רבים במערב מייחלים ליום שבו תשלוט הדמוקרטיה בעולם הערבי והאסלאמי. דמוקרטיה משמעותה בחירות חופשיות, זכויות אדם, שלטון החוק, שוויון בין אזרחים וכל שאר התכונות היפות ההופכות את החיים במערב לטובים, נוחים ורצויים. בראייה המערבית, הדמוקרטיה היא האופן היחיד שבו אפשר לנהל מדינה סבירה, מצליחה ומסודרת.
כאשר פרץ “האביב הערבי” בשלהי שנת 2010, היו רבים במערב שהחלו לראות את פרחי הדמוקרטיה מבצבצים מתוך כיכר תחריר בקהיר ומכסים את מדבריות המזרח התיכון. כאשר עלו האחים המוסלמים לשלטון במצרים, באמצע 2012 ובצורה דמוקרטית כמובן, טענו נביאי הדמוקרטיה שגם טורקיה היא דמוקרטיה אסלאמית, ואין בכך שום דבר רע.
מאז עברו שמונה שנים, ומה שהתברר הוא שהדיקטטורים נפלו – לחלוטין או חלקית – בחמש מדינות ערביות, אבל דמוקרטיה לא צמחה תחתיהם אלא סוגים אחרים דיקטטורה: דאעש בסוריה ועיראק, הנשיא א-סיסי במצרים, טרור בלוב, מלחמה בתימן והרס טוטאלי בסוריה. גם טורקיה – אם הדמוקרטיות האסלאמיות – הפכה בימים אלו לסולטנות עותומנית נוסח ארדואן, באופן דמוקרטי כמובן.
במקביל להידרדרות המשילות בעולם הערבי, הולכת ומתגברת המעורבות של איראן, המנצלת את המבנה החברתי המעורער כדי לחדור לארצות הערבים, ושולחת אליהן את המיליציות שלה כדי לבסס לעצמה נקודות אחיזה. בכל מקום שאיראנים מגיעים אליו המלחמות הופכות לאכזריות יותר ומסובכות יותר לפתרון. הכסף האמריקאי הרב שממשל אובמה נתן לאיראנים במזומן הפך לשמן רותח על מדורות המזרח התיכון.
לא מאמינים בדמוקרטיה הוגנת
הציבור הערבי איננו עיוור, איננו חרש ואיננו טיפש. הוא מבין היטב את המצב, וגלי הבורחים מהמזרח התיכון לאירופה מעידים על הייאוש מהאפשרות לפתור את בעיות האזור באמצעי מערבי ויפה כמו דמוקרטיה. במאמרים קודמים שפרסמתי בבמה זו בשנים האחרונות עמדתי על הקושי להעתיק פתרון מאירופה כדי לפתור בעיות במזרח התיכון, בשל ההבדלים הגדולים והמשמעותיים בין התרבויות והאזורים.
בימים אלו ערך אתר ‘אילאף’ – העיתון המקוון הערבי הראשון והגדול ביותר – סקר שבו עלו ממצאים מדאיגים מאוד, המאשרים את הטענה לפיה דמוקרטיה לא יכולה להיות מיושמת במזרח התיכון. להלן יובאו כמעט במלואם הדברים שפורסמו באתר ‘אילאף’ על ידי חיאן אלהאג’ירי (תוספותיי בסוגריים, מ”ק).
“כאשר הבחירות מביאות ילד נכה! רוב ערבי: לא ולא!! איננו מאמינים בהגינות דמוקרטית בארצנו”
“אילאף שאל את קוראיו: “האם אתה מאמין בהגינות של הדמוקרטיה במדינות ערב?” רוב מוחלט ענו: לא ולא. זו למעשה התנגדות לאביב דמוקרטי שהרס את הארצות, הגלה את התושבים והוליד ילדים נכים שאינם מאמינים בדמוקרטיה”.
“אחרי שהוצת ניצוץ המהפכות הערביות החדשות בעקבות “מהפכת היסמין” בתוניס, ואחרי שהחלו לצוץ באופק סימני האביב הערבי אחרי חורף דיקטטורי ארוך בשנים, פלח רחב של הערבים התבשרו בשינויים לכיוון הדמוקרטיה, רחוקים משימוש בסיסמאות מצלצלות כמו “צרכי התקופה” ותירוץ המלחמה בישראל כדי לדחות את הדמוקרטיה ולסתום פיות”.
“אלא שהרוחות נשבו בכיוון שלא השתוקקו לו ספינות הנוער הערבי, המשתוקק לחברה פוליטית פלורליסטית, לחירות דעה, פיתוח חברתי וכלכלי מתמשך המתבסס על ביטול רעיון המונופול השלטוני, הכלכלה “המלחמתית” ומצב החירום שהפכו את הזמני לקבוע ואת (השלטון) המשתנה ליציב”.
שפת התהום
“אילאף שאל את קוראיו במשאל השבועי שלו: “האם אתה מאמין בהגינות של הפעולות הדמוקרטיות במדינות ערב?” התשובות היו שלילה גורפת, שכן שיעור המיואשים מההגינות של הפעולות הדמוקרטיות במולדת הערבית היה מעל 96%, לעומת שיעור זעום, כ-4%, שעדיין בוערת בהם גחלת המהפכנות”.
“אכן מכאיב לראות שהייאוש בקרב העם הערבי מגיע עד שפת התהום. אך עוד לפני שנתייחס לסיבות הגורמות לפער הזה בין התשובות לשאלה שנשאלה, אין מנוס מלהודות שיש בפועל משבר קשה שהדמוקרטיה בעולם הערבי מצויה בו כיום. הדוגלים בדמוקרטיה מצויים במשבר קשה בשל צניחה חדה באטרקטיביות הרעיונית והפופולארית לסיסמאות אותן הם משמיעים מזה עשרות שנים: “מדינת חוק”, “חילופי שלטון”, “שוויון מלא באזרחות”, “זכויות האדם”, במיוחד לאור התגברות חדה ומדאיגה בתודעה הלאומית ובסכסוכים האתניים”.
“הדבר המדאיג הוא שהתודעה הזו והסכסוכים הללו שולטים כיום בחברות “מתקדמות” לכאורה, המתבססות מבחינה פוליטית על פלורליזם מפלגתי, מתפארות במורשת הדמוקרטית שלהן ומתגאות בין העמים בכך שהן מייצאות את יסודות הדמוקרטיה אל “עולם שלישי” ששולטות בו דיקטטורות”.
לאחר תיאור קצר של המשבר באירופה ועליית הימין, אלהאג’ירי ממשיך: “ואם זה המצב במערב, אז איך יהיה המצב אצל הערבים? “מלחמות ההסתלקות” מהאביב הערבי הפכו לגלויות, שכן החברות הערביות התרגלו לפקודות “עשה ולא תעשה” ואינן מסוגלות לקבל את “הדיון והשותפות”. הערבים מסרבים באופן גורף לקבל את עיקרון שלטון העם, הזכות לפקח על האחראים ולבוא איתם חשבון, אפילו במקרה של קיום מוסדות פרלמנטריים שקמו על ידי כאילו-בחירות. סירוב זה מהווה בסיס רחב היקף לחיים פוליטיים מזויפים אצל הערבים”.
“מכאן אין ברירה אלא להודות בכך שהחיים הפוליטיים הערביים בעשור השני של המאה ה-21 הם עדיין בני ערובה של גחמות השליטים, מי שמסתובב סביבם ומי שמבצע את פקודותיהם ביד קשה. כל דיבור על תחרות דמוקרטית הגונה ואמיתית על כס השלטון בארצות הערבים, איננו אלא חלום מנופץ, וזה מה שאומר הרוב הגדול של הקבוצה שהביעה את דעתה בסקר שערך ‘אילאף'”.
תוצאות מפחידות
“השאלה על האמון שרוחשים הערבים לאליטות הוא שאלה לגיטימית, במיוחד במדינות ערביות שאינן יכולות להפריד בין דת ומדינה ואינן מקבלות דיבור על ליברליזם, אפילו מוגבל. היזאע אלמג’אלי אומר: התירוץ להפרדת הדת מהמדינה בעולם האסלאמי אחרי קריסת הח’ליפות העות’מאנית לא בא כתוצאה של מהפכות, מרידה וסירוב החברות האסלאמיות נגד השלטון שהתבסס על בסיס דתי (ז”א ממגמה חילונית), אלא בא בגלל שבעלי השלטון הם אלו אשר שיעבדו את הדת למדינה כאמצעי ליצירת לגיטימציה להימצאותם בשלטון, לרדות בעם ולנהוג בו בעריצות (ז”א כדי לשחרר את הדת מכבלי השלטון)”.
“כך, בעולם הערבי, כאשר קמה הקריאה להפריד את הדת מהמדינה (הסוציאליזם הערבי במצרים, הבעת’ הסוציאליסטי בסוריה ועיראק), הדת הייתה רק אמצעי ליצור יותר עריצות, לא אמצעי לקידום ההגינות הדמוקרטית בחברות אשר השתוקקו מאז ומעולם להיות חברה אזרחית, המאמינה ש”מה של הקיסר לקיסר, ומה של האל לאל”.
“אלא ששמונה שנים של “אביב ערבי” שעברו מאז “מהפכת היסמין” בתוניס הביאה לתוצאות מפחידות בנוגע לדמוקרטיה שניסתה להיות הגונה והולידה שלטון של אסלאמיסטים שאין בו זכר לדמוקרטיה, באופן שבניה של הדמוקרטיה בגדו בה. התוניסאים, הלובים, התימנים, המצרים והסורים שאפו לחברה שתצא מתחת לגלימת הדיקטטורים, ושאיפתם הדמוקרטית הזו הכניסה אותם אל חברה אסלאמיסטית ולתוך מאבקים על פרשנות גזירות השריעה האסלאמית ועל הפיכתה לחוקת המדינה”.
הפרדת הדת ומדינה
המאמר ב’אילאף’ ממשיך בכיוון זה, אך מחברו שוכח לספר לקורא על הקושי המהותי בהחלת דמוקרטיה על חברה אסלאמית, קושי הנובע מהסתירה הפנימית העזה בין האסלאם ובין אבני היסוד של הדמוקרטיה.
האסלאם מבוסס על חוקי אללה והוראותיו, ואילו הדמוקרטיה מבוססת על בחירת אנשים לפרלמנט ועל חוקים מעשי ידי אדם. האסלאם קובע שמוסלמי נמצא מעל כל בני הדתות האחרות, ואילו דמוקרטיה מבוססת על שוויון בין בני כל הדתות. האסלאם אינו מתיר למתוח ביקורת עליו ועל אמונותיו ומצוותיו, ואילו הדמוקרטיה מאמינה בחירות המחשבה, הדיבור, הפרסום והביקורת. הקוראן קובע ש”הגברים ממונים על הנשים”, ואילו דמוקרטיה מאמינה בשוויון מגדרי.
לכן, כדי להיות דמוקרטיה אמיתית, חברה אסלאמית חייבת לצמצם את הדת למרחב הפרטי והמשפחתי ולהוציא אותה כליל מענייני המדינה והחברה. כל עוד חברה אסלאמית חשה מחויבת לאסלאם כחברה, יהיה לה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי לחלוטין, להפוך לחברה דמוקרטית.
זו אחת הסיבות לכך שהעליתי את רעיון האמירויות, כפתרון היחיד היכול לשרוד בסערות הפוליטיות של המזרח התיכון.
לחצו כאן לכל הטורים של ד”ר מרדכי קידר
The post קץ החלום: העולם הערבי הוכיח כי אינו מוכן לדמוקרטיה appeared first on מידה.