חודש פברואר האחרון סימן 46 שנים מאז המהפכה האסלאמית באיראן. בדרך כלל, גיל כזה מביא עמו ניסיון חיים והכרה במציאות לצד התרחקות משאיפות הנעורים. אך האסלאמיסטים באיראן הם צעירים לנצח. קשורים מדי לאמונות אידיאולוגיות מכדי לקבל את הכרעת ההיסטוריה, וממשיכים הלאה במשימת הגאולה. וכך איראן כולה נמצאת כיום במבוי סתום: מנהיגיה אינם יכולים להשתנות, אך העם השתנה מזמן.
האייתוללות הבטיחו הרבה אי-אז ב-1979. שלטון חדש שהיה אמור לשלב נורמות דמוקרטיות עם אמונה דתית וכלכלה שתעצים את מעמד הביניים אשר בשמו פרצה המהפכה. המהפכה הייתה אמורה להיות חסרת גבולות: בעזרת פעילות איראנית חשאית והתפרצות עממית ספונטנית, מוסלמים בכל מקום היו אמורים לקבל את איראן האסלאמיסטית כמבשרת האל.
היה משהו מבריק בבסיס החוקה החדשה. הכוח נמצא בידי מיעוט בלתי-נבחר, כמו המנהיג העליון ו'מועצת שומרי החוקה', אשר מסננת מועמדים למשרות ציבוריות ומבטיחה כי כל חוק חדש מציית לכללי האסלאם. אך נקבעו גם בחירות לנשיאות, לפרלמנט ולמועצות הערים. במשך שנים הבחירות באיראן היו רועשות למדי, עם מועמדים ממחנות פוליטיים שונים שהציעו לציבור בחירה אמיתית.
מוחמד ח'אתמי, הנשיא החמישי, התמודד עם השאלה כיצד דווקא מדינות המערב הצליחו ליצור שפע ואושר יותר מכל מדינה מוסלמית, ודיבר על "דמוקרטיה אסלאמית". מחמוד אחמדינג'אד, הנשיא הפופוליסט ואולי הראשון שהטיל ספק באנשי הדת, דיבר על "צדק כלכלי". וחסן רוחאני, מהפכן רציני אבל גם מי שהבין כי הדת לבדה לא תצליח להתמודד במאבק אידאולוגי גדול, טען כי הוא מסוגל להחיות את הכלכלה באמצעות הסכם פיקוח על נשק מול אמריקה.
הגיוון הרעיוני היווה שסתום ביטחון הכרחי עבור השלטון התיאוקרטי ואפשר לאזרחים ממורמרים דרך להשפיע על השיח הפוליטי. כל זה נעלם כלא היה.
האשם העיקרי במצבו הקשה של המשטר הוא המנהיג העליון עלי ח'אמנאי. כמעט בכל שלב בדרך, הוא הקפיד לסכל את מדיניות הנשיאים שתחתיו או את החלטות הפרלמנט. הוא סירס את תהליך הבחירות בכך שהבטיח כי רק מועמדים הכפופים לו לחלוטין יורשו להתמודד. זה היה נכון עבור הנשיא השמרן איברהים ראיסי, שנהרג בהתרסקות מסוק אשתקד, וגם עבור הנשיא הנוכחי והמתון לכאורה מסעוד פזשכיאן. הפרלמנט הורד למעמד סמלי בלבד, מנהל דיונים ומדי פעם מסוגל להדיח שר כלשהו, אך לא הרבה מעבר.
כיום, מרבית האיראנים אינם מצביעים כלל בבחירות, והמוסדות שבעבר שימשו כמתווכים בין האליטה השולטת לבין העם איבדו מכוחם. מחאות ברחובות הן הדרך היחידה בה המוני האזרחים יכולים לבטא את מצוקתם.
האייתוללה ח'ומייני, מייסד הרפובליקה האסלאמית, אמר פעם כי מהות המהפכה אינה קשורה למחירי הפירות בשוק. אנשי הדת מעולם לא הבינו בכלכלה, וניסיונם לאזן בין דרישות השוק החופשי וחוסר השוויון שהוא מייצר לבין ההבטחה לרומם את ההמון העני יצר מדינת רווחה מנופחת מבירוקרטיה. המעמדות הנמוכים זוכים היום לטיפול רפואי גרוע, חינוך חלש ודיור מיושן. מענקים ממשלתיים נוגסים בשיעור גבוה בתמ"ג, ואף אחד אינו שמח במיוחד.
ממשלת האייתוללות טובעת בשחיתות. המערכת מלאה בבנים-של, צאצאים של אנשי דת משפיעים הזוכים במכרזים משתלמים, אינם משלמים מיסים ואינם כפופים לחוקים. משמרות המהפכה הלכו בעקבות המודל של דיקטטורות עולם שלישי אחרות ותפסו את השליטה בתעשיות מפתח כמו תקשורת, בניה ואפילו בנקאות. בזמן שכשליש מן האיראנים חיים מתחת לקו העוני, פערי המעמדות מזכירים את ימיה האחרונים של ממלכה רקובה. כל זה מרגיז במיוחד, כאשר האייתוללות מטיפים לעם כמעט מדי יום על חשיבות ההקרבה בזמנים קשים למען המשטר והאמונה.
המהפכה האיראנית זכתה להצלחה הרבה ביותר דווקא מחוץ לגבולות המדינה. המשטר שאף מראשיתו לחתור שכניו, ותמך בדרכים שונות בשלל ארגוני טרור ומיליציות שהציבו את השמדת ישראל כמטרתם העליונה. גם קיומה של אמריקה, השטן הגדול, מהווה עלבון לאייתוללות. תרבות המערב הגלובלית קוסמת לצעירי איראן, בזמן שספינות הצי האמריקני מסיירות לא הרחק מחופיה.
אף מדינה מזרח-תיכונית אחרת לא גרמה למות יותר אמריקנים מאשר איראן. הפיגועים בבסיס הנחתים ובשגרירות בביירות ב-1983, ההתקפה על בסיס צבא בסעודיה ב-1996, והמתקפות המתמשכות נגד חיילים אמריקנים בעיראק ואפגניסטן גבו אלפי הרוגים ופצועים. וושינגטון הגיבה בסנקציות שסייעו לערער את כלכלת איראן ולרוקן את משאביה.
אך האייתוללות נותרו נחושים. בעשורים הראשונים של המאה הנוכחית, הם יצרו את המיזם האימפריאלי המצליח ביותר באזור מאז הבריטים. בזמן שהמזרח התיכון מתפרק לאחר פיגועי ה-9.11 והאביב הערבי, מלחמות אזרחים ושלטונות קורסים זימנו לטהרן הזדמנויות רבות ליצור את מה שנקרא 'ציר ההתנגדות' – שרשרת ארגונים וצבאות שיעיים הסרים למרות איראנית. האייתוללות סייעו לדחיקת האמריקנים מעיראק, הטרידו את סעודיה ישירות ודרך שליחים בתימן, ולמשך זמן עזרו לשמור על משטר אסד בסוריה.
ואז הגיע השבעה באוקטובר. עד לאותו היום, האסטרטגיה האיראנית הצליחה רק משום שנתקלה בהתנגדות מועטה. ממשלים אמריקנים מתחלפים היססו להתמודד ישירות מול טהרן מתוך חשש להסלמת הסכסוך האזורי. אך ישראל שינתה את התסריט. היא דחתה את הקריאות האמריקניות לריסון והכתה קשות בחמאס וחיזבאללה. בהמשך הגיעה קריסת המשטר הסורי, שהתרחשה מהר כל כך ולא הותירה לאיראן או לרוסיה סיכוי להצילו. במקביל, ישראל הוכיחה כי ביכולתה לחדור בקלות את ההגנה האווירית בשטח איראן עצמה, אם תרצה בכך. לפתע טהרן מצאה עצמה חשופה, והשפעתה מוגבלת בעיקר לאזורי המפרץ ולעיראק.
העם האיראני לא ראה את כל זה בעין יפה. מאז 1979, המהפכה הלכה ואיבדה בהדרגה חלק מתומכיה. הליברלים היו הראשונים להתפכח, כאשר הבינו במהרה כי לא ימצאו מקום תחת הסדר הדתי. הסטודנטים, שהיוו מאז ומתמיד את הבסיס לכל תנועת מחאה במדינה, פרשו במחאה כבר בגל ההפגנות של 1999. כעשור לאחר מכן, חשדות לזיופים בבחירות לנשיאות הובילו לעליית 'התנועה הירוקה' לדמוקרטיזציה שערערה את יסודות השלטון. עוד עשור חלף וגם המעמדות הנמוכים יצאו לרחובות. הם היו אמורים להיות הבסיס האמיתי למשטר, ותלויים בו למעשה דתית וכלכלית.
ב-2023, תנועת המחאה שנשאה את דגלי 'נשים, חיים וחירות' גילמה את עומק התסכול של העם האיראני. מאז התקופה הקלאסית, תיאולוגים אסלאמיים חששו מהשפעתן המערערת של נשים בחברה. הנשים אמנם זכו לתפקיד מסוים בתקופת הרפורמה הקצרה שהוביל ח'אתמי אחרי בחירות 1997, אך האליטה השלטת ראתה בכך תחילתו של איום פנימי. גם השתתפות זו התאפשרה רק משום שהנשים ראו במועמד מסוים כלי לביטוי חוסר שביעות רצונן. לאחר התפרצות גל המחאה האחרונה, סביר להניח כי ח'אמנאי רואה בנשים קבוצה הנגועה באופן בלתי ניתן לתיקון ברעיונות מערביים.
המנהיג העליון בן ה-85 מודאג בוודאי מן המורשת שישאיר אחריו. עד כה זה נראה לא טוב, ובעיקר האופן בו איראן הושפלה בידי ישראל. אזרחים מן השורה לועגים כעת בגלוי לאייתוללות. האסטרטגיה הביטחונית האיראנית קרסה והמשטר נאחז כעת כמעט בלעדית בתוכנית הגרעין. ח'אמנאי בוודאי לא מתכוון לוותר על פצצה גרעינית, לאחר שהשקיע בפיתוחה עשרות מיליארדי דולרים, ומקווה שהיא תסייע לחזק את השפעתו ומעמדו באיזור. ארגונים שליחים שונים לא מהווים כלי יציב להפצת השפעה וארסנל גרעיני בוודאי יהווה יתרון משמעותי. בטהרן גם מקווים שהקהילה הבינלאומית תשלים לבסוף עם קיום פצצה איראנית, ותיאלץ לחבק את המשטר שיהפוך להיות מסוכן מדי מכדי לקרוס.
אך שורשי הריקבון במשטר עמוקים כל כך, וחוסר השביעות הציבורי גדול כל כך, שגם נשק גרעיני עשוי שלא להציל את האייתוללות. מנגד, בעודו בוחן את מצב המהפכה, יתכן עבור ח'אמנאי פצצה תהיה הדרך היחידה לשמר את המשטר האסלאמיסטי.
המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו' ואנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.
The post איראן במבוי סתום appeared first on מידה.