הנזק העצום. יהודים שבו לבתיהם הבזוזים, הפעילות הציונית התגברה, וצעירים רבים עלו לארץ ישראל.

בחודש נובמבר 1945, לאחר תום המלחמה, התברר שהנאצים הניחו את חרבם אך לא כך הערבים המוסתים. ביום השנה להצהרת בלפור, ה-2 בנובמבר 1945, עלה באופן מאורגן ויזום המון ערבי על הרובע היהודי בטריפולי, בתי-כנסת רבים חוללו, מאות בתי מסחר הוחרבו, ו-132 יהודים נרצחו באופן בלתי אנושי. מאות אחרים נפצעו קשות. הצבא הבריטי ששלט במדינה לא התערב במתרחש משך יומיים תמימים, ועל פי עדויות של חיילים יהודים ששירתו בו, חלק מהקצינים הבריטים אף הצטרפו למסיתים.

החשכה והכחשה

אירועי שנות ה-40 בלוב הבהירו אפוא כמה אמיתות חשובות. בצפון אפריקה אמנם הוכרעו הקרבות בטרם הספיקו הנאצים לממש את זממם, וכמובן שאין השוואה – לא במניין ולא בעוצמה – בין אסונם של יהודי אירופה לאסונם של יהודי צפון אפריקה; ובכל זאת, הניסיון המאוחר לצייר אידיאליזציה של יחסי יהודים ומוסלמים בארצות ערב הוא מופרז, מגמתי ואיננו עולה בקנה אחד עם ההתרחשויות ההיסטוריות. אין ספק שהיו פה ושם רגעי חסד ליהודים בארצות האסלאם, אך התמונה הכללית היא של מערכת יחסים אשר בשעת הכושר מתפרצת לרעת היהודים.

בדומה להתרחשות ברבות ממדינות אירופה, גם בלוב לא חיכו המקומיים – במקרה זה הערבים – לנאצים, והם גם לא חדלו מפגיעתם לאחר נפילת האחרונים. ערביי לוב הרגו ביהודים לפני המלחמה, במהלכה, וביתר שאת לאחר שהסתיימה, בחסותם של הבריטים. גם שפיטת הפושעים הנאצים ועוזריהם שהתרחשה בתום המלחמה באירופה, לא התרחשה במקביל בצפון אפריקה.

במהלך שנות ה-90 החלו יהודי לוב, אלו מהם שנותרו בחיים, לקבל מעט מן המגיע להם כפיצוי על ימי האימה. אך ברמת ההנצחה וההסברה הבינלאומית, טרם ביצעה מדינת ישראל את המתחייב.