הטרור הערבי והשטעטל היהודי

אירועי השבוע האחרון חשפו, פעם נוספת, את הנקודה בה מתחברים ה"חזון המדיני" וה"נסיגה החד-צדדית" של השמאל, עם ה"אמונה בצדקת דרכנו" של חלקים מן הימין בישראל • כך מצטופפים להם יחדיו האוטופיזם והגלותיות היהודית בצריף השטעטל החמים והנוח, מנותקים מן המציאות ומובילים אותנו למחוזות מסוכנים

ספויילר: זה לא יגמר; הפגנה הערב ביפו. צילום: תומר ניוברג, פלאש90

השטעטל, הוי השטעטל, גן העדן האבוד שבאירופה, אותה עיירה יהודית מזרח-אירופית קטנה; אותה אוטרקיה אתנית-תרבותית בלב הגלות – רחוב ראשי אחד, בית כנסת, החיידר, השוחטים, הגבאים, החזנים, ההומור היהודי, והקהילה, הוי הקהילה הברוכה, אחדות ישראל בלי פשרות. כל שטעטל עולם ומלואו, אינו זקוק לדבר עקרוני מן החוץ, מלבד סחר בסיסי הכרחי עם הסביבה, לא יותר מכך.

חוץ וביטחון? מעם ה'. ניהול מדינה? מה אנחנו, גויי הארצות, לא עלינו? השטעטל איננו רק הכרח של הגלות, השטעטל הפך לאידיאל במלוא מובן המילה, לשאיפה.

השטעטל היה ממשי, הוא טבע את חותמו בנפשות היהודים. הקהילה הלא מדינית הזאת, שאיננה מקיימת מסגרת מדינית, שאיננה מקיימת צבא, שאיננה נתבעת ליחסי חוץ מורכבים כדבר שבטבע העולם, ושאיננה נתבעת לשלם את המחיר ההכרחי של קיום מסגרת מדינית ריבונית, הפכה להיות היצירה המדינית של העם היהודי, יצירה מופרכת. אלא שבגלות היא היוותה הישג אולטימטיבי.

על-כן, אין פלא שההמנון היהודי מרטיט הלבבות ביותר הוא שירו של מרדכי גבירטיג על פוגרום בעיירה פשיטיק במזרח פולין בשנת 1936: "שריפה, אחים, שריפה, עיירתנו בוערה כולה ... ואתם חובקים ידיים בלי הושיט עזרה, בלי כבות את אש הלהב, אש העיירה". כ-2,200 מתוך 2,500 תושבי העיירה היו יהודים, ושימו לב, בפוגרום, שהתרחש ב-9 במרץ 1936, הרסו הפורעים דוכנים וסחורות, היהודים הגנו על עצמם, פצעו כמה והרגו אחד מירי באקדח, הפולנים הגיבו, פגעו ברכוש ורצחו שלושה יהודים.

כמות הנפגעים בנפש לא הייתה גדולה, אך עד כתיבת השיר ב-1938 כבר ראה גבירטיג בדמיונו את התוצאות העתידיות של אובדן גן העדן השטעטלי ("כי הלהבות יתמידו, את כולנו פה ישמידו, רק שרידי קירות יעידו מה שפה היה"), ומכאן באה קריאתו לעזרה, אפילו עזרה כוחנית: "חיש הושיטו יד אוהבת, והצילו מהמוות, בדמכם כבו שלהבת, חיש כבו בדם"! את השלהבת יש לכבות בדם, התפכחות מאשליית גן העדן הגלותי.

התפכחותו של גבירטיג מופרכת, כי מי יכבה השלהבת? איזה כוח יהודי היה בנמצא בכדי לבצע זאת? שום דבר, טרגדיה ללא מוצא. בהיעדר מסגרת מדינית וכוח צבאי יהודי בנמצא אין דם שיכבה את האש. הנאיביות הזאת לא שרדה את ההתפתחויות המדיניות באירופה ואת המלחמה שהמיטה שואה על אוטופיית השטעטל.

אין מציאות בשטעטל

אך רוחו של השטעטל עוד עימנו. עוד יש יהודים שמחיר הדמים ההכרחי שהמציאות הלאומית תובעת מאיתם, עבור קוממיותם הלאומית-מדינית בארץ-ישראל, היא בבחינת כישלון עקרוני – האידאה של השטעטל נחרדת ממחיר הדמים כחלק מקיום מדיני. עוד יש יהודים שסבורים, כמו בשטעטעל, שהכל הוא עניין פנים-יהודי בלבד, שהכל תלוי רק בנו. בשטעטעל היהודית הנבדלת זה היה נכון (עד השואה) – אם רק הקפידו להאמין ואם רק התמידו בערכי היהדות, שרדו.

האוטופיה של השטעטל, לצד תפיסות אוטופיות אחרות שצמחו מהקיום היהודי הלא-טבעי בגלות, הצמיחו את שתי הגישות בקצוות של השמאל והימין. בשמאל מטופחת האשליה שמלחמה והפעלת כוח יהודי הן רע מוסרי, שעצם הפעלת הכוח היא כשל מוסרי עקרוני, ועל כן יש להימנע מהן. השמאל מייחל למעין קיום רוחני לא-מדיני (אנשי "ברית שלום", למשל, דגלו בקיומן של שתי אוטונומיות, יהודית וערבית, תחת קורת גג המנדט הבריטי, דהיינו, פעמיים שטעטל). השמאל רוצה להקפיד באמונת השלום ולהתמיד בערכי ה"אנושיות" האוניברסלית, ואז יהיה גן עדן עלי אדמות.

לעומתו במחוזות הימין מטופחת אשליה רומנטית, שרק אם נאמין בצדקת דרכנו, אם רק נחזור לזהותנו, אם רק נעמיק במקורותינו הקדושים, או אז ייעלמו המכשולים. כי המציאות עצמה היא הרי שם בחוץ, מחוץ לחומות השטעטל. המציאות לא מציבה מכשולים שיש להתפשר ולהתמודד איתם, אלא הכל תלוי בנאמנותנו לעצמנו. בימין רוצים להקפיד על האמונה הדתית (בתוספת חיבורה החדש לארץ-ישראל) ולהתמיד בערכי הזהות היהודית.

שתי גישות, לכאורה הפוכות, יוצאות משורש אחד: התכחשות למציאות החלקית והמורכבת של החיים המדיניים ואמונה יוקדת לא רק שהשאלות הגדולות הן שאלות פנימיות שתלויות רק בנו, אלא גם שהתמדה ונאמנות לערכים הנכונים יאפשרו מאה אחוזי תוצאה.

אין פלא אפוא שבשתי הקצוות הללו צמחו שתי מקבילות: תנועות הסרבנות ונוער הגבעות. הן צמחו ממקור אחד, חוסר קבלה של המחיר הכרוך בקיום יהודי ריבוני ריאלי. הקצה האחד מסתייג מהצורך להפעיל כוח, הקצה מסתייג מהצורך להפעיל אותו במתינות.

אין פלא גם ששני הקצוות הללו לא מביעים שום שיקול דעת ביקורתי כלפי תוצאות מעשיהם. למשל, מצד שמאל בטוחים שישראל לא עשתה מספיק עבור השלום ושאוסלו נכשל בשל טעויות של ישראל; ואילו מצד ימין אין נטילת אחריות על הפלת שמיר ובעקבותיו עליית ממשלת אוסלו, פעולה פוליטית שאת תוצאותיה הימין מבכה עד היום. הסיבה לכך פשוטה, שני הצדדים משוכנעים שדבקותם בעקרונות על-מציאותיים מבטיחה את צדקתם.

השורש אותו שורש; הפגנת הימין הקיצוני בירושלים, 2014. צילום: מרים אלסטר, פלאש90

העיירה הימנית בוערת

על ההזיות שבהנחות המוצא של השמאל, אשר הביאו את אוסלו הנורא, אין טעם להאריך. במאמר זה נאיר דווקא את השטעטליזם מימין.

סיסמאותיו של פלג זה ודאי ידועות ומוכרות לכם: יש לנו זכות לכל ארץ ישראל, כך כתוב בתורה. אם נממשה כל העולם יריע כף, המערב יבין שהאינטרסים שלו במזרח-התיכון מתגמדים, הערבים יחזו בשוב ה' את שיבת ציון ויניחו את נשקם. זה משה דיין אשם, זה בגין, שמיר ומדריד, רבין, נתניהו, שרון, אולמרט, ברק, מי לא? אפילו בן גוריון שהסכים לתוכנית החלוקה ונסוג מסיני לאחר מבצע קדש.

ריאליזם פוליטי? מה אנחנו, גויים? יחסים בינלאומיים? או"ם שמום! כאן שיבת ציון, כאן עם "כארי יתנשא". כאשר אנו מממשים את זכותנו האלוהית, כל התחשבות במציאות, כל פשרה עם אילוץ, כל עיכוב, כל התמודדות, כל מדיניות שאיננה הצמדות לאות הגאולה הקדושה, הוא "פחדנות", "ספקנות", "חוסר אמונה", והמשעשע ביותר: "חוסר ציונות". אם רק נדבק באמונתנו, כל העמים יריעו ויכירו בשטעטל שלנו. אמנם של כמה מיליונים, ועדיין, שטעטל.

ניתוחים ריאליסטיים של המצב בישראל הביאו באתר זה ד"ר רן ברץ במאמרו 'שתי אינתיפאדות וחומת מגן משפטית אחת', ועקיבא ביגמן במאמרו 'האם ישראל היא עדיין מקום בטוח?'. הם הראו שבמשך 100 שנה ברציפות היהודים בישראל סובלים מטרור קבוע; ש"חומת מגן" יצרה מצב ביטחוני שונה לחלוטין; שישראל היום נמצאת במצב חסר-תקדים של סיכול כמעט כל הטרור המשמעותי שמקורו בערביי ארץ-ישראל; שכמות ההרוגים מאלימות לאומית, ובכלל של יהודים בישראל, נמוכה כמעט מהרוגי אלימות בכל מדינה מערבית אחרת.

כן, יש מה לעשות בכדי לצמצם את האלימות העממית, אבל עדיין אין כאן "שואה". יותר מכך, כמה מפתיע, יש כאן מחיר סביר לחלוטין של עם הנאבק על חירותו המדינית, על מדינתו, על ארצו. הרי ההיסטוריה המודרנית של אירופה היא רצף של מאבקים ומלחמות שנמשכו מאות שנים, אך איש לא ראה בכך משהו יוצא דופן, להיפך. בזירה הבינלאומית ובסכסוכים לאומיים אף אחד לא נותן לך את האדמה שהוא גר עליה במתנה, ואף עם לא מעוניין שישלטו בו זרים.

הנה לכם: לפני כשבוע שמעתי את שר החינוך אומר ברדיו כי דם יהודים הפך להיות הזול ביותר במזרח-התיכון. מודה, כמעט והתעלפתי. אני מסתכל מסביבי במזרח-התיכון ורואה נהרות של דם ערבי, מוסלמי, נוצרי, יזידי ואחר. בשנים האחרונות נרצחים במזרח התיכון למעלה מ-200 לא-יהודים ביום, וזה פשוט לא מעניין אף אחד. אפילו המיעוט הנוצרי הנטבח לא מעניין את העולם הנוצרי.

אבל נניח למזרח-התיכון, אני מסתכל על האימפריה, על ארה"ב. שימו לב: ב-2015, ב-276 הימים הראשונים שלה, התבצעו 294 אירועי ירי המוני, כזה שנהרגו או נפצעו בו 4 אנשים לפחות. מדי יום נרצחים בארה"ב 27 אנשים באירועי ירי (ראו כאן נתונים), כולל בבתי-ספר בורגניים לגמרי. בחלק מהאירועים הללו נרצחים בבוקר אחד יותר נערים מאשר אצלנו בשנים האחרונות נרצחו בטרור בשנה שלמה. האם האמריקנים מגיעים למליצות שואה ודם מופקר, וכד', לתחושה של כלו כל הקיצין? לא, הם עדיין ממשיכים להתווכח על עניין ההגבלות בעניין החזקת נשק על-ידי אזרחים ופיקוח עליו. זהו וויכוח עקרוני שבו המחיר הגדול לא גרם למצדדים בחופש ההגנה העצמית לוותר על עמדתם.

אבל עזבו את הגויים, ניקח נושא יומיומי אחר, תאונות דרכים. בישראל נהרג בממוצע כמעט אדם אחד ביום בתאונות דרכים והרבה יותר נפצעים. אז מדוע זה נתפס כדבר טבעי? מדוע לא מוקמת תנועה להגבלת מהירות הנהיגה בכדי להציל חיים? במקרה הזה אנחנו מעדיפים איכות חיים הקשורה במהירות הנסיעה על פני הצלת חיים של כמות אנשים הגדולה בהרבה מאשר אלו הנפגעים מטרור.

אבל כשאנו מגיעים לחירות הלאומית, לפתע אנחנו אחוזים פאניקה, כאילו שמחירים בתחום הזה הם כשל עקרוני. יש סיבה לכך: הם כשל עקרוני רק אם קיומה של המדינה נבחן בפרמטרים אידיאולוגים שבהם נפגעים הם פגם אידיאולוגי\זהותי, ממש כמו השמאל הסובר שפגיעה שלנו באויבים היא פגם מוסרי. אף אחד משתי סיעות השטעטל לא חושב לרגע, כי זוהי דרכו של עולם, כך מתנהלות מדינות מראשית ההיסטוריה המאורגנת של המין האנושי.

אם רק היה יודע שאלוהים הבטיח לנו את הארץ; ברק אובמה. צילום: פיט סוזה, הבית הלבן

מחיר הציונות

הציונות הייתה ביסודה תנועה שפעלה בניגוד לאוטופיה השטעטלית ולאוטופיות גלותיות אחרות, היא הפנימה בראשיתה את הריאליזם המדיני והביטחוני, פעלה בתוכו, ידעה לשלם מחיר וגם להגיע להישגים. במלחמת השחרור נהרגו כ-6,000 יהודים מתוך 600 אלף שחיו בארץ. בין 1951 ועד 1955 נהרגו בהתקפות הפידאיון מאות יהודים. וכן הלאה. אבל ממשלות מפא"י היוו בתחום המדיני-ביטחוני דגם לריאליזם קשוח, ידעו שלחירות לאומית יש מחיר, שילמנו אותו בכאב, חשיקת שיניים, ועמידה לאומית, ניצחנו והמשכנו הלאה.

כאן אנו עומדים על נקודה מעניינת: שבנו לארצנו והקמנו מדינה יהודית מודרנית, אלא שערביי המזרח-התיכון נותרו בתקופת התנ"ך, מה שמבטיח לנו מאבק קשה וארוך. האם הימין מצפה ש-300 אלף ערביי ירושלים ימשיכו להיות צופים מן הצד? האם אנו מצפים שערביי יו"ש יאמרו לנו "תפאדלו, זה שלכם, בואו תבנו"? האם ניתן באמת להגן על כל יהודי באשר הוא מפני כל ערבי מבקש נפשו? ברור שלא.

בנוסף, לא רק מחיר בנפש אנו נתבעים לשלם, אלא גם מחיר מדיני של הסתפקות בחלק מתאוותנו. שהרי אנו מדינה קטנה למדי, רק חלק מוגבל ממערך השיקולים של המדינות והכוחות העולמיים, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם ממערך זה.

למעשה, טענת הימין שכל מחיר הוא בלתי-נסבל, בזמן שאנו מבינים שמחירים הם עניין וודאי, מוביל לשתי תוצאות: אחת פוליטית, האגף השטעטליסטי בימין מפיל ממשלות ימין מאז 1990; השנייה ציבורית, והיא חוסר נכונות לשלם מחירים, שמובילה לעליית השמאל שמבטיח פתרון פטור ממחירים.

עבור השמאלני הגיוני שמותם של חיילים צעירים הוא חסר-סיבה באופן עקרוני, בדיוק כמו שעבור הימני השעטעלי מותם של קורבנות טרור הוא חסר סיבה באופן עקרוני. מבחינתו אין באמת ערבים, אין מציאות, אין סכסוך, אין מאבק. יש רק אותנו, אמונתנו ודבקותנו. האויב הוא לפיכך נתניהו, הממשלה, אלוף הפיקוד, המפכ"ל, המשטרה. הם הסיבה לכך שיש טרור.

ומה על המציאות? מה עם ההיסטוריה? מה עם העובדות והנתונים שמאפשרים לנו לבחון מדיניות באופן מעשי?

נו, מה כל אלו קשורים בכלל? הרי בדיוק בשביל להותיר את אלו בחוץ הקפנו את השטעטל בחומות רוחניים, לא?