באופן מתאים למדי, זה היה בסוף האביב. בדיוק כאשר החלומות הוורודים על דמוקרטיה מצרית פינו את מקומם למציאות הקשה של ממשלת ‘האחים המוסלמים’, ממשל אובמה בחר להעניק ביוני 2012 אשרת כניסה לחבר בארגון אנטי-אמריקני מובהק, שהוזמן למפגש התייעצות בבית הלבן בנוגע לעתיד מצרים.
האני נור אֶלדין היה חבר ב’ג’מאעה אל-אסלאמיה’, ארגון הטרור הג’יהאדיסטי שמנהיגו עומאר עבד-אל רחמאן (“השייח’ העיוור”) ריצה עונש מאסר עולם בכלא האמריקני על חלקו בתכנון ההתקפה במרכז הסחר העולמי ב-1993 וניסיונות פיגוע נוספים. רחמאן הוא גם האיש שלו ייחס אוסמה בין-לאדן את הפתווה שהתירה את ההוצאה לפועל של מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר. מאז מעצרו של השייח’ ב-1993, איים הארגון בביצוע פיגועים המוניים נגד אמריקנים במטרה להביא לשחרורו, וכדי להדגיש את רצינותו לקח חלק בפיגועים כמו הטבח של 62 תיירים ושוטרים באתר התיירות המצרי בלוקסור.
למרות כל זאת, ממשל אובמה פרס את השטיח האדום בפני אלדין, חבר בכיר בארגון הטרור, שהוזמן לוושינגטון יחד עם משלחת של פעילי ‘האחים המוסלמים’ ואסאלמיסטים מצריים אחרים. נראה שלחש הקסם של בחירות “דמוקרטיות” הפך אותם לפתע לפחות קיצוניים בעיני הממשל, שתיאר את חברי המשלחת כ”חברים בבית הנבחרים”.
בכל הנוגע לאיומים אסלאמיסטים נגד ארה”ב, פרשת אלדין הייתה מדיניות אובמה בקליפת אגוז: הסוואה של האויב תחת אשליית “האביב הערבי”, והעמדת פנים שהאנטי-דמוקרטים הגדולים ביותר הם למעשה אבירי הדמוקרטיה.
באופן טבעי, אלדין ניצל את הגישה שקיבל ליועציו הבכירים של אובמה כדי ללחוץ על הממשל האמריקני לשחרר את השייח’ רחמאן. אחרי הכל, דרישה זו היא הופיעה גם בנאומו הראשון של מוחמד מורסי לאחר שנבחר כנשיא מצרים. עבור מנהיגיה החדשים של מצרים, כמו גם פעילי ‘האחים המוסלמים’ בארה”ב, היה ברור שמבחינת ממשל אובמה כל האופציות על השולחן כשזה נוגע לניסיון לפייס אסאלמיסטים.
“האסלאם יכבוש את אמריקה”
גם הפרובוקציות הסדרתיות מצד ‘האחים’ לא שינו את המדיניות הזו. כבר ב-2008, במשפט נגד ‘קרן ארץ הקודש’ שאספה והעבירה כספים לטרור, הוכיח משרד המשפטים האמריקני את מחויבותו של הארגון ל”חיסול והריסת תרבות המערב”, כפי שהגדירו מנהיגיו בהתכתבות פנימית. למרות שהוגדר כארגון טרור תחת החוק האמריקני, אנשי ‘האחים המוסלמים’ בארה”ב תמכו כספית ואידיאולוגית בחמאס מאז הקמתו. למעשה, בשנות התשעים המוקדמות ארגון חמאס כולו נוהל מתוך בית בווירג’יניה על ידי מוסא אבו-מרזוק, שעמד אז בראש הפעילות של ‘האחים’ באמריקה.
גם העוינות של ‘האחים המוסלמים’ כלפי האומה שאירחה אותם בנדיבות לא הייתה חדשות מרעישות. בחודש אוקטובר 2010, “המדריך העליון” של ‘האחים’ מוחמד באדי קרא לג’יהאד אלים נגד ארה”ב. פוסק הדת הבכיר של הארגון, השייח’ יוסוף אל-קרדאווי, היה תומך חמאס נלהב שהכריז כי האסלאם “יכבוש את אמריקה”, וכתב מספר פסקי הלכה שתמכו בהתקפות נגד חיילים אמריקנים בעיראק.
ועדיין, במשך כל תהליך הבחירות במצרים שהחל ב-2011 לאחר ההפיכה בה הודח מובארק, ממשל אובמה תמך ב’אחים המוסלמים’. מחלקת המדינה אף הודיעה אז כי הנשיא יהיה “מרוצה” מניצחון ‘האחים’ בקלפי. לאחר שמוחמד מורסי – שסיסמת הקמפיין שלו הייתה “שריעה, עוד שריעה ולבסוף שריעה” – זכה בבחירות במאי 2012, היה אובמה בין המנהיגים הראשונים לברך אותו על נצחונו.
מיד לאחר מכן, מזכירת המדינה הילרי קלינטון שוגרה לקהיר כדי למסור למורסי הזמנה אישית לבית הלבן בספטמבר, והמשיכה ללחוץ על בכירי הצבא לוותר על כוחם עבור ממשלת ‘האחים המוסלמים’. גם בהמשך, ועל אף הניסיונות של מורסי לנכס לעצמו סמכויות של רודן, הרדיפה אחרי נוצרים, הפיכת חצי האי סיני למקלט לטרור והצגת מנהיגי חמאס כגיבורים, ההזמנה נותרה בעינה, כמו גם הסיוע השנתי הנדיב למצרים של יותר ממיליארד דולר.
דפוס מוכר
אך מי שעקב אחרי מהלכיו המוקדמים של הנשיא אובמה לא היה מופתע, וכבר מראשית כהונתו נראה היה כי הפנייה לאסלאמיסטים הייתה בראש סדר העדיפויות של ממשלו. הראיון הראשון אותו העניק כנשיא היה לרשת ‘אל-ערביה’ המשדרת בערבית מדובאי, ובו טען אובמה כי “המשימה שלי בעולם המוסלמי היא להראות שאמריקנים הם לא האויב שלכם”. לאחר מכן הגיעה סדרה ארוכה של התבטאויות אפולוגטיות על “דת השלום”, סעודות איפטר דביקות ושיח בלתי פוסק על “דיאלוג” עם אסלאמיסטים תוך כשלון מוחלט להעצים כוחות מוסלמיים מתונים.
אובמה המשיך לדבוק בנראטיב של ‘האחים’ גם בנאום המפורסם שנשא ביוני 2009 בקהיר, אותו אירוע נוצץ אליו הוזמנו נציגי ‘הארגון למרות שבאותה העת הוא היה מחוץ לחוק במצרים. באותו נאום הספיק הנשיא גם להפיץ גרסה בדיונית של ההיסטוריה האסלאמית, לקדם את סיפור הבדים על כך שהטענה היהודית לארץ ישראל מקורה באשמה מערבית על השואה, ולאמץ את הרטוריקה הפלסטינית שממסגרת טרור נגד ישראל כ”התנגדות” לכובש לא לגיטימי.
גם כאשר חוסני מובארק אולץ לפרוש מכס הנשיאות בראשית 2011, המשיך אובמה להציג במלוא עוזה את מדיניות חוץ החובבנית שלו. בתחילה עוד תמך הנשיא בדיקטטור הפרו-אמריקני, אך במהרה התקפל מול ההפגנות בכיכר תחריר וקרא למובארק להתפטר. באותו שלב כבר היה ברור שמובארק בדרך החוצה, ושהמרוויחים הגדולים מכך יהיו ‘האחים המוסלמים’.
גם אז המשיך אובמה באותו דפוס מוכר ומביך. בתחילה טען שאין סיבה לפחד מ’האחים’, מכיוון שהם אינם זוכים לתמיכה רבה במצרים. לאחר מכן, כאשר ‘האחים’ החלו לפתוח פער ענקי בבחירות, ראש המודיעין הלאומי ג’יימס קלאפר נשלח אל הקונגרס כדי לתת גרסה שערורייתית אף יותר: ‘האחים המוסלמים’ אינם מהווים בעיה מכיוון שמדובר בארגון מתון ו”חילוני ברובו”. כן, אנחנו מדברים על אותו ארגון שסיסמתו היא “אללה הוא מטרתנו, קוראן הוא חוקנו וג’יהאד הוא דרכנו”.
כישלונות מפוארים
באותו הזמן ממש, מזכירת המדינה קלינטון הגדירה את נשיא סוריה באשר אל-אסד כ”רפורמטור” אמיץ, עמדה בה החזיק הממשל בעקשנות עד שהטבח שערך אסד בבני עמו אילץ אותם לסגת ממנה בבושה.
בלוב, הממשל האמריקני דחף בתחילה להגברת הסיוע לקדאפי בשל העזרה המודיעינית שהציע נגד ג’יהאדיסטים, רק כדי לבצע היפוך מוחלט בעמדתו ולעבור לצד ‘האחים המוסלמים’ ותומכיהם כאשר היה נראה כי הם מצליחים להפיל את שלטון קדאפי. מדיניות ה”הובלה מאחור” הידועה לשמצה שנקט אובמה בלוב גרמה גם לכך שמחסני הנשק של קדאפי נפרצו, ותכולתם זרמה בחופשיות לחמאס ולזרועות שונות של אל-קאעידה באפריקה.
אך בין כל הכישלונות המפוארים והמדממים האלה, שיתוף הפעולה המכוון של אובמה עם אסאלמיסטים היה המטריד ביותר. רבים מחברי ‘האחים המוסלמים’ בארה”ב – חלקם הואשמו והורשעו במשפט ‘קרן ארץ הקודש’ – הפכו ליועצים לסוכנויות הממשלה בנושאים כמו מלחמה בטרור. הפנטגון, ה-FBI והמשרד לביטחון פנים מחקו התייחסויות לאסלאם מתוך חומרי ההכשרה שלהם. שימוש במילים כמו “ג’יהאד” נאסר, ואפילו המילה “טרור” נתקלה בהזעפת פנים. אמנם מדובר במילה שמופיעה בקוראן, אך בממשל אובמה העדיפו להתייחס לתוקפנות כזו כ”אלימות במקום העבודה“, “מקרה מעבר לים” או סתם אירוע על רקע נפשי שמקרה מערב מספר גדול של גברים מוסלמים צעירים.
בתוך כך, אובמה גם הפך לחברו הטוב של רג’פ טאיפ ארדואן, אפילו שממשלת טורקיה תמכה בחמאס ועמדה מאחורי ניסיונות המשט לעזה. ממשל אובמה גם תמך ביוזמה של ה’ארגון לשיתוף פעולה אסלאמי’ (OIC) לקדם הגבלות על ביקורת נד האסלאם, והתעקש להמשיך לממן את הרשות הפלסטינית, למרות שזו ניסתה להכריז על עצמאות באופן חד-צדדי ובניגוד להסכמי אוסלו. מחלקת המדינה של אובמה גם הצטרפה לטורקיה ומשטרים אסאלמיסטים נוספים ב”פורום למלחמה בטרור” אליו ישראל (היעד העיקרי לטרור בעולם) לא הוזמנה, מכיוון שהתקפות על ישראל לא נחשבות כ”טרור”.
עד כמה מצבה של מצרים ומצבו של המזרח התיכון בכלל היה שונה תחת נשיא אחר? קשה לדעת, אבל כל נשיא שיצליח להבדיל בין אויב וחבר, צעד ממנו אובמה נמנע באדיקות, יהווה שיפור משמעותי.
אנדרו מקארתי הוא משפטן ופובליציסט, בעבר שימש כעוזר לתובע הכללי של מדינת ניו-יורק. הטור התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.
The post האשליה שהתנפצה: אובמה, מורסי ועליית האחים המוסלמים במצרים appeared first on מידה.