73 שנים מקום במדינה, מעל 20 שנה חלפו מאז אירועי אוקטובר 2000 – הגיעה העת לחשב מסלול מחדש.
במאמרו המפורסם, “על קיר הברזל”, קבע זאב ז’בוטינסקי לפני כמעט 100 שנים (1923):
“כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם…עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא “בשום אופן לא”, את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות”.
ומה אנחנו עשינו? בדיוק את ההיפך:
- מערכת המשפט שלנו התירה (בניגוד לחוק) את כניסת נציגיהם הקיצונים ביותר לכנסת ובכך הראינו להם שכל עמדה מצדם היא לגיטימית
- העלמנו עין מבניה בלתי חוקית.
- לא התמודדנו עם כמויות הנשק הבלתי חוקי.
- יצרנו תוכניות דו-קיום ושילוב, בהן נפגשו תלמידנו עם תלמידיהם ושמעו שיום הקמת מדינת ישראל, יום ששוננו הוא, למעשה, יום אסונם.
- התעלמנו מכל גילוי לאומנות.
הממסדים שלנו עודם שבויים בקונספציות אלה. התקשורת מחפשת בנרות יהודים שפגעו בערבים, המפכ”ל מדבר על “טרוריסטים משני הצדדים” ומערכות אכיפת החוק מגישות כנגד הפורעים כתבי אישום על תקיפה והתפרעות במקום על טרור וגזענות.
קיר הברזל שיצרנו במדיניות החוץ רומם את מעמדנו בעולם והביא לנו את הסכמי אברהם.
בשלה העת למדיניות של קיר ברזל פנימי, רק שכזו תוכל להביא לתוצאות דומות.
טעויות היסטוריות
חשבנו שאפליה מתקנת באוניברסיטאות ובמערכות הציבוריות, ותקציבים (“לחם וחמאה”) יגרמו להם להעריך את השפע ולוותר על תקוותם.
זלזלנו בהם, והכל מתוך תפיסות פרוגרסיביות וגזענות של ציפיות נמוכות.
אך האמת הפשוטה, הייתה ועודנה: “כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם”.
תקוותם נובעת מחולשתנו שלנו. בעבר תקוותם נבעה מחולשתנו הפיזית לכאורה: מעטים, פליטים, חסרי כל. היום תקוותם היא חולשתנו הנפשית, מהצורך הכמעט חולני שלנו להאשים את עצמנו במצבם שלהם. חולשה הנובעת מהיעדר האמונה בצדקת הדרך.
הם רואים את התקשורת שלנו, את מערכת המשפט ואת השיח שמקודם ע”י ארגוני שמאל רדיקליים (לרוב במימון זר) – שיח פרוגרסיבי שעל פיו אנחנו המדכאים והם המדוכאים, שיח שיוצא נגד ערכי המסורת והציונות ושמאשים את היהודים המחויבים לערכי הלאום – המתנחלים והגרעינים התורניים – בכל פרץ אלימות ערבי, וכך עשרות מקרי אלימות – מתועדים ושאינם מתועדים – נגד יהודים ובגלל שהם יהודים, התפרעויות חסרות רסן ותקנה ופרעות אלימות בערי ישראל נשכחו והאשם המרכזי הוא חבר כנסת ששהה בשטח ריבוני של מדינת ישראל.
"כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה…עם חי מסכים לוויתורים…רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד."
מה שהבין ז'בוטינסקי לפני כמעט 100 שנה. https://t.co/DkvevYjwuj— Ariel Kallner אריאל קלנר (@ArielKallner) May 20, 2021
כך גם תופסים הערבים את ה”אפליה המתקנת” – לא מחווה של רצון טוב אלא הכאה של היהודים על חטא קדמון. ואם אנחנו מודים שאנו החוטאים, מדוע שהם יכירו בכלל טובה.
שרה העצני סיפרה על התכתבותה עם תושבת עכו: “הפורעים אינם שוליים קיצוניים. אלו תיכוניסטים במסלול 5 יחידות פיסיקה וסטודנטים שמקבלים מלגות ממרכזי הצעירים. דור שמעורה בעיר והוא חלק מהעיר”.
עשרות שנות אפליה מתקנת ועשרות מיליארדי שקלים לא קנו אותם, לא גרמו להם להרגיש מחויבים למי שהושיט להם יד וניסה לסייע להם בכל מאודו.
לא כולם רצחו, ודאי. חלק התפרעו וניסו לרצוח יהודים. חלק שתק, שתק וגיבה. היו שהשמיעו קול צלול וברור הקורא להפסיק מיד את ההתקפה על המדינה שנתנה להם הכל מהכל, אך היו אלה קבוצות מיעוט שלא מקבל במה ולא מקבל שום תמריץ.
הפתרונות
מאז קום המדינה העלמנו עין וטמנו את ראשנו בחול, בתקווה להימנע מעימות ישיר עם הבעיה, ועתה המציאות טפחה על פנינו, הגיעה העת לחשב מסלול מחדש. לא “אפליה מתקנת” ולא פייסנות והכלה הם הפתרון, אלא:
- אפס סובלנות למעבר על החוק.
- אפס סובלנות לאלימות וללאומנות ערבית.
- אפס סובלנות לנציגים בכנסת השוללים את מדינת ישראל כמדינה יהודית.
הרוצה לחיות אתנו בשלום – יחיה בשלום. הרוצה לעזוב – יקום וילך.
מי שיעז להרים יד – ייפגע, ובצורה הקשה ביותר שהחוק מתיר.
התנאי הברור לכך הוא מאבק על התודעה ורפורמה עמוקה בכל המערכות השלטוניות הנשלטות ע”י השיח הפרוגרסיבי הקיצוני.
זה אפשרי, יש לכך רוב ברור בכנסת. וזה נדרש כדי להבטיח את קיום הבית הלאומי מול האויב מבפנים..
קיר הברזל שיצרנו במדיניות החוץ רומם את מעמדנו בעולם והביא לנו את הסכמי אברהם.
בשלה העת למדיניות של קיר ברזל פנימי, רק שכזו תוכל להביא לתוצאות דומות.
אריאל קלנר הוא חבר כנסת לשעבר מטעם תנועת ׳הליכוד׳ ומייסד ‘חזון לאומי – המרכז למנהיגות ציונית’.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
The post דעה: זמן לחשבון נפש ביחסינו עם ערביי ישראל appeared first on מידה.