שנת תר"פ, 1920, נחשבת בעיני רבים לשנת האפס בסכסוך היהודי־ערבי. שלוש שנים לפני כן הצהיר הלורד בלפור כי ממשלת הוד מעלתו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מאותו רגע החלה המתיחות הבלתי נמנעת עד להתפרצות המאורעות הראשונים בירושלים ובתל־חי. מנהיג ציוני אחד השכיל לחזות את ההתנגשות ולהתכונן אליה מראש – היה זה זאב ז'בוטינסקי שבאותה תקופה התגורר בירושלים. ז'בוטינסקי וחברו ירמיה הלפרן אספו כמאתיים צעירים ירושלמים ואימנו אותם להגנה עצמית על יהודי העיר.
שאיפתם של הערבים באותה תקופה הייתה לצרף את ארץ ישראל – "סוריה הדרומית" לתפיסתם, אל הממלכה הסורית עליה שלט אז המלך ההאשמי פייסל הראשון. הייתה זו פאן־ערביות לשמה – מלך ממוצא סעודי שישלוט על המרחב כולו. שום דיבור על "פלסטין" כיישות מדינית־ערבית עצמאית לא היה קיים אז, השאיפה ל"עצמאות פלסטין" היא מאוחרת בעשורים רבים.
כאשר פרצו המאורעות באביב תר"פ במהלך חגיגות נבי מוסא וההתקפות על היהודים החלו, הגשימו חברי ההגנה של ז'בוטינסקי את ייעודם ויצאו במקלות להגן על יהודי העיר. הבריטים, בשם עקרון השיוון והסימטריה הקדושה אסרו כמה ממחוללי הפרעות, אך גם כמה מהמגינים היהודים. ז'בוטינסקי שהיה קצין בצבא הבריטי עוד מזמן הקמת הגדודים העבריים כמה שנים לפני כן, התייצב בבית המעצר של הקישלה ודרש – שחררו אותם או אסרו גם אותי. והם אכן אסרו גם אותו ושפטו את כולם לשמונה שנים בכלא עכו.
אמנם הנציב העליון חנן אותם וקצב את עונשם והם שוחררו תוך שמונה חודשים בלבד, אך גם תקופה קצרה זו הייתה משמעותית ופורייה עבור ז'בוטינסקי, ככותב. בחדר ה VIP שלו עם נוף לים, עסק ז'בוטינסקי בתרגום יצירות מופת לעברית, וכתב מאמרים ושירים. אגב, ניתן ומומלץ לבקר בחדר זה ובמוזיאון המחתרות הקיים כיום במקום. בתקופה זו גם ידע ז'בוטינסקי, שלא כדרכו, אהדה רבה מצד הציבור הציוני כולו, שראה בו על פעולותיו והקרבתו כמנהיג מוביל ובעל פוטנציאל לשאת על כתפיו את התנועה כולה.
השיר המפורסם של התקופה שהושר בפי כל היה 'שיר אסירי כלא עכו', שנכתב על ידי ז'בוטינסקי באותם ימים. בשיר זה מסרטט ז'בוטינסקי את גבולות הארץ מהצפון עד הדרום, ומאדמות הגלעד שבעבר הירדן ועד הים (אולי המקור היהודי המקסימליסטי לפרפרזה הערבית המאוחרת From the river to the sea). עוד בשלב בראשיתי זה של הסכסוך, אחרי שבמאורעות אותה השנה בירושלים נהרגו שבעה יהודים ובתל־חי שמונה (כולל יוסף טרומפלדור), כלומר – חמשה־עשר הרוגים סך הכל, טוען ז'בוטינסקי: "אין כל שעל אדמתנו, לא כופר בדם". וכמה דם עוד שמאז זרם.
וכך מסתיים השיר:
אנו שבי, אך לבנו
אלי תל־חי בצפון.
לנו, לנו
יהיה, לנו
כתר החרמון.
השבי המתואר בשיר הוא כלא עכו, ובתל־חי התחוללו אז הקרבות הקשים. מדהים לראות איך גם מתוך התנאים הקשים הללו, במצב בו היהודים בארץ הם מיעוט נרדף, כאלו הנאסרים רק על עצם הניסיון להגנה עצמית, נושא ז'בוטינסקי את עיניו מעל חומות הכלא אל החלום הרחוק והנשגב – הפסגה הגבוהה ביותר בארץ, החולשת על הצפון כולו, כתר החרמון.
כיום, 104 שנים אחרי, מתחיל אולי חזונו של ז'בוטינסקי להתנוצץ במציאות. בעת כתיבת שורות אלו מצויים כוחותינו על כתר החרמון ממש, באדמות הבשן, משקיפים על הגלעד.
יחד עם זאת – אנו עדיין שבי. חטופינו עוד מוחזקים על ידי חמאס ולכן כל הישגינו הכבירים וההיסטוריים אינם שלמים. עלינו לשחררם ולהמשיך לצעוד אל עבר החזון הגדול – ישראל חבושת הכתר, משחררת חבושיה, והיא כולה איתנה, בטוחה ומשגשגת עבור כל אזרחיה הנאמנים.
יוסי סוויד הוא חוקר בתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן בנושא בית"ר בתקופת השואה, מנהל פיתוח התוכן של מרכז מורשת מנחם בגין, וחבר מערכת יהי של בית אורי צבי.
The post "לנו יהיה כתר החרמון": מחלום למציאות appeared first on מידה.