מתקפת הפתע של חמאס נגד אזרחי ישראל משנה את מה שהיו עד לאחרונה כללי המשחק באזור, ועשויה לשנות עוד הרבה יותר את המזרח התיכון כולו.
במשך מספר שנים, ובמיוחד בשנה האחרונה, היה נדמה כאילו חמאס החליט לחפש רגיעה בשטח בשליטתו, יחד עם תמיכה בטרור ואלימות בשטחי יהודה ושומרון. במקביל, ישראל אפשרה ל-17 אלף פועלים עזתיים להיכנס לשטחה מדי יום, ואף שקלה להעלות את המספר הזה באופן משמעותי. באופן כללי היה נדמה שקיימת הסכמה שבשתיקה בין הצדדים על מנת לשמור על שקט ברצועה.
גישה זו הניחה כי לחמאס באמת אכפת מחיי האוכלוסייה העזתית, והמתקפה אתמול הוכיחה את ההפך. ב-1973 גורמי הביטחון בישראל סברו כי לאחר המפלה שספגו מדינות ערב במלחמת ששת הימים, מתקפה נוספת היא דבר בלתי נתפס. ואז היא התרחשה. במקרה הנוכחי, הקונספציה גרסה כי ישראל יכולה להגיע להסכמה על רגיעה בעזה מול חמאס, מכיוון שחמאס מעוניין בה. מן הסתם, הוא לא.
מדוע חמאס תקף כעת? אין שום אירוע עדכני בעזה שמסביר את התזמון, ובוודאי שלא התירוץ הקבוע של ביקורי ישראלים בהר הבית. המובן מאליו נראה כנכון: המתקפה תוכננה ליום השנה ה-50 למתקפת הפתע ב-1973. אין ספק שחמאס קיווה לעכב ואולי למנוע את ההתקרבות בין ישראל לסעודיה עליה דווח בשבועות האחרונים, אך מתקפה מעין זו היא פרי תכנון של חודשים ארוכים.
כאשר החלו לתכנן את מתקפת הטרור, לראשי חמאס לא הייתה שום דרך לדעת היכן יעמדו השיחות בין ישראל לסעודיה בראשית אוקטובר. הם רק ידעו שיום השנה למלחמת יום כיפור יצוין בשבת ובמהלך חג הסוכות. העיכוב האפשרי של הסכם ישראלי-סעודי בוודאי היווה תוספת משמחת עבור חמאס, אך לא את המניע המקורי.
ניתן להצביע על מניעים נוספים. המתקפה אמורה להראות לעולם ולהראות לפלסטינים את עוצמת חמאס, מול חולשת הרשות הפלסטינית ופת"ח. והיא מראה לאיראן את אותו הדבר, אולי מתוך תקוות ראשי חמאס לזכות לסיוע נוסף מצד טהרן. המתקפה הייתה שונה מן השימוש "הרגיל" של חמאס בטילים ורקטות מעבר לגבול. זו הייתה מתקפה קרקעית במטרה לתפוס עשרות ישראלים ולרצוח רבים נוספים. מטחי הרקטות, אלפים מהן, הייתה נראית כהסחה, בעוד הרציחות והחטיפות היו המטרה.
לאור הצלחת חמאס, ישראל ככל הנראה תמנה ועדת חקירה נוספת לבדיקת הכשלים התכנוניים והמודיעיניים, כפי שעשתה לאחר מלחמת יום כיפור. המלחמה ההיא הובילה לבסוף לאובדן האמון בממסד הפוליטי ששלט במדינה מאז הקמתה ובאופן ישיר גם למהפך בבחירות 1977.
זהו אות אזהרה עבור ראש הממשלה נתניהו, שהוצג לבוחרים כ"מר ביטחון", מוניטין שלא בטוח שישרוד את השבוע הקרוב. בטווח הקצר, הישראלים יתאחדו. לא יהיו בזמן הקרוב הפגנות במוצאי השבת נגד הרפורמה המשפטית, וממשלת אחדות נראית כאפשרות כמעט ודאית. ראש האופוזיציה לפיד כבר קרא להקמתה. בני גנץ אמר בעבר שלא יצטרף לממשלה אך יתמוך בה מבחוץ בעניינים כמו ההסכם עם סעודיה. אך ישראל והפוליטיקה שלה השתנו היום מן היסוד.
אך גם תקופה של אחדות לאומית מוגברת לא תגן, לדעתי, על נתניהו ושותפיו בממשלה הנוכחית, או על זרועות הביון שכשלו לחלוטין לגלות רמזים לתקיפה משמעותית. דין וחשבון יגיע, אם כי הוא עשוי להידחות חודשים ארוכים עד לתום חקירה מלאה בעניין.
ישראל עומדת כעת בפני ברירה קשה. רעיון הרגיעה מול חמאס איננו קיים עוד. כעת יהיה צורך להתייחס לעזה כמו אל לבנון אשר בשליטת חיזבאללה או אפילו כמו אל איראן בעצמה. מן הסתם יהיה צורך בביצור משמעותי של הגבול. אך האם ישראל תבקש לכבוש מחדש את הרצועה? עבורי זו נראית תוצאה בלתי סבירה למדי, בשל כל הסיבות המעשיות בגינן אריאל שרון נסוג משם ב-2005.
מה כן ניתן לעשות? ליצור אזור חיץ רחב יותר בגבול? להשמיד עוד מתשתית חמאס ברצועה? להגביל ייבוא חומרי בניין? אם מניחים כי חמאס מתכוון להשתמש בכל הישראלים שחטף (וגופות ההרוגים שחטף) בתור קלפי מיקוח, ישראל תצטרך למצוא מהלכי תגובה מתאימים.
חמאס עשוי לספוג מכות קשות מאוד בשבועות הקרובים. אם למשל יוקם אזור חיץ בצד העזתי של הגבול, תושבי הרצועה ישלמו מחיר כבד, וחמאס ישלם מחיר בצמצום ממלכתו הקטנה. אין דרך להתחמק מן העובדה לפיה חמאס מחזיק בנכסים חדשים ושכל משא ומתן עתידי על גורל החטופים הישראלים יהיה מייסר. זו אחת הסיבות בגינן דרושה ממשלת אחדות – למנוע ממפלגות האופוזיציה לנסות ולקצור הישג פוליטי מהחלטות קשות של הממשלה, ולהפוך אותן לשותפות חלקיות במדיניות אחראית בחודשים הקרובים.
כל צעד בו תנקוט ישראל כעת ישפיע על האוכלוסייה האזרחית בעזה. בהתחשב בהיקף ובטבע המתקפה של חמאס, התגובה הישראלית תהיה עוצמתית. אך לחמאס לא אכפת מכך; אנו יודעים מעימותים קודמים שהוא משתמש בבתי חולים ובבתי ספר כמקלטים, מחסני נשק ומפקדות. העובדה שבכך גוברת הסכנה לתושבי עזה אינה משנה להנהגת חמאס.
אך ההיסטוריה גם מזכירה לנו כי ברגע בו ישראל תפתח במתקפת תגמול, דעת הקהל העולמית תחל להשתנות. כבר במהלך השבת שמעו קריאות ל"ריסון מכל הצדדים" או "חידוש המאמצים לשלום". רבים ממנהיגי העולם גינו את חמאס, אך אין בכך די. בימים הקרובים אנו צפויים לראות שוב ממשלות מדברות על משוואה מוסרית כוזבת ומוכרת.
בזמן מלחמת לבנון השנייה הייתי חלק מהצוות בבית הלבן, כאשר חיזבאללה פתח במתקפת פתע לאורך הגבול ורצח שלושה חיילים. הקריאות השונות ל"ריסון" הגיעו אז כמעט מיד, עוד בטרם ישראל הספיקה לגרום נזק משמעותי לארגון הטרור. גרוע מכך, ממשל בוש בעצמו היה חלוק בעניין: הנשיא העניק גיבוי לישראל, בעוד מחלקת המדינה, לאחר כשבועיים של לחימה, הצטרפה ללחץ שהופעל על ישראל לעצור.
לפחות בכל הנוגע ליום הראשון של מלחמת 2023, ממשל ביידן התייצב לחלוטין לצד ישראל. הנשיא הצהיר על "תמיכה איתנה ובלתי מתפרשת בביטחון ישראל". נמתין ונראה לגבי זה. "איתנה" משמעותה דיפלומטים אמריקנים שיפעלו בכל הכוח נגד המאמצים, באירופה או באו"ם, למנוע מישראל לפגוע בחמאס בשבועו הקרובים. "בלתי מתפשרת" משמעותו שביידן עצמו אינו מעוניין כרגע לשמוע על ריסון ישראל, והוא דורש שכל ממשלתו תתיישר בהתאם. למרבה הצער, אהיה מופתע מאוד אם התמיכה הזו תימשך יותר משבועיים.
בצד הרפובליקני בוושינגטון ישנה נטייה בריאה להבין את התפקיד האיראני בסיפור. כאשר דונלד טראמפ עזב הבית הלבן, איראן עמדה על סף פשיטת רגל; כיום היא שוב מוצפת במזומנים. ולא רק בגלל ההסכם האחרון עם ארה"ב שהעניק לה מיליארדים עבור שחרור בני ערובה, אלא עוד יותר בגלל שממשל ביידן החליט שלא לאכוף את מרבית הסנקציות שהוטלו עליה.
מכירות הנפט האיראני זינקו, ואין שום ספק שחלק מההכנסות הגיעו לידי חמאס. ככל שאיראן מכניסה יותר כסף, כך היא תומכת יותר בארגוני הטרור. באופן כללי, יהיה עדיף לכולם להבין את תפקידה הרחב יותר של איראן, כמו למשל באספקת רחפנים לפוטין עבור המלחמה באוקראינה, או בתמיכה בחיזבאללה.
אך ישנה גם נטייה פחות בריאה: הטענה לפיה תמיכה אמריקנית באוקראינה תגביל את היכולת לסייע לישראל. אין שום ביסוס לטענה זו. תמיכה דיפלומטית בישראל, לה היא תזדקק כאשר העולם יתחיל בקרוב לפנות נגדה (כפי שהוא עושה תמיד), אינה קשורה כלל לאוקראינה. גם אם ישראל תזדקק לאספקת תחמושת לאחר שבועות של לחימה, היא תהיה שונה מזו שהאוקראינים מבקשים במלחמתם מול אויב מסוג אחר, ולצבאם מסוג אחר.
מוטב שנראה כמה שיותר רפובליקנים ודמוקרטים כאחד מבינים ואומרים את המובן מאליו: העולם הוא מקום מסוכן מאוד, וכאשר ידידינו ובני-בריתנו מותקפים אנחנו מעניקים להם גיבוי. זהו המסר שחמאס, חיזבאללה ומפעיליהם באיראן, יחד שותפיהם ברוסיה ובסין צריכים לשמוע, מפי כל הצדדים בוושינגטון.
גרסה מלאה של הטור התפרסמה באתר 'נשיונל רוויו'.
The post היום בו כללי המשחק השתנו appeared first on מידה.