דברים שנמאס לנו לשמוע על "אינתיפאדת הסכינים"

בצעד תמוה, היום בבוקר החליטה פייסבוק להסיר מהרשת החברתית את מאמרו של האינטלקטואל היהודי-צרפתי המפורסם ברנאר-אנרי לוי • זהו המאמר המצונזר, מוגש במלואו לקורא העברי בתרגום בלעדי ל'מידה'

יותר דומה לדאע"ש; הפגנה ברפיח. צילום: עבד רחים ח'טיב, פלאש90

תרגום: אריק גרינשטיין וצור ארליך

מרתיח לשמוע את המושג "מפגע בודד" אמור על רוצחי יהודים לא בודדים כלל, המקבלים אלפי לייקים בפייסבוק ורבבות חיבובים בטוויטר ומקושרים היטב לרשת אתרים אסלאמיים קיצוניים מסוגו של "מרכז התקשורת אל-אקצה", המתזמרים זה כמה שבועות את מחול הדמים.

מרתיח, יותר ויותר מרתיח, לשמעו את הטיעון בדבר "אובדן השליטה על הנוער הפלסטיני", כאשר פרסומי ממר"י חוזרים ומוכיחים כי אימאמים מרצועת עזה קוראים לקהל עדתם לצאת לרחובות ולפגוע בכמה שיותר יהודים, לגרום לכמה שיותר כאב ולשפוך כמה שיותר דם – והכול לעיני המצלמות; או לשמוע את ההתבטאויות של מחמוד עבאס עצמו מלפני כמה שבועות, ממש בפתיחת שרשרת האירועים הטרגיים, בדבר "רגליהם המטונפות" של יהודים ה"מטמאות" את מסגד אל-אקצה, ומכריז על "טהרתה" של "כל טיפת דם" שמקיז "כל שהיד" למען ירושלים.

מרתיח, ובלתי קביל בשום אופן, הוא הטיעון בדבר "הייאוש הפוליטי והחברתי" שנועד להסביר – או לתרץ – מעשים נפשעים. כל מה שאנו יודעים על הטרוריסטים החדשים, על המוטיבציה שלהם והגאווה שקרוביהם שואבים לאחר מותם מהמרת 'פשע' ל'מות קדושים' ו'קלון' ל'קורבן', מזכיר את מאפייניהם של הג'יהאדיסטים הרובוטיים, אלו שאתמול היו בחבל קשמיר, והיום צצים בסוריה ובעיראק, הרבה יותר מכפי שהוא מעלה על הדעת התנהגות של אנשים מיואשים.

חסל סדר תירוצים

ספק רב מאוד אם "אינתיפאדה" הוא המושג הנכון לתאר את המעשים הללו. הם דומים יותר לגל האחרון של התפשטות הג'יהאד העולמי, שבו ישראל היא רק זירה אחת מרבות.

ספק רב אם הדיונים המלומדים על כיבוש, על קולוניזציה ועל עקשנותו של נתניהו מסבירים באופן כלשהו את גל האלימות, הבורר לו כמטרות מועדפות יהודים חובשי כיפה שחורה ובעלי פאות – דהיינו, היהודים בעלי החזות היהודית הניכרת ביותר; אלה שרוצחיהם מחשיבים אותם כדמותו של יהודי טיפוסי, ואשר, דרך אגב, מצויים לעתים קרובות במחלוקת עם מדינת ישראל, אם לא מדירים עצמם לחלוטין ממנה.

ספק רב גם אם שאלת המדינה הפלסטינית, שאלת שתי המדינות או שאלת המשא-ומתן על חלוקת הארץ – שבעיני המתונים בשני הצדדים, הן השאלות היחידות הראויות לדיון – קשורה בצורה כלשהי לתבערה הנוכחית, שבה פינתה הפוליטיקה את מקומה לפנאטיות ולתיאוריות קונספירציה נרחבות; תבערה שבה אדם קם בבוקר ומחליט לדקור באקראי אדם אחר ברחוב, רק בגלל שמועה מעורפלת על מזימה סודית לשלול ממוסלמים את הכניסה למקום השלישי בקדושתו לאסלאם.

ספק רב, אם כן, אם התפנית הרדיקלית הזו תורמת בצורה כלשהי למטרה הפלסטינית. מה שברור הוא שהיא גורמת להם הפסד רב. הגורמים המתונים יותר בתנועה הפלסטינית יהיו אלה שיידרסו על-ידי הגל הזה. אחרוני התומכים בדרך הפשרה, ואיתם כל מה שנשאר ממחנה השלום בישראל, ישלמו מחיר יקר על ההתבטאויות ההרסניות של האימאמים ברפיח ובח'אן-יונס.

מוסר כפול

בלתי קבילה היא הקלישאה של "מחזור" או "מעגל" האלימות, המציבה את רוצחי הקמיקאזה ואת קורבנותיהם באותה מדרגה, וזורעת בכך בלבול והסתה לפעולות הרג נוספות.

בלתי אפשרית, מאותה סיבה, היא הרטוריקה של הקריאות ל"איפוק" והתחנונים הכנים ש"לא להבעיר את הרחובות", אשר כמו במקרה של "מעגל האלימות", מבלבלים בין סיבה לתוצאה וטוענים בעצם כי  חיילים ואזרחים שפועלים מתוך הגנה עצמית ביצעו עוולה השווה למעשיו של אדם שבחר למות תוך ביצוע פעולות טרור.

מוזר, מוזר מאוד, להיווכח כמה פושרים הם הגינויים לדקירות של עוברי אורח חפים מפשע ולפריצה במכונית אל תוך תחנת אוטובוס הומה אדם – גינויים שבטוחני שיישמעו מהוססים הרבה פחות אם ייעשו מעשים כאלה ברחובות וושינגטון, פריז או לונדון.

מוזרים, יותר ממוזרים, הם פערי הנימה בין התגובות על הרציחות האחרונות בישראל, לבין ההשתפכות של רגשי הסולידריות הבינלאומית הנחרצת אחרי התקפת הגרזן הקטלנית על חייל ברחובות לונדון ב-22 במאי 2013, אירוע שלא היה שונה במהותו מאלו המתחוללים כיום לרוב ברחובות ירושלים ותל אביב.

בלתי נסבל הוא לצפות כיצד רוב כלי התקשורת הגדולים מעניקים למשפחות הישראליות המתאבלות על יקיריהן שנרצחו רק קמצוץ מתשומת הלב שהן מרעיפות על משפחות הפלסטינים.

ולבסוף, בלתי נסבלת המיני-מיתולוגיה שצומחת סביב הסיפור של הסכינים. הנשק של העניים? ברצינות? הנשק שאדם משתמש בו כי הוא בהישג ידו, ואין לו אחר? כאשר אני רואה את הלהבים הללו אני חושב על האיש שהשתמש בהם כדי להוציא להורג את דניאל פרל, העיתונאי הישראלי-אמריקני שנרצח בפקיסטן ב-2013; אני חושב על עריפת ראשיהם של הֶרְבּ גורדל, ג'יימס פולי ודיוויד היינס; אני חושב על כך שסרטוני הווידיאו של המדינה האסלאמית בהחלט עשו בית-ספר לכמה מעריצים; ואני חושב על שאת הברבריות שלפתחנו עלינו להוקיע ללא תנאים – אם איננו רוצים לראות את השיטות הללו מופצות בכל מקום. ואני מתכוון לכל מקום.

_______

ברנאר אנרי לוי הוא אינטלקטואל יהודי, אחד מהפילוסופים המפורסמים ביותר בצרפת, עיתונאי וסופר רב מכר. הוא נחשב למייסד תנועת "הפילוסופים החדשים" והוגה מוביל בנושאים דתיים, רצח עם, ויחסים בינלאומיים. ספרו שיצא לאור בשנת 2013, Les Aventures de la vérité—Peinture et philosophie: un récit, בוחן את יחסי הגומלין ההיסטוריים של הפילוסופיה והאמנות. מחזהו החדש, "מלון אירופה", אשר הועלה לראשונה בסרייבו ב-17 ביוני 2014, ובפריז ב-9 בספטמבר, הוא קריאת השכמה על המשבר הניצב בפני הפרויקט האירופי והחלום שמאחוריו.

מאמר זה תורגם מצרפתית על ידי סטיבן ב' קנדי, ופורסם במגזין האינטרנטי 'אלגמיינר'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.