מראשית האנושות השאיפה של קולקטיב להפיץ מוטיב מסוים (דת, רעיון, תרבות וכו’), על חשבון מוטיבים של קולקטיב אחר, היווה את המניע העיקרי למלחמות לאורך ההיסטוריה. בשילוב אידיאולוגיה קיצונית עלול אותו קולקטיב להוביל את העולם לאפוקליפסה מוחלטת וזוועות שזכורות בעיקר מספרי ההיסטוריה.
אולם האם מלחמות עולם, דיכוי ופוגרומים במרכז הבמה העולמית הם נחלת העבר בלבד?
בחינה מדוקדקת של השחקנים המדינתיים והלא מדינתיים בזירה העולמית היום, מלמדת אותנו שישנם שני קולקטיבים, שהם לא רק מבקשים להפיץ מוטיב מסוים בעולם אלא הם גם משלבים זאת באידיאולוגיה קיצונית ואלימה. הקולקטיבים הללו הם האסלאם הקיצוני והתנועה הפרוגרסיבית, שבשילוב ידיים מובילים את העולם בבטחה למלחמת עולם שלישית, שבניגוד לשתיים הקודמות לא תהיה בין מדינות אלא צפויה להיות רצף של מלחמות אזרחים עד השלטת “הסדר החדש”.
כוחות האור מול כוחות החושך
רבות דובר ונכתב על האסלאם הקיצוני וסכנותיו אבל איפשהו בין חוסר ההבנה את גודל האיום לבין הפחד להשמיע דעה ביקורתית הדיון סביב התנועה הפרוגרסיבית נדחק לשוליים ולא מקבל את היחס הדרוש.
ערב מלחמת העולם השנייה אירופה נשלטה על ידי אידיאולוגיות קיצוניות ואלימות כמו הנאציזם, הפאשיזם והקומוניזם. על אף קיצוניותם ועל אף שאיפותיהם המוצהרות והאלימות, שהייתה נדבך מרכזי בדרך פועלם, הן עדיין נתפשו כשחקנים לגיטימיים הן בזירה הפוליטית הפנים מדינתית והן בזירה הבינלאומית. ההכלה שלהן על ידי שוחרי הדמוקרטיה והשלום היא זו שנתנה להם לגיטימציה להמשיך ולהקצין, לצבור ביטחון ולגרור את העולם לטרגדיה האנושית הגדולה ביותר בתולדות האנושות.
הבעיה בתפישה של הפרוגרסיביים היא לא השאיפה לשוויון אלא הנחת היסוד שעומדת מאחורי השאיפה הזו. בעיניהם של הפרוגרסיביים השוויון הוא נקודת המוצא ובמקום שבו יש אי שוויון יש צד אחד שהפר אותו על ידי רמיסה ופגיעה בצד השני, ולכן הצד החזק והגדול הוא לעד יהיה גם הצד הרע
אם כך, במה דומה התנועה הפרוגרסיבית לאותן אידיאולוגיות, שרובן יצאו אל מחוץ לחוק ברוב המדינות המערביות מאז מלחמת העולם השנייה?
ראשית כל אם אנחנו מדברים על רעיון מבחינה אידיאולוגית התנועה הפרוגרסיבית היום היא במידה רבה על סף הנאו-קומוניזם ואילו מבחינת דרך הפעולה היא מזכירה יותר את הנאציזם.
על פניו דורשת התנועה הפרוגרסיבית שוויון מוחלט, עם דגש על אוכלוסיות מוחלשות. הבעיה בתפישה של הפרוגרסיביים היא לא השאיפה לשוויון אלא הנחת היסוד שעומדת מאחורי השאיפה הזו. בעיניהם של הפרוגרסיביים השוויון הוא נקודת המוצא ובמקום שבו יש אי שוויון יש צד אחד שהפר אותו על ידי רמיסה ופגיעה בצד השני, ולכן הצד החזק והגדול הוא לעד יהיה גם הצד הרע שבו צריך להילחם ולהיאבק.
דוגמא לכך ראינו בלחימה האחרונה בעזה, במהלך מבצע “שומר החומות”. עבור הפרוגרסיביים, כפי שביטאו זאת היטב חלק מסלבריטאי הוליווד, כל השיח המוסרי סובב סביב שאלת הכוח וכמות ההרוגים – כלומר אם ישראל היא הצד החזק בסכסוך ויש לה פחות הרוגים אז היא בהכרח גם הצד הרע והלא מוסרי, זאת מאחר ולשיטתם ישראל חזקה יותר לא בגלל שישראל משקיעה יותר בחינוך, מדע, טכנולוגיה ופיתוח אלא בגלל שהיא בהכרח השיגה את היתרון הזה על ידי גזילה מהפלסטינאים. או שלפלסטינאים אין מדינה לא בגלל שהם סירבו לכל הצעה שהונחה על השולחן ב 100 השנה האחרונות, אלא בגלל שישראל גזלה מהם אדמות.
התפישה הזאת באה לידי ביטוי בכל תחום בחיים, והיא תמיד מתמקדת בצורה שטחית וצרה ב”טוב מול רע”, “גדול מול קטן” ו”חזק מול חלש”.
אם אתה עני זה לא בגלל שאין לך השכלה או עבודה טובה – מישהו “פריווילג” גזל ממך את ההשכלה או העבודה.
אם אתה בן מיעוטים ורצחת מישהו “לבן” אז זה בהכרח בגלל שהחברה ה”לבנה” דחפה אותך לעשות את זה בגלל הקיפוח.
הכל שחור או לבן. אין שום מקום לנסיבות או לעובדות אובייקטיביות ואין שום מקום לאחריות אישית.
מדיניות הפעולה של הרשתות החברתיות הן תמרור אזהרה בוהק למה שעתיד לקרות ביום שהפרוגרסיביים יגיעו לעמדות כוח – רמיסה שיטתית של זכויות האדם הבסיסיות ביותר של מתנגדיהם, עד לכדי רדיפה של מתנגדים ופגיעה פיסית בהם.
הצביעות הפרוגרסיבית
הבעיה המרכזית היא שבשם השוויון המזויף הפרוגרסיביים מבקשים לעשות “סדר עולמי חדש” שבו אין מקום לדת, לאום או מעמדות חברתיים וכדי להגיע ליעדם גם אלימות ללגיטימית. עבור הפרוגרסיביים אלימות שמגיעה מהצד ה”מופלה” כלפיי הצד ה”מפלה” היא לא רק לגיטימית אלא גם הכרחית, וקשה שלא לראות את התמונות מארצות הברית בימים האחרונים, כאשר יהודים וישראלים מותקפים ברחוב רק מעצם יהדותם וישראליותם, ולא לעשות הקשר לאופן שבו נהגו הנאצים בגרמניה בשנות השלושים.
אבל האלימות היא לא המאפיין היחיד שהנאציזם והפרוגרסיביזם חולקים במשותף. התעמולה היא המכנה המשותף המרכזי, כי הרי ברור לכל קמפיינר מתחיל שמי ששולט בתקשורת שולט בדעת הקהל. והתקשורת היום היא הרבה מעבר לערוצים הקונבנציונאליים, המהווים בעיה בלאו הכי. התקשורת היום היא בעיקר הרשתות החברתיות ושם התעמולה לא יודעת גבולות. הפרוגרסיביים, ששולטים ביד רמה בשיח ברשתות החברתיות, בוחרים את מי לחסום ואת מי להשתיק. מי שמצייץ או מעלה פוסט שלא מתיישב עם האג’נדה הופך לאויב מר וחשוך, ה”מפר את כללי הקהילה” ואילו מהצד השני המקלדת סופגת הכל – כולל הסתה ברורה וישירה לרצח ואלימות. ‘פייק ניוז’ זה לא בהכרח חדשות שקריות אלא בעיקר חדשות ש”האח הגדול” לא מסוגל להכיל. מדיניות הפעולה של הרשתות החברתיות הן תמרור אזהרה בוהק למה שעתיד לקרות ביום שהפרוגרסיביים יגיעו לעמדות כוח – רמיסה שיטתית של זכויות האדם הבסיסיות ביותר של מתנגדיהם, עד לכדי רדיפה של מתנגדים ופגיעה פיסית בהם.
בספרו “התנגשות הציביליזציות” דיבר סמואל הנטינגטון על שמונה ציביליזציות בתקופה הפוסט-קומוניסטית ועל עליית כוחן של הציביליזציות הסינית והאסלאמית, וקריאת התיגר שלהן על הציביליזציה המערבית, אולם הנטינגטון לא חזה את הציביליזציה בתוך הציבילזציה
בספרו “התנגשות הציביליזציות” דיבר סמואל הנטינגטון על שמונה ציביליזציות בתקופה הפוסט-קומוניסטית ועל עליית כוחן של הציביליזציות הסינית והאסלאמית, וקריאת התיגר שלהן על הציביליזציה המערבית, אולם הנטינגטון לא חזה את הציביליזציה בתוך הציבילזציה – זאת הקוראת תיגר על הסטטוס קוו ומפרה את האיזון בין הכוחות השונים. בשילוב עם האסלאם הקיצוני, אותו הפרוגרסיביים מחבקים, מתוקף היותו, כמובן, אוכלוסייה מופלית ומוחלשת, אנחנו צפויים לראות בשנים הקרובות התעצמות והקצנה של המגמות הללו ויש יסוד מוצק דיו להניח שאם יש איום אמיתי, שהולך ומתהווה, ועלול לגרור את העולם למלחמת עולם שלישית, זה האיום של התנועה הפרוגרסיבית, שקוראת תיגר לא רק על זכויות האדם הבסיסיות ביותר אלא על הדמוקרטיה כולה והשלום העולמי.
המלחמה כבר מזמן אינה בשדה הקרב, וההתנגשות אותה חזה הנטינגטון מתרחשת, לרוב במחוזות וירטואליים. את התנגשות האלימה והמוחשית, אנו כבעלי חפיפה גיאוגרפית עם ציביליזיה הפוכה לנו חווים כעת ביתר שאת, ושיאה הוא קרוב כמעט בלתי נמנע.
תמיר ורצברגר הוא מנהל יחסי החוץ של הליגה לפעולה והגנה באירופה.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
The post מלחמת העולם השלישית appeared first on מידה.