איראן שוב מחפשת אויבים מבחוץ כדי לברוח ממשבר פנימי

עם בוא האביב ציינו ברפובליקה האסלאמית את ראש השנה (נורוז), חרף העובדה ששורשי החג מקורם בתקופה הטרום-אסלאמית. כמדי שנה הגיע המנהיג העליון, עלי ח’אמנאי, לעיר משהד על מנת לשאת את נאום החג. בניגוד לקודמו האייתוללה ח’ומייני שלא שש להבליט את האירוע, נשא המנהיג העליון נאום מתוקשר היטב במסגד “אמאם רזא” – מקום קבורתו של האמאם השמיני בשיעה האת’נא-עשריה.

לצד מספר תֶמות מרכזיות ובהן ביקורת מרומזת על תפקוד הרשות המבצעת’ התמקד עיקר הנאום במצבה של איראן נוכח הסנקציות תוך הפניית שלל חצי אשמה כלפי חוץ. ברור כי הצבת הגורם החיצוני במרכז הנאום נועדה להסיט את הדיון מהכשלים הניהוליים מבית.

בנאומו הדגיש ח’אמנאי את המוטיב, שהפך כמעט לשגרה בנאומיו, לפיו נמצאת איראן תחת מתקפה כלכלית מצד אויביה. הוא אף שטח טענות כבדות כנגד מדינות אירופה וכינה את המנגנון הפיננסי אותו גיבשו על מנת לסייע לאיראן בעידן הסנקציות האמריקניות כבדיחה.

יצירת קו אפולוגטי המבליט את היריב החיצוני, המאיים והבלתי לגיטימי, תוך התעלמות מכשלי הממשל ולשם חיזוק האחדות מבית, אינו חדש בהוויה האיראנית בפרט ובשיעה ככלל. העיסוק האינטנסיבי של בכירי הממסד המהפכני בהגדרת היריב על-פי צרכיהם הפך עם הזמן לאופן הפעולה המועדף של הרפובליקה האסלאמית.

דימוים היסטוריים

אידאולוגיה מהפכנית עושה שימוש נרחב בתיאור היריב והסכנות הנשקפות ממנו, כתנאי הכרחי להצדקת דרכה וערכיה. שרידותו של משטר מהפכני תלויה לא פעם במידה בלתי מבוטלת בשימור תודעת היריב, וגם תפיסת האיום המוצגת על-ידי בכירי הרפובליקה האסלאמית נשענת על תבנית רעיונית ותעמולתית המבליטה את קיומו של אויב חיצוני המאיים על אושיות השלטון באיראן.

ראוי לזכור כי השלטון הנוכחי החל את דרכו כתנועת התנגדות והצלחתו לחבר בין הזרמים השונים בחברה האיראנית התבססה על יכולתו לאיחוד כוחות כנגד יריב משותף. איחוד כוחות זה נשען על הבנייה תודעתית שהבדילה בין הצודק, ישר הדרך, לשליט בלתי לגיטימי הנשען על תמיכת המערב כנגד רצון העם וכנגד האתיקה האסלאמית.

ניתן לזהות קווי דמיון בין ההגות המשמשת נר לרגלן של תנועות רדיקליות הקוראות לשיבה לחיק האסלאם לבין התבנית הרעיונית כפי שהשתקפה בהגותו של מחולל המהפכה, אייתוללה ח’ומיני. אלה גם אלו תפסו את המערב כגורם מפריע להגשמתה של חברה מוסלמית צודקת המתבססת על נאמנות לצוו האלוהי ולדרכו של הנביא.

עם זאת, הממסד המהפכני האיראני ביסס את שלטונו על תבנית היברידית המשלבת את צו האל עם יסוד רפובליקני; קרי, אלה החייבים את מיקומם בממסד לרצון העם (הנבחרים) ואלה שמקומם בהנהגה נקבע על-ידי המנהיג העליון (הממונים). תבנית זו מציגה קו אידיאולוגי השולל כל דגם שלטוני הנהוג במערב ומציב כנגדו את שלטון חכם ההלכה כתפיסה חברתית צודקת יותר.

התמודדותו של הזרם השיעי על מקומו ומעמדו בעולם המוסלמי נוכח אורתודוקסיה סונית תרמה אף היא להבניית מסגרת היריב. ברור אפוא כי המאבק על תודעת ההמונים נכרך במישרין במיתוס המכונן השיעי, המבוסס על הנרטיב ההיסטורי המגולל את קרב כרבלא בו נהרג חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא, בידי שליטי בית אוּמיה (ב-10 בחודש מֻחַרם, שנת 680) בשעה שבא לתבוע את זכותו להנהגה.

הממסד השיעי עושה שימוש נרחב בדימויים הלקוחים מהנרטיב ההיסטורי ומשקיע מאמצים לתיאור הלוחמים ואנשי הדת ככאלו הממשיכים את דרכו ומורשתו של חוסיין. יתר על כן, הבלטת מסגרת היריב קיבלה ביטוי מוחשי ומשמעותי במהלך מלחמת איראן-עיראק (1980-88) בה יצר הממסד האיראני תבנית תודעתית המבליטה את הדיכוטומיה בין הצבא האיראני ומתנדביו אל מול הצבא העיראקי. הראשונים תוארו כנאמני האסלאם ומגניו ואילו האחרים תוארו ככופרים המייצגים שלטון עריצות ודיכוי.

שימור הלהבה

נראה כי בחלוף ארבעה עשורים, מהווה שימורו של הלהט המהפכני אתגר בלתי מבוטל בחברה שכשבעים אחוז מאזרחיה נולדו לאחר המהפכה או היו צעירים מדי על מנת לזכור את ההתרחשויות שקדמו לה. שימור להבות המהפכה, כמטרה העומדת בפני עצמה, אינו מספק יותר ולפיכך יש להפנות את מירב המאמצים לניהול ענייני המדינה באופן שיענה על צרכיה. בשעה שאין מזור אפקטיבי למצוקות העם, ובגבור התסיסה החברתית, חוזר הממסד המהפכני על הניגון העתיק התולה את האשם בגורם החיצוני.

מכאן עולה השאלה מה חלקו של הממסד באבטלה הגוברת ובמצוקות הכלכליות. האם העלייה החדה במוצרי המזון הבסיסיים היא תולדת הסנקציות בלבד, או שמא קיימים כשלים מבניים בכלכלה האיראנית? כדוגמת המבנה הרנטירי המתבסס על הכנסות הנפט והגז, והמבנה הכלכלי הדואלי המכיל שני צירים מקבילים: הציר הרשמי המיושם באמצעות תקציב הממשלה, והציר המקביל הידוע בכינויו “כלכלת הבוניאדים” שמקשה על הכנסות המדינה ממיסים.

בשיאו של המשבר שפקד את ערך המטבע האיראני נשלח מכתב לנשיא איראן בו פירטו מספר אנשי אקדמיה את הסיבות למשבר והצעותיהם לשיפור המצב. המלצותיהם כללו בין השאר: א. צמצום התלות בשוק האנרגיה כמקור הכנסה עיקרי; ב. העדפת הייצור המקומי על פני ייבוא מוצרים זולים; ג. הפסקת התערבות הממסד הביטחוני בכלכלה; ד. מעבר הדרגתי מכלכלה מוכוונת לכלכלת שוק חופשי; ה. מתן תמריצים למשקיעים פרטיים; ו. הגברת הפיקוח וגביית מיסים מחברות ותאגידים. חרף ההמלצות המבוססות, ולמרות הוראתו של המנהיג העליון ליישם “כלכלת התנגדות” הנשענת על ייצור מקומי, נראה כי עד כה לא נעשו צעדי יישום אפקטיביים.

דוגמה נוספת היא ניהול משק המים והתייבשות חלקים נרחבים במרחב הכפרי שהותירה את החקלאות במשבר עמוק בעשור האחרון. גם במקרה זה עולה השאלה אם המשבר נבע מהמחסור בגשמים באותן השנים או ממדיניות בניית הסכרים שהובילו משמרות המהפכה, והאם קיים קשר בין השיטפונות שהתרחשו לאחרונה והותירו 500,000 אזרחים בעיר אהואז ללא קורת גג לבין פרויקט הקמת הסכרים על נהר כארון שהוביל הממסד הביטחוני. ראוי לציין כי מזה זמן מושמעת ביקורת חריפה מצד אנשי איכות הסביבה באיראן בעניין מדיניות הקמת הסכרים שהחלה בשנות התשעים של המאה העשרים, קרי, בתקופת שיקומה של איראן לאחר מלחמתה עם עיראק.

ניתן לסכם ולומר כי תנועת ההתנגדות האיראנית שקרמה עור וגידים על רקע התנגדותה לשלטון המונרכיה הפּהלוית חרטה על דגלה מסר של צדק חברתי, חלוקה צודקת של העושר ושחרור המערכת הפוליטית והכלכלית מתלות בגורם זר. חרף כל זאת, הבטחתו של מחולל המהפכה כי האסלאם הוא הפתרון לכלל תחלואי החברה לא מומשה והקצאת המשאבים הותירה רבדים שונים בחברה האיראנית בצד המקופח.

נראה כי יישום המודל הכלכלי על-פי עקרונות ההלכה האסלאמית נתקל, לעת עתה, בקשיים ולא בהכרח עקב הסנקציות בלבד. נכונה העובדה כי במצע הכלכלי האסלאמי זוכה הקצאת משאבים לקידום “ציר ההתנגדות” לצידוק הלכתי הנובע מהכלל המבהיר כי אלה ה”נמצאים במערכה למען האל” רשאים לזכות בכספי הצדקה. עם זאת, שאיפתה של הרפובליקה האסלאמית להפוך להגמון אזורי מאלצת את קברניטיה להסיט משאבים רבים אל מחוץ לגבולותיה, על חשבון אזרחיה.

The post איראן שוב מחפשת אויבים מבחוץ כדי לברוח ממשבר פנימי appeared first on מידה.