טיהור אתני בפלסטינים בעיראק. אבו מאזן שותק

עם דאע"ש מצד אחד ומיליציות שיעיות מהצד השני, הפלסטינים שנותרו בעיראק היו שמחים למעט התעניינות מצד ארגוני זכויות אדם או הנהגת הרשות הפלסטינית ● כצפוי, כשלא ניתן להאשים את ישראל, גורלם של פלסטינים לא ממש מעניין מישהו

אז מזיזים את הפלסטינים בעירק מכאן לשם, מה כבר קרה? מנהיג פלסטיני בפעולה. צילום: פלאש90

יש שני חוקי ברזל בעולם התעמולה: אם יש יהודי אחד בעל זכויות בארץ ישראל – זהו אפרטהייד; אם נשאר יהודי אחד בחיים בארץ ישראל – זהו כיבוש. לאור מה שקורה לפלסטינים בעולם הערבי, אפשר לתהות מה יעלה בגורלם אם הכיבוש הישראלי יסתיים ובמקומו יתחיל כיבוש בנוסח דאע"ש, חיזבאללה, חמאס, איראן, או בשאר אל-אסד.

זו אינה השערה פרועה שבפלסטין עצמה תתקיים אותה מציאות מדממת, המתרחשת בשנים האחרונות בסוריה ובלבנון. לאחרונה אנחנו שומעים גם על חדשות רעות בנוגע לפלסטינים בעיראק. במאמר שפרסם באתר מכון 'גייטסטון', מדווח העיתונאי הערבי-ישראלי ח'אלד אבו-טועמה על טיהור אתני, התקפות ואיומים בלתי-פוסקים שעוברת האוכלוסיה הפלסטינית במדינה.

מסתבר שההשתלטות השיעית – בגיבוי איראני, בגיבוי אמריקני – מצד אחד; וההשתלטות הדאע"שית מצד שני עולה לפלסטינים המעטים שנותרו בעיראק ביוקר. מתוך כ-25 אלף שחיו בעיראק אחרי נפילת סדאם חוסיין ב-2003, נשארו היום כ-6,000 בלבד. הם מעונים ונרצחים ובעיקר בורחים. לפני 25 שנה ברחו כפליטים מכווית כ-150 אלף פלסטינים בעקבות הפלישה העיראקית. לאחר שכווית נכבשה מחדש על-ידי האמריקנים מידי סדאם חוסיין, גורשו משם עוד כ-200 אלף. רובם ככולם מצאו מקלט בירדן, וחלקם אף ביהודה ושומרון.

אקטיביסטים פלסטינים מספרים כי המיליציות השיעיות אינן סובלות את נוכחות הסונים הלא-עיראקים במדינה, ובתוכם הפלסטינים, בעיקר בעיר בגדאד. מנגד, גם האוכלוסייה הסונית המקומית זוכרת היטב את תמיכת הפלסטינים בסדאם חוסיין, ועתה היא משיבה להם מנה אחת אפיים. ראש 'הליגה למען הפלסטינים בעיראק' העיד כי ההתעללות גוברת וההתקפות הפכו לבלתי נסבלות. הוא אף טוען כי הפלסטינים בעיראק הפכו ליעד להתנכלויות של המיליציות, כחלק ממדיניות שיטתית שנועדה לגרשם מהמדינה.

חוקרים ופעילים פלסטינים מתלוננים – וח'אלד מדווח – שהזוועה שנחתה על ראשם לא מעניינת אף אחד. לא את הרשות הפלסטינית המנוהלת בידי תועמלן בשם אבו מאזן, ובעיקר לא את ארגוני זכויות האדם – בעולם ובישראל. שוב מתברר כי הפלסטינים מעניינים את פעילי השמאל בעולם ובישראל – רק במידה שניתן להשתמש בהם כמטעני נפץ לניגוח מדינת ישראל. כך הוכח גם בעבר סביב הזוועות שהתחוללו במחנה ירמוכ בדמשק. כאשר עלתה הצעה על סדר היום לקלוט כ-18,000 פלסטינים בשטחי יו"ש שבשליטת הרשות הפלסטינית, אמר אבו מאזן לעיתונאים ערבים כי "מוטב שימותו בסוריה ולא יוותרו על זכות השיבה".

מוטב שימותו ולא יוותרו על זכות השיבה. פליטים פלסטינים באל-ירמוכ. צילום מסך

את התמונה הנלעגת הזאת ניתן לראות בימים אלה גם כאן, כאשר מיהודה ושומרון מגיעים דיווחים על "פעילים זרים" פה ו"פעילי שלום" שם. הם צצים בכל מקום. הם אוהבים את הפלסטינים כאשר הם נלחמים בישראל או בצה"ל או במתנחלים. אתמול דווח על בני זוג באזור הר חברון שיצאו לריצת בוקר. האישה סיפרה בראיון ברדיו, כי את עשרות הפורעים הערבים שאיימו עליהם ותקפו אותם ליוו "פעילי שלום", כפי שכינתה אותם, נושאי מצלמות. ואכן מבקרים שחזרו משכם, למשל, סיפרו ל'מידה' כי תפיסת האינטלקטואלים הפלסטינים השתנתה, והם כבר אומרים ברי"ש גלי כי "השלום יושג רק כאשר היהודים יחזרו הביתה". מה זה הביתה? "אירופה, פולין" וכך הלאה.

אם כן, את שכבת ההנהגה הפלסטינית לא מעניין האסון שמתחולל לאחיהם בעיראק. מה שלא ניתן לגלגל על ישראל – או שמא טרם נמצא החוט המקשר לשרה נתניהו – לא קיים; לא מעניין. הלוחמה המשפטית נמשכת, מסעי התעמולה והדה-לגיטימציה נמשכים, וברשות הפלסטינית היו כנראה רוצים לראות קצת יותר פיגועים רצחניים בביצוע חשודים יהודים. רציחות וטיהור אתני בעיראק לא עושים להם את זה.